ולמה אמרו כולן. אפרקין דלעיל קאי קתני שהמפטיר מברך כל הברכות דקחשיב בפ׳ שלפניו וע"ז שואל ולמה מברך המפטיר כל הברכות כולן ומשני כדי לקיים ברכות שבעה נגד שבעה שקוראים בתורה מש"ה מברך המפטיר שבע ברכות והיינו שתים בתורה אחת לפניה ואחת לאחריה וא׳ לפני ההפטרה וארבע לאחר הפטרה וכ"כ תיש׳ בפסחים דף ק"ד ע"ב:

וכן אתה אומר. ר"ל מש"ה מפטירין בנביא כ"ב פסוקים. כ"א נגד ז׳ קרואים שכל אחד לא יפחות מג"פ וא"כ הם כ"א ועוד פסוק אחד קורא המפטיר נגד חזן הכנסת. אבל במסכת מגילה דף כ"ג איתא דהמפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים נגד שבעה קרואים ולא קתני שם אחד כנגד חזן הכנסת:

בד"א שלא תרגמו כו׳. ר"ל בד"א שלא יפחות המפטיר מכ"א פסוקים בשלא תרגמו אבל אם יש שם מתורגמן מותר לפחות מכ"א פסוקים. והכי איתא להדיא במגילה דף כ"ג אהא דתניא התם המפטיר בנביא לא יפחות מכ"א פסוקים פריך והאמר רב שמואל בר אבא זימנן סגיאין הוי קאימנא קמיה דרבי יוחנן וכי הוי קרינן עשרה פסוק׳ אמר לן אפסיקי ומשני מקום שיש תורגמן שאני דתני רב תחליפא בר שמואל ל"ש אלא במקום שאין תורגמין אבל במקום שיש תורגמין פוסק ופרש"י הטעם שיש טורח לציבור ומש"ה מותר לפחות וה"ה כשדורשה נמי מהאי טעמא:

ברות ובשיר השירים כו׳. יש בזה מחלוקת הפוסקים אי מברכין על שארי מגילות או לא אבל מנהגנו הוא שלא לברך על שום מגילה אלא על מגילת אסתר וכ"כ רמ"א בש"ע א"ח סימן ת"ץ וז"ל ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של מול המועד כו' וכן הדין בסוכות עם קהלת ונוהגין לומר רות בשבועות והעם נהגו שלא לברך עליהן על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים עכ"ל וע"ש בט"ז הטעם וכ"כ הב"י בסי' תקנ"ט שאין מברכיו על שום מגילה חוץ ממגילת אסתר. ונ"ל לישב שלא יהא מנהגנו חולק על מסכת סופרים עפמ"ש בט"ז מזעם שאין אנו מברכין לפי שאינ׳ כתובים על הקלף ובגליון רק בחומשים וא"כ י"ל דמסכת סופרים מיירי כשהיא כתובה בגליון כמו שהיה בימיהם כל ספרים כתובים על הקלף ובגליון אבל אנו שאין כותבין בגליון אין לברך וכן יש ליישב לקמן בהלכה ד׳ דקתני הכא שמברכין כשקורא בכתובים. ואנן אין מברכין אלא דהכא מיירי כשכתונים כדינא ונ"ל:

כנגד עלבונה של תורה. נראה שרוצה ליישב בזה קושית הר"ן וז"ל יש לתמוה ברכה זו אמאי פותחה בברוך שהרי סמוכה לברכה שלפניה דהא מגילה וודאי דלא מפסקא כי היכא דלא מפסיק ק"ש בברכותיה דמש"ה חשבינן ברכה אחרונה שלה סמוכה לחברתה. י"ל דהא ברכה אחרונה לאו אקריאת מגילה נתקנה אלא שהיא ברכה בפ"ע שנתקנה על הנס עכ"ל הר"ן וזהו דקתני הכא כנגד עלבונה של תורה או כנגד עלבונה של ישראל מברכין וא"כ לא הוי סמוכה לחברתה ומש"ה פותחת בברוך:

שחיט שמוי. ט"ס הוא וכצ"ל שחיק שמו או שחיק עצמותיו וכן הגירסא בב"ר פרשה מ"ט וז"ל ר׳ ברכיה ור׳ חלבו משום רשב"ג ור׳ יונתן כשהיה מגיע לפסוק זה אשר הגלה כו׳ הוי אמר נבוכדנצר שחיק עצמות ומקשה המדרש למה לא אמר כן בירמיה. פי׳ בשמות של נ"נ הכתובים בירמיה אלא כל נ"נ דכתיב בירמיה חי הוי ברם הכא מת הוי וע"ש במ"ב ובידי משה:

למזגא לטבא כו׳. פי׳ הקב"ה משלם לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו:

שנאמר כו׳. קאי נמי אדלעיל מש"ה אומר ברוך מרדכי וארור המן שנאמר זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב ומש"ה כשהגיע לשם של נ"נ אמר שחיק עצמותיו וכן בהמן:

המפטיר בנביא כו׳. פרש"י במגילה מי שהוא רגיל להפטיר בנביא תקנו חכמים שיהא פורס את שמע ומפרש בגמרא הטעם ח"א משום כבוד פרש"י הואיל וממציא עצמו לדבר שאינו כבודו תקנו לו זה לכבוד שיעבור לפני התיבה. וח"א משום אנצויי פרש"י הדבר בא לידי מחלוקת אני מפטיר ואתה תעבור לפני התיבה:

בשמע של ס"ת. גמרא דהכא לא ס"ל כפרש"י במגילה וכמ"ש הטור סימן ס"ט דפורס על שמע היינו שאומר ברכו וברכה ראשונה של ק"ש אלא דגמרא דהכא ס"ל דפורס את שמע היינו שמע של ס"ת שהיו רגילין לומר קודם קריאת התורה הפסוק של שמע ישראל כדקתני לקמן הלכה ט׳ וזהו אומר המפטיר. ולקמן בהלכה י"ד איתא בשם י"א דפורס את שמע כמו שמפרש רש"י במגילה:

היכא פתח. השתא מפרש מהו שמע של ס"ת ע"ז קתני מהו היה אומר המפטיר ומניה נשמע שהיה אומר שמע:

חוזר ואומר אחד אלהינו כו׳. נ"ל שכצ"ל ואומר אחד אלהינו גדול אדונינו קדוש ונורא שמו וכל השאר כפל ומיותר:

כנגד שלשה אבות. ומש"ה אומר ג׳ לשונות של שבח:

צדקתך כו׳. וצריך לומר נמי צדקתך וכל הענין כדמפרש ואזיל:

גדלו לה׳. בספר נחלת אריאל גרס ובגדלו לה׳ אתי. ר"ל שצריך להגביה את התורה באלו שלשה יחודין שמזכיר השם. היינו אלהים מי כמוך. ה׳ שמך. ה׳ זכרך. וגם בגדלו לה׳ אתי צריך להגביה התורה. ולי נראה שכצ"ל שנאמר גדלו לה׳ אתי ומדכתיב גדלו הוא לשון גידול והגבה ומש"ה צריך להגביה באלו שלשה יחודין:

ועוד צריך. ר"ל שצריך לומר עוד על הכל יתגדל וכל הענין:

מיד גולל ס"ת. והוא לפי מנהג שבימיהם היו נוהגין להגביה ולגלול קודם קריאה וכ"ב הרמ"א בש"ע סימן קל"ד דמה"ט סידר הב"י דיני הגבה קודם קריאת התורה לפי שכן היה מנהגם ועד היום כן הוא מנהג ספרדים:

לכסות ראשי הקרואים. כתוב בס׳ נ"א דהאי לכסות פירושו לשון מנין כדכתיב במכסת נפשות. וה"פ שחזן הכנסת נותן התורה למפטיר עד שמנה מי יעלה לתורה:

שאין כבוד להיות התורה יחידה. ומש"ה נותן המפטיר לחזן הכנסת והמפטיר עומד אצלו שלא יהא התורה יחידה:

וי"א פורס את שמע כו׳. קאי אדלעיל בהל׳"ח דקתני באיזה שמע אמרו בשמע של(ק"ש) [ס"ת] ע"ז קתני והי"א סברי דפורס את שמע היינו שאומר יוצר אור וקדוש וזהו נקרא פורם את שמע וכ"כ רש׳י במתני׳ דמגילה:

וטעם לדבר כו׳. ומש"ה המפטיר בנביא פורס על שמע כדי שיברך על התורה ועל העבודה דתפלה היא כמו העבודה וזהו כטעם הראשון במסכת מגילה מפני הכבוד ומש"ה תקנו שהמפטיר בנביא יהא פורס נמי על שמע לכבודו:

אבל אינו פורס על שמע. לפי שבא להוציא רבים ידי חובתן וכיון שאינו מחויב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתן ומש"ה אינו פורס את שמע ואינו עובר לפני התיבה. ובנושא כפיו הטעם שאין כבוד לציבור שיהא כפופין לברכתו. רש"י במגילה דף כ"ד:

פותח. ובמגילה גרסי׳ פוחח ופרש"י שהוא תרגום של יחף:

אבל אינו קורא בתורה כו׳ פרש"י בזה נמי הטעם שאין כבוד לציבור בראשו מגולה לקרות הו לעבור לפני התיכה אי לישא אח כפיו:

סומא כו׳. הטעם מבואר במסכת מגילה אע"פ שהוא אינו רואה מ"מ הוא נהנה במה שאחרים רואין המאורות להורתו הדרך אשר ילך. ור"י לית ליה האי סברא ומש"ה אמר מי שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס:

קטן שאמרו כו׳. הלשון תמוה דמה"ת לומר דמבן י"ב שנה ולמעלה פורס את שמע דאכתי קטן הוא ולעיל קתני דקטן אינו פורס על שמע לכן נ"ל שכצ׳"ל קטן שאמרו מבן י"ג שנה ומעלה פורס את שמע וכ"כ בש"ע סימן נ"ג וס"ט. ומצאתי באגודה דגרס הכי קטן שאמרו עד שלש עשרה שנה משם ולמעלה פורס את שמע וזהו מסכים למ"ש:

והעובר כו׳. נראה דאו או קתני עד שיהא בן עשרים או בעל זקן וכן מוכח להדיא מסיפא דהלכה זו וכ"מ מדברי הב"י בא"ח סימן נ"ג וכתבו תוס׳ במגילה הא דבעינן בעל זקן היינו בת"צ או להיות שץ בקביעות אבל באקראי בעלמא יוכל להיות ש"ץ משהביא ב׳ שערות וכן בנ"כ כתבו תום׳ דוקא לישא כפיו בקביעות תדיר הוא דבעינן מילוי זקן אבל באקראי בעלמא יוכל לישא כפיו אע"פ שלא נתמלא זקנו וכ"כ תוספות במסכת חולין דף כ"ד וכ"כ בטא"ח סימן נ"ג:

חוץ מחש"ו. הטעם מבואר במס׳ מגילה דף י"ט לפי שאינן בני חיוב ומש"ה אינן יכולין להוציא הרבים ידי חובתן:

ולשנותה ביום. הכי איתא במגילה דף ד׳ ופרש"י זכר לנס שהיו צועקין בימי צרתן לילה ויום:

שנאמר כו׳. ופרש"י שם דהאי קרא דרשינן בפסיקתא על מרדכי ואסתר:

במוצאי שבת שתים. שהי׳ מנהג בימיהם ב' שבתות קודם פורים היו כל הקהל קורין המגילה ביחד בבהכ"נ וכן הי׳ המנהג בימיהם בפסח לקרות הלל בלילי פסחים ועיין בתום׳ פ׳ ע"פ דף ק"ד ע"ב:

קליהון דסדרא. לפי שהי׳ הסדר לקרותא מש"ה קרי ליה סדרא כמו סדר פרשיות:

קריות. כלומר שמפסיקין במגילה וקורין אותה לחצאין:

כך חייב במגילת. אע"ג דכבר תני לה בהלכה י"ח דחייב לקרות המגילה בלילה וביום וא"כ תרתי ל"ל. ואפשר ליישב דבהלכה י"ח קתני ולשנותה ביום ואפשר לטעות בזה כדטעו תלמידי ריב"ל על מה שאמר ריב"ל חייב אדם לקרות המגילה בלילה ולשנותה ביום סבר מיניה ללמוד משנה דידי׳ ביממא והשיב ריב"ל כמאן דאמר אעבור פרשה דא ואשנה וא"כ ה"נ איכא למטעי הא דתני ולשנותה ביום היינו ללמוד משנה דידי׳ ביממא ע"ז קתני להדיא דחייב לקרות המגילה ביום והביא ראיי׳ מדקתני כל היום כשר לקריאת המגילה מוכח דמחויב לקרות המגילה ביום:

אין בין ספרים כו׳. אגב דאתא לאשמעינן החילוק שבין תפילין למזוזה מייתי בקוצר אין בין ספרים לתו"מ ולקמן באידך פרקין מפרש להדיא החילוק שבין ספרים לתו"מ:

תפלה שבלתה כו׳. הטעם מפרש רש"י במנחות דקדושת תפילין חמורות שיש בהן ד׳ פרשיות ומש"ה מתפילין אין עושין מזוזה אבל ממזוזה עושין תפילין לפי שמעלין בקודש ואין מורידין. וה"ה דמס"ת נמי אין עושין מזוזה כדאיתא בשבת דף ע"ט: