אבל אסור כו׳. תנא ושייר כמה דברים שאבל אשור בהן כגון איסור עשיית מלאכה שכבר תנא לעיל פרק חמישי.ואיסור הנחת תפילין וכניסה תנא לקמן.אבל הטור בסי׳ ש"פ קחשיב להו לכולהו בהדדי וזה לשונו אלו דברים שאבל אסור בהן במלאכה ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ובשאילת שלום ובכביסה וחייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה כל שבעה ואסור להניח תפילין ביום הראשון ואסור בגיהוץ ובתספורת ובשמחה ואיחוי הקרע כל למ"ד יום וכולהו אסמכוהו אקרא עכ"ל הטור:

איסטניס אני. פרש"י אדם מעונג ומפונק וכתבו תוס׳ בפרק היה קורא דה"ט שמותר לו לרחוץ לפי שהוא איסטניס ויש לו צער אם אינו רוחץ ואבל אינו אסור אלא רחיצה של תענוג:

כל ההלכה. ר"ל כך הוא ההלכה אם בני אדם שואלים בשלומו ואינם יודעים שהוא אבל צריך האבל לומר להן שהוא אבל. והדר מפרש דוקא ביום ראשון ושני אבל ביום השלישי משיב להן בשפה רפה אבל הוא לא ישאול בשלום אחרים כלל אפי׳ ביום השלישי:

אינו נושא. ט"ס הוא וכצ"ל אינו נותן תפילין:

בשני נותן כו׳. כל' בבא זו עד סופו משובשת בכמה טעיות אמנם הגירסא הנכונה היא כדאיתא בירושלמי דברכות פרק מי שמתו וז"ל ביום הראשון אינו נותן תפילין ביום שני נותן תפילין ואם באו פנים חדשות הוא חולצן דברי ר"א רבי יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפילין ובשלישי הוא נותן ואם באו פנים חדשות הוא חולצן עד"ל וכצ"ל כאן והטעם שהוא חולצן בבאו פנים חדשות שלא יאמרו שבימים הראשונים נמי הניח תפילין. והנה לפי הירושלמי נראה דר"א ס"ל דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד ור"י ס"ל דעיקר אבילות תרי יומי. אמנם במ"ק דף כ"א איתא פלוגתייהו בהיפך והכי קי׳׳ל בשו׳׳ע יו"ד סי׳ שפ׳"ה דאבל אינו אסור בתפילין רק ביום הראשון והיינו כשיטת הבבלי דר"י סבר הכי וקי"ל הלכתא כר׳׳י. גם בגמרא דידן פליגי בחליצה דר׳׳א סבר אינו חולצן ודי סבר חולצן ובחליצה קי"ל דהלכתא כר"א:

מת באותה העיר כו׳. במ"ק דף כ"א גרסי׳ הכי ת"ר אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל מכאן ואילך הולך ואינו יושב במקום המנחמים אלא במקום המתנחמים וכ"כ הטור סי׳ שצ"ג וכתב עוד וכן הדין ביציאתו לבית הקברות ג׳ ימים הראשונים אינו יוצא כו׳ כמו דקתני הכא וכתב עליו הב"י דדין יציאת בית הקברות נלמד מדין בית האבל האמור בגמרא:

בד"א בזמן כו׳. וכתב הב׳׳י הטעם שהרי חייב בכל המצות האמורות בתורה וכיון שאין שם כדי נושאי המטה וקובריה המת מוטל בבזיון אם הוא לא יסייע עמהם ומש׳׳ה מותר לצאת אפילו ביום הראשון:

ממקום אחר כו׳. חסר כאן חלוקה אחת ובמ"ק דף כ"א איתא הכי אבל שלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב מונה עמהן בא ממקום רחוק מונה לעצמו מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו וכ"כ הטור סי׳ שע"ה וכתב הרא׳׳ש שם דמקום קרוב דאמרן פירשו הגאונים דהיינו י׳ פרסאות סוגיא דחד יומא כיון דאי שמע הוי מטי הכא בחד יומא כמאן דאית בהדייהו דמי:

רשב"א אומר כו׳. הלשון מגומגם מאד אכן בגמרא שם גרסינן הכי ר"ש אומר אפילו בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהן ואתמר עלה אמר ר"ח בר גמדא אר׳׳י בן שאול אמר רבי והוא שנא ומצא מנחמין אצלו פרש"י שבא בשביעי שחרית עד שלא עמדו המנחמין אצל זה שבבית עכ"ל. ועפ"ז צריכין להגיה כאן וכצ"ל רשב"א אומר מצאן שיושבים כלומר כשבא מצא עדיין מנחמים יושבין אצל זה שבבית אפי׳ בא ביום השביעי מונה עמהן לא מצא שיושבין ר"ל שכבר עמדו המנחמין אפי׳ בשני מונה לעצמו. וכ"כ הטור להדיא סי׳ שע"ה. והא דנקט הכא שני דאילו נא ביום ראשון ליכא נפקותא אי מונה עמהן אי מונה לעצמו וכן כתב הפרישה שם:

אינו עושה מלאכה. הכי אמרינן נמי במ׳׳ק דף כ׳א והא דקתני הכא מכאן ואילך עושה בצנעה קאי דוקא על העני המתפרנס מן הצדקה אבל בעשיר אסור כל שבעה וכבר כתבתי זה לעיל ריש פרק חמישי וע"ש:

שלשה ימים לכלב כו'. איידי דתני לעיל לענין אבילות שיש חילוק בין שלשה ימים הראשונים לשאר ימים נקט נמי כמה דינים התלוים בשלשה ימים. ושלשה ימים לכלב כו׳ מבואר במסכת אהלות פרק י"א משנה ז׳ כלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומונח על האסקופה ופליגי תנאי התם אם מביא הטומאה לתוך הבית או לא וקתני בסיפא דמתני׳ כמה ישהה בתוך מעיו שלשה ימים מעת לעת. פי׳ הרע"ב כמה תשהה בשר המת במעיו של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהא חשוב כמעוכל ג׳ ימים מעת לעת משעה שאכלו כדאמרי׳[שבת קנה:]גלוי וידוע לפני הקב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים ע"כ. והא דנקט הכא ונכנס לבית מיירי שהכלב מת דאילו חי וודאי אינו מטמאה דטומאה בלועה היא וכ"כ שם הר"ע מברטנורה:

ג׳ ימים לזרע כו׳. ר"ל דה"פ דאיתא בריש מסכת חלה ובמנחות דף נדא גבי חמשת המינין אס השרישו קודם העומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבוא עומר הבא וקי"ל בג׳ ימים הוי זמן קליעת הזרע כדמוכח (בפסחים) [במנחות] דף ע"א ולפ"ז הכי פירושו אם נזרע אחד מחמשת מינין ג׳ ימים קודם פסח אסור רק לפני הפסח דהיינו קודם העומר אבל לאחר הפסח מותרין מיד לפי שהעומר מתירן. אלא שהלשון הוא קצת דחוק. וטוב להגיה שכצ"ל ג׳ ימים לזרע מחמשת מינים לפני הפסח מותר לאחר הפסח:

אין יוצאין לשיירא כו׳. בטור או"ח סי׳ רמ"ח כתב הב"י בשם הריב"ש דהך דינא נלמד מדין הפלגת הספינה האמור בש"ס כדלקמן:

אין מוציאין כו׳ ואין מפליגין בספינה. הכי איתא במסכת שבת דף י"ט אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת עוד שם ת"ר אין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות משלשה ימים קודם השבת. וכתב הרא׳׳ש הטעם משום ביטול עונג שבת דכל שלשה ימים הראשונים הו"ל שינוי ווסת ניענוע הספינה כדכתיב יחוגו וינועו כשכור ולא יכלו למעבד עונג שבת והיינו נמי טעמא דאין צרין על עיירות של עובדי כוכבים פחות מג׳ ימים קודם לשבת משום טרחא ופחדא דלבא דלא מתהניא ליה אכילה ושתיה עד בתר תלתא יומי עכ"ל. ונ"ל מש"ה דייק הנא אין מפליגין ספינה בים מה שלא נאמר כן בגמרא דגמרא דהכא ס"ל הטעם כמ"ש הרא"ש וזהו שייך דוקא בים המלח וכמ"ש הב"י בסי׳ רמ"ה משא"כ בשאר נהרות מותר אפי' תוך שלשה ימים לשבת:

ביום א׳ וביום ב׳ כו׳. השתא חוזר לפרש דיני אבילות ומכאן עד סוף הפרק רוב הדברים מבוארים בפרקי דר"א פרק י"ח והביאו הרא"ש בפרק א"מ סי׳ מ"ו והטור סי׳ שצ"ג אלא הא דקתני הכא בשלישי נכנס להר הבית אבל הרא"ש והטור כתבו דדוקא בשבת נכנס להר הבית:

אבל שהוא. כצ"ל אבל הוא כלומר ששואלין אם הוא אבל וכשמשיב שהוא אבל אומרים המקום ינחמך. אבל במסכת מדות פ׳ ב גרפי׳ שאני אבל כלומר שהיו שואלין אותו למה מקיף דרך שמאל והשיב שאני אבל:

יתן בלבם. כלומר שהקב"ה יתן בלב ב"ד שיתירו לו הנידוי:

כאילו עברו עליו כו׳. אם הם אומרים לו שהקב"ה יתן בלב בית דין שיקרבו נראה כאילו עוותו הדין ונדוהו שלא כהלכה אלא כך אומרים השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבירך דהשתא משמע שהוא עשה שלא כדין וצריך תשובה:

ותשמח את דברי. כצ"ל ותשמע את דברי חבירך:

בן של קיימא ר"ל אם עדיין היה בחיים נתרחם מיד. או דה"פ אם הוא ראוי להיות חי שלא נקנסה המיתה עליו נתרפא תיכף מחליו:

נמצא בס"ת. כצ"ל נמצא הספר תורה:

רעב כי יהיה בארץ מכאן עד לכל האדם הוא לשון הפסוק במלכים א׳ סי׳ ח׳ בתפלת שלמה:

אין לי אלא ליחיד. דגרסי איפכא אין לי אלא לצבור דכל הנהו פסוקים מיירי נצבור כדכתיב רעב כי יהיה בארץ שהיא מכת מדינה. ליחיד מנין ת"ל וגם אל הנכרי כו׳ לכל האדם משמע אפי׳ ליחיד מועיל התפלה:

נגע לבבו ר"ל ששם אל לבו להשיב ולא יעמוד במרדו אז אם יתפלל בבית הזה יעתר לו ה וישמע תפלתו ושב ורפא לו: