Nachalat Ya'akov on Tractate Semachot Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
על כל האמור בתורה כו'. ט"ס הוא וכן צ"ל על כל האמור בתורה שכהן מטמא להן אבל מתאבל עליהן ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו הבתולה ואשתו. שעל כל אלן רשאי הכהן לטמא ומשו"ה חייב לנהוג נמי אבילות על אלו. והכי איתא להדיא במ"ק דף כ ע"ב:
רע"א שניים להן. ר"ע פליג את"ק דאמר דוקא על שבעה קרובים שכהן מטמא חייב להתאבל עליהן ור"ע סבר על השניים דהיינו אבי אביו ובן בנו ובן בתו ובן אחותו אע"פ שאין הכהן מטמא להן אפ"ה חייב להתאבל עליכם מדרבנן:
אבי אביו כו׳. לפרושי מלתא דר"ע אתא דלא על כל השניים מתאבל אלא על אלו אבי אביו ובן בנו לאפוקי בן בתו ובן אחותו דלא. או י"ל דפליג אר"ע דקהמר סתמא שניים להן מתאבל משמע על כל השניים ואיהו סבר רק על אלו שניים מתאבל:
וחכ"א כו׳. בגמרא מפרש מאי איכא בין חכמים לר׳׳ע דר"ע נמי סבר על כל השניים מתאבל ומשני איכא בינייהו עמו חכמים ס"ל כל מי שמתאבל עליו כגון אביו שהוא חייב להתאבל עליו אם מת ה"ה אם אביו הוא אבל בשביל אביו דהיינו אבי אביו גם הוא חייב להתאבל עם אביו ודוקא כשאביו עמו בבית. וכן בנו שהוא חייב להתאבל על בנו אם בנו הוא אבל בשביל בנו דהיינו בן כנו חייב להתאבל עמו ודוקא כשהוא עמו בבית מדקאמרי עמו אבל ר"ע סבר לא בעינן עמו בבית:
ספק כו׳. פי׳ הרא"ש בהל׳ טומאה כגון שנתערב וולדה בולד חברתה או ספק בן ט׳ לראשון בן ז׳ לאחרון או שגירש אשתו בספק גירושין בכל אלו אינה מטמאה. ובת"כ ילפינן מקרא דכתיב לה יטמא על הוודאי מטמא ואינו מטמא על הספק:
אשתו ארוסה. מפורש כמה פעמים בש"ס ביבמות דף כ"ט ודף מ"ג דאשתו ארוסה אינו מטמא לה דכתיב שארו וארוסה לאו שארו היא והיינו טעמא נמי בגרושה דהשתא לאו שארו היא:
אלמנה לכ"ג. מפורש ביבמות דף כב ודף צ׳ דכתיב לא יטמא בעל בעמיו להחלו יש בעל שהוא מטמא ויש בעל שאינו מטמא הא כיצר מטמא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה:
רמ"א מטמא כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל ר"מ ור"י אומרים מטמא ר׳ יוסי ור"ש אומרים אינו מטמא וכן הוא ביבמות דף ס׳ וטעמא דפלוגתייהו מפורש שם בגמרא דר"מ ור"י דרשי להכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה יכול שאני מוצא אף מוכת עץ ת"ל אשר לא היתה לאיש מי שהווייתה ע"י איש יצאה זו שאין הווייתה ע"י איש. הקרובה לרבות הארוסה. אליו לרבות הבוגרת. ור׳ יוסי ודש דרשי הכי ולאחותו הבתולה פרט לאנוסה ומפותה ומוכת עץ אשר לא היתה פרט לארוסה הקרובה (פרט לארוסה) [לרבות ארוסה] שנתגרשה אליו לרבות הבוגרת עכ"ל ועפ"ז יתבארו כל ההלכות דלקמן:
מוכת עץ כו׳. גם בזה יש ט"ס וכצ"ל די ור"מ אומרים יטמא ור"ש אומר לא יטמא והכי מוכח מגמ׳ שהבאתי לעיל דבמוכת עץ לא פליג אלא ר"ש לחוד וטעמא דר"ש מפורש לקמן כהלכה ז׳ לפי שדש סונר דמוכת ען פסולה לכה"ג דנעינן בתולה שלימה וכל שאינו ראוי לכ"ג לא יטמא:
באנוסה ומפותה כו׳. מדכתיב הבתולה והנהו לאו בתולות נינהו:
בבוגרת כו׳. מדכתיב אליו לרבות הבוגרת:
כללו של דבר. אדלעיל קאי מש"ה קאמר ר"ש במוכת עץ לא יטמא לפי שאינה ראויה לכ"ג ור"ש אמר במתני׳ שם מוכת עץ אסורה לכ"ג. אבל ר"מ לית ליה האי כללא ומש"ה מודו בבוגרת דיטמא אע"ג דר"מ סבר דכ"ג לא ישא בוגרת אפ"ה מותר לכהן הדיוט לטמא לה דשאני הנא דריבה רחמנא אליו:
אלא חובה. במסכת זבחים דף ק מפרש הש"ס טעמא דמ"ד חובה מדכתיב לה יטמא משמע מצוה לטמא וכ"כ הרי"ף בהל׳ טומאה והרמב"ם פ"ב מהל׳ אבל:
בהלכה זאת וכהלכה שלאחריה יש כמה טעיות. אכן הב"י בסי׳ שע"ג הביא כל שני ההלכות בל׳ זה תניא באבל רבתי עד מתי מטמא להם ר"מ אומר כל היום ר"ש אומר ג׳ ימים ר׳ יהודה אומר משום ר׳ טרפון עד שיסתום הגולל מעשה שמת ר׳ שמעון בן יהוצדק בלוד ובא יוחנן אחיו מן הגליל אחר שנסתם הגולל ובאו ושאלו את ר׳ טרפון וחכמים ואמרו אל יטמא אלא יפתחו חצר הקבר ויראה עכ"ל וכ"כ הרא"ש פרק א"מ סימן ל׳׳ט ומזה הוכיח הרא"ש דסתימת הגולל האמור בכל הש"ס היינו מאחר שנסתם הקבר כפי׳ ר"ח ולא כמו שפרש" דסתימת הגולל הוא כיסוי הארון ע"ש:
משפחתו מעוררין. שהיו אומרים שהוא עדיין קטן שלא הביא שתי שערות א"כ אין מתנתו כלום ואמרו שיבדוק אותו אם הביא ב׳ שערות ואמרו חכמים כיון שנסתם הגולל אין מזיזין אותו כדי לבודקו:
שערו משתנה. וא"כ אין סומכים אחר מיתת דלמא נשתנה ע"י המיתה:
אפי׳ בו ביום. והיינו דוקא לאחר שפירש ממתו אז אסור לטמא לאחרים אפי׳ בו ביום וסתמא דהכא אתי כר"ט לקמן בהלכה ט"ז וכן מחלק הש"ס כנזיר דף מ"ב וכן כתב בטיו"ד סי׳ שע"ג וכן כתב הרמכ"ם פ"ג מהלכות אבל:
אבל אין שם כו׳. דהוי כמת מצוה ומותר לכהן לטמא למת מצוה כדאמרינן לקמן הלכה ל':
כבוד השם. צ"ל מפגי כבוד העם ודל מפני כבוד העם מותר לילך אפילו בטמאה הכי איתא להדיא בירושלמי דפרק מי שמתו ובירושלמי דמסכת נזיר אמנם בבבלי במסכת ברכות דף י"ט ע"ב משמע איפכא דקתני התם קברו את המת וחזרו והיה שתי דרכים אחת טהורה ואחת טמאה בא בטהורה באין עמו בטהורה בא בטמאה באין עמו בטמאה מפני כבודו. ע"כ משמע שהכל תלוי באבל אם האבל הולך בטמאה מותר לכהן הבא לנחמו לילך עמו בטמאה מפני כבודו. ואפשר ליישב דהבבלי והירושלמי לא פליגי אהדדי בבבלי מיירי שהאבל הוא ישראל ורשאי לילך באיזה שירצה ומש"ה תניח מלתא באבל שאם הולך בטמאה מותר לכהן ההולך עמו לנחמו נמי לילך בטמאה אבל בירושלמי מיירי שהאבל היא כהן וכן ברייתא דהכא ולכאורה מוכח כן דלעיל בהלכה י"ג קתני כהן הדיוט שהוא מטמא לקרוביו כו' וע"ז קתני הכא היו לפניו ב׳ דרכים וא"כ שהאבל הוא כהן בוודאי לכתחלה אסור לילך בטמאה אלא אם העם הולכין בטמאה לפי שהוא קרוב מותר לו לילך עמהן בטמאה מפני כבוד העם. ובמס׳ כרכות מוקי לה דמיירי כבית הפרס דאי כטומאה דאורייתא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה׳ אבל כירושלמי מוקי להדיא בטומאה דאורייתא ואפ"ה מותר מפני כבוד העם. ואפשר ליישב דהירושלמי ס"ל כר"ע כהלכה ט"ז אם נטמא בו ביום פטור דמיטמא וקאי וא"כ למ"ש דמיירי הכא בכהן שהיה מטמא לקרובו ובלא"ה טמא הוא ומשו"ה מפני כבוד העם מותר לטמא לכתחלה אפי׳ כטומאה דאורייתא:
מקבל מאחרים. כיון שעדיין עוסק במתו הוי כטומאה אחת אבל כשפירש ממתו ונוגע כמת אחר הוי כמטמא לכתחלה הכי מסיק הש"ס בנזיר דף מ"ב ומהכא הוכיחו הפוסקים דקברות של כהנים יהא בסוף הקברות כדי שבחזירתו ממתו לא יטמא לשאר מתים דקי"ל הלכה כר"ט וכ"מ מסתם מתני׳ דמכות אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת אע"פ דמיטמא וקאי:
אפי׳ הן פסולין. הרי"ף כהלכות טומאה וילפינן מדכתיב לבנו ולבתו מכל מקום וכ"ה במתניתין דיבמות דף כ"ב מי שיש לו בן מ"מ ובנו הוא לכל דכר ומסקינן למאי הלכתא הוי בנו ליורשו ולטמא לו וכן קתני התם גבי אחיו:
נתינים וממזרים. כגון שכהן נשא ממזרת או נתינה וקי"ל כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום וא"כ הולד הוא ממזר או נתין:
אחיו ואחותו נתונין כו׳. כגון כהן כשר שנשא אביו אשה אחרת והיא ממזרת או נתינה והולד ממנה ג"כ ממזרת או נתין והוא אחיו של כהן כשר:
מן השפחה כו'. אמרינן כמה פעמים כש"ס דהולד כמותה ולא הוי בנו וביבמות ילפינן מקרא:
ממקום אחר. לא אדע מהו הדבר אחר והרי"ף והרא"ש הביא ברייתא זו ולשון זה לא הביאו ואפשר שכוונתו על מי שפירש עצמו מדרכי צבור וכ"כ בש"ע סי׳ שע׳׳ג מי שפירשו אבותיו מדרכי צבור אין מטמא לו דכתיב בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו:
ספק כו'. כל הלכה זו מיותרת שכבר קתני לעיל הלכה ב':
איזהו אנינה כו׳. כל הלכה זו מפורש במסכת זבחים דף ק ע"ב אלא מאי דקתני הכא בשם ר"מ קתני התם בשם רבי:
שהנזיר מגלח עליה. כגון על המת ועל כזית מן המת וכזית נצל וכל המפורשין במסכת נזיר דף מ"ט שהנזיר מגלח עליהן אם טימא הכהן לאותן טומאה חייב מלקות אבל כל הנהו דקחשיב שם דאין הנזיר מגלח עליהן אינו סופג את הארבעים:
ה"ז לוקה ארבעים. כשהתרה בו ולא יצא מיד לוקה ארבעים:
שנכנסו. צ"ל שנכנס:
מכת מרדות. לפי שכל אלו הטומאות אינן אנא מדרבנן מש"ה אין לוקין רק מכת מרדות:
עד שיהלך את כולה. דבלאו הכי הוא התראת ספק שמא לא יאהיל על מקום הטומאה אבל אם הלך בכל השדה התראת ודאי היא ולוקין עליו:
ואפי׳ יוצא ועורר עליה. לשון אפילו אינו מתיישב וכצ"ל ויוצא ח"ל ועורר על שדהו וכ"ה בירושלמי מרק ויוצא ח׳׳ל ועורר על שדהו להציל מן העובד כוכבים מפני שהוא כמציל מידם וכן איתא במס׳ ע"ז דף י"ג ע"א והא דנקט הכא ד"נ וד"מ וקידוש החודש ועיבור שנה כל זה ליתא במסכת ע"ז אלא ללמוד תורה ולהשיא אשה ובתוס׳ שם ד"ה ללמוד תורה הביאו חלוקי דיעות אי אמרי׳ דוקא ללמוד תורה ולהשיא אשה מותר שהן מצות חשובות מותר לטמא או אפי׳ בשאר מצות נמי מותר אכן בירושלמי איתא כמו הכא אבל הרמב"ם פ"ג מהלכות אבל והטור בסי׳ שע׳"ב כתבו כלשון הש"ס דמסכת ע"ז:
ללמוד תורה. רצה לומר אף בשביל ללמוד תורה ולהשיא אשה מותר לכהן לצאת לחוץ לארץ ולטמא עצמו בטומאת ארץ העמים:
ביוסי הבבלי. במסכת ע"ז גרסי׳ הכי מעשה ביוסף הכהן שיצא אחר רבו לציידן כו׳ וצ"ל דידע שהיה מוצא ללמוד במקומו ואפ"ה יוצא אע"כ כר׳ יוסי דאפי׳ במוצא מאין ללמוד אפ׳׳ה מותר לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם:
מטמא כהן כו׳. היינו כשפירש מאביו לאחר מיתה דאלו מחיים הא קתני לקמן דאינה מטמא על אבר מן החי מאביו:
ר׳ יהודה אומר כו׳. ר"ל לכתחלה אם אינו מוצא רק עצם כשעורה מאביו אינו רשאי לטמא לו כדדרשינן במסכת נזיר לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר אבל חוזר הוא כו׳ ר׳׳ל אבל מטמא הוא לעיקר הגוף ואם נחסר ממנו אבר הולך ובודק אחריו אפילו על עצם כשעורה וכן פי׳ רש"י במסכת נזיר:
אמרו לו לא יטמא. תיבות אמרו לו מיותר ומלתא באפי׳ נפשא היא:
מעשה ביוסף פסקס כו׳. בירושל׳ דמסכת נזיר פרק כ"ג הגי׳ יותר נכונה וז׳׳ל מעשה ביוסף כו׳ נכנס הרופא לחתכו א"ל כשתניח בו כחוט השערה הודיעני חתכו והודיעו קרא לנחוניא בנו א"ל בני עד כאן אתה חייב לטפל כו׳ וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו על זה נאמר יש צדיק אובד בצדקו הצדיק אובד וצדקו עמו עכ"ל וכן צ"ל הכא:
נפשי בכפי תמיד. כלומר אע"פ שהוא קרוב למות אפילו הכי תורתך לא שכחתי שהזהיר לבנו שלא יטמא על אמ"ה של אביו:
יש צדיק כו׳. ר"ל אפי׳ בשעה שהוא מת לא שכח ממנו תורתו וצדקתו והזהיר לבנו שלא יכשל בעבירה והא דמביא הכא סיפא דקרא ויש רשע מאריך ברעתו היא למותר וכי בירושלמי שהבאתיליתא:
כל שצוח כו׳. הכי איהא בנזיר דף מ"ג ובפירושא דכל שצוח מחולקים רש"י ותוס׳ רש"י פירש דכל שצוח קאי על כהן המוצאו כשצוח ולא באו ישראלים שיוכלו לטפל בקבורתו אז הוא מת מצוה. אבל אם הוא סמוך לעיר שאם צוח הכהן המוצאו לבני העיר יכולין לשמוע קולו ולבוא אסור לכהן לטמא לו. ותוס׳ פי׳ דכל שצוח קאי על המת ר׳׳ל כשאין לו קרובים המתעסקים עמו אפילו אם הוא בעיר הוא מת מצוה. ועיין ברא׳"ש הלכות טומאה שהביא שני דיעות הללו והאריך בו אבל רוב הפוסקים תפסו שיטת רש"י ז׳׳ל וכן הטור בסי' שע"ו:
לעולם הוא מת מצוה כו׳. ר"ל אפי׳ אס הוא קורא ובאים בני אדם לקוברו כל זמן שלא באו כדי צורכו הוי מת מצוה. וכמה הוא כדי צורכו מפורש בגמ׳ למאן דקרי ותני שיתא אלפי גברא ולמאן דמתני אין לו שיעור וכ"כ הטור סי׳ שע"ד ומהלכה זו משמע כשיטת רש"י שהבאתי בהל' הקודמת דכל שצוח קאי על בני העיר:
על הכל כו׳. ט"ס הוא וכצ"ל כה"ג ונזיר איו מטמאין בקרוביהן אבל מטמאין למת מצוה היו כ"ג ונזיר מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר"א אומר יטמא כהן כו׳ וכ"ה במסכת נזיר ריש פרק כ"ג ונזיר וכן הוא גירסת הרמב"ן ז"ל בספר תה"א:
מפני שזה קדושתו לשעה. זהו טעם שני שיטמא הנזיר ולא כהן שנזיר קדושתו לשעה עד שישלים נזירתו אכל קדושת כהן הדיוט לעולם היא:
ומרובה בבגדים. היינו כל הכהנים מיאשיה ואילך שנגנז שמן המשחה ואין היכר בין כה"ג לכהן הדיוט אלא בריבוי בגדים שכה׳׳ג משמש בשמנה בגדים וכה"ד בארבעה ולפי שכה׳׳׳ג משוח בשמן המשחה קדוש יותר ממרובה בגדים כדמפרש טעם במסכת נזיר משו"ה יטמא מרובה בגדים וכן בכל הני דתני לקמן וכ"כ הרמב׳׳ם בקיצור כל הגדול מחבירו במעלה מתאחר בטומאה:
והממונה. צ"ל דהיינו סגן הכהנים האמור בגמרא ולפי שנתמנה שאם יארע טומאה לכה"ג ישמש הוא תחתיו משו"ה קרי ליה הכא ממונה:
ממונה ומי שעבר יטמא מי שעבר. כשאירע פסול בכה"ג ושימש אחר תחתיו ואח"כ נטהר הכהן גדול חוזר לעבודתו ומי שנמנה תחתיו מעבירין אותו וזהו מי שעבר האמור כאן:
מי שעבר ומשוח מלחמה. ר"ל כהן מיוחד ההולך במלחמה נקרא משוח מלחמה כדאיתא במסכת סוטה:
כהן הדיוט ולוי. בירושלמי פריך הוא הלוי הוא הישראל. כלומר מה בין לוי לישראל לענין טומאה ומשני בזמן הדוכן מיירי ומשו"ה יטמא ישראל ולא הלוי כדי שיוכל לכנוס למקדש ולעמוד הדוכן:
שדה ניר. היינו שדה שנחרש ולא נזרע ושדה בור היינו שעדיין לא נחרש וזהו הכלל שבכל מקום שמפסיד מעט מפניהו לאותו מקום שהפסדו מועט:
קוברו לשדה זרע. ובגמרא דב׳׳ק גרסי׳ קוברו לשדה אילן וכ"כ הטור סי׳ שס"ד:
בין שדה אילן לשדה פרס. כצ׳׳ל לשדה כרם וכ"כ הרמב"ם בהלכות טומאת מת הלכה ח׳ אבל בגמ׳ דב"ק ליתא להאי בבא פלל ועפ"ז י"ל קושי׳ הב"י בסי׳ שס"ד שהקשה על הטור למה השמיט הך בבא דשדה אילן וכרם אכן לפי שבש"ס לא הוזכר חלוקה זו לכן השמיטה הטור:
ואם היו שתיהן שוות. ר"ל שתיהן שדה ניר או שתיהן שדה אילן קוברה בקרובה שבהן:
ואם לא היו שתיהן שוות. ט"ס הוא וכצ"ל אם היה שתיהן שוות [וכ"ה בדפו"י] ר׳׳ל שהיה שוות נמי בקורבה קוברו באיזה שירצה והטור כתב בהדיא אם היה שתיהן שוות בקורבה. ובמסכת ב׳׳ק מוקי הש"ס לברייתא דהכא במוטל המת על המיצר ברוחב הדרך והעוברים מאהילים עליו ומטמאות לכן מותר לפנותו דאל"ה אסור לפנותו דקי"ל מת מצוה קנה מקומו כדאי׳ שם ובסנהדרין פנ"ה:
מעלין עליך כו׳. בכתובות דף י"ז כתבו תוס׳ הטעם משום דמת מצוה קונה מקומו. ועוד כתבו שם טעם אחר לפי שלא שימש תלמידי חכמים כדמשמע לקמן במסכת דרך ארץ שסיים שם ודלא שימש ת׳׳ח קטלא חייב יכן משמע מלשון הירושלמי שאביא לקמן:
ומה אם עכשיו כו׳. עד סוף ההלכה הלשון מגומגם ומצאתי הגי׳ נכונה בירושלמי מסכת נזיר וז"ל מה אם בשעה שנתכוונתי לזכות נתחייבתי בשעה שלא נתכוונתי לזכות עאכ׳׳ו באותה שעה לא זזתי מלשמש חכמים וכן הביאו הרי"ף והרא"ש בהלכות טומאה ומלשון הירושלמי מוכח כמ"ש שהטעם שחייב מיתה משום שלא שימש תלמידי חכמים: