Naftali Seva Ratzon on Pesach Haggadah, Magid, We Were Slaves in Egypt
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
**עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה וכו'**לפי מה שכתבתי בחיבורי שחברתי על הגדה של פסח דעבדים היינו הוא מוסב אמה שאמר למעלה והוא תשובה נגד הבן ששואל את אביו מה נשתנה הלילה וכו'. ועל זה יפול התשובה עבדים היינו וא"כ הוא קשור ואדוק עם העניין של מעלה ע"כ אבאר תחילה ארבעה שאלות הללו כדי שיפול עליו התשובה עבדים היינו: מהנשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה: בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה כולו מרור: בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים: בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין הלילה הזה כולנו מסובין ע"כ הנה יש להפליא בהפלי ופלא בכמה דברי' שונים ומשונים. איתא במשנה דע"רפ מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה הוה וכו' יש לשום לב מדוע ממתין הבן בשאלתו הזאת * עד מזיגת כוס שני ואז שואל לאביו הי' לו להקדים שאלתו כאשר מוזגין כוס ראשון. ואי תימא משום שאז לא ראה שום שינוי שעדיין לא הי' טיבול הכרפס ולא הי' לו מה לשאול אכתי קשה הלא כאשר מזגו לו כוס שני ג"כ לא ראה עדיין השינוי של אכילת מצה ומרור ואע"פכ סדרו התנא במשנה שניהם יחד: ותו דארבעה שאלות הללו המה שלא כסדר דמתחילה מסתמא שואל את אביו על הטיבול שהוא בא ראשונה וא"חכ על אכילת מצה ומרור ובמשנה דע"רפ סדרו התנא בהפך: ונוסף זה התשובה עבדים היינו מה שמשיב האב היא תשובה מספקת נגד השאלה אחרונה ששאל מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ועל זה יפול התשובה עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם לחירות ע"כ אנו יושבין מסובין להראות שאנו בני חורין אמנם לשאלות הקודמת אינה מספקת ונ"ל בזה הסיגנון דווקא כאשר מוזגין כוס השני אז הבן שואל לאביו מה נשתנה ר"ל אז נתעורר שאלתו מדוע הלילה הזה כולו מצה וע"כ לא רצה לשאול עד עכשיו. ובאם תרצה להתנצל על זה מכח זה נתעורר שאלה שניה מדוע הלילה הזה כולו מרור וכן כולם על דרך זה סובב הולך שהשני' נמשכת מכח שאלה הקודמת לה: ואשאמשלי ואומר דמצינו שני טעמים על מצוה זו של אכילת מצה אם היא מורה על חירות או על עבדות. טעם הפשוט המוזכר במשנה בע"רפ וז"ל מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ וכו' כי גורשו ממצרים ולא יוכלו להתמהמה הא * לך חדא נשמע מזה שטעם אכילת מצה הוא זכר לחירות בשביל שגורשו משם ולא הניחו אותם עד שיחמץ העיסה. וטעם השני אי' בז"פ משום שהמצרים היו מאכילין לישראל פת שלא החמיץ כאשר הי' עסוקין בבנייני המלך מטעם דפת שלא החמיץ הוא מאכל לעבדים שמספיק לחם מעט לאוכל ושוהא הרבה במעיו שקשה להתעכל ולזכר זה אנו אוכלין מצה פת שלא החמיץ: ומ"הט תקנו הנוסח לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים הכוונה בזה בעוד אנחנו במצרים בעבדות שלהם האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ הא תניינא: ול"הט מצה הוא זכר לעבדות כאשר היינו עבדים האכילו אותנו פת כזה שלא החמיץ: ואמינא אנא שיש עוד נמ"ב מה * שכתב מוהר"רשא שהקשה לשאול אמ"ש במשנה מצה על שם שלא הספיק וכו' כי גורשו ממצרים לפי זה הי' ראוי לנו לאכול המצה אחר חצות לילה דווקא שאז גורשו ממצרים כאשר הי' מכת הבכורים כמ"ש ותחזק העם למהר לשלחם מן הארץ כי אמרו כולנו מתים אבל בתחילת הלילה עדיין לא גורשו ממצרים והי' סיפק להם להחמיץ העיסה שהיו אז עדיין עבדים תח"י עכ"ל: ומעתה דון מינה תינח לפי טעם המשנה דמצה הוא זכר לחירות על שם שלא הספיק להחמיץ לפ"ז הי' מקום לומר שיש לאכול המצה דווקא אחר חצות הלילה מש"אכ להטעם השני דמצה הוא זכר לעבדות כדי לזכור דפת כזה אכלו בהיותם במצרים כאשר היו עוסקין בבנייני שלהם מעתה הי' ראוי להיות הדבר בהפך לאכול מצה דווקא בחצי ליל ראשון שאו הי' עבדות עדיין: אבל אחר חצות הלילה אז הי' חירות כי גורשו אותם למהר לשלחם אין להראות אז עבדות בשעת החירות. וה"ה אפכא לטעם * הראשון אין להראות חירות בשעת עבדות ואין לאכול אותה בחצי ליל ראשון מאחר שהלילה ההוא הי' חציו הראשון עבדות עדיין וחציו השני' הי' חירות:
וע"פהערה זו תמצא השאלה מבואר במ"ש מה נשתנה הלילה הזה וכו' בכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה כוונתו בזה לומר הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מתחילת הלילה עד סופו וזה לא יתכן בעיני השואל דממה נפשך שאם אתה סובר מצה הוא זכר על עבדות הי' לך לאכול המצה בחצי הלילה ראשון שאז הי' עבדות עדיין ומה שאתה אוכל אחר חצי הלילה לא נכון הדבר מאחר שאז הי' חירות אין להראות עבדות בשעת חירות ואם אתה סובר דמצה הוא זכר לחירות א"כ הי' לך לאכול מצה אחר חצי הלילה שאז הי' חירות אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות ואין להראות חירות בשעת עבדות ומ"הט אמרו חז"ל תרי כסי קמאי מארבעה כוסות אינו צריך הסיבה משום דאכתי עבדים היינו קאמרינן הרי שאין להראות חירות בשעת עבדות וה"ה אפכא. ול"כא הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה אתה אוכל מצה לא יתכן זה:ולשאלהזו נתעורר הבן דווקא כאשר מזגו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה. ובל"אה לא הי' מקום לשאלה זו. דאי' בערבי * פסחים א"ר לדברי רא"בע דס"ל הפסח אינו נאכל אלא עד חצות הלילה אם אכל מצה אחר חצי הלילה ג"כ לא יצא י"ח ואפשר לומר דה"ט מאחר דמצה הוא זכר לעבדות ע"כ אין לאכול אותה אלא עד חצי הלילה אבל אם אכל אחר חצות הלילה שאז הי' שוב חירות לא יצא ידי חובתו. והנה הבן משכיל שראה את אביו שמתחיל לומר הא כלחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרי' וכונתו בזה לומר דפת עניא כזה שלא החמיץ אכלו אבותינו בעודם במצרים שהאכילו להם המצרים שהוא מאכל עבדים: וכשמעו זאת מאביו הוכיח לנפשו דמוכרח הדבר דמצה הוא זכר לעבדות וע"כ לא רצה לשאול את אביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה שהי' סובר דבאמת לא יאכל רק עד חצות. אמנם כאשר מוזגין כוס השני הוכיח לנפשו כטעם השני ע"כ אז הבן שואל לאביו מדוע הלילה הזה כולו אתה אוכל מצה: דאי' בצרור המור הטעם דחמץ במשהו משום שלא יכלו להתמהמה אפילו משהו ואילו שהו עוד רגע במצרים הי' באים לשער החמשי' של שע"ט ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לעולם ונגד זה אנו שותין ארבעה כוסות ע"ש הגאולה דכוס ראשון * הוא נגד והוצאתי אתכם כו' כוס שני הוא נגד והצלתי אתכם מעבודתם דייקא ר"ל מפולחנא נוכראה שהוציא אותנו מן מ"ט שע"ט כדי שלא יבואו לשער החמשים ואילו שהו עוד רגע וכו'. וע"כ לא הספיק בצקת להחמיץ שאילו שהו עד שהחמיץ הי' שוב א"א לצאת נשמע מזה דכוס השני הוא נגד והצלתי על שם שלא יכלו להתמהמה שום רגע עד שיחמיץ העיסה וע"כ חמץ במשהו מוכח מזה דמצה מורה על חירות. והשתאאתי שפיר מ"ש במשנה מוזגין לו כוס שני וכאן הבן שואל מה נשתנה הלילה כו' ר"ל כאשר מוזגין כוס השני שהוא נגד והצלתי מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות אז הוקשה לו הדבר ממה נפשך דמתוך דבריך שאמרת תחילה הא כלחמא עניא די אכלו במצרים מטין דבריך דטעם מצה הוא זכר לעבדות והייתי סובר דבאמת לא תאכלנו רק עד חצי הלילה ועכשיו מזגו כוס השני מזה מוכח דמצה הוא זכר לחירות וא"כ הי' ראוי לאכול דווקא אחר חצי הלילה וא"כ מה שאתה נוהג אותך הלילה הזה כולו מצה ר"ל כל הלילה מתחילתו ועד סופו אתה אוכל מצה שלא יתכן זאת או עד חצי ראשון או בחציו שני' ואם תרצה להתנצל על זה על ידי זה נתעורר לו שאלה אחרת מדוע בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור וכתבו התו' בע"רפ הא דלא קאמר הלילה הזה כולו מרור היינו טעמא משום דלטיבול ראשון אנו נוטלין שאר ירקות ולא מרור כי אם לטיבול השני אנו נוטלין מרור וא"כ אין אנו אוכלין הלילה הזה כולו מרור: ויהי' שאלת הבן עד"ז שראה את אביו שלקח לטיבול ראשון שאר ירקות זולת לטיבול שני * לקח מרור ושואל לאביו הלילה הזה כולו מרור ר"ל שהי' ראוי לאכול כל הלילה מרור אפילו לטיבול ראשון ומדוע אתה אוכל מרור פעם אחד בלבד: ושאלה זו נמשכת מן שאלה הקודמת ור"ל מאחר שהלילה הזה כולו אתה אוכל מצה מעתה ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: בשלמא אם לא היית אוכל כל הלילה מצה לא הייתי שואל אותך הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול: ואפרששיחתי וצריך להקדים מ"ש מוהר"רשא בישוב הקושיא שהקשה לפי הטעם דמצה הוא זכר לחירות ע"ש שלא הספיק בצקם להחמיץ לה"ט הי' ראוי לאכול המצה אחר חצות הלילה שאז גורשו ממצרים אבל לא בתחילת הלילה שאז הי' עבדות: וכתב הוא לישב דהמצה שאכלו בליל ט"ו הי' כולו נאכל בחיפזון ואני הוספתי נופך משלי ע"פ מ"ש חז"ל ע"פ הוציאך ה' ממצרים לילה וכי בלילה * יצאו והלא לא יצאו אלא ביום שנ' ממחרת הפסח יצאו אלא מלמד שהתחילה להם הגאולה מבערב לפ"ז תכף בתחילת הלילה התחילה להם הגאולה וא"כ י"ל לעולם מצה הוא זכר לחירות ודקשיא לך א"כ לא יהי' נאכלת בחצי ליל ראשון די"ל מאחר שהתחילה הגאולה מערב כל הלילה הי' חירות ע"כ מותר לאכול כל הלילה מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות וכו' הלילה מרור אתה אוכל פעם אתת בלבד הלילה הוה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון: ולבארזאת נקדים מה שהקשה במעשה ה' אמ"ש במשנה מצה זו שאנו אוכלין ע"ש שלא הספיק כו' מרור זה שאנו אוכלין ע"ש שמררו חייהם וכו' נשמע מזה מצה הוא זכר לחירות מרור הוא זכר למירור ועבדות ובליל פסח אנו אוכלין תחילה מצה * וא"חכ מרור וחילופי דברים הי' ראוי כאן שהי' לנו לאכול תחילה מרור זכר למירור וא"חכ לאכול המצה לזכר חירות כסדר שהי' במצרים ואנו עושין בהפך ולא נכון הדבר. נשמע מדבריו שהי' לנו לאכול מרור תחילה וא"חכ מצה: והנה קושיא זו היא טענה חזקה לפי מנהג שלנו שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות ולטיבול שני מרור וא"כ מצה קדים למרור אבל אם הי' לוקחין לטיבול ראשון ג"כ מרור לפ"ז הי' מרור קודם למצה וע"דז יהי' שאלתו סובב הולך בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות הלילה הזה מרור כוונתו בזה למה נשתנה הלילה הזה לאכול בו מרור ומוכרח לומר על שם וימררו חייהם זכר למירור והיה לנו להקדים אכילת מרור קודם כסדר שהי' במצרים ועל כן ראוי הי' הלילה הזה כולו מרור ר"ל לאכול מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה: והנהקושיית בעל מע"ה אינו קושיא כי אם נאמר דמצה מורה על תירות או יש מקום לשאלה זה שהי' לנו להקדים אכילת מרור * למצה שיהי' הכל כסדר אבל אם נאמר דמצה הוא זכר לעבדות שהי' אוכלין במצרים פת כזה בימי עבדות שלהם: מעתה אין מקום לשאלה זו כלל דהשתא שניהם מורים על ענין אחד ר"ל כמו שהמרור מורה על עבדות ומירור ככה מורה המצה על עבדות וא"כ לא שייך בזה לומר קדימה או איחור ואיזה מהם שירצה יקדים. ובהיות כן שאלת הבן מבואר דשאלה זו נמשך משאלה * הקודמת ר"ל מאמר שהלילה הזה כולו מצה ע"כ ראוי ג"כ שהלילה הזה כולו מרור אפילו לטיבול ראשון: בשלמא אם לא היית אוכל מצה כל הלילה רק עד חצות וכראב"ע אז הי' מוכרח לומר טעם מצה משום עבדות וע"כ אינו נאכל רק עד חצות הלילה שאז הי' עדיין עבדות אם היית עושה כן לא מלאכי ליבי לשאול אותך הלילה הזה מרור פעם אחד הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שתהי' מרור קודם למצה זה אינו קושיא מאחר דמצה מורה על עבדות ומרור מורה ג"כ על מירור ועבדות שניהם מורים על עניין אחד וא"כ לא שייך קדימה או איחור ר"ל להקדים המרור קודם למצה: אמנם מאחר שאני רואה הלילה הוה כולו אתה אוכל מצה דקשה ממ"נ לא יתכן כמ"ש לעיל: ומוכרח אתה לומר לעולם מצה מורה על חירות וכל הלילה הי' חירות ע"י שהתחילה להם הגאולה מבערב: ובהיות כן דמצה מורה * על חירות מעתה נתעורר שאלה זו בכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות ולמה בלילה הזה מרור דווקא ומ"ול משום זכר למירור וא"כ קשה מאחר דמצה מורה על חירות כמ"ש ומרור על מירור למה אתה אוכל תחילה מצה וא"חכ מרור שלא כסדר עלכן הי' לך לאכול הלילה הזה כולו מרור אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה: ואםתרצה להתנצל גם ע"ז כמ"ש במ"עה בישוב קושיא זו והוא ע"ד מש"ה ביום טובה הי' בטוב וביום רעה ראה ר"ל ביום טובה הי' שמח וכדי להגדיל השמחה יותר ביום רעה ראה ר"ל יזכור ימי הרעה מש"אכ אם יזכור תחילה ימי הרעה ימשך מזה תוגה ודאגה הגם שיזכור אח"כ ימי השמחה לא תהי' בשלימות כ"כ: ומ"הט צריך לאכול תחילה מצה שמורה על חירות על החסד אשר עשה עמנו וא"חכ מרור וכו'. ול"פז * אין מקום לשאלתו שהי' לנו להקדים אכילת מרור אפילו בטיבול ראשון דזה אינו שאם יאכל תחילה מרור ימשך מזה תוגה אע"פי שיאכל אח"כ מצה המורה על חירות לא תהי' השמחה כ"כ בשלימות: ומ"הט לוקחין שאר ירקות תחילה לטיבול ראשון ולא לוקחין מרור: מעתה מצא מקום לשאלתו בכל הלילות אין אנו מטבילון אפילו פעם אחת הלילה הזה שתי פעמים שזה לא יתכן שהי' לך לטבול או פעם אחת בלבד או שלשה פעמים אבל מה שאתה מטביל שני פעמים אינו נכון: ושאלה זו נמשכת ג"כ משאלה הקודמת ר"ל בשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון לא הי' מקום לשאלתו למה אנו מטבילין שני פעמים: אמנם מאחר שאתה אוכל הלילה הזה מרור ולא כולו מרור מעתה אני שואל אותך מדוע הלילה הזה שני פעמים אתה מטביל דלא נכון זה אלא או פ"א סגי אז שלשה פעמי': ולבארזאת נקדים הגמ' דפסחים דס"ל לר"א שאין מצוה כלל בחרוסת: ופריך א"כ למה הוא מביא ומשני משום קפא. ופירשי' כדי לבטל הארס שיש במרור ע"י טיבול החרוסת. ובמ"עה כתב הטעם שמטבילין שני פעמים הטיבול ראשון הוא נגד * ויטבלו הכתונת בדם שע"יז נסתבב הגלות וטיבול השני הוא נגד וטבלתם בדם אשר בסף שהוא נגד הגאולה. ונ"ל דנפקא מינה בין הטעם שכתב במ"עה ובין טעם הגמ' הוא זה כנדון דידן שאנו לוקחין לטיבול ראשון שאר ירקות: שאם טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל את הארס אינו צריך כי אם טיבול אחד למרור יאכל טיבול הראשון שהוא שאר ירקות שאין בהם ארס כלל כמ"ש התו' אינו צריך לטובלו כלל: אבל לפי הטעם שכתב במ"עה טיבול הא' הוא נגד הגלות וטיבול השני הוא נגד הגאולה מעתה לעולם צריך שני טיבולין. אמנם אם לוקח לטיבול ראשון ג"כ מרור או צריך שני טיבולין משום קפא. והטור כתב בשם הרמ"בם דס"ל שגם המצה צריך לטבול בחרוסת: נשמע מזה לדעת הרמ"בם צריך שלשה טיבולין ואפשר ליתן טעם לזה ע"פ המ"ר וז"ל והגעתם * אל המשקוף בזכות אברהם ואל שתי: המזווות בזכות יצחק ויעקב ועל כל הגעה הי' טבילה הרי שהי' שלשה טיבולין. ובעל המנהיג השיג על הרמ"בם דא"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד דהמצה מורה על חירות והחרוסת מורה על עבדות וזכר לטיט ואיך יתחברו שני הפכים עכ"ל. ומעתה דון מינה שגם הטעם שכתב בעמ"ה טעם לשני טיבולין הראשון נגד הגלות וטיבול השני נגד הגאולה גם עליו יפול ספק זה מאחר שהטיבול גופא לדבריו מורה על הגאולה והחרוסת שמטבל בו מורה על עבדות זכר לטיט א"כ יהי' שני הפכים בנושא אחד ואיך יתחברו וא"כ קשה ממ"נ או שיטבול שלשה פעמי' דהיינו גם המצה יטבול בחרוסת כדעת הרמ"בם: ומה תאמר אלי דא"כ יהי' שני * הפכים אף אתה אמור לו א"כ מה שאתה מטביל' שני פעמים הוא ג"כ שני הפכים וא"כ לא הי' לך לטבול אלא פעם אחת: ומעתהמבואר שאלתו מ"ש בכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פ"א הלילה הזה שתי פעמים וזה לא יתכן שהי' לך לטבול שלשה פעמים או פעם אחת בלבד אבל מה שאתה מטביל שתי פעמים זה לא יתכן: ושאלה זו נמשכת משאלה הקודמת ורצונו בזה לומר ובשלמא אם הלילה הזה הי' כולו מרור אפילו לטיבול ראשון היית לוקח מרור לא הי' עולה על דעתי לשאול אותך מדוע הלילה הזה מטביל שתי פעמים שהייתי אומר טעם הטיבול משום קפא כדי לבטל הארס: וע"כ צריך לטבל שני פעמי' כדי לבטל הארס בראשונה ובשני'. אמנם אחרי רואי אותך הלילה הזה מרור ולא כולו מרור שלטיבול ראשון אתה לוקח שאר ירקות מעתה קשה מדוע אתה מטביל שני פעמי' * אי ס"ד הטעם משום קפא בטיבול אחד סגי דשאר ירקות אינו צריך טיבול שאין בהם ארס: וא"כ יפלא הדבר מדוע אתה מטביל' ב"פ ומ"ול כטעם המ"עה דמ"ה צריך ב"פ הא' נגד הגלות והשני נגד הגאולה: מעתה קשה מדוע אין אתה מטביל שלשה פעמי' שגם המצה הי' ראוי להטביל בחרוסת בל"ז הייתי אומר שאם יטביל המצה יהי' שני הפכים בנושא אחד אכן אחרי רואי שאתה מטביל ב"פ ואין אתה חושש שיהי' שני הפכים א"כ ישאר התמי' מדוע הלילה הזה שתי פעמים שוה לא יתכן ממ"נ אז שהי' לך לטבול ג"פ או בפעם אחד סגי: ואםתרצה להתנצל גם על זה דאי אפשר להטביל ג"פ דהיינו גם המצה שלא יהי' שני הפכי' כמ"ש ודקשיא לך א"כ מה שאנו מטבילין ב"פ הוא ג"כ שני הפכים מאחר דהטיבול השני הוא נגד הגאולה והחרוסת שמטביל בו הוא מורה על מירור כמ"ש: משום הא לא איריא דאיכא למימר בהפך טיבול א' הוא נגד הגאולה וטבלתם בדם וטיבול השני הוא נגד הגלות ויטבלו את הכתונת וא"כ לא הוי כלל שני הפכים לא טיבול השני ולא טיבול ראשון * ר"ל עכשיו שהדבר יהי' בהפך א"כ טיבול השני מורה על הגלות והחרוסת שמטבל בו מורה ג"כ על מירור ועבדות וא"כ שניהם מורים על עניין אחד ולא הוי שני הפכים: וה"ה טיבול הראשון לפ"ז יהי' מורה על הגאולה ג"כ לא הוי שני הפכים שהרי טיבול הראשון הוא שאר ירקות זא"כ שאין הטיבול טעיבול חרוסת כדי לבטל הארס אלא מי מלח מרור לזה הטיבול לא הוי שני הפכים וא"כ נכון הכל לפ"ז: ובל"אה אתה מוכרח לומר שטיבול ראשון מורה על הגאולה והשני על הגלות מכח שאלה שני' שהקשיתי אותך הלילה הזה מרור הלילה הזה כולו מרור הי' לך לאכול אפילו בטיבול ראשון כדי שיהי' מרור קודם למצה כפי הסדר והשבתני ע"ז משום דכתיב ביום טובה הי' בטוב וכו' ר"ל שצריך להראות תחילה שמחה דהיינו חירות ובתוך זה יזכור ימי שפלותו שע"יז יגדל השמחה ואם יאכל מרור תחילה וא"חכ מצה לא יהי' השמחה בשלימות נשמע מזה לפי דבריך צריך להראות תחילה שמחה ובתוך השמחה יזכור העוני וא"כ ה"ה בנ"ד מו"ל שטיבול הראשון הוא נגד הגאולה ובתוך זה יזכור ימי העוני דהיינו ע"י שיטבול שנית והוא נגד הגלות מעתה נתעורר שאלתו בכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין: איתאבער"פ מצה צריך הסיבה ארבעה כוסות אמרי לה תרי כסי קמאי צריך הסיבה דהשתא מתחלא חירות דמשתעי בסיפור הגאולה: ותרי כסי בתראי אינו צריך דמה דהוי הוי ופי"רשי שכבר אמר אשר גאלנו וכו' קודם הסעודה. ואמרי לה אפכא תרי כסי קמאי א"צ הסיבה דאכתי * עבדים היינו קאמרי ותרי כסי בתראי צריך דההוא שעתא הוי חירות: השתא דלא אתמר כמר ולא כמר עבדינן ככולהו שצריך לשתות כל ארבעה כוסות בהיסבה: ומעתה קשה ממה נפשך מדוע הלילה הזה כולנו מסובין ר"ל ארבעה כוסות אנו שותין בהיסבה מצה ג"כ בהיסבה ממ"נ שאם אתה סובר טיבול א' נגד הגאולה והשני נגד הגלות משום שצריך להראות תחילה שמחה ובתוך כך יזכור ימי העוני א"כ הי' לך ג"כ לעשות כן לשתות תרי כסי קמאי בהיסבה כדי לזכור החירות תחילה ותרי כסי בתראי לא הי' לך לשתות אותם ע"י הסיבה. ואם אתה סובר אפכא דהא' מורה על הגלות והשני על הגאולה כסדר שהי' במצרים מעתה גם אתה הי' ראוי לך לעשות כן לשתות שני כוסות קמאי בלא הסיבה ותרי כסי בתראי הי' לך לשתות בהיסבה ומדוע הלילה הזה כולנו אנחנו שותין ע"י הסיבה: ונגדזה באה התשובה עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם: ועד"ג דפסחים וז"ל מתחיל בגנות ומסיים בשבח ופרך שם מאי מתחיל בגנות: רב אמר עבדים היינו לפרעה. ומסיים בשבח פר"שי אשר גאלנו וגאל אבותינו הרי שצריך לזכור תחילה ימי * הרעה שהיינו עבדים במצרים ואח"כ בשבח שמזכיר הגאולה שהוציאנו ה' משם: ובהכי ניחא שמשיב לו האב להבן משכיל עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה' משם ודבר זה קשה להבן איך תקנו חז"ל להתחיל בגנות שאומר עבדי' היינו אלא וודאי שצריך להזכיר כפי הסדר שהי': וא"ת א"כ מה שאנו אוכלין מצה תחילה ואח"כ מרור לפ"ז איני נכון שהי' ראוי להקדי' המרור טעמא אחרינא איכא בדבר כמ"ש הש"ך מצה רומז על החירות ומרור רומז שיהי' עוד מירור ועבדות ר"ל ארבעה מלכיות הואיל ולא השלימו במצרים וזה רמז לו אביו במה שאמר ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ר"ל דמ"ה הי' צריך חוזק יד מאחר שלא השלימו וב"ד מלכיות השלימו: ודקשיא לך ארבעה כוסות שאנו שותין כולם בהסיבה דממה נפשך לא יתכן לדבריך ה"ט משום שרומזים שעתיד הק"בה להשקות אותנו ד"כ של גאולה וע"כ כולם צריכים היסבה כדאי' במ"ר: ודקשיא לך א"כ טיבול השני שהוא נגד הגאולה הוי שני הפכים בנושא אחד משום הא לא איריא שגם הלילה הזה הי' בו שני הפכים שחצי' ליל ראשון עבדים היינו לפרעה במצרים ובחצי ליל שני ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זו החרב של מכות בכורים ע"כ אל תתמה על הדבר:
Mah Nishtanah There are several surprising things about this passage. First, why does the child wait to ask his father questions until the pouring of second cup of wine? Why not ask the questions upon pouring the first cup of wine? If you say the reason is that he has not witnessed any differences until now, hasn’t he already watched as we dipped the karpas? In any case, even after the second cup is poured, he has not yet witnessed the eating of the matzah or the maror.Also the order of the statements in Mah Nishtanah is not in the correct order: dipping should have come first, then the eating of the matzah and the maror. And yet in the Mishnah inPesachim it is ordered the other way around! Finally, the statement which follows the Mah Nishtanah, “We were slaves to Pharaoh in Egypt…” is an appropriate answer to the final question (leaning) but not to the other questions in the Mah Nishtanah. The Mishnahsuggests that it is precisely when the second cup of wine is poured that the child should ask; that is when the question arises, “why do we eat matzah on this night?” Also it was out of the first question that the second question arose, and so on with the rest of the questions. Each question inspires the next. What is it about the second cup of wine that inspires the child to ask? At the beginning of the *Seder,*the perceptive child has no reason to question his parents since logically he concludes that matzah is associated with slavery. Since we can only eat matzah during the first half of the night and not after midnight, we conclude that matzah is a symbol of slavery. We begin the Seder by saying that matzah is ‘the bread of affliction’ further emphasizing this point. Once the second cup is poured, however, the child realizes that the matzahalso symbolizes freedom! The four cups of wine symbolize the four promises of redemption: I will bring you out… I will save you, etc. The reason for the matzah is that Israelites had to leave Egypt in great haste; had they stayed in Egypt even one moment longer they would have sunk to the fiftieth level of impurity and could not be redeemed. That is why the Halachah is that even a little bit of hametz is strictly forbidden on Passover. The symbolism of the second cup (“I saved you from the impurity of Egypt”) suggests that matzahsymbolizes freedom and the haste with which they left Egypt! Now we can understand why the child does not ask his parent until the second cup is poured. He is now confused: is matzah a symbol of freedom or slavery? And if matzah is a symbol of freedom then why don’t we eat it after midnight, the hour at which Israel was freed? We do say, “why is this night (Kulo) entirely matzah? We should either eat matzah either the first half of the night (for slavery) or the second half of the night (to celebrate freedom). This leads the child to a second question: “Why, on all other nights we dip other vegetables but tonight we dip maror?” Note that we don’t say “only maror” in the four questions just as we say “only *matzah.”*The first time we dip we use other vegetables while we use bitter herbs for the second dipping. The child sees that his father is dipping other vegetables for the first dipping and he wonder; if the matzahsymbolizes slavery and we eat only matzah, why don’t we use bitter herbs both times we dip at the Seder? The second question, then, is a response to the first. The child wonders why we eat other vegetables for the first dipping – why don’t we eat maror for the first dipping since it symbolizes slavery, just like the matzah? In the end matzah, is actually a symbol of freedom. Even though Israel did not leave Egypt until the next day after the Passover, the redemption began at night – that is why we eat matzaheven during the first half of the night as a symbol of freedom and not slavery, and that is why we only dip the bitter herbs once and not both times. Matzah and Maror: Another question: if matzah symbolizes freedom, and marorthe bitterness of slavery and oppression, why don’t we eat the maror first and the matzahsecond at the Seder? This would seem to support the opinion of those who believe that we should also use bitter herbs for the first dipping; that way we would taste the bitterness of slavery occurs before we eat matzah, a symbol of freedom. If this is the case, then the language of the second question should also have been *kulo maror, ‘*on all other nights we eat other vegetables but tonight we eat only maror.’ So why do we eat marorafter the matzah? The reason can be found in the following verse: “In a time of good fortune, enjoy the good fortune; and in a time of misfortune, reflect: the one no less than the other was God’s doing.”¹⁷ We learn from this verse that if we remember misfortune first, it will inspire sorrow and depression even if we remember the joyful occasions afterwards. Therefore we should remember the joyful occasions first and only then reflect on the sorrowful occasions. That is why we eat the matzahfirst which reminds of our redemption and God’s kindness first at the Sederand only then do we eat the maror. That is another reason why we don’t use bitter herbs for the first dipping – this would only cause us more sorrow. It is for this reason that the third question in the Mah Nishtanah is about dipping. The question arises, why do we dip twice? We should dip either once or three times in the Seder! If the reason for dipping (according to the Talmud) is because there is ‘poison’ in the bitter herbs, then we should only dip once since we are not using bitter herbs for the first dipping. And if, as the Ma’aseh Adonai suggests, the dipping has opposite meanings; one for exile, and the other redemption, then this is troubling. Having opposite meanings for the same act (dipping) is confusing. What’s more, there are those who say that we should actually dip matzah in the charoset as well in which case we are dipping three times! The second dipping symbolizes slavery: we dip the marorand we do so in charosetwhich is a symbol of the mortar with which the Israelites made the bricks. Therefore the two aspects of the second dipping both symbolize slavery and bitterness. For the first dipping we don’t use charosetbecause we are using other vegetables rather than bitter herbs (which don’t contain poison.) We therefore dip the vegetables in salt water so that neither of these symbols represent slavery or bitterness but rather redemption. The first dipping symbolizes redemption and the second dipping slavery so that joy precedes the sorrow so as not to dilute our joyful mood at this time as we explained above. On this night we lean We can now begin to understand why the question regarding leaning follows the question of dipping. The Talmud in Pesachimdiscusses whether we should lean for all four cups of wine or not. There is an opinion that we should lean to our side for the first two cups of wine when we tell the story of the Exodus but not for the second two cups of wine when we have already completed the story of the Exodus. There are those who say it should be the other way around: we shouldn’t lean for the first two cups since we were still slaves in Egypt whole we should lean for the second two cups for they represent the time when we are free. Nowadays we don’t follow either of these opinions but we lean for all four cups of wine. Having just ascertained that we dip once as a symbol of an expression of redemption and the second time as a reminder of slavery, then why don’t we also lean for two cups of wine and not for the other two as the Talmudsuggests, either for the first two cups or the second two cups. Rather we lean for all four cups of wine and for the matzah as well!! The Haggadah answers this question by saying Avadim Hayyinu: We were slaves in Egypt but the Lord took us out from there. These four cups are an allusion to the fact that God did not just redeem us once but he will redeem us four times from four empires, and God will give us four cups of redemption. Therefore all of the cups deserve to be consumed while we are leaning as a symbol of freedom. This opening statement also reminds us that this is still a night of slavery and freedom (We were slaves – slavery; the Lord took us out – freedom) – and that is why we have two dippings, one for slavery and one for freedom.
footnotes: ¹⁷ Ecclesiastes 7:14
עבדיםהיינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה כו' ואילו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה. בגמרא דע"רפ אי': מתחיל בגנות ומסיים בשבח מאי מתחיל בגנות רב אמר עבדים היינו: ושמואל אמר מתחילה עובדי ע"ז הי' אבותינו: ודברי רב אבאר כאן ודברי שמואל יתבאר במקומו: וצ"ע מה גנות הוא זה לנו מה שאנו אומרים עבדים היינו לפרעה. ותו במ"ש ואילו לא הוציא הק"בה כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו כו' למה פרט שלשה דורות והל"ל בקיצור ואילו לא הוציא כו' היינו משועבדים לפרעה במצרים. ולבאר זאת נקדים הג' דב"ק דפליגי שם ר"ה ור"י איעביד אינש דינא לנפשי' אם רואה שלו ביד אחרים אם רשאי ליקח אותו ממנו ביד חזקה: ומסיק שם במקום פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד דינא לנפשי' ר"ל שאם לא יקח אותו בחזקה אלא ילך עימו אל הדיין להוציאו בדין ממנו ביני לביני יהי' לו פסידא כ"ע לא פליגי דעביד כו' כי פליגי דליכא פסידא ר"י סבר כיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא ולא יעשה משפט לעצמו: ור"ה סבר כיון דבדין קא עביד מצי אמר לא אטרח לילך אל הדיין: ופריך שם מיתיבי בן בג בג אומר אל תכנס לחצר חבירך ליטול את שלך שלא מדעתו אלא שבור את שיניו * ואמור לו שלי אני נוטל ופר"שי אל תכנס שלא בפניו אלא טול שלך בפניו ואם יעכב בדבר שבור את שיניו רצונו בזה רשאי אתה להכותו עד שתשבור שיניו: ש"מ עביד אינש דינא לנפשי'. ומשני' מאי שבור את שיניו בדין ר"ל שע"פ הדין יוציאו ממנו ולא שיקח את שלו בחזקה: והנה לדינא קי"ל כר"ה שאם לא יכול להוציא את שלו מיד חבירו אם לא שיכיהו שרי ובמ"י אי' שבא עוזא שר של מצרים נגד הק"בה בטענה רב"שע למה אתה רוצה להטביעם כו' מיד כינס הק"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוי דנין ביני ובין עוזא: ולפום ריהטא * יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה מה עשו לבניך כו' כמ"ש בסמוך בעודם עדיין במצרים כאשר הי' מכת בכורים שלא הי' שום בית אשר לא הי' שם מת הי' לו לבוא אז בטענה זאת מה עשו בני לבניך: אלא וודאי הוא הדבר אשר דברנו שלפי דעת הזוהר אילו שהו ישראל עוד רגע כממרי' במצרים היו ח"ו משוקעים בשער החמשים של שערי טומאה ולא הי' אפשר להם אח"כ לצאת משם לפ"ז במצרים הי' במקום פסידא דלא הדר שאילו כינס פמליא של מעלה שיהי' דנין הדבר בינו לבין עוזא בין דא לדא הי' ח"ו משוקעים כו' ואין לך פסידא גדולה כוו ובמקום פסידא עביד דינא לנפשי' וא"כ נכון הי' שהכה הבכורים כדי שיניחו את ישראל לצאת שלא יכלו להתמהמה עוד אכן בבואם על הים שאו כבר יצאו מן הצרה ולדעת ר"ה לא עביד איניש ד"ל במקום דליכא פסידא ע"כ בא עוזא באותו פעם בטענה שלא יעשה דינא לנפשי' ומיד הק"בה כינס פמליא של מעלה ואמר להם שיהי' דנין בין עוזא: וע"פהצעת הדברים האלה יבואר דברי בעל אגדא במ"ש עבדים היינו במצרים ויוציאנו ה' אלוהינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' רצונו בזה ביד חזקה זו הדבר. ובזרוע נטוי' זו מכות בכורים שהכה הק"בה את המצרים עד ששלחו את ישראל מארצם וכדי שלא תקשה היכי עביד הכי דעביד דינא לנפשי' ובא הבע"א לתרץ זאת שאילו לא הוציא הק"בה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו וב"ב משועבדים היינו ר"ל שהיינו משוקעים בשער החמשים וא"א הי' לצאת אח"כ וא"כ במקום פסידא הוי דשרי לכ"ע: והשתאאתי שפיר מ"ש מתחיל בגנות שאומר עבדים היינו: רצונו בזה לומר שמתחיל בגנות של עצמו שהוא בעצמו מספר שהי' עובדים ע"ז במצרים וע"כ לא הי' אפשר עוד להתמהמה שם * שום רגע שלא יבואו לשער החמשים ומשום הכי הוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' זה החרב של מכות בכורים. דלא תימא שעבר הק"בה עליהן שורת הדין שעשה דינא לנפשי' ולא כינס פמליא של מעלה אמנם מאחר שאילו לא הוציא וכו' ישתקעו שם ע"כ לית דינא ולית דיינא דשרי למעבד דינא לנפשי' וא"כ מתחיל הוא לספר בגנות של עצמו: ומעתהלא נפלאת ולא רחוקה היא ממך להבין שאלת הרשע מה שהוא שואל לאביו מה העבודה הזאת לכם ולא לו וכו' ואף אתה הקהה את שיניו וא"ל בעבור זה עשה ה' לי וכו': דשאלת הרשע הוא * ג"כ עד"ז מה העבודה הזאת לכם ר"ל מה עניינו של פסח על שם שפסח הק"בה על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים כמ"ש ועבר ה' לנגוף את המצרים כדי להציל את הפקדון איך עבר הק"בה על שורת הדין לעשות משפט לנפשו והי' לו לעשות ע"פ פמליא של מעלה כמו שעשה על הים שכינס הק"בה הב"ד של מעלה ואמר להם הוו דנין בין עוזא וכו' שהוא סובר שאסור לעשות ד"ל ליקח את שלו בחזקה ומ"ש בן בג ב"ג שבור את שיניו וקח את שלך שבור את שיניו בדין קאמר ר"ל שיוציא את שלו ע"פ הדיין ולא שילך לבית חבירו ליקח את שלו בחזקה ולהכותו אם יסרב נגדו: ולכן אמר ואף אתה הקהה את שיני' ואמור לו ר"ל אף אתה תשיב לו דמ"ש שבור את * שיניו ממש הוא שאם מסרב נגדו רשאי להכותו עד שישבור את שיניו כדי ליקח את שלו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים ר"ל בעבור זה עשה ה' לי זאת בצאתי ממצרים כדי שאצא משם ואילו הי' הוא שם לא הי' נגאל משם לעולם מאחר שלפי דבריו אסור לעשות ר"ל אפילו במקום פסידא אם לא ע"פ ב"ד ואם הי' הק"בה כינס הב"ד של מעלה ביני לביני הי' באים לשער החמשים ולא הי' יוצאי' משם לעולם ול"כא בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ולא לו ר"ל בעבור שמותר לעשות ר"ל במקום פסידא ע"כ עשה ה' לי שיצאתי ממצרים ולא לו של"פד הי' צריך לעשות ע"פ הב"ד של מעלה לא הי' נגאל משם לעולם: ומעתהמבואר מאיליו המ"ר וז"ל בשעה שרצה הק"בה להטביע את המצרים בים בא עוזא שר של מצרים בטענה ואמר רב"שע בשביל ששיעבדו בבניך אתה רוצה להטביעם כלום הרגו מבניך וכו' באותו השעה כינס הק"בה פמליא של מעלה ואמר להם הוו דנין ביני ירדו למצרים וכו' ועכשיו רודף הוא אחריהם וכו' * והשיבו הב"ד של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ: ולפום ריהטא יפלא הדבר מדוע המתין עוזא עד בואם לים ואז בא בטענה זו מדוע לא טען כן בהיותם במצרים כאשר ביקש הק"בה להרוג את הבכורים הי' לו לומר רב"שע מה עשו וכו' כלום הרגו מבניך: וכבר נתבאר לעיל קצהו והוא זה מאחר שאי אפשר הי' להם להתמהמה במצרים עוד רגע אחת כממרי' וא"כ הוי במקום פסידא דשרי לעשות דינא לנפשי' וא"כ מה שעשה הק"בה במצרים כדי להציל את שלו לית דינא ולית דיינא דשרי: אמנם אחר צאתם לרווחה אז נתעורר עוזא לבוא בטענה ואמר שאין שורת הדין נותן לחייבם מיתה למעבד דינא לנפשי' וכי בשביל ששיעבדו וכו' כלום הרגו מבניך ומשום הכי כינס הק"בה הב"ד של מעלה ואמר להם שהמה ידונו דין זה: ואנן קי"ל לדינא כמ"ד עביד ר"ל אפילו במקום דליכא פסידא על כן השיבו לו פמליא של מעלה הדין עמך ועשה מה שאתה חפץ כוונתם בזה במ"ש הדין עמך ר"ל שורת הדין הוא כך וע"כ עשה מה שאתה חפץ: ועדייןחל עלינו לבאר * למה פרט שלשה דורות הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדי' היינו והל"ל בקיצור ואילו לא הוציא הק"בה היינו משועבדים במצרים. ולבאר זאת נקדים מ"ש ב"פ שלח לך שנגזר על ישראל ודור הרביעי ישובו הנה רצונו בוה שלשה דורות יהי' בשיעבוד ודור הרביעי ישובו לארץ צא וחשוב יהודא פרץ חצרון וכלב בנו הי' מבאי הארץ וכל דור נחשב שבעים שנה כמ"ש דוד ימי שנותינו בהם שבעים שנה הרי לשלש הדורות יעלה רד"ו שנה דהיינו שלשה פעמים שבעים וישראל לא פרעו במצרים רק חצי החוב וחציו שני' הניחו על עשו לפרוע חוב אביו דהיינו שלשה פעמים שבעים עולה רד"ו הניחו שיפרע עשו: ואם ישראל הי' פורעים כל החוב הי': מוכרחין להיות עוד במצרים שלשה דורות כדי להשלים והיו שם אנו ובנינו ובני בנינו וזהו כוונת בע"א במ"ש עבדי' היינו וכו'. ויוציאנו ה' משם כו' ביד חזקה ר"ל הגם שלא פרענו רק חצי החוב למען תספר באזני בנך ובן בנך ואילו לא הוציא הק"בה את אבותינו עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע ע"כ היינו מוכרחים עוד להיות שם אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים לפרעה במצרים. ואפשר לומר של"זכ הכתו' במ"ש למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרי' ולפום ריהטא משמע דאילו שלשה דורות בלבד דהיינו בנך ובן בנך מוטל עליהן לספר מעשה מצרים אתמהא. והלא מצוה זו מוטל עליהן ועל זרעם אחריהם עדי עד לספר ביציאת מצרים. וע"דז שכתבתי נכון הוא שר"ל בזה שאילו לא הוציא הק"בה אותנו משם עד תשלום כל החוב המוטל לפרוע היו מוכרחים להתעכב במצרים עוד שלשה דורות שהם ג"פ שבעים ול"ז א למען תספר באזני בנך ובן בנך את וכו' רצונו בזה לומר שמוטל הדבר על שלשה דורות הללו דהיינו בנך ובן בנך לספר מה שהתעללתי במצרים עד שהניחו אתכם:
We Were Slaves to Pharaoh The Talmud tells us that in telling the story of the Exodus we should begin withgenut, disgrace, and end with *shevach,*with praise. There are two interpretations of what this means¹⁸. Rav says we begin with disgrace by saying, ‘We were slaves to Pharaoh in Egypt.’ In what sense is this ‘disgrace?’ Furthermore, why is it necessary for the ba’al ha-Haggadah to tell us that we, our children and children might still be slaves in Egypt; the text could have simply said: If He had not taken us out we might still be slaved to Pharaoh in Egypt?’ To answer these questions we must begin with a discussion of a passage in Baba Kama. The Talmuddiscusses a controversy between Rabbi Yehudah and Rabbi Huna whether a person is allowed to use force to take back property which has been stolen from him or her, or if the person must go to court to retrieve the property? The Talmud concludes that if one is going to irrevocably lose the property, one can use force to take back one’s property. Where there is no loss, the sages disagree. Rabbi Yehudah says that if there is no loss one is obligated to go to a judge to retrieve one’s property, and Rabbi Huna is of the opinion that one may take it forcefully since one may be tempted to give up if one must be troubled by going to a judge. Ben Bag-bag states: One should not enter into someone else’s property to retrieve one’s property without the permission of the owner of the place but ‘one may break the teeth’ of the one who has one’s property if necessary to get back one’s property. This implies that one can take the law in his own hand and use force to retrieve his property. We can now understand the discussion in the Talmud regarding the Exodus from Egypt. When God was about to drown the Egyptians in the Red Sea, Uzza, the guardian angel of the Egyptian, challenged the Holy One. God immediately called forth a case among the angels on High to decide between them. Why did Uzza wait until they reached the Red Sea to challenge the Holy One; why didn’t he challenge God while they were still in Egypt and God was about to kill the first born? And why did God convene a court case at the Red Sea? This case illustrates the law above. In Egypt there was no time to loose – if Israel had stayed in Egypt one more moment they would have been lost. God therefore took the law in His own hand and did what had to be done. Uzza knew that the law was that God did not need to convene a court to save His lost property – the people of Israel. God was therefore in His right to smite the first born in order to save the people of Israel. At the sea, Israel had already escaped the immediate threat so when Uzza challenged God, God convened a court of law. We can now understand why Avadim Hayyinu represents ‘a beginning of disgrace’ in our telling of the story of the Exodus. It was disgraceful that the people Israel were not only slaves but servants of false gods. They were so enslaved by idolatry that they couldn’t wait any longer to leave Egypt without reaching the fiftieth gate of impurity. That is why “The Lord took us out with a strong arm” that is, with force (the death of the first born), just as one can use force to retrieve his lost property. We can now understand the challenge of the Rasha later in the Haggadah. When the Rasha asks, “What does this service mean to you?” he is challenging the Halacha regarding retrieving lost property. He believes that God should have convened a court in Egypt rather than ‘taking the law into His own hand.’ But if God had done so, Israel would have been lost and unredeemed. We answer him in the same way that the Ben Bag-bag answered this question: One should try to go to a court but ‘one may break his teeth’ if there is a question of saving one’s property. That is why the answer which the Haggadah gives to the Rasha:“It is because of that which the Lord did for me…” God would take the law into His own hand for me but not for you since you are of the opinion that this is not proper. If you would have been in Egypt you would not have been redeemed – you would have sunk to the fiftieth level of impurity.” We, our children, and our children’s children: Why does the Haggadahspeak of us being slaves for three generations: ‘Had God not taken us out of Egypt, we, our children and our children’s children would still be enslaved there.’ The Haggadahcould have said, “Had God not taken us out, we would still be enslaved there.’ To understand this we must analyze the verse: “And they shall return here in the fourth generation, for the iniquity of the Amorites is not yet complete.”¹⁹ Abraham was told that his children would be subjugated in Egypt three generations; each generation, we learn, would be seventy years so that they add up to a total of two hundred ten years. The children of Esau were also obligated to serve for three generations. If only Israel paid this debt, then Israel would have had to serve in Egypt yet another three additional generations to make up for the debts of Israel and Esau. This is what the author of the Haggadah is telling us. We were slaves in Egypt – and had God not taken us out when He did, we would have served yet another three generations in Egypt; that is, we, our children and our children’s children would have had to serve as well.
footnotes: ¹⁸ The other point of view is that of Sh’muel who says we should begin with “Our ancestors worshipped idols” and we end with “the omnipresent brought us closer.” Rabbi Ginzburg promises to explain Sh’muel’s point of later on. ¹⁹ Genesis 15:16
אפילוכולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעי' את התורה מצוה עלינו לספר בי"מ שכל המרבה לספר בי"מ הרי זה משובח. ולבאר זאת נקדים מ"ש רז"ל חכם בנו שואלו ואם לאו שואל לעצמו אפילו שני ת"ח שיודעין הלכות פסח שואל אחד לחבירו מה נשתנה הלילה: ואמינא אנא טעמא מאי חייבו רז"ל שישאול האחד להשני מאחר שהוא יודע ה"פ ומ"כש אם שניהם יודעין ודבר שפתיים נראה אך למותר הוא. יבואר ע"ד המש' זכור ושמור זכור בפה ושמור בלב. הרי דמלת שמור מורה שצריך לזכור המצוה בפה דווקא ולא סגי במה שמחשב בליבו אבל מלת שמור משמע אפילו בלב סגי: ול"פז אף אנו נאמר מאחר דבמצוה זו של סיפור יציאת מצרים נאמר זכור את יום צאתך מארץ מצרים וזכור בפה משמע כמ"ש ע"כ אפילו הוא יודע או אם אפילו שניהם יודעים חייבה התורה אותם לספר י"מ בפה דווקא משום דכתיב זכור דמשמע בפה דווקא: אמנםשל"פז יפול הקושיא שהקשה הרש"בא למה אין אנו מברכין ברכה על מצוה זו של סיפור יציאת מצרים כמו שמברכין על כל המצות * שהם מדרבנן דב"לז לא הי' מקום לקושיא זו דאי' בא"ח המהרהר בדברי תורה ואינו מוציא מפיו אינו צריך לברך ברכת התורה וכתב הב"י הטעם משום שאין מברכין על דבר שבלב: נמצא שאם נאמר דסגי במחשבה ר"ל שאם יודע הלכות פסח אינו צריך להזכיר בפה וסגי בהרהור בליבו בלבד וה"ה אם שניהם יודעין א"צ לשאול הא' לחבירו לפ"ז אפשר לומר דמ"ה לא תיקנו חז"ל לברך ברכה על מצוה זו הואיל ואיתא בלב ע"כ אין מברכין עליו מאחר שיכול לקיים המצוה בלב ואין מברכין על דבר שבלב. אמנם מאחר שנכתב אצל מצוה זו מלת זכור דמשמע בפה דווקא ואינו יוצא במחשבה לפ"ז יפול הקושיא של הרש"בא שהי' לנו לברך ברכה על מצוה זו כמו שמברכין על כל המצות שהם מדרבנן: ודבריםהללו תמצא ממש בדברי בעל אגדה ול"זא אפילו כולנו חכמים וכו' כוונתו בזה לומר שאל תתמה על הדבר למה לא תיקנו חז"ל לברך עליו דאין לומר הואיל דסגי במחשבה שזה אינו שהרי אפילו כולנו חכמי' כולנו נבונים כולנו יודעים אפ"ה אח"זל מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים להזכירו בפה דווקא ולא סגי בלב ע"י הרהור: מעתה יפול התמי' והרי"ף כתב ישוב על זה משום שצריך להזכיר י"מ בקידוש דילפינן מדכתיב הכא זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום צאתך מ"מ א"כ מוכרח * הוא לזכור י"מ בקידוש שעושה בליל פסח וא"כ כבר נעשה מצותו ע"י קידוש שעשה יצא ידי חובתו. ואני הוספתי נופך משלי מאחר דילפינן מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות שצריך להזכיר י"מ וע"כ אנו אומרים פרשת ציצית שנזכר בה י"מ וא"כ כבר יצא ידי חובת המצוה ע"י אמירת פרשת ציצית בק"ש. בשלמא אם לא הי' צריך לזכור י"מ בכל לילה זולת ליל פסח מעתה הי' מקום לומר שיברך ג"כ על המצוה: אכן מאחר שמחויב לזכור בכל לילה ולילה מאי אולמא ליל של פסח משאר הלילות של כל ימות השנה: ומ"הט אפשר לומר שאין מברכין עלי' מאחר שכבר יצא י"ח המצוה ע"י ק"ש שהזכירו בו. ובעל צרור המור כתב וז"ל * מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים דהיינו ביום משום דכתיב בפ' ציצית וראיתם אותו דמיירי ביום בזמן ראי' וכל המרבה לספר בי"מ גם בלילה הרי זה משובח דילפינן לי' מדכתיב כל ימי חייך לרבות הלילות: וע"פהדברים האלה תמצא מבואר מאיליו מ"ש אפילו כולנו יודעים אפ"ה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים א"כ קשה יברכו עלי' ע"כ אמר מצוה עלינו לספר בי"מ דהיינו ביום וכל המרבה לספר בלילה הרי זה משובח וא"כ שצריך להזכיר י"מ בכל לילה תמיד למה יברכו ברכה על הסיפור בליל פסח דמאי אולמי' משאר הלילות של כל ימות השנה שמחויב ג"כ להזכירו ואע"פכ אינו מברך עליו.
Now even if we were all wise, clever, elders and even if we were all learned in the Torah, it would still be our duty to tell the story: To explain this passage we ²⁰, chapter 10must begin with a rabbinic statement: “If one is wise, his son must still ask him; if not he should ask himself. If there are two Torah scholars who already know the laws of Passover, they should ask one another: How is this night different from all other nights?” Why was it necessary for the Torah to obligate a scholar to ask questions about the Exodus? Since both scholars were familiar with the Exodus, this would seem unnecessary. The answer has to do with the two-fold commandment:zachor,remember, and shamor, guard.²¹ is phrased differently in the two versions of the Text. One says Remember the Sabbath Day and the other Guard the Sabbath Day. Since we are also told to remember the Exodus – the word ‘remember’ must have the same implications here – remember it verbally and not just mentally. The Mishnah explains the meaning of these two terms: the word zachormeans one should remember the Shabbat verbally, and shamor, one should guard it by keeping it in one’s heart. The commandment, “You shall remember the day of your going out from Egypt,”²² implies that one should remember the Exodus by mentioning it verbally and not just keeping it in one’s hearts. Since it is a mitzvah, it applies equally to all people - scholars of Torah as well as others. But this raises yet another question. If one is obligated to verbally mention the Exodus from Egypt and not merely think about it, then one should also be obligated to recite a blessing for the performance of this commandment. One is not obligated to recite a blessing for the study of Torah if one merely thinks about Torah, but one must recite the blessing when it is recited out loud. But in the case of Passover, we are told zachor, which implies, to verbally mention the Exodus, so a a blessing is necessary. The statement in the Haggadah, then, implies that even great scholars who is familiar with the story of the Exodus can’t simply think about it; he is obligated to speak of it at length. So why don’t we recite a blessing when we perform this commandment? Different answers are offered to solve this problem. First the Rif suggests that since we are obligated to mention the Exodus when we recite the Kiddush, it is not necessary to recite another blessing which speaks of mentioning the Exodus. One fulfills one’s obligation by reciting theKiddush. Another reason one does not need to recite a separate blessing for the telling of the story at the Seder is that we have already mentioned the Exodus in the third paragraph of the Sh’ma concerningtzitzit– so we fulfilled the commandment of mentioning the Exodus when we recited the evening service and therefore no other blessing is necessary. Since we are obligated to mention the Exodus at night (as we learn from Rabbi Elazar ben Azariah, we recite the tzitzit passage at night (even though we are not obligated to wear fringes) to fulfill this obligation. If we didn’t have an obligation to mention the Exodus every night then it would be necessary to have a special blessing for Passover night. Since we do, Passover night should be no different than any other night! Therefore it is not necessary to say a separate blessing on this night. The Tzror HaMor comments that the statement in the Sh’ma, “You shall see it and remember all my commandments…I am the Lord your God,” ²³teaches us that we should remember the Sh’ma at night, and the passage “all the days of your life”²⁴ teaches us that we should mention it at night. We can now understand why we comment, “even if we were all wise, clever, and elders….we would still be obligated to expand on the story of the Exodus.” This statement raises the question of whether we should recite the blessing. But when we say that we are obligated to expand on the Exodus we are referring to the passages above which obligate us to tell the story of the Exodus. The obligation is not just tonight but on all nights!
footnotes: ²⁰ Pesachim ²¹ Referring to the Ten Commandments in Exodus and Deuteronomy. The fourth commandment, regarding the Shabbat ²² Exodus 16:3 ²³ Numbers 15:37-41 ²⁴ Deuteronomy 16:3