וחכ"א תורה כו׳. במסכת ב"ב דף יג ע"ב גרסי׳ הכי ת"ר מדביק אדם תורה ונביאים וכתובים כאחד דברי ר"מ ר"י אומר תורה בפני עצמו ונביאים בפ"ע וכתובים בפ"ע וחכ"א כל אחד ואחד בפ"ע ופרש"י כל ספר של נביאים וכתובים צריך להיות בפ"ע. ותוס׳ שם כתבו טעמא דמ"ד כל אחד ואחד בפ"ע שלא יהא [נראה הכל כמו נביא אחד וטעמא דר"י שלא יהא] הכל נראה כתורה או הכל נביאים וע"ש בד"ה ר"י:

לא יניח כו׳. ר"ל שבין כל נביא ונביא אין צריך להניח ד׳ שיטין כמו בין ספר לספר בתורה כדאיתא לעיל פ"ב הלכה ד׳ אבל נותן לזה ריוח בפ"ע כו׳ ר"ל שמניח ג' שיטין בין נביא לנביא כדאיתא נמי לעיל בפרק ב׳:

ומתחיל מלמעלה. זהו קאי בין נביא לנביא כמבואר בתוס' שם במס׳ ב"ב ור"ל אם סיים נביא אחד בסוף הדף אין צריך להניח ג' שיטין חלק מלמעלה בתחלת הדף אלא מתחיל מלמעלה בראש השיטה העליונה. ומבואר שם בגמרא הטעם שאם בא לחתוך חותך. כלומר שמותר לחתוך ולחלק זה מזה ונמצא זהו ראש הכרך וגנאי הוא לו שיהא דף זה משונה מחבירו על חנם ומש"ה מתחיל מלמעלה:

אין עושין כו׳. ר"ל שאין חולקין ס"ת שלמה לחומשין דהיינו כל ספר בפ"ע דהיינו מפוזרין ובין מקופצין דהיינו או שלשה חומשין כאחת אפ"ה אסור לפי שאין קדושת חומש כקדושת ס"ת ואין מורידן מקדושה. ואית ספרים דגרסי מקובצין בבי"ת והיא היא דאותיות בומ"ף מתחלפין:

אימתי כו׳. ר"ל שאין גליון של אחד גדול מחבירו. וכן בשיטות שאין באחד שיטות ארוכות ובאחד שיטות קצרות. או בענין הכתב שאחד נכתב כתיבה גסה ואחד כתיבה דקה אז מותר לעשות מחומשין תורה. ובאגודה גרס הכי אין עושין תורה חומשין שאין מורידין מקדושה כו׳:

אין עושין כו׳. ר"ל שאין כותבין שני חומשין כאחת או חומש ומחצה. ואין להקשות דבהלכה ג׳ משמע דמותר לכתוב כל חומש בפ"ע מדקתני אבל עושין חומשין תורה. י"ל דשני חומשין או חומש ומחצה גרע דמחזי כס"ת ואתא למטעי שהיא בקדושת ס"ת. וכיוצא בזה איתא במס׳ גיטין דף ס׳ ע"א דמבעיא ליה לש"ס אי מותר לקרות בחומשין בציבור ורצה הש"ס למפשט מדקתני בברייתא ס"ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו ש"מ דאסור לקרות בחומשין ודחי הש"ס לא היא התם מחסר במלתא פרש"י שקורין לה ס"ת וחסר הוא. וא"כ ה"נ י"ל הכי כיון שהוא יותר מחומש ולא הגיע לכלל ס"ת גרע טפי:

אבל אם כו׳. כלומר מתחלה כשכתבו כל חומש ומחצה או שני חומשין היה דעתו להוסיף עליו שארי חומשין עד שישלם הס"ת מותר. והכי איתא נמי כה"ג במסכת גיטין דף הנ"ל בהא דקי"ל אין כותבין מגילה לתינוק אבל אם עתיד הוא להוסיף עליו מותר:

שמנה נביאים. פרש"י בב"ב כל ספרי נביאים שמנה הן:

כאחת. במס׳ ב"ב דף י"ג גרסי׳ הכי ושוב מעשה באחד שהביא לפני חכמים תנ"ך כאחת והכשרנהו:

בד"א בדפתרי אבל בגליון כו׳. נראה שתיבת גליון ט"ס וצ"ל בגוילין. וקאי אריש פרקין דקתני דר"י מתיר תורה ונביאים וכתובים כאחת. ע"ז קתני הכא דוקא בדפתרי מותר דלא שייך הטעם שיאמרו הכל הוא תורה לפי שאין כותבין ס"ת על הדפתרי. אבל בגויל דמותר לכתוב עליו ס"ת וא"כ איכא למיחש שיאמרו כולו ס"ת היא אפילו ר"י מודה דאסור לכתוב תנ"ך כאחת:

שפסקו. ר"ל שעשה הפסק בין הפסוקים בנקודות כמו שאנו עושין בחומשין העשויות בדפוס פסול וכתב בדברי חמודות סי׳ ע"ד הטעם דפסול משום שאין לנו אלא כנתינתה מסיני. ובנקדו הטעם דפסול כתוב שם בשם תשובת הרמב"ן משום דיש אם למקרא ויש אם למסורת ואם נקדו אין כאן מסורת. וסיים שם דאפי׳ אם הסיר הניקוד פסול מהאי טעמא:

גורפו. בדברי חמודות סי׳ ע"ד הביא הלכה זו וכתב שם בשם הגהת מיימוני דבמקום גורפו גרס גולעו. וכתב התי"ט ופי׳ שתיהן לא אדע ויראה לי שצ"ל גורעו ר"ל שגרע את האות והקטינה עכ"ל:

שעירב בו את האות. ר"ל שלא הפריד האותיות שיהיו מוקפת גויל אלא שעירב אות לחברתה אל יקרא בו. ועוד אפשר לומר הא דקתני גורפו או שעירב בו את האות קאי אדלעיל דקתני ספר המנוקד פסול וע"ז קאמר גורפו ר"ל אע"פ שחזר ומחק הניקוד או שעירב בו האות ר"ל שהמשך הניקוד לאות אפ"ה פסול וכמ"ש התי"ט בשם תשובות הרמב"ן בסימן שהבאתי לעיל דאפילו הסיר הניקוד פסול וכן כתב הב"י בי"ד סימן רע"ד. ועוד נ"ל לפרש הא דקתני או שעירב בו האות ר"ל שעירב האותיות משורה לשורה כמו בגט מעורה וכ"כ בש"ע סימן רע"ד שאם עירב האותיות כמו בגט שאסור לכתחלה. וכ"כ הלבוש סי' רע"ד:

ספר שנמחק כו׳. הלשון מגומגם ונראה שצ"ל אל יקרא בו וכן מצאתי בגמרא אחת כתב על הגליון אל יקרא בו:

רשב"א כו׳ בבואה. ר"ל שעדיין ניכר רשומו של האות מותר לקרות בו:

אסור. ר"ל אסור לקרות בו. נמחק בו. לכאורה יש לתמוה מה"ת שאם נמחק רוב השיטה שיהא כשר. דלת"ק דלעיל בהלכה ח׳ סתמא קתני ספר שנמחק אסור משמע אפילו אות אחת. ולרשב"א בעינן עכ"פ שיהא בבואה שלה נכרת יהיכא קתני הכא דאם נמחק רוב השיטה ומיעוטו קיים דמותר. ואפשר לומר דהלכה זו אתיא כרשב"א דלעיל בהלכה ח׳ דאמר אם היה רישומה ניכר מותר. והא דקתני הכא אם נמחק רובו מיירי באמת שבבואה שלה ניכר. ואפ"ה קתני רישא אם נמחק כל השיטה אסור אע"פ שרישומה ניכר. ולולא דמסתפינא הייתי אומר שט"ס יש כאן וכצ"ל ספר שנמחק בו אות אחת אסור נמחק בו רובו ומיעוט קיים מותר. וקאי מיעוט קיים על מיעוטו דאות והוא ע"פ מ"ש בטא"ח סימן ל"ב וז"ל ניקב רגל הימני של ה"א אם נשאר ממנה מלא אות קטנה כשר. וזהו דקתני הכא ומיעוט קיים ר"ל אם נשאר רק מלא אות קטנה של האות הראשון כשר:

טעות. צ"ל טעיות כלומר שנמצאו בו טעיות הרבה כדמפרש לקמן:

אחד בדף. ר"ל אחד בכל דף ודף:

אל יקרא בו. טעות דמוכח יש כאן וצ"ל יקרא בו והכי מוכח מגמרא דמנחות דף כט ע"ב. אר"י הני תרתי מילי אמר רב בספרים ותניא תיובתא חדא הא דאמר רב ס"ת שיש בה שתי טעיות בכל דף ודף יתקן שלש יגנז ותניא תיובתא שלש יתקן ארבע יגנז עכ"ל. וא"כ הא דקאמר רשב"ג הכא אפי' שלשה בדף יקרא בו היינו ע"י תיקון אבל לת"ק בשלשה לא מהני תיקון אלא יגנז והיינו כרב במסכת מנחות ורשב"ג ס"ל כתנא דברייתא והכי קי"ל בש"ע י"ד סימן רע"ט. ושם במנחות מסיק הש"ס וה"מ חסירות אבל יתירות לית לן בה ופרש"י וה"מ דאמרי ד׳ יגנז כגון חסירות שחסרו ממנו אותיות. ומפרש בש"ע סימן הנ"ל הטעם שאם כתב המלא חסר שגנאי הוא לתלות כ"כ ביני שיטי. אבל אם כתב החסר מלא אפי׳ יש בכל דף כמה טעיות יתקן לפי שאין הגרידה גנאי כמו תליי' וע"ש:

אין פוחתין. ר"ל כשבא לקרות בתורה בציבור לא יפחות מלפתוח מג׳ דפין:

באחד. ר"ל שמותר לקרות רק דף אחד אע"פ שצריך לפתוח שלשה דפין מ"מ מותר לקרות באחד. ובאגודה גרס הכי אבל קורין יו"ד כאחד. ר"ל ביחידית מותר לקרות הרבה בני אדם כאחד אע"פ שבציבור אסור אבל ביחידית מותר:

ומצוה בגדול לגלול. כדאיתא בסוף מסכת מגילה א"ר שפטיא אר"י יו"ד שקראו בתורה הגדול שבכולן גולל. וע"ש בב"י בטא"ח סימן קמז הפירוש של גדול שבכולן. אי קאי אגדול שבשבעה שקוראין. או קאי על הגדול שבכל עשרה:

הגולל ס"ת. גם זה שם בדף הנ"ל ופרש"י יעמדנו כנגד התפר ששם ראוי להדקו יפה. והר"י כתב שהטעם מפני שאם יקרע יקרע בתפר עכ׳"ל:

ס"ת לא יהדקנו כו'. הכי גרסי׳ בסוף מגילה. וא"ר שפטיא אר"י הגולל ס"ת גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים. פירש"י הגולל ס"ת מענין לענין והוא יחיד וס"ת מונח לו על ברכיו גוללו מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי לצד החוץ יתפשע החיצון ויפול לארץ. וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתב בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקו במס' סופרים עכ"ל. ומעתה בין תבין אשר לפנינו שגי׳ דהכא משובשת. דהכא קתני לא יהדקנו מתוכו אבל מהדקו מבחוץ. וזהו ממש נגד סוגיא דמגילה שהבאתי. לכן נ"ל דגרסי׳ הכי ס"ת לא יהדקנו מבחוץ אבל מהדקו מבפנים וכגי׳ דהתם. או שגרסי׳ הכי ס"ת אינו גוללו מבפנים אבל גוללו מבחוץ וזהו נמי כסוגיא דהתם. ועיין בב"י בא"ח סימן קמ"ז הרבה פירושים על גמרא דמגילה שהבאתי:

הקורא. שם בסוף מגילה ופרש"י הקורא בלא נעימה טעמי המקראות. ועל שונה בלא זמרה פי׳ תוס' שהיו רגילין לשנות המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן ע"פ ועי"כ היו נזכרים יותר. ובגמרא דשם הוקשו עלה אביי משום דלא ידע לבסומי קלא משפטים לא יחיו קרית ליה. ומוקי הש"ס באמת הך קרא לדרשה אחריתא.

לא יניח. בס׳ אגודה הגי׳ יותר נכונה וה"ג שם לא יניח הכותב ידיו בקולמס על הכתב והטעם פשוט שעי"כ יתקלקל הכתיבה. ולא יאחזו בכפליים ויתירם. הלשון מגומגם מאד ובדוחק יש ליישבו דה"פ כשבא להגביה הספר ולהראות הכתב אל העם לא יאחז השני עמודים מוכפלים זה על זה ואח"כ יתירם אלא יפשוט מתחלה קודם שמגביה הס"ת. ואפשר שט"ס הוא וצ"ל לא יאחזנו בידים ויתירם והכי איתא במס׳ מגילה. ובפרק זה הלכה ט"ז כל האוחז ס"ת ערום כו':

ולא יאחזו. ר"ל שלא יאחוז הס"ת באופן שיצא הכתב מבחוץ אלא כשמגביה אותה יהא הכתב נגד פניו:

ולא יוציאנה מתוכו. ר"ל שלא יוציאנה מן התיק דרך בזיון אלא יפשוט התיק מעליו וכן משמע בב"י סימן קמ"ז:

בו. תיבת בו מיותר וכצ"ל לא ישמט אדם ס"ת מחיקו ויחלצנה כלומר שלא יניחה על חיקו ויחלצנה מן התיק דזהו נמי דרך בזיון:

כדברי ר"נ. ר"ל כך הם דברי ר"נ ומצינו זה הלשון כמה פעמים במדרשות ובירושלמי [וכן במתני׳ דסוף נזיר כדברי ר׳ נהוראי וע"ש ברש"י]:

בידיו. לאו דוקא בידיו דהא אסור לאחוז ס"ת ערום אלא בהפסק מפה קאמר:

אין זורקין. כ"כ הרמב"ם בסוף הלכות ס"ת וכתב דה"ה שאר ספרים נמי אסור לזרקן:

ע"ג המטה כו׳. זו ואין צ"ל זו קתני בכל הני ד׳ בבות:

מעשה בר"א כו'. במנחות דף ל"ב הגירסא מבואר יותר וה"ג שם מעשה בר"א שישב ע"ג המטה שס"ת עליה ונזכר ועמד ודומה כמי שנשכו נחש. כלומר מרוב צער שהיה לו עמד במהירות כאילו נשכו נחש:

את שבתותי תשמרו. הכי איתא ביבמות דף ו' והא דקתני בסיפא את שבתותי תשמרו מיותר הוא:

חייב אדם. כל המאמר הזה איתא במסכת שבת דף קלג ע"ב. ובמקום דקתני הכא ולבלרים נאים. קתני התם ולבלר אומן. וכן הא דקתני הכא בעורות צבועים לא קתני התם כלל. אלא הכי גרס התם וכורכו בשיראין נאים:

הרבות בנאות שלו. ר"ל הרבה בשבח של המקום וכן הוא במכילתא פרשת משפטים:

הדמה לו. דרש ואנוהו לשון אני והוא אשוה לו מה הוא רחום כו'. רש"י במסכת שבת:

ואין זורקין אוכלין. הטעם הוא פשוט במס' ברכות דף נ' משום בזיון אוכלין:

לא ישב אדם. הטעם דבדבר לח כשהוא יושב עליו הקופה נכפפת והפירות נמאסים. אבל בקטניות ועגולי דבלה שהן יבשין ואין נמאסין וכ"ה בטאו"ח סי' קע"א:

אין סומכין. אין סומכין הקערה באוכלין ואין מכסין כלי באוכלין שמא ישפך מהקערה על האוכלין ונמאסין וכן כשמכסה כלי באוכלין פן יפול לתוך הכלי וימאס. וכ׳ הטור סי׳ הנ"ל דוקא במידי דממאס אבל אי לא ממאס שרי:

ואין אוכלין כו׳. מפרש הטור הא דקתני אא"כ ראוין לאכילה פי׳ שדרך ב"א לאכול אלו עם אלו ואוכלין ביחד משו"ה מותר לאכול דבר אוכל באוכל אחר:

יד ועוקץ. דאם יש לו יד או עוקץ אינו נמאס אם יפול לתוך הכלי דיוכל לאחוז בעוקץ או ביד לכן מותר לכסות בו:

בידי אחרים. הב"י בסי׳ קע"א הביא בשם מסכת סופרים דגרסי׳ הכי כל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו. והיינו שעדיין אינה ראויה לאכילה עד שצריך תיקון בידי אדם:

והכותב בספרים כו׳. שאם הכתב לח עדיין וחושש שיעלה אבק עליו לא יהפך היריעה שיהא הכתב למטה אלא יפרוס עליה בגד. אבל אם אין לו מפה מותר. והכי משמע במסכת עירובין דף צ"ח והכי איתא נמי לקמן הלכה טז:

רישא דהלכה זו נשנית לעיל פ"א הל׳ יא ופ"ב הל׳ ח ושם פרשתי׳. וסיפא דהלכה זו נשנית בהך פרק בהלכה הקודמת:

אר"י כל האוחז ס"ת ערום כו׳. כתבו תוס׳ בסוף מגילה בשם הריב"א הא דקתני ערום בלא אותה מצוה שאם קרא בס"ת ואחזו ערום אין לו שכר מאותה הקריאה: