מניחין בין שם כו׳. האי שם דקתני הכא ר"ל תיבה שמניחין ריוח בין תיבה לתיבה ובאגודה גרס בהדיא הכי מניחין ריווח בין תיבה לתיבה כדי שיהא נכרין. כוונתו שלא יקרב התיבות אלא שיהא ניכר שהן שתי תיבות. וצ"ל דתני והדר מפרש בהלכה ב׳:

או שהפסיק כו׳. ר"ל שהפסיק באמצע התיבה אות מחבירו. כגון שהיה צריך לכתוב ראובן וכתב כזה ראו בן ונראה כשתי תיבות וכ"כ הב"י בא"ח סי׳ ל"ב וכל הדינים הללו מבוארים בי"ד סי' רע"ד:

כמלא אגודל. כך היא גי׳ הרא"ש בה"ק סי' ט' ובמעדני י"ט הגיה שכן צ"ל ובין דף לדף כמלא רוחב שני אצבעות ובחומשין בין דף לדף כמלא אגודל ע"כ. ולכאורה מוכרח כגי׳ מעדני י"ט דלקמן בהך פרקין הלכה ד׳ איתא להדיא דבס"ת צריך להניח בין דף לדף ב' אצבעות ובחומשין ובנביאים מלא רוחב אגודל. אע"כ דגם הכא צריכין להגיה דצ"ל ב׳ אצבעות או דצריכין לומר דהלכה זו קאי אחומשין:

עשה סוף הדף כו׳. בירושלמי פ"ק דמגילה גרסי׳ הכי עשה סוף שוה לתחלתו פסול ופי׳ בקרבן עדה דה"פ שהתחיל בסוף הדף ושייר מלמעלה פסול דנראה כאילו חסר שם דבר עכ"ל והלשון דחוק ובפרט לגי׳ הירושלמי דגרס שוה לתחלתו לא שייך האי פירוש שפיר. ולי נראה דה"פ שכתב בדף הראשון הרבה אותיות חוץ לשיטה עד שקירב האותיות לדף שבצידו ונראה השני דפין כדף אחד וזהו מדויק בלישנא דירושלמי עשה סוף הדף שוה לתחלתו:

עירב כו׳. כבר נשנית דין זה בפרק זה הלכה א׳ ומצינו הרבה דינים שנישנו ושילשו בגמרא זו:

מניחין כו׳. אם אנו רוצין לפרש הלכה זאת כמשמעו בלי הגה"ה צריכין לומר דה"פ מניחין בין דף לדף שם של ד׳ אותיות ר"ל שמותר לכתוב תיבה בת ד׳ אותיות חוץ לשיטה והיינו בין דף לדף דקתני. והדר מפרש הברייתא עצמה הא דשרינן לכתוב תיבה בת ד׳ אותיות בין דף לדף לא שיכתוב שתים בסוף הדף ר"ל בסוף השיטה ושתים בין דף לדף דזה אסור. אלא דמשם בת ד׳ אותיות צריך לכתוב ג׳ אותיות בתוך השיטה ואות אחת מותר לכתוב חוץ לדף. והא דקתני תו אבל לא משם קטן מפרש הברייתא עצמה שאם היה שם קטן בפני עצמו של שלש אותיות אסור. ר"ל בתיבה של שלש אותיות אסור לכתוב אפי׳ אות אחת בין הדפין. כן נראה לכאורה לפרש ההלכה זאת לפי משמעות לשון הברייתא אבל קשה דלפי פי׳ זה יהא כל ההלכה זו נגד גמרא ערוכה דמנחות. ואציע לשון הש"ס פרק הקומץ דף למ"ד ע"ב נזדמנה לו תיבה בת ה׳ אותיות לא יכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף אלא שלש בתוך הדף ושנים חוץ לדף נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין. פרש"י אע"פ שהתרנו לו לכתוב ג׳ אותיות חוץ לדף מתיבה בת ה׳ אותיות תיבה שלימה לא התרנו עכ"ל וכן פסק הרא"ש בפ"ק סי׳ ט' וכתב עוד שם הרא"ש ובתיבה בת ג׳ אותיות יש להסתפק אי מותר לכתוב שתים חוץ לדף כיון דהוי רוב התיבה ומיהו נראה מדקאמר נזדמנה לו תיבה בת שתי אותיות לא יזרקנה בין הדפין אבל בת ג׳ כיון דמקצתה בתוך הדף יכול לכתוב ב׳ אותיות חוץ לדף עכ"ל הרא"ש. והמרדכי כתב אפי׳ מתיבה גדולה אם השתי אותיות ניכרין להיות תיבה בפ"ע אין כותבין אותה חוץ לדף וכ"כ הרמ"א בי"ד סי׳ רע"ו. הרי מוכח מסוגית הש"ס וכל הפוסקים דמתיבה בת חמש אותיות מותר לכתוב שתי אותיות חוץ לדף והכא קתני דמתיבה בת ארבע אותיות אסור לכתוב שתים חוץ לדף. ויותר קשה לשיטת הרמב"ס וכן פסקינן בש"ע י"ד סי׳ רע"ג דאפי׳ ה׳ אותיות מתיבה בת עשר מותר לכתוב חוץ לדף רק שלא יהא רוב האותיות חוץ לדף. וברייתא דהכא אוסר אפי׳ מתיבה בת שלש אותיות אפי׳ אות אחת חוץ לדף. ואי איתא דהלכה זו אמת לא אישתמיט שום פוסק להביאה. וע"ק דתנא הכא ואם היה שם קטן בפ"ע תיבת בפ"ע אינו מובן כלל לפירושא דלעיל. לכן נלפע"ד דטעות המדפיס היא בהלכה זו כדרך מס׳ זאת בכל מקום וכן צריך להיות. מניחין בין דף לדף שם בן חמש אותיות לא יכתוב שנים בתוך הדף ושלש חוץ לדף. ר"ל שהרוב לא יכתוב (בתוך) [צ"ל בין] הדפין אלא יכתוב שנים חוץ לדף ושלש בתוך הדף כדאיתא בגמרא שהבאתי לעיל. ותו קאמר אבל לא שם קטן. ר"ל אם היא תיבה בת שתי אותיות אסור לכותבה חוץ לדף וזהו נמי כשיטת גמרא דמנחות. ותו קאמר ואם היה שם קטן בפני עצמו של שתי אותיות אסור והיינו כדעת המרדכי שהבאתי כגון ראובן דאותיות בי"ת נו"ן המה תיבה בפ"ע וכן תיבת שלחן דאות חי"ת ונו"ן המה תיבה בפ"ע אסור לכותבם חוץ לדף אע"פ שהן משם גדול. ואי גרסי' הכי היה מסכים הלכה זו מכל צד לשיטת הש"ס ופוסקים:

ריוח שתי אצבעות ריוח. תיבת ריוח השני מיותר ובמס׳ מנחות ליתא:

ובחומשין. היינו ספרים העשוין בגליון כס"ת אבל לא נכתבה לשם קדושת ס"ת זהו הנקרא חומשין:

שני חלקים בטפח. ובמסכת מנחות גרסי׳ למעלה שלש אצבעות וכן העתיק הרא"ש בה"ק ונ"ל שגם כאן צ"ל כן והטעם דבעינן יותר ריוח למעה מלמעלה. כתב הנימוקי יוסף (במס׳ ב"ב) [בהל׳ ס"ת] לפי שאין היד ממשמש כל כך (למטה כמו) למעלה [כמו למטה]:

מניחין בין ספר וכו׳. לכאורה נראה הא דקתני הכא ובנביאים ג׳ שיטין היינו בנביאים של תרי עשר. דבשאר נביאים בעינן נמי ד׳ שיטין והכי איתא להדיא במס׳ ב"ב מניחין בין ספר לספר ד׳ שיטין וכן בין כל נביא ונביא ובנביאים של שנים עשר ג׳ שיטין. אכן בטי"ד סי׳ רפ"ג כתב בזה"ל מניחין בתורה ד׳ שיטין ובנביא ג׳ שיטין וכן בנביא של שנים עשר. וכתב עליו הב"י שכן הי' גירסת רבינו בגמרא וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת ועפ"ז י"ל הא דקתני הכא ובנביא ג׳ שיטין קאי נמי על כל נביאים:

גמר כל הספרים כו׳ כצ׳ל גמר כל הספר. ופי׳ הלכה זו יובן ע"פ גמרא דמנחות דף למ"ד עושה אדם יריעה מבת ג׳ דפין כו׳ וכבר הבאתי לשון הגמרא בפרק א׳ הלכה י"א וסיים שם בגמרא אבל בסוף הספר אפי' פסוק אחד בדף אחד. ופרש"י שם דאפי׳ מדף אחד עושה יריעה אחת בסוף הספר וכ"כ הטור סי׳ ער"ב ולפ"ז ממילא יובן פי׳ הלכה זו וה"ק גמר כל הספר ושייר בו דף אחד עושה אותה יריעה קטנה ואינו נמנע אע"ג דבתחלת הספר לא יעשה יריעה פחות מג׳ דפין אבל בסוף הספר מותר לעשות יריעה אפילו מדף אחד:

מניחין בסוף הדף כו׳. ר"ל מניח קלף חלק בסוף הספר כדי לגלול ע"ג עמוד של עץ שהספר נגלל עליו כ"כ רש"י בב"ב:

עושה עמוד כו׳. גי׳ זו נכונה וכ"ה בב"ב דף י"ד. ור"ל דבספר של נביאים עושה עמוד אחד בסופו ובתורה שני עמודים והא דקתני הכא לפיכך גוללין כו׳ זהו הטעם בשאר ספרים גוללין לתחלתו מש"ה סגי בעמוד אחד בסופו כדי שיכול לגלול לתחלתו אבל ס"ת גוללין לאמציעתא מש"ה בעינן שני עמודים. והתוס׳ בב"ב הביאו הלכה זו וע"ש:

ואין פותחין כו'. ר"ל כשרוצה לפתוח התורה לא יפתח אותה ביריעה שיטול היריעה בידיו אלא אוחז בעמודים ופותחה ובאגודה גרס אין פוחתין את התורה ביריעה. ופי׳ בס' נ"א כשבא לקרות בתורה לא יפחת לפתוח פחות מידעה קטנה שהיא ג׳ עמודים עכ"ל ופי׳ זו מחוור לפי גי׳ האגודה:

ואורכו של ס"ת כו׳. היינו דוקא בגוויל והכי איתא להדיא בב"ב שאלו את רבי שיעור ס"ת בכמה א"ל כגוויל ששה בקלף בכמה אינו יודע ע"כ:

אין פוחתין כו׳. מפורש בהקומץ דף למ"ד וכבר הבאתי גמרא זו פ"א הלכה י"א ובפרק זה הלכה ה׳:

אבל בשיטין נותנין טעם כו׳. בהלכה זו יש כמה טעיות וחסר ויתיר. אמנה אעתיק מ"ש מעדני י"ט בסוף ה"ק שהביא הלכה זו על מכונה וז"ל בשיטין נותנין טעם כמסעות מ"ב וכרבבות של ישראל ס' וכזקני של ישראל ע"ב וכתוכחות של משנה תורה צ"ח הכל לפי הכתב:

כמסעות שנאמר ויכתוב משה את מוצאיהם. ר"ל שהוקש כתיבת התורה למסעות של ישראל שהיו מ"ב עיין רש"י בחומש פ׳ מסעי:

כרבבות ישראל שנאמר כתב לך ואת ישראל. ר"ל בפ׳ כי תשא כתיב כתב לך גו׳ כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל הוקש כתיבת התורה לישראל מה ישראל בס' ריבוא אף כתיבת התורה בס' ריבוא. ובגמרא מדויקת מצאתי כתוב אף כתיבת התורה בס׳. ונכון הוא:

כזקנים ע"ב שנאמר אספה לי שבעים איש וישארו שני אנשים במחנה והמה בכתובים שבעים ושנים. ר"ל כדאיתא במסכת סנהדרין דף יז שמשה בירר ששה מכל שבט ועשה ע"ב פתקין וא"כ היו מתחלה ע"ב זקנים ומדכתיב והמה בכתובים מקיש כתיבת התורה לע"ב זקנים:

וכתוכחות צ"ח שנא׳ אם לא תשמור לעשות את כל דברי התורה הזאת. ונ"ל דמסיפא דקרא נפקא ליה דכתיב בסיפא הכתובים בספר הזה מקיש נמי כתיבת התורה לתוכחות שהם צ"ח עכ"ל מעדני י"ט בקצת תוספת ביאור. ובהגהות מיימוני כתבו מ"ח מסעות וע"ש בתי"ט והרא"ש והטור הביאו עוד דיעה אחת מ"ב שיטין וסימן לדבר אדני ב"ם סיני בקודש:

ובקלפים לא נתנו שיעור כו׳. ר"ל שלא נתנו שיעור כמה יריעות צריך לס"ת אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין ר"ל שלא ירבה ביריעות עד שיעשה ביריעה אחת פחות משלשה דפין דאין עושין יריעה פחות משלשה דפין כדאיתא לעיל ובמס' מנחות:

יריעה שבלתה כו׳. ר"ל אם בלה מס"ת יריעה אחת או שתים לא יטול אותן שבלתה ויחזיר אחרים תחתיהן אלא נוטל שלשה ומחזיר שלשה והטעם כתב הטור סי׳ ר"פ ובש"ע שם לפי שאי אפשר שיהא אותן שמחליף דומות לגמרי לאחרות לכך צריך שיהא לפחות שלשה יריעות דומות:

ומה שהוא מחזיר כו׳. אין להקשות דמלתא דפשיטא היא דבעינן כמדת כתב ראשון דהא מה שנוטל מחזיר ואם לא יהא כמדת כתב ראשון יהא דף אחד חסר או יותר. אמנם אין זה קושיא די"ל דאפשר בשלשה יריעות שמחזיר איזה דפין יותר מביריעות שנטל לפי שיוכל לכתוב כתיבה גסה יותר מבראשונות או איסכא שיכתוב כתיבה דקה וימעיט בדפין ע"ז קאמר שיהא כמדת כתב ראשון שלא יחסיר ולא יעדיף בדפין וא"כ ממילא יהא כמדת כתב ראשון ועוד י"ל דאתא לאשמעינן כמ"ש הש"ך בסי׳ ר"פ דטוב שיכתוב הסופר ראשון אם אפשר עכ"ל וא"כ י"ל הא דקתני ומה שהוא מחזיר כמדת כתב ראשון אתא לאשמעינן כמ"ש הש"ך. ובאמת בש"ע לא כתב הב"י הך סיומא דיהא כמדת כתב ראשון:

שיהא רואה. דאיתא במנחות דף למ"ד שיעור אורך השיטה כדי לכתוב למשפחותיכם שלשה פעמים ולא תהא קצרה מזה כדי שלא יהא נראה כאגרת ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהא עיניו משוטטת בכתב. ופרש"י שאם יהא השיטות ארוכות כ"ב יטעה בראשי השיטות ע"כ. וזהו דקתני הכא כדי שיהא רואה ר"ל שיהא יוכל לראות בכתב ולא יהא עיניו משוטטות והיינו שלא יעשה ארוכות יותר מכשיעור ובכלל זה נמי שלא יעשה קצרות כדי שיהא רואה לכל שהיא ס"ת ולא תהא נראה כאגרת אלא שלשים אותיות בשיטה אחת והוא שיעור האמור בגמרא:

ולא יעשה חצי ארכו כו׳. הלשון מגומגם מאד. ובמסכת ב"ב דף י"ד גרסי׳ הכי אין עושין ס"ת לא ארכו יתר על הקיפו ולא הקיפו יתר על ארכו וכ"ה הלשון בש"ע סי׳ ער"ב וכן צריך להיות כאן. ואפשר ליישב גי׳ דהכא דקי"ל שיעור ס"ת בגויל ששה טפחים כדאיתא לעיל הלכה ה׳ וא"כ חוט המקיף אותה צריך נמי להיות ששה טפחים דבעינן ארכו כהקיפו. וידוע כל שיש בהקיפו שלשה טפחים יש ברחבו טפח וא"כ נסתם ס"ת שארכה ששה טפחים רחבה שני טפחים שליש הקיפה. ולפ"ז אם חצי ארכו הוי יותר מרחבו או רחבו יותר מחצי ארכו א"א להיות הקיפה כארכו ומש"ה לא יעשה כן. אלא שהלשון דחוק ושפת יתר דהל"ל בקיצור כדאיתא במס׳ ב"ב:

לא יעשה כו׳. הרא"ש הביא (בשם הירושלמי) הכי אבל עושה חציו גויל וחציו קלפי צבאים אע"פ שאינו מן המובחר ע"כ וגי׳ זו נכונה. והטעם דקלף הצבאים דומה קצת לגויל שלבהמה ולגי׳ דהכא דגרס מפני שאינו מן המובחר צ"ל דקאי ארישא:

אין דובקין בדבק ואין כותבין ע"ג המטלית. וקשה דברישא פליג ת"ק ורשב"א בזה. ובסיפא קתני סתם הל"מ ס"ת שנקרע מטלה עליו מטלית מבחוץ. אכן כתב הרא"ש בה"ק סי׳ ט"ו דפלוגתייהו הוא רק אם כותבין במקום הדבק והמטלית אבל לאחר הכתיבה מודו כ"ע דדובקין ועושין מטלית כדקתני סיפא הל"מ ס"ת שנקרע כו׳. ואין תופרין במקום הכתב. ר"ל כשבא הסופר לתפור היריעות ביחד לא יניח שפת שתי היריעות זו ע"ג זו ויתפור בכפל מבית ומבחוץ ולתפור במקום הכתב אלא שיתפור מבחוץ כמו שאנחנו עושין ועיין בטוי"ד סי׳ רע"ח שכתב הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל ששאל השואל מן הרא"ש למה אנו אין תופרין כדרך הראשון שכתבתי והשיב לו הרא"ש שנ"ל באמת היה יותר טוב לתפור בענין זה אלא שבמסכת סופרים איתא שתופרין מבחוץ וע"ש:

אבל אין כותבין בו׳ ט"ס הוא וכצ"ל אבל אין תופרין במקום הכתב ובזה מודו רשב"א לת"ק:

צריך שיהא משייר כו׳. הלשון מלמעלן ומלמטן אין לו המשך לא למעלה ולא למטה. אבל במגילה דף יט איתא הכי ואר"ח ב"א אר"י שיור התפר הלכה למשה מסיני ומחו לה אמוחא ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע. ופרש"י ומחו לה כו׳. לאחר שאמרה הכה על מוחא כלומר חזר וסתר ואמר לאו הלמ"מ הוא אלא חכמים אמרו כדי שלא יקרע שאם אינו משייר מהדק בחזקה כשהוא מהדק לס"ת והוא נקרע אבל עכשיו כשהוא מהדקו בכת ומתחיל להרחיב ורוצה ליקרע מונע מלהדקו יותר עכ"ל. ובירושלמי דמגילה איתא בלשון אחר קצת וז"ל הלכה זהו שהוא תופר צריך לשייר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע ומחו לה אמוחא אם הלכה למה לא יקרע ואם לא יקרע למה הלכה. ופי׳ המפרש לירושלמי דה"פ אם הלכה למשה מסיני הוא למה צריך הטעם כדי שלא יקרע דהלכה למ"מ לא צריך טעמא ואם הטעם הוא מכח סברא כדי שלא יקרע למאי איצטריך הלכה למ"מ ע"כ. ומעתה נראה דגם כאן צריך להיות כגי׳ הבבלי או ירושלמי. כי בלא"ה רוב הלכות במסכת זה המה כלשון הירושלמי:

הראשונים בתחלת התיבה. כגון כ"ף כפופה ומ"ם פתוחה. וכן בשאר אותיות מנצפ"ך:

ובאחרונות כו'. ט"ס וצ"ל והאחרונות בסוף. כגון כ"ף פשוטה ומ"ם סתומה וכן בשאר אותיות מנצפ"ך:

ספר שנקרע וכו׳. ר"ל ספר העשוי בגלילה כמו ס"ת מותר לתפור מבפנים משא"כ בס"ת תופרין מבחוץ כדקתני רישא. תיבות אבל לא מבחוץ מיותר הכא דבחוץ פשיטא דמותר ובספר נחלת אריאל מקיים גי׳ דהכא וה"פ מותר לתפור מבפנים ולא מבחוץ ר"ל שאין צריך לתפור דוקא מבחוץ: