Nachalat Ya'akov on Tractate Semachot Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
יום שמועה. לקמן מפרש מהו יום שמועה שהוא כיום קבורה ופליגא ביה תנאי. אלו ואלו. פי׳ יום שמועה והמלקט עצמות לא אוכלין קדשים אם כהן הוא אינו אוכל בקדשים באותו יום לבד לפי שהיא כאונן וכ"כ הב"י סי׳ ת"ג:
שמועה קרובה בתוך ל'. תנא והדר מפרש איזהו שמועה קרובה כששמע בתוך ל׳ נוהג שבעה ושלשים. ותיבת שלשה ע"ס הוא:
יתר מכן. פי׳ כששמע לאחר ל׳ אינו נוהג אלא יום א׳ ובמ"ק דף כ׳ קתני הכי בהדיא איזהו שמועה קרובה בתוך ל׳ רחוקה לאחר ל׳ ור"ע סבר דכל יב"ח הוי שמועה קרובה. אכן בגמ׳ איהא בשם ר"ע כדברי ר׳׳א דהכא:
מעשה שמת כו׳. מייתי הך לראיה לדברי חכמים שאפי׳ שמועה רחוקה נוהג ז׳ ול׳:
כל שקורעין כו׳. ר"ל דליקוט עצמות שייך בכל הקרובים ולא על אביו בלבד ומשו"ה קתני כל שקורעין עליו בשעת מיתתו חייב לקרוע בשעת ליקוט עצמות שלו וכ"כ הטור בסימן ת"ג ל"ד בליקוט עצמות אביו חייב להתאבל אלא על כל הקרובים מתאבל יום ליקוט עצמותיהן:
אלא עם חשכה כו׳. מכאן עד אין עומדין נדפס הכל בשיבוש ומהופך והגי׳ נכונה היא כמ"ש הטור סי׳ ת"יג וז"ל היה עומד ומלקט וחשיכה לו מותר ביום שלאחריו לפיכך אין מלקטין אותן סמוך לחשיכה וכ"כ הרא"ש בשם אבל רבתי וכתב הב"י הטעם שלא ילקטן סמוך לחשיכה כיון דאם לקטן סמוך לחשכה אינו מתאבל למהר נמצא שלא התאבל כלל על ליקוט עצמות אביו:
אין עומדין עליהן בשורה. ר"ל על ליקוט עצמות אין עומדין עליהן בשורה וא"א עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אבל אומרין עליהן תנחומין לעצמן ר"ל שמספר בשבחו של מת לפי מה שהוא וכ"מ מל׳ הטור:
אין עומדין עליהן. בטור גרם אין מברין עליהן בחבר עיר אבל מברין עליהן לעצמו והב"י והפרישה כתבו במקום שכתוב לעצמו צ"ל בתוך ביתו והיינו הגי׳ דהכא ר"ל שאין מברין עליהן בצבור כמו נשאר אבלים אלא מברם בתוך ביתו:
היו סובבין מטות כפיות. אם היה יושכין משחשיכה ע"ג מטות כפיות אינו רשאי לזוקפן אע"פ שאין חייב להתאבל משהשיכה על ליקוט עצמות אפ"ה אם היו כפיות אינו זוקפן:
לשבוע הבן. פי׳ פדיון הבן ובסנהדרין פרש"י שבוע הבן זהו מילה ונקרא שבוע הבן לפי שהיא אחר שבוע א׳:
לבית האבל ולבית המשתה בית המשתה קודם. אע"ג דכל הפוסקים הביאו בשם אבל רבתי בית האבל קודם והכא קתני בהמ"ש קודם וכיב הרמב"ן בספר תה"א בשם אבל רבתי דבית האבל קודם ומזה נתקשה לו על הא דתני לעיל דהכנסת כלה קודם לאבל. ונראה דכוונת הפוסקים היא על הא דקתני לקמן אבל חסידים הראשונים היו מקדימין לבית האבל אבל סתמא דהך ברייתא סברי בהמ"ש קודם דכבוד חיים קודם לכבוד המתים ועי׳ בטור סי׳ ש"ס:
ונפסקו מגידין עצמן. כצ"ל ונפסקו הגידין מעצמן וכ"ה לשון הטור סי׳ ת"ג:
חוץ מעצמות אביו ואמו. פי׳ עצמות אביו ואמו לא ילקט הוא עצמו בידיו אלא אחרים ילקטו לו ור"ע ס"ל כיון שליקוט עצמות אינו רק לאחר שיכלה הבשר ואז אין הנורה ניכרת ואין בזה משום ביזוי אביו ואמו ומשו"ה מושר ללקטן בידיו:
אפיקריסין. הטור כתב (אפקרסן) [אסרסקל] ולפי הענין נראה שהוא מין סל שנותנין העצמות לתוכן אבל הפרישה כתב שהוא מין בגד ולפירושו נראה יותר שגיסי׳ אסיקרשין כדאיתא לעיל אפיקרסין אינו מעכב הקריעה וכן לקמן במס׳ דרך ארן קחשיב אפקרסין בכלל המלבושים והוא סודר שעל ראשו או בגד התחתון:
ר"י בן נורי כו'. הגי׳ דהכא משובשת וכצ"ל סוף האפרקסין להתעכל וסוף העצמות להתערב אלא מלקטין ונותנין בארזים וכ"כ הטור. פירוש אם נותנין לתוך אפקרסין הלא סוף אפקרסין להתעכל ונמצא עצמות ב׳ מתים מעורבין אלא נותנין אותו בארונות של ארזים:
שהיין מטרף. ר"ל שהיין מאבדן ואסור לעשות כן:
מפני שמברכין כו׳. ר"ל שראוי לברך עליהן בשפת סיכה ונמצא מאבד המשקין ומשו"ה אסור לזלף עליהן לא יין ולא שמן:
חפירין יבשין. צרורות אדמה:
אר"א בר צדוק כו׳. יש בהלכה זו כמה טעיות אבל הטור הביא ברייתא זו בזה הלשון אר"א ב"צ כך אמר לי אבא בשעת מיתתו בתחלה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמותי ותנם בארזים ואל תלקטם אתה בידך שלא יהא בזיון בידך וכן עשיתי לו נכנס יוחנן וליקט ופירש עליהן [את אפרסקל ונכנסתי וקרעתי עליהן ופירשתי עליהן] הסדין וכשם שעשה אבא לאביו כך עשיתי לו עכ"ל הטור וכצ"ל הכא:
האיש מברך ומקשר כו׳. אין המדפיס הזה מברך אלא מנאץ. וכצ"ל האיש כורך ומקשר האיש אבל לא האשה והאש׳ כורכת ומקשר לאיש וכ"כ הטור והשו"ע בסי׳ שנ"ב וכתב הש"ך הטעם שהאיש אין כורך לאשה משום הרהור משא"כ באשה ליכא הרהור כל כך. ונראה דהיינו נמי הטעם שהאיש אינו משמש לאשה בחולי מעיים משום הרהור איל באשה ליכא הרהור כולי האי משו"ה משמשת לאיש בחמ"ע:
והתירו תכלת מאפלוני. כלומר שיסירו הציצית מטליתו שקוברין בו ועי׳ במסכת ברכות דף י"ח. בתוס׳ ד"ה למחר ותוס׳ נדה סא: דה [אבל] וברא"ש פרק א"מ סע"ח שמביא ראיה מכאן להסיר הציצית מטליתות של מתים אמנם לבסוף סתר הראיה ופי׳ בע"א וע"ש ובס׳ תה"א להרמב"ן ז"ל:
חוץ מאביו. במס׳ פסחים נ"א פרש"י הטעם באביו מתוך שרואה ונזכר שמשם יצא ונותן לבו להרהור וכן בחמיו נותן לבו שיצאה אשתו מכאן וברבו פרש"י הטעם שצריך לבייש ממוראו ולכבדו. ובגמרא דשם הוסיף עוד בעל אחותו:
נכנס ומרחיצו. מפני שצריך לו לשמשנו וה"ה ברבו נמי ובפסחים איתא בהדיא הכי גם ברבו. אבל קשה מאי עניינא דהן מלתא להכא. וי"ל בדוחק דקתני לעיל גבי אבא שאול שצוה להניחו תחת מרגלותיו של אביו משו"ה מייתי הך מילתא כאן:
אין מוציאין את המטה. כצ"ל אין מוציאין את המת במטה אלא אם היה ראשו ורובו קיים וכן הביא הרמב"ן:
קרא עליו הפסוק ונהמת כו׳. כצ"ל אביו קרא עליו המקרא הזה ונהמת באחריתך כו׳ ואמו קראה עליו הפסוק הזה כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו כו׳. והא דמייתי האי מעשה נ"ל שהוא ראיה לדברי ר׳ יהודה דהא קתני הרגוהו ליסטים וסתם הרג היא סייף משמע שלא היה ראשו שלם ואפ"ה הוציאוהו במטה בכבודו לפי שהיה השדרה והגלגולת שלם והיינו כדברי ר"י: