אין כותבין ספרים כו׳. הטעם מבואר במסכת שבת דף קח דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך. ונ"ל דהגרסא צריך להיות הכי אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות לא על עורות כו׳ דהא עיקר הלימוד מייתי ליה הש"ס לגבי תפילין. וכן נראה מלשון הטור בי"ד סימן רע"א שכתב אין כותבין ספרים תו"מ על גבי עור בהמה טמאה וכתב עליו הב"י דהכי איתא להדיא בפ"ק דמסכת סופרים. ועפ"ז מיושב קושית מעדני י"ט שכתב בריש הלכות קטנות וז"ל ותמהני על הא דקתני ולא כורכין בשערן האיך מצינו כריכות שערות לגבי ספרים עכ"ל. אבל אי גרסינן הכא ספרים תו"מ לק"מ די"ל מש"ה נקט ולא נכרכין בשערן משום תפילין דשייך שפיר האי לישנא כדפרש"י בפ׳ ח׳ שרצים (שבת דף ק"ח) ונכרכות האגרת בשערן שלהן:

ותופרן וכורכן בשערן. ט"ס הוא כצ"ל ותופרן בגידין וכורכן בשערן וכן הוא להדיא במסכת שבת דף הנ"ל:

שמסרגלין בקנה. סירגול היינו שירטוט וכ"כ התוספות כפרק הקומץ וכתב הטור בי"ד סימן רע"א הא דנקט בקנה לא אתא לאפוקי סכין אלא לאפוקי עופרת וכיוצא בו שצובעין. ואי קאי האי מסרגלין אס"ת או לא הוא מחלוקת הפוסקים בב"י סימן רע"א. ובפרק הקומץ הביאו תוס' בשם ר"ת דלא קאי רק על מזוזות ולא על ס"ת וע"ש בדף ל"ב ע"ב [ז"א דכ"ע מפרשים הכא דאס"ת קאי אלא דר"ת מפרש לה בשיטה ראשונה ע"ש]:

שאל אחד את ר"י כו׳. הלשון דהכא מגומגם קצת. ומבואר יותר במסכת שבת דף ק"ח והכי איתא שם שאל בייתוסי אחד את ר׳ יהושע הגרסי מניין שאין כותבין תפילין על עור בהמה טמאה דכתיב למען תהיה תורת ה׳ בפיך מן המותר בפיך. אלא מעתה על גבי עור נבילות וטריפות אל יכתבו א"ל אמשול לך משל כו׳ אלא מעתה יאכלו א"ל התורה אמרה לא תאכלו כל נבלה ואת אמרת יאכלו. א"ל קאלוס. ופרש"י ואחד הרגו מלך. ואלו בוראן הרגן. קאלוס. משובח הטעם עכ"ל והנה לגירסת הש"ס דשם ממילא יתבארו הטעיות שנפלו בהלכה זו. ואין להקשות דהא תינח במתו מאליהן שייך שפיר שהרגו מלך. ואכתי בנחורות ובעקורות מא"ל למה יהא מותר לכתוב עליהן כבר כתבו תוספות שם במסכת שבת וז"ל כיון דמתו מאליהן שרי אם כן מן המותר בפיך לאו דוקא אלא מהמין המותר בפיך:

ואין חוששין כו׳ עורות לבובין. מפורש במסכת ע"ז פרק אין מעמידין איזהו עור לבוב כל שקרוע נגד הלב וקדור כמין ארובה והיו עושין כן לשם עבודת כוכבים. והטעם דלא חיישינן לעורות לבובין נ"ל משום דהוי מיעוטא נגד שארי בהמות ולמיעוטא לא חיישינן:

לוקחין עורות כו'. דוקא העורות קודם שעיבדן מותרין ליקח מכ"מ אבל וודאי צריכין עיבוד לשמה כמ"ש בי"ד סי׳ רע"א וכל הפוסקים כתבו כן דלפחות צריך הישראל לסייע לעובד כוכבים בשעת העיבוד:

כותבין על הקלף. מהו קלף ומהו גויל מבואר בתוספות במסכת שבת דף ע"ט ובהרא"ש בהלכות קטנות. כל העור כשהיא שלימה נקראת גויל וכשחולקין העור לשנים הצד החיצון נקרא קלף וכותבין עליו במקום בשר והצד הפנימי נקרא דוכסוסטוס ועל זה כותבין במקום שער דהיינו במקום שנדבק ולכן על הגויל כשהיא שלימה כותבין במקום שער. ועיין בי"ד בב"י סימן רע"א:

הלכה למשה מסיני וכו׳. יש בזה מחלוקת הפוסקים הטור כתב בסימן רע"א דס"ת כשר על הקלף ועל הדוכסוסטוס והא דקתני הכא שאם שינה פסול קאי רק על תפילין שאינן כשירין אלא על הקלף. אבל הב"י שם השיג עליו ודייק מדקתני במסכת סופרים אין קורץ בו משמע דבס"ת נמי מיירי. ועוד מדקתני אם שינה בזה ובזה ואי אתפילין לחודא קאי לא שייך למיתני בזה ובזה דהא אין כשירין רק על הקלף ועיין במעדני י"ט הלכות ס"ת:

אין כותבין לא על הדיפתרא כו׳. מבואר בכמה מקומות בש"ס בשבת ובמגילה ובסוטה ובמסכת גיטין דף כיב ע"ב דיפתרא. דמליה וקמיח ולא עפיץ:

בשחור ובשיחור. בשחור פחמין. בשיחור חרתא דאושכפא רש"י בגיטין דף י"ט:

בקומוס. שרף האילן:

קנקנתום. מבואר שם בגמרא חרתא דאושכפא ואין להקשות דא"כ שיחור וקנקנתום חדא היא כבר הקשה תוספות שם בד"ה קנקנתום ומסקי תוס' שם דקנקנתום היא קרקע ירוקה [אין הלשון מדוקדק דמחמת קושיא זו פי׳ התוס׳ דלא כרש"י שפירש שיחור חרתא דאושכפי]:

מיא טריא. מי גשמים רש"י שם ולשון מורי מים ששורין בו פרי שהוא כעין עפצים:

כתב בכל לשון כו'. לכאורה משמע דקאי על ס"ת מדקתני אל יקרא בו ואע"ג דקי"ל כרשב"ג דמותר לכתוב ס"ת יוונית כדאיתא במסכת מגילה דף ט׳. ואפשר ליישב לפי מ"ש הרמב"ם פרק א' מהל' תפילין הלכה י"ט אין כותבין תו"מ אלא אשורית והתירו בספרים לכתוב אף יווני בלבד וכבר נשתקע יווני מן העולם ונשתבש ואבד לפיכך אין כותבין היום שלשתן אלא אשורית עכ"ל. וא"כ י"ל דברייתא דהכא ס"ל נמי הכי ומש"ה אסרו לכתוב יוונית בס"ת:

אלהים ברא בראשית. כל הלכה זו מבואר במס' מגילה. וכדי להקל על המעיין אציגה כאן פרש"י דשם במעט תוס׳ ביאור במה שלא פירש רש"י להדיא. וז"ל רש"י שם אלהים ברא בראשית. שלא יאמר בראשית שם הוא ושני רשויות יש ראשון ברא השני:

ויאמר כו'. בקרא כתיב נעשה אדם בצלמינו כדמותינו. והם כתבו אעשה לשון יחיד שמכאן פקרו המינין האומרים שתי רשויות יש דכתיב נעשה ומה שדרשו חז"ל ללמד שלא ימנע הגדול לשאול עצה מן הקטן לא יקבל מהם:

ויכל כו׳. בקרא כתיב ויכל ביום השביעי והם שינו וכתבו ויכל בששי שלא יאמר א"כ עשה מלאכה בשבת דהא כתיב ויכל ביום השביעי והוא לא יקבל מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת באה מנוחה וזה גמרו:

זכר ונקבה בראו. ולא כתבו בראם דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה שני פרצופין לכך כתבו בראו שכך נברא אדם בפני פרצופין:

הבה ארדה. בקרא כתיב הבה נרדה והם כתבו ארדה ורש"י לא פירש כאן. אכן הטעם פשוט דמש"ה לא כתבו נרדה שלא יאמר שתי רשויות יש ודרש חכמים ללמדך דרך ארץ כמ"ש רש"י בחומש לא יקבל מהן:

ותשחק בקרוביה לאמור. ט"ס וכצ"ל ותצחק שרה בקרוביה. ולא כתבו בקרבה שלא יאמר על אברהם לא הקפיד דכתיב ויצחק אברהם בלבו ועל שרה הקפיד לכך כתבו בקרוביה לומר אברהם בלבו והיא אמרה בקרוביה:

כי באפם הרגו איש. ט"ס הוא דהא בקרא כתיב כן. וכצ"ל כי באפם הרגו שור שלא יאמר רצחנים היה אבותיכם שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש לכך נתנו שור שלא היה חשובין בעיניו אלא כבהמות ולא הקפיד על הבהמות:

ויקח משה כו׳ נושאי בני אדם כצ"ל וכ"ה בגמרא. ולא כתבו על החמור אלא נושא בני אדם דמשמע גמל שלא יאמר משה רבכם לא היה לו סוס או גמל:

ומושב ב"י כו'. בקרא כתיב אשר ישבו במצרים והם כתבו במצרים ובשאר ארצות. שלא יאמר שקר כתוב בתורה שהרי קהת מיורדי מצרים היה וכשאתה מונה שמתיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה כולן אינן מגיעין לד׳ מאות שנה כ"ש שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות אלא שמנה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ד׳ מאות שנה צא מהם ששים של יצחק ומאה ושלשים שהיה יעקב כשבא למצרים נשארו מאתים ועשר וכן היתה הגזירה כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ולא נאמר במצרים אלא בארץ לא להם וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גרים ושלשים של קודם לכן לא נמנה בגזרה דהא זרעך כתיב:

ואל זאטוטי כו׳. נראה לי שכצ"ל וישלח את זאטוטי ב"י ואל זאטוטי בני ישראל וכ"ה במגילה ולא כתבו וישלח את נערי בני ישראל אלא זאטוטי שהוא לשון חשיבות אבל נערי לשון קטנות. ויאמר גרועים שלכם שלחתם לקבל פני השכינה. ומשום דכתבו בתחלה זאטוטי מש"ה באותה פרשה דכתיב ואל אצילי ב"י לא שלח ידו. לא כתבו אצילי אלא כתבו כשמם הראשון זאטוטי. וצריכין לומר דגמרא דהכא קחשיב הני תרי שינוים וישלח את זאטוטי ואל זאטוטי לחד שינוי דאל"כ י"ד הם ובגמרא דהכא קאמר י"ג דברים שינו:

לא חמד כו׳. בקרא כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי והם כתבו לא חמד. שלא יאמר חמר לא לקח אבל חפץ אחר לקח:

את צעירת הרגלים. בתורה כתיב את הארנבת ובמקום הארנבת כתבו צעירת הרגלים לפי שידיה קטנות וקצרות מרגליה. והטעם מפורש שם בגמרא לפי שאשתו של תלמי ארנבת שמה שלא יאמר שחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה:

אשר חלק כו' להאיר לכל העמים כו׳. עירוב פרשיות יש כאן דשני פסוקים הן (בדברים ד׳:י״ט) כתיב אשר חלק ה׳ לכל העמים והם כתבו להאיר לכל העמים שאל"כ יאמר בן נח מותר בעבודת כוכבים ומדרשו להחליקן מן העולם כדי לטורדן. ועוד כתיב (דכרים יז) ויעבוד אלהים אחרים אשר לא צויתי והם כתבו אשר לא צויתי לעבדם. שאם לא היו כותבין רק אשר לא צויתי משמע אשר לא צויתי שיהיו ויאמר א"כ אלהות הן שע"כ נבראו לכן כתבו אשר לא צויתי לעבדם. גם בזה צריכין לומר דהני תרי חשיב לחדא. כיון דמענין אחד הן דאל"כ י"ד הויין:

אין כותבין בזהב כו׳. אין להקשות דהוא מעשה לסתור ברישא קתני סתם אין כותבין בזהב משמע דבכל הס"ת אין לכתוב בזהב ובסיפא מייתא מעשה דאין כותבין האזכרות בזהב משמע דשארי ס"ת מותר לכתוב בזהב ובמסכת שבת דף ק"ג איתא להדיא אין כותבין האזכרות בזהב. אכן כבר כתב הב"י בי"ד סימן רע"ו הא דקתני אין כותבין האזכרות בזהב לאו דוקא אלא ה"ה שאר הס"ת וכ"כ בסי׳ רע"א דאין כותבין בשאר מיני צבעונין. והט"ז בשי׳ רע"ו נתן טעם לשבח למה נקט דוקא אזכרות לפי שבימיהן היה רוצים לחלוק כבוד להשם לזרוק עליהן זהב כדאיתא במסכת סופרים מעשה באלכסנדרוס כו׳ מש"ה נקט האזכרות עכ"ל. ועוד נ"ל דמש"ה נקט האזכרות דבשאר אותיות איכא תקנתא בגרידה ומחיקה משא"כ באזכרות דאין רשאי למחוק השם. ואחרי כותבי זאת מצאתי סברא זו בש"ך ולכאורה מוכח הכי מלישנא דברייתא דברישא קתני אין כותבין משמע לכתחלה אבל בדיעבד איכא תקנה בגרידה ובסיפא גבי אזכרות נקט תגנז לפי שאין לו תקנה:

וי"א לא דברו כו׳. הלשון תמוה מאוד. ונ"ל דת"ק סכר דבכל התורה אסור לשנות ולכתוב תיבה של תרגום במקום עברית והיש אומרים סברי דוקא בשתי תיבות הללו אין רשאי לשנות כגון במקום גלעד לא יכתוב יגר שהדותא וכן במקום יגר שהדותא לא יכתוב גלעד וע"ז אמרו הטעם שהן שתי לשונות של עברי ותרגום ר"ל שהתורה הקפידה על זה לפי שלבן קרא לו יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעד מש"ה אסור לשנות אבל שארי תיבות של עברי שכתב במקומם תרגום או בעזרא ודניאל שכתב עברי תחת תיבות של תרגום לא פסל בדיעבד. ואמת ראיתי טעם נכון במהר"ם אלשיך פרשת ויצא למה הקפיד יעקב לקרותו גלעד ולבן יגר שהדותא ע"ש לכן בזה דוקא יש להקפיד שלא לשנות. ומה שיש הפסק נקודה בגמרא דהכא בין תיבת עברית לתיבת ותרגום טעות המדפיסים היא ותיבת ותרגום קאי אדלעיל וכן צ"ל שהן שתי לשונות של עברית ותרגום. עברית שכתבו תרגום ותרגום שכתבו עברית אל יקרא בו ומלתא באפיה נפשיה היא ואע"ג דכבר תנא ליה ברישא דברייתא אפשר לומר דברישא אשמועינן דאין כותבין ובסיפא אשמעינן דאם כתב תרגום במקום עברי או איפכא לא יקרא בו. כל זה כתבתי ליישב גירסת הספרים שלפנינו. אבל ראיתי בספר אגודה שהביא הלכה זו וגרס הכי. כל התורה כולה עברית היא אלא שיש בה דברים של תרגום כגון יגר שהדותא עברית שכתבו תרגום או תרגום שכתבו עברית אל יקרא בו עכ"ל ולהך גי׳ עולה הכל על נכון בלי דוחק:

יגר שהדותא גלעד. וחבירו. הלשון וחבירו לא יתיישב שפיר דהא לא מצינו בתורה תיבה של תרגום רק תיבת יגר שהדותא ואפשר דקאי על תרגום של ירמיה יו"ד דכתיב כדנא תימרו להון או תרגום של דניאל ועזרא. רק לפ"ז קשה לישנא דאל יקרא בו וצ"ל לצדדין קתני דאל יקרא בו קאי אס"ת ותיבת וחבירו קאי על דניאל ועזרא:

האזינו שמים שעשאה שירה כו' עד סוף הלכה. ידועה שיש חילוק גדול בין כתיבת שירת הים לשירת האזינו כמבואר בטוי"ד סימן ער"ה שכתב בשם אביו הרא"ש ז"ל וזה לשונו שירת הים כותבין שיטה הראשונה כדינה ושאר כל השיטות מניחין באמצע הראשונה ריווח מעט ושתחתיה כתוב באמצע וחלוק בב' מקומות ונמצא השיטה חלוקה לשלשה ונמצא ריוח כנגד הכתב וכתב כנגד הריוח וזה צורתה ובט"ז סי׳ ער"ה נדפס צורת שירת הים בשיבוש [ולפנינו הוא מתוקן] אלא כמ"ש וכ"כ האור תורה וכן נמצא בספרי תורות שלנו. וגבי שירת האזינו כתב הטור בסי׳ הנ"ל וז"ל בצורת שירת האזינו מפורשת במסכת סופרים באמצע כל שיטה ריוח כשיעור פרשה סתומה ונמצא כל שיטה חלוקה לשתים עכ"ל הטור. ומ"ש שצורתה מפורשת במסכת סופרים אין כוונתו להלכה זאת דבהלכה זו לא מצינו צורתה אמנם כוונת הטור על פרק י"ב הלכה ט׳ ממסכתא זאת דשם מבואר דצריך לכתוב אריח ע"ג אריח ולבינה ע"ג לבינה. מבואר שם התחלת כל שיטה ומנין שיטותיה. ועפ"ז מבואר רישא של הלכה זו הא דקתני האזינו שמים שעשאה שירה ר"ל שכתב שירת האזינו כצורת שירת הים שכתב אריח ע"ג לבינה ולבינה ע"ג אריח ובאמת בשירת האזינו צריך לכתוב לבינה ע"ג לבינה ואריח ע"ג אריח ושירה שעשאה האזינו ר"ל שכתב צורת שירת הים כצורת שירת האזינו פסול. אבל במסכת שבת גרסינן הכי כתבה כשיר שכתב שירה כיוצא בה פסולה ר"ל שכתב התורה בצורת השירה או שכתב השירה כשאר ס"ת פסול. אמנם היא היא דאם כתב שירת הים כשירת האזינו או איפכא נמי פסול:

רצוף שעשאה מסורג כו׳. גם בזה צריכין למודעי ששירת הים צריכין לכתוב בשלשים שיטין כדלקמן פרק י"ב הלכה י"א ושירת האזינו צריכין בשבעים שיטין ושם מבואר בתרוייהו איזה תיבה צריך להיות בתחלת שיטה ואיזה בסופה גם הרמב"ם כתבה בהלכות ס"ת ומבואר היטב בספר אור תורה. ואותן התיבות שצריכין להיות סמוכין להדדי היינו רצוף דהכא ואותן תיבות שצריכין להיות נפרדין מחבריהם היינו משורג דהכא והוא מלשון סירוגין ובטור י"ד קרי ליה פיזור. וזהו דקתני הכא רצוף שעשאה מסורג היינו התיבות שצריכין להיות סמוכין כתב נפרדין או איפכא פסול. והא דקתני או שעשה המסורג שלא כהלכתו ר׳"ל אף שכתבו מסורג רק ששינה בסירוג עצמה כגון התיבה שהיה ראוי לכתוב בסוף שיטה הראשונה כתב בתחלת שיטה שנייה וכן בשאר שנוים דאיתא לקמן פרק י"ב בכל אלו לא יקרא בו. איברא הא דקתני הכא שאם שינה במסורג עצמה פסול לא קי"ל הכי. אלא כמ"ש הטור בסי׳ ער"ה וכ"כ הב"י שם בש"ע סעיף ג׳ כתב השירה כשאר הכתב פסול ודוקא שכתב השירה כשאר כתב בלא פיזור אבל אם שינה בפיזור ממה שנהגו לא פסול ובלבד שיהא אריח ע"ג לבינה. ואפשר הא דקתני הכא רצוף שעשאה משורג כו׳ ר"ל שכתב בשירת הים אריח ע"ג אריח ובשירת האזינו כתב אריח ע"ג לבינה והיינו נמי שינה במסורג עצמה מש"ה פסול ולא יקרא בו. רק לפי זה קשה היינו רישא האזינו שעשאה שירה וכו':

גמר כל הדף וכו׳. כוונת הלכה זו מבואר ע"פ גמרא דמנחות דף למ"ד עושה אדם יריעה מבת ג׳ דפין עד בת ח׳ דפין פחות או יתר מכאן לא יעשה כו' בד"א בתחלת הספר אבל בסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד וכתב הרא"ש בסי׳ טי"ת אע"פ שצריך לסיים הספר בסוף הדף ואין בפסוק אחרון תיבות כמנין השיטין יעשה אותיות ארוכות מלמעלה למטה עד שתחזיק תיבה אחת ה׳ שיטין או שש כדי שיסיים בסוף הדף עכ"ל וכ"כ הטור סימן ער"ב ומעתה מבואר הלכה זו דהכי פירושה גמר כל הדף ושייר בה פחות ר"ל שנשאר עוד פסוק אחד לכתוב בדף האחרון ואנן קי"ל שצריך לסיים הספר באמצע השיטה שבסוף הדף:

מסרגו. ר"ל שדולג ומבליע כמה שיטין בתיבה אחת שעושה תיבות ארוכות כמ"ש הרא"ש ועושה מפסוק אחרון דף קטן בפני עצמו. וגי' האגודה מתיישב יותר לפירושי שגרס גמר כל הספר ושייר בה פחות מדף מסרגו כו׳ עכ"ל וזהו ממש כמו שפרשתי:

שמא יעשה כו׳. דקי"ל דאין עושין יריעה פחות משלשה דפין כמו שכתבתי בהלכה י"א מפ' הקומץ. ומש"ה לא יחלק היריעה של חמשה דפין שמא יעשה אחת של שני דפין. ובפרק הקומץ נקיט ליה בגוונא אחריתא יריעה של ט׳ דפין לא יעשה אחת של שש ואחת שלש אלא אחת ד׳ ואחת של ה׳ וזהו מצוה מן המובחר ולגי' דהכא קשה מאי הלשון שמא יעשה אחת ב׳ דפין דוודאי צריך לעשות כן. ואפשר דט"ס הוא וכצ"ל שלא יעשה אחת שני דפין:

ואינו רשאי לכתוב כו'. מלתא באפיה נפשיה היא והכי איתא במגילה דף י"ח אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב עכ"ל ודוקא בס"ת אבל בתפילין ומזוזות מגרס גריסין והכי איתא נמי בפרק הקומץ:

צדוקי. אין הטעם של כל אלו שווין כדאיתא במסכת גיטין דף מ"ה ע"ב דגבי צדוקי הטעם משום דאדוק בע"ז ומסתמא כתבו לשם ע"ז וגבי מסור הטעם לפי שפרק מעליו עול מצות וגבי עבד ושוטה וקטן הטעם משום לפי שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שאינו בקשירה אינה בכתיבה והנהו תלתא ליתא בקשירה דהוי מ"ע שהז"ג והכי איתא להדיא בגיטין דף מ"ה. ומ"ש הכא גר צ"ל ע"כ דמיירי בגר שחזר לסורו שלא מחמת יראה דאי עדיין גר הוא למה יפסל מלכתוב ואי שחזר לסורו מחמת יראה איתא להדיא בגמרא דכשר וכ"כ בש"ע סימן רפ"ח אע"כ דמיירי בגר שחזר לסורו שלא מחמת יראה דבזה איתא להדיא בגיטין דגרע מעובד כוכבים. והמרדכי כתב בהלכות קטנות הא דקתני הכא גר מיירי בגר תושב הטעם אכתוב לקמן בהלכה זו סי׳ ב׳:

אל יקרא בו. זהו לא קאי רק על עבד ושוטה וקען אבל גבי צדוקי קי"ל דישרף. ואפשר ליישבו כמ"ש הט"ז בסי׳ רפ"א על הא דכתב הטור נמי גבי צדוקי אין קורין בו. וכתב עליו הט"ז דקמ"ל אפי׳ בביתו אין קורין בו אפילו ביחידות דלמא אתא לאכשורי בציבור. והא דנקט הכא ס"ת לאו דוקא ס"ת אלא אפי׳ תו"מ נמי פסולין בכתיבת כל הני דהא עיקר הלימוד דוקשרתם וכתבתם כתיב גבי תו"מ ואדרבה כתב הדרישה דמדברי הרי"ף והרא"ש נראה דעבד ואשה וקטן פסולין דוקא בתו"מ ולא בס"ת. והא דנקט הכא ס"ת צ"ל לרבותא נקט אפי׳ בס"ת פסולין. והב"י בסי׳ רפ"א הביא בשם מסכת סופרים דממזר נמי פסול לכתוב וכ"כ המרדכי בשם מ"ס וכתב שם הטעם לפי כשמגיע לפסוק לא יבא ממזר בקהל ה׳ נחפז ואינו כותב האזכרה לשמה ואפי׳ אמר נתכוונתי אנן סהדי שלא נתכוון וכן בגר תושב כשמגיע לפסוק לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשערך כו׳ כי עם קדוש אתה לה׳ אלהיך. אבל הש"ך בס"ק ח׳ הקשה על טעם זה אמאי כל הס"ת פסול לא לפסול רק אותה יריעה וכתב הש"ך טעם אחר כמו גבי עבד ואשה וקטן ה"נ לפי שיש כמה מצות דג"ת וממזר אינן חייבין ומש"ה פסולין. עכ"פ מכל הלין מוכח שחסר הכא בהלכה זו תיבת ממזר. ובאגודה העתיק הלכה זו וקחשיב נמי ממזר:

זה הכלל. ובאגודה גרס הכי זה הכלל כל מי שאינו מוציא הרבים ידי חובתן אם כתבו לא יקרא בו ע"כ וגי׳ זו נכונה יותר מגי' דהכא:

פתוחה שעשאה סתומה. הלכה זו הביאו תוס׳ בפרק הקומץ והרא"ש בהלכות ס"ת סימן י"ב ויש בזה מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש בצורת סתומה ופתוחה ועיין בב"י בטוי"ד סי׳ ער"ה. ומכל הפוסקים נראה דגמרא דהכא סבר דפתוחה צריך להיות פתוחה בתחלת שיטה דהיינו שצריך לשייר בתחלת שיטה כדי שלש אותיות ואח"כ מתחיל לכתוב וא"כ היא פתוחה מתחלתה. וצורת הסתומה יניח באמצע השיטה פנוי כדי שלש אותיות ומתחיל לכתוב בסוף אותה השיטה לפחות תיבה אחת. וה"ה אם השלים בסוף השיטה והניח כל שיטה שתחתיה פנויה והתחיל לכתוב מתחלת שיטה שלישית זהו נמי סתומה כמ"ש הרא"ש סי׳ י"א ועפ"ז יובנו סיפא דהלכה זו בסי׳ ג׳:

שם של שלש אותיות. ר"ל כדי לכתוב תיבה של שלש אותיות. אבל אנן קי"ל דבעינן שלש תיבות של שלש אותיות וכ"כ הרמב"ם כמו אשר אשר אשר וכ"כ בש"ע י"ד סי׳ ער"ה. והב"י מביא בשם מ"ס שלש תיבות של שלש אותיות אכן כל שאר הפוסקים שהביאו הלכה זו הביאה כמ"ש לפנינו שם אחד משלש אותיות:

גמר כל הפרשה כו'. זהו קאי אסתומה אם סיים הפרשה בסוף השיטה שבסוף הדף ישייר בדף השני שיטה עליונה פנוי ומתחיל לכתוב בתחלת שיטה שנייה וזהו נקרא נמי סתומה כמ"ש לעיל סי׳ א׳. ואם שייר בשיטה אחרונה כדי לכתוב שלש אותיות וא"כ יש למטה שיעור סתומה מתחיל מלמעלה ואינו צריך להניח שיטה עליונה פנוי. ויש לתמוה למה השמיט הב"י בש"ע דין זה דאם סיים בסוף הדף כיצד יעשה הלא הרא"ש והטור הביאה הלכה זו ואין חולק עליה ונלע"ד לפי שכתב הב"י בש"ע סי׳ ער"ה סעיף ב׳ וז"ל בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש וירא שמים יוצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישייר בסופה חלק כדי תשעה אותיות (והיינו פתוחה לשיטת הירושלמי אבל לא לדעת גמ׳ דהכא ועיין בב"י בטור) ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פ׳ שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט׳ אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין להרב"ם ובין להרא"ש עכ"ל הש"ע. ובזה כבר נכלל שלא יסיים פרשה סתומה בסוף השיטה שבסוף הדף. דהא אם סיים בסוף הדף ומניח שיטה עליונה מדף שני חלק ומתחיל לכתוב משיטה שנייה זהו צורת סתומה להרא"ש ולהרמב"ם זהו צורת פתוחה וא"כ הסופר צריך לכוין שלא יעשה כן ומש"ה לא כתב בש"ע דין זה: