הלא קדם לך התרעומת אשר לנו על המדברים אשר לא הניחו טבע מיושב למציאות ולא הניחו לשכל ידיעה מוטבעת ישרה להוליד האמתות בכונה להמציא מופת על החדוש אשר אין מטבעו והביאנו לקצת ממופתי האלוה ית' ואחדותו והרחקת הגשמות ובא החכם רבינו משה והחזיר עטרה ליושנה ותושיע לו זרועו לקיים הידיעה המוטבעת בנו וצדקתו היא סמכתהו לקיים הטבע ולהחזיק הסדר המחוייב במציאות וההתיחסות אשר בין העלות והעלולים ולנדיבותו ומעלתו נתן להם מתנה הקדמה גדולה סודרת לתולדה אשר בעבורה סתרו טבע המציאות וטבע הידיעה עד נסתתר בזה האלוה ית' למסך מבדיל ולפגיעה תרומת העלמו לחוזק הראותו ובסתירת התולדה וקרע המסך ויציץ לנו אורו והארץ האירה מכבודו והתבאר מבוקשינו במופת וההקדמה ההיא היא קדמות העולם על שלא סר האל ית' מלחדשו. ההקדמה הראשונה שמציאות בעל שעור אחד אין תכלית לו שקר צריך שתדע שהבלתי בעל תכלית בכח או בפועל והבלתי שומרת היחס תכלה בבלי בעל תכלית בכח ולאין סוף בבלתי ב"ת בפועל והמשל בזה תקח קרש י' אמות ארכה וחלקיה לחצאין וחצי לחצי וכן החצי לחצי וכן לשליש או לרביע לאי זה יחס שתרצה זאת החלוקה נקראת שומרת היחס וזאת החלוקה לאין סוף ובכל כמה מתדבק החלוקה לא תכלה והנחלק לא יכלה בה לעולם אמנם החלוקה הבלתי שומרת היחס שתחלק הקרש בעל י' אמות לאמה אחת או זרת או אצבע אי זה שעור קטן שתרצה הנה זאת החלוקה תכלה בכל בעל תכלית ולאין סוף בבלתי ב"ת בפועל בעצמו ר"ל כי תקח ממנו דבר מה בפועל ושעור מוגבל בבלתי שומרת היחס אבל שעור אחד בעצמו כאלו תאמר אמה או פרסה אפשר שימצא תמיד מה שהוא חוץ ממנו בכמה כי החלוקה לא תכלה והכמה לא יאבד ותחלק בכל מה שתחלק תמיד עד אין סוף מבלתי כפלה וזהו הבלתי בעל תכלית האמתי הנקרא בלתי בעל תכלית בפועל בעצמו כי הוא בלתי ב"ת מצד עצמו לא מצד פעולתו ובפועל לא מצד הכח וזהו אשר התבאר בטולו והוא ההקדמה הראשונה ר"ל שמציאות בעל שעור אחד אין תכלית לו בפועל בעצמות על שילקח ממנו שעור מוגבל כאלו תאמר אמה או זרת תמיד מבלתי כפלה על שלא יכלה הבעל שעור ההוא בחלוקה ההיא והחלוקה לא תמנע זה נמנע אמנם החלוקה השומרת היחם אפשרית בכל כמה מתדבק היה שעורו אי זה שתרצה כמו שאמרנו וזהו הנקרא בלתי ב"ת בכח ואין הרצון בזה שהוא בכח שיהיה בלתי ב"ת בפועל כי אחר שהוא ב"ת בעצמו אי אפשר שיצא לפועל האין תכלית אמנם הרצון בו שהוא בלתי ב"ת בחלוק בכח ר"ל שהכח אשר לו על החלוקה השומרת היחס כחלוק האמה וחלוק האמה לחצאין והחצי לחצי עד אין סוף הבלתי ב"ת לא יאבד לעולם ושהוא בלתי בעל תכלית בתואר החלוק מצד הכח השמור לעולם הכח לא יאבד והחלוקה לא תכלה וכל מה שיגיע מן החלוקה הוא בלתי בעל תכלית והאין סוף הוא מצד הכח לא מצד היוצא לפועל אבל מצד הנשאר הבלתי כלה כי ההכלל ואין סוף שני מקבילים וזה ג"כ כשכל מושפט מחמר ומצורה כי ההקף והגבול יגיע מצד הצורה וחלקיו מוגבלים וכן ראוי בלתי בעל תכלית בחלוקה הבלתי שומרת היחס בלתי בעל תכלית בעצמו ר"ל שכאשר תקח ממנו אלף רבוא מן השנים דרך משל ואחריהם אלף לאין סוף לא יכלה לא שהעובר הכלה בלתי ב"ת בפועל ונכלל אבל שתקח ממנו או מן העתיד לאין סוף וכל מה שתקח יהיה מוגבל והאין סוף הוא מצד הבלתי כלה הנשאר ותסיר העובר מן העתיד אמנם כשתקח זמן מוגבל כאלו תאמר שנה או שעה הוא בעל תכלית בעצמו בחלוקה השומרת היחס בלתי ב"ת מצד החלוק השומר היחס ובכלל הבלתי ב"ת הוא מן הנמצאות אשר עצמיהם שמור בכח ר"ל מצד הכח וכשיצא לפועל אפס הכל ונפסד כמלאכת המחול והדבור ואשר מציאותו בתנועה. ההקדמה השנית שמציאות בעל שעור אין תכלית למספרם שקר והוא שיהיו נמצאים יחד ירצה שיהיו בלתי ב"ת בכמה המתחלק ויהיה שעורם בכמה המתדבק אי זה שירצה אלו היה זה אפשר היה אפשר מציאות בעל שעור אין תכלית לו בפועל בעצמו כי כאשר ידובקו הגשמים הבלתי בעלי תכלית במספר ויהיה כל אחד כגרגיר דוחן יתחדש גשם בלתי בעל תכלית בכמה המתדבק בפועל והוא שקר כפי ההקדמה הראשונה. ההקדמה השלישית שמציאות עלות ועלולים אין תכלית למספרם שקר כי כל מה שלא יגיע בעצם אם לא בקדימת מה שאין סוף לו הנה לא יגיע ואי אפשר שימצא. ההקדמה הרביעית שהשנוי ימצא בד' מאמרות השינוי הוא ההתרשמות וההעתק מתאר אל תאר אם פתאום כחול הצורה וההפשטה ואם בהדרגה מעט מעט כחמום המים והתקררם והשנוי לו שני נושאים אם נושא מעמיד והוא הגשם המשתנה כמים ואם נושא חמרי והוא הדבר היוצא מן הכח אל הפועל בעצמו כחום או הקור או השחרות והלובן בגשם המשתחר או המתלבן ומצד עצמות השנוי שהוא ההעתק מתואר אל תאר בלי בחינת התואר היה השנוי במאמר ההתפעלות לבד והוא ההתפעלות והתרשמות והגעת תאר לא היה ובבחינת הנושא החמרי והוא התאר אשר יעתק הגשם בו והלך מן התואר אל התואר היה השינוי במאמר אשר בו התואר ההוא כי כאשר היה הכח על מאמר נכנס באופן מה במאמר ההוא שהתנועה או השינוי אשר הוא שלמות מה לדבר כי הוא הגעה אם מקושרת ואם מוחלטת שראוי שנכנסו במאמר אשר בו הדבר ההוא היוצא מן הכח אל הפועל וזהו הנרצה בזאת ההקדמה שאמר בה שהשנוי ימצא ממאמרות ירצה שהנושא החמרי לשינוי הוא בד' מאמרות השינוי ההוא גם כן ימצא בהם בעצמם כי השינוי הוא מטבע התאר המתחדש והוא נמצא בד' מאמרות הנה השנוי ימצא גם כן בהם והנה מפרש זה ואומר מאמר העצם וזה השינוי הוא בעצם והוא ההויה וההפסד ירצה העדר הצורה ותתחדש הצורה ובבחינת הצורה המתחדשת אחר שלא היתה יקרא הויה והוא שינוי מלא מציאות אל מציאות ובבחינת הצורה הנפסדת יקרא הפסד והוא שנוי ממציאות אל לא מציאות ובזאת הבחינה יהיה השינוי ובבחינת העתק מצורה אל צורה יקרא שינוי ממציאות אל מציאות ובזאת הבחינה יהיה השינוי אחד ובשתי הבחינות הראשונות יהיה שני שנויים וימצא במאמר הכמה והוא הצמיחה והחסרון וכן שתי תנועות מקבילות וימצא במאמר האיכות והוא ההשתנות ביחוד כשוב המים הקרים חמים וימצא במאמר האנה והוא תנועת ההעתקה ועל זה השינוי באנה תאמר התנועה בפרט ועל שאר השנויים בכלל ואם במאמר העצם אין תנועה באמת למה שהוא פתאומי. ההקדמה החמישית היא שכל תנועה שנוי ויציאה כבר בארתי לך השנוי מה הוא אמנם התנועה כבר ידעת שהיא השינוי בעצמו אלא שהשינוי ממנו פתאומי וממנו נמשך והשינוי ר"ל המשך המשך המציאות והוא הזמן הנה הוא התנועה וגדר התנועה שלמות מה שבכח מצד מה שהוא בכח ר"ל שלמות מה שבכח אשר לו מצד מה הוא בכח עם היות לו זה השלמות והמשל בזה הנה התנועה לה ממנו ואליו והיא כמה שבין ממנו ואליו ונניח שיתנועע גשם מה הדרך שבין השתי נקודות ביניהם מרחק מה או התנועע הנה בהיותו בנקודה הראשונה מן הדרך הוא כח ובאשר יגיע אל הנקודה השנית הוא פועל ותנועתו אמנם הוא בהיותו איש הבינים בין ממנו ואליו הנה התנועה הוא שלמות הדרך אשר בכח רק שלמות ממוצע כי ככלות השלמות כלתה התנועה וקודם התחילו לה התחלה הנה אם כן התנועה הוא שלמות מה שבכח והוא ההגעה וההתחדשות אשר לדרך הקו המתחדש או לאורם המגיע או לחום היוצא וזה לא על שיצא פתאום ויהיה שלמות גמור כי יהיה שנוי לא תנועה ולא על שכבר כלה והגיע כל הדבר ההוא המתחדש כי אז כבר נפסדה התנועה ושב הדבר ההוא המגיע נמצא בפועל לא יוצא מן הכח אל הפועל אבל אמנם הוא מצד מה הוא בכח עם היות לו זה השלמות כי לא הגיע אל אשר אליו במוחלט ועדיין הכח שמו ולכן היתה התנועה איננו שלמות והוא ממוצע כי יצא מן הכח אל הפועל בקצת נשאר בקצת זה הוא אמתת התנועה שלא ימנע הדבר מן היציאה מן הכח אל הפועל וההגעה וההתחדשות ראשון ראשון בלי הפסק כל עת עמידת התנועה במה היא תנועה אחת מדובקת ותכף שנפסק הכח התנועה ונאבדה והגיע אליו במה היא התנועה ההיא הנה מבואר מזה שכל תנועה שנוי ואין כל שינוי תנועה בשלא יהיה פתאומי כי אם ראשון ראשון בהדרגה ויצאה מן הכח אל הפועל כי היציאה מן הכח אל הפועל הוא השנוי יהיה פתאומי או מעט מעט. ההקדמה הששית כי התנועות על ד' חלקים מהם בעצם ומהם במקרה ומהם בחלק והוא מין במה שבמקרה וההבדל ביניהם כי אשר בחלק כבר יהיה כי המסמר כבר יבדל מהספינה ויתנועע בעצם אמנם אשר בעצם בהעתק הגשם ממקום למקום כאשר יתנועע מעצמו ונקרא המתנועע מתנועע מעצמו ראשון כאשר יהיה עם זה בלתי מתנועע מזולתו ולא מפני חלק ממנו כי האש ואם הוא עולה למעלה מעצמו אינו מתנועע ראשון כי כבר יהיה בתנועתו זולתו גם כי כבר יתנועע מפני חלק ממנו והוא הקטן שבחלקים שאפשר שיהיה באש והוא אש אמנם הגלגל הראשון הוא המתנועע מעצמותו ראשון אם מעצמותו כי המניע לו הוא עצמותו באמת ואין שם מניע זולתו ואם ראשון כי לא יתנועע מפני חלק ממנו כי לא יקבל החלוקה ובקיעת חלוני רקיע כי הוא שלם הכל ולא יהיה מה שהוא אם יחסר דבר ולכן היה המניע נבדל על שלא יתנועע מפני חלק ממנו ואם הוא מתנועע מעצמותו במה הוא צורתו זהו סברת ארסטו בזה. ההקדמה השביעית היא שכל משתנה מתחלק ולזה ר"ל אחר שכל משתנה מתחלק הנה כל מתנועע מתחלק אחר שכל מתנועע משתנה וזה מחוייב במין ראשון מהתמונה הראשונה והוא גשם בהכרח וכל מה שאינו מתחלק אינו גשם ולא יתנועע אחר שכל גשם מתנועע מהחלק וזה נודע מהפוך הסותר ואמנם הפריד הדבור בו לפי שארסטו הפריד בו המופת כי למה שהיתה מהידיעה המופתית להודיע הדברים בידיעה המסכמת לעצם הדבר ועצמותו בארו מפני טבע הדבר לא מפני ההפך אמנם שכל משתנה מתחלק ושהוא גשם אמנם נתברר בספר הנקרא שמע טבעי ואני אזכירך אמתתו בקצור לפי שהנפילה עליו בתחלת המחשבה קשה כל מתנועע הנה כבר יחויב בהכרח שיהיה מתחלק וזה שבעבור שהיה כל שנוי הנה אמנם יהיה מדבר אל דבר ר"ל מדבר נח אל דבר נח ובכלל ממנוחה מקבלת אל מנוחה מקבלת אחר שימצא לכל משתנה שתי מנוחות מקבילות והיה הדבר כאשר תעכב על זה הענין אשר ילך עליו לא יהיה אז מתנועע לפי שאז כבר נפסדה התנועה וכאשר נתעכב על זה אשר ממנו התנועה והיה בו הוא וחלקיו על דמיון אחד הנה לא יהיה אז משתנה הנה כבר יחויב בהכרח שיהיה השנוי היות קצתו באחד משניהם וקצתו באחר כי איפשר שיהיה בכללו בשניהם יחד ולא שיהיה באחד משניהם וכל דבר אשר אליו ישתנה יקדם הראשון בשנוי דמיון זה מן הלבן אל מראה הקמלי לא אל השחור וזה שאין מחויב שיהיה המשתנה אם בזה הקצה ואם בקצה האחרון הנה כבר נראה שמה שיתנועע הנה הוא מתחלק וכאשר התבאר במתנועעים שהם מתחלקים ר"ל אשר בזמן למה שיש ביניהם התראה כל המשתנים שהם מתחלקים כי היה כל משתנה בזולת זמן הוא משתנה בזמן אלא שהוא תכלית שנוי ואשר בזמן כי חדוש צורת קפיאת החלב היא תכלית השנוי להזמני אשר יהיה מצורת החלב הנחה אל ההקפאה כמו שחדוש הצורה הוא תכלית השנוי האיכותי הזמני ואם התכלית ההוא מסוג מה שהוא לו תכלית וכל משתנה באמת הוא משתנה בזמן כי תכלית השנוי אינו שנוי כי אם בשתוף לפי שלא יהיה ממנוחה אל מנוחה ותכלית הדבר זולת הדבר רק שהוא נמצא בסוג הדבר אמנם שכל מה שלא יתחלק לא יתנועע הנה לפי שהנקודה לא תתנועע מהלך יותר קטן ממנה כי תתחלק ולא לפי שיהי' הקו מחובר מנקודות. ההקדמה השמינית כי כל מה שיתנועע במקרה ינוח בהכרח מפני שאין תנועתו בעצמו ולזה אי אפשר שיתנועע התנועה ההיא המקרית תמיד זאת ההקדמה נשאלתי עליה באגרת שלוחה אלי שביליאה בהיותי בטוליטולא וכבר השתתפו עמהם בספוקה גדולים מן הידועים ולא ראיתי מי שראה עליה דרך לשכון אור והחכם מחמד בן זכריה אלתבריזי הפרסי מפרש הקדמות המורה פירש זאת ההקדמה על שלקח המקרה מקום ההכרח למה שהיה ההכרח אחד ממיני מה שבמקרה כמו שבאר בהקדמה הששית ודבר המפרש הנזכר על זאת ההקדמה כדמות מבוכה עוד שאמר שלא בא מופת אצלו באמתה גם הקשה עליה בשאמר כי מהאפשר ששני גשמים מתחייבים במציאות יתנועע הגשם האחד במקרה מן המתנועע בעצמות ויתמיד התנועה המקרית להתמדת התנועה העצמותית כענין בכדור האש שיתנועע תמיד בתנועת גלגל התמידית גם התנועה היומית לכדורים השמנה מקרית ואל התשיעית עצמית והיא תמידית להם הנה לא יחויב מהיות התנועה מקרית שיהיה המתנועע על כל פנים ואמר בסוף הקושיא ובכלל ישוב אל זולתי לאמת זאת ההקדמה והמעתיק הפירוש ההוא החכם ר' נתן ב"ר יצחק משיאטיכא באשר ראה זאת הקושיא כתב עליו ותירץ כי אם הוא אמת שהתנועה ההכרחית כבר תקרא מקרית הנה לא רצה הרב במקרית שהיא ההכרחית אבל רצה אשר במקרה כשחרות לגשם וגם הוא לא עמד על דברי הרב כי הספיריות אשר בגלגל וההארה הם מקרה הגלגל ומנויים במקרה אמתי כמו השחרות והם מתנועעים לנצח גם מקרה כדור האש המתנועע תמיד אמנם האמת בעצמו ואשר כונו האלהי רבינו משה הוא כפי שאומר המתנועע במקרה אשר אמר בו בזאת ההקדמה שינוח בהכרח אי זה מין שיהיה ממה שבמקרה במה הוא מתנועע במקרה עד שאם היה זה המתנועע במקרה מניע וסבה לתנועתו על שיתנועע במקרה בזאת התנועה שהוא סבתה ינוח בהכרח יהיה כח מתפשט בו בלתי מתחלק כנפש האדם באדם והשכל כפי דעת הרב וכאשר יובן שזאת ההקדמה לו זה הענין ר"ל שכל מתנועע במקרה מקושר ר"ל במה הוא מתנועע במקרה בתנועת הגשם שהוא סבתה הוא מבואר בעצמו שהוא ינוח בהכרח אך אם לא יצטרך לשם מניע אחר זולתו יהיה נבדל וזה כי נפש הגלגל היא על זה התאר והיא מתנועעת תמיד בהתמדת תנועת הגלגל ואם היא מתנועעת במקרה כי תקנה הנצחות מהמניע הנצחי הנבדל והראיה על שזה הוא סברת הרב מה שאמר בפרק א' וכן הפנים הרביעיים והוא שיהיה מניע הגלגל כח בו בלתי מתחלק כנפש האדם באדם זה גם כן שקר שיהיה המניע הזה לבדו סבה בתנועה התדירה אע"פ שהיא בלתי מתחלק ובאור זה שאם היה זה מניעו הראשון יהיה זה המניע יתנועע במקרה עד יתחייב א"כ שתהיה למניע ההוא הראשון סבה אחרת בהכרח חוץ מן הכלל המורכב מן המניע ומתנועע כשתמצא הסבה ההיא אשר היא התחלק התנועה יניע המניע הראשון ואשר בכלל ההוא את המתנועע ממנו ואם לא תמצא ינוח בהכרח ולזאת הסבה וכו' הנה באר שהמתנועע במקרה והוא מניע קרוב יתנועע בתנועת הגשם אשר הוא חלק ממנו הוא אשר הוא ינוח בהכרח במה הוא מניע כי הדברים המקריים כולם אובדים כמו שאמר ארסטו בדברו הגשם החמישי יהיה מתנועע בהכרח או במקרה כי המקריות בכלל סבת האפיסה אם לא ימצא לשם מניע מתמיד ההנעה כי אז לא יתחייב שהמתנועע ההוא במקרה ינוח בבחינת המופשט מן המקריות ולכן לא תנוח נפש הגלגל ולא ההארה והספיריות ושאר מקריו ואם הם מתנועעים במקרה כמו שמבואר מאמרו ואם היה המניע הגלגל בו על אלו הפנים לא היה יכול להתנועע לנצח עד אמרו הנה כבר התבאר במופת שמניע הגלגל הראשון אם היתה תנועתו נצחית תדירה יתחייב שיהיה לא גוף ולא כח בגוף כלל עד שיהיה למניעו תנועה לא בעצם ולא במקרה זה הוא מה שיובן מדברי הרב והאמת עד לעצמו כי קצתו ממנו יעיד על קצת הנה זה סבה מבוארת אלא שאלו האנשים לא יקחו מה שבמקרה כולל והוא כבר עשאו גזרה כוללת שאמר כל מתנועע במקרה השני שלא הבדילו בין מה שבעצם ובמה שבמקרה. ההקדמה התשיעית כי כל גשם שיניע גשם אמנם יניעהו בשיתנועע גם הוא בעת הנעתו התנועה לה שתי סבות אחת מהם אשר על דרך התכלית והשנית על דרך הפועל והנרצה הנה במניע הסבה הקרובה אשר על דרך הפועל כי המניע אשר על דרך התכלית לא יתנועע בקרוב כאש בעלית האור בדרשו מקומו הטבעי ויעלה לאש על דרך התכלית אבל הפועל לתנועה אם דוחה ואם מושך אמנם יניע בשימשש אחד שאין בינו ובין המתנועע ממנו אשר הוא אם נדחה ואם נמשך ממוצע כי המשליך הנכנס בגדר הדוחה הנה יראה בו מראש העניין שהוא המושלך ויתנועע עמו בהכרח. ההקדמה העשירית כי כל מה שיאמר שהוא בגשם יחלק אל שני חלקים אם שתהיה עמידתו בגשם כמקרים אשר אין להם מציאות כי אם באישי העצם לא שימצאו בעצמם אבל מציאות מה אשר להם הוא בו ר"ל בגשם כאש ואם שתהיה עמידת הגשם בו הטבעית מעמדת הגשם ומשלמת אותו ומשימתו נמצאת בפועל כי בה יתעצם והיה מה שהוא והצורה תצטרך לו על שהוא משכן לה והוא יצטרך לה שמעמדת אותו ומשלימתו ומשימתו רמוז אליו בפועל ושניהם ר"ל העומד בגשם ואשר יעמוד הגשם בו והם המקרים והצורות הטבעית כח בגשם. ההקדמה האחת עשרה כי קצת הדברים וכו' וכן קצת המעמידות לגוף והם אשר עמידת הגשם בהם לא יחלקו בשום פנים בגשם ובשכל רבינו משה סובר שנפש האדם והשכל הם כח בגוף בלתי מתחלק כי אינם משתתפים בו והפלא ממנו ראשונה כי אינם כח בגוף כי אם היה השכל כח בגוף לא היה גובר על ההיולי והיה משנה על המושכלות אל טבע החמר שנית שכל כח מתיחס לגוף הנה הוא מעורב או בלתי מעורב אם מעורב הנה הוא מתחלק ומתפשט ואם בלתי מעורב הנה הוא נקשר בו הקשר מציאות לא הקשר עירוב ואם כן אינו כח בגוף כי אם עם הגוף ואיננו מתנועע כי השכל זה ענינו שהוא נקשר עם הגלגל הקשר צורה נפרדת ר"ל הקשר מציאות לא עירוב ואיננו מתנועע במקרה וככה השכל הנקודה לפי דעת רבינו משה אשר חבר שיחסו לאדם יחס השכל הנבדל אל איש העולם ואשר צריך שתדעהו שכל זה הביאו אליו למה שחשב הרב כי הגלגל מורכב מחמר ושכל זולת השכל הנבדל וחשב כי השכל הנפרד הוא אשר איננו בגוף כלל ולכן לא יתנועע לא בעצם ולא במקרה כי השכל הוא כח בגוף רק בלתי מתפשט כענין בשכל האדם ולפי שהוא כח בגוף יתנועע במקרה כענין בנפש האדם והצורות הטבעיות המתפשטות ושאר המקרים המתפשטים יתנועעו במקרה ויתחלקו בהתחלקו ובעבור זה יתאחד מופת על ששכל הגלגל אינו המניע כי יתנועע במקרה וינוח וייחד מופת על שהכח המתפשט אינו המניע כי יהיה בעל תכלית אחר שיתחלק בהתחלקו ויהיה פעלו בעל תכלית כמו שתראה בפרק הראשון ודרך ארסטו איננו זה אבל יאמר שהגלגל פשוט כי כל מורכב הוא נפסד וכי חמר הגלגל הוא עצם פשוט נמצא בפועל בעצמו ואיננו בכח רק אל התנועה וכי השכל הנבדל הוא הוא נבדל במה שאינו כח בגוף ולא מתפשט בו ולא מתחלק בהתחלקו כי לא יעורב בו ולא יסתבך אבל הוא נקשר בו הקשר מציאות לא הקשר עירוב כי הוא צורתו על שהוא משלימו ומקנה לו התנועה והוא נפשו במה הוא מניע לו עד שיהיה הגלגל מחובר מחלק מתנועע מעצמו ולפי שהוא נבדל לא יתנועע מפני חלק ממנו ולכן היה מתנועע מעצמו באמת וביאר על שהוא נבדל מצד פעלו המיוחד שהוא בלתי והוא התנועה ואם לא יהיה נבדל יהיה כח בגוף ומתפשט בו מתחלק בהתחלקו ויהיה בעל תכלית ופעלו בעל תכלית זהו דרך ארסטו וליוקר הדרוש העמדתיך על דברי הפילוסוף אחר ההעמדה על דעת הרב גם כי בזה יובן דעת המחבר על אמתתו ר"ל הידיעה בהפרש הסברות והעיון בדברי אבן סיני ובאלנגי וזולתו הביא הרב אל אלו הדמיונות וחשבם דרך ארסטו' ולא זאת הדרך ולא זאת העיר. ההקדמה השתים עשרה כי כל כח שימצא מתפשט בגוף הוא בעל תכלית להיות הגשם בעל תכלית אחר שיתחלק בהתחלקו אחר שהוא עומד בו ומתפשט בו כי כל הכחות אשר הם בגשמים יראה מעניינם שהם מתחלקים בהחלק הגשמים להתפשטם בו הנה כל אשר יהיה הגשם יותר גדול היה כח הנעתו יותר גדול והכח המניע צורתו הנמצא בו צורתו יותר גדול ממנו הנה באשר היה ב"ת אי אפשר שתהיה צורתו פועלת פועל בלתי בעל תכלית. ההקדמה השלש עשרה הוא שאי אפשר שיהיה דבר ממיני השנוי מדובק והוא אשר הזמן אשר בו התנועה אחד והמתנועע אשר יתנועע אחד והנושא החמרי אחד כי אם תנועת ההעתק לבד והסבובית ממנה כי כל אחת מאלה זולתה מבואר מעניינה שהוא יהיה ממקביל אל מקביל דמיון זה שההויה היא מבלתי נמצא אל נמצא וההפסד מנמצא אל בלתי נמצא כמו תנועת הלבן אל השחור וכמו הצמיחה וההתכה ואשר יהיה מהמקבילים ר"ל אשר יתהפכו בממנו ואליו הם מקבילות והמתנועע האחד בעינו כשהתנועע תנועות מקבילות יהיה בין שתיהן זמן כי לולי זה יהיו השתי תנועות המתהפכות אחת מהן שלמות האחרת כמו שהוא משפט כל אליו והיה הטבע כבר פעל בטל וכאשר בין שניהם זמן אינם מתדבקות כל אחת ויחויב בהכרח מכל זה שכל מתנועע באחת מאלה התנועות השלשה הנה אי אפשר שתהיה תנועה מתדבקת אמנם בתנועת ההעתקה הנה הוא נראה לחוש הנה מפני שאשר יטה יקדימהו אשר לא יטה אולם ההקש והוא היותר חזק כי יבטיח המציאות וכי כבר נעלם איש מה מן החוץ הנה מפני היות דבר על דבר והבדלו ממנו הוא שני ענינים מתהפכים והענינים המתהפכים אי אפשר שימצאו בזמן אחד בנושא אחד מה שאין כן בתנועה הסבובית הבלתי נזורית. ההקדמה הארבעה עשרה כי תנועת ההעתקה היא הקודמת שבתנועות בזמן והראשונה שבהם בטבע וזה מבואר בחפוש משחוייב בכל שישתנה ויצמח או שיחסר או שיתהווה או יפסד קודם זה יעתק ושלא יראה מטבע המועתק שיחוייב שישתנה ולא שיתהוה ולא שיצמח אלא במקרה וזה כי ההויה וההפסד ובכלל השנוי אשר בעצם יקדם לו ההשתנות כי הוא מבואר מענינו שהוא נמשך להשתנות כל ההשתנות והאיכות יקדם ואם הוא במקרה על תכלית השנוי שהוא הפשט הצורה ולבישת צורה כמים אשר יוחמו ויתפשטו קטריהם עד לא יוכלו לשאת הצורה המימיית ובעתה יפשיטו הצורה המימיית וילבישו הצורה האויריית וההשתנות יקדם להם קריבת המשנה אל המשתנה תמיד אבל בעת בלתי עת מחוייב שלא מהמשתנה על ערך אחד אבל יקרב ממנו וישנה וירחק ולא ישנה וזה בהעתק בהכרח הנה מחויב שתהיה ההעתקה קודמת להויה גם כי המוליד יעתק קודם הוית הנולד ואין צמיחה ואין חסרון מבלתי שיקדם לו הויה והפסד וההויה וההפסד יוקדם לו ההעתק והוא שההעתק יקדם לצמיחה והחסרון ואמנם שהצמיחה והחסרון יקדם להם הויה והפסד זה מבואר כי לא יצמח הצומח מעצמו בלי מזון ויחויב שישתנה המזון ויפשיט צורה וישוב לדמות הנזון וכן בהפך בהתכה ועוד מבואר שאי אפשר לצמיחה בלי העתק מקום קודם וזה כי המזון אשר בו תהיה הצמיחה הנה מפני שלא יפעל הדבר אלא מה הוא הפך והנזון יפעל במזון הנה מחויב שיהיה בו חלק הפכי והמזון אמנם יעתק באחרית בנזון הנה יעתק מהפך אל הפך והשנוי אשר בהפכים ההשתנות הנה המזון משתנה עד תהיה ממנו הצמיחה כי לא יצמח בלעדיו ואי אפשר להשתנות מבלי שיקדם העתק לו ועוד כי הצומח יעתק אליו המזון ואז יצמח וכן הנתך יחוייב שיעתק ממנו מה שהוא חלק ואז יותך והיתה תנועת חלקיו במקום ואם היו מתאחרים מהצמיחה עצמה הנה שם תנועה במקום קודמת עליה וכן הענין בהתכה ובכלל אם היתה הנה תנועת ההעתקה כי היא המתדבקת והמתדבקת היא היותר טובה והיותר טוב מכל מה שאפשר הוא הנמצא בלבד והיתה הנצחית קודמת בזמן על שאר התנועות ההוות הנפסדות ומחויב שיהיה העתקה קודמת על שאר התנועות לא בטבע לבד אבל בזמן ודי בזה הביאור כפי זה המקום. ההקדמה החמש עשרה כי הזמן מקרה נמשך אחר התנועה כי הוא משער לכל התנועות ודבק עמה כי בה הקודם והמתאחר והקודם והמתאחר בזמ כי כאשר נחלקה התנועה וביחוד היומית אל קודם ומתאחר כבר חלקנו הזמן כי הוא העובר והעדית ובכלל המשך מציאות התנועה היא אמתת הזמן ולא ימצא אחד משניהם בלתי האחד לא תמצא תנועה כי אם בזמן אחר שאינה שנוי פתאומי אבל התחדשות ראשון בהדרגה ולא יושכל אלא עם תנועה כי הוא מקרה משיג לתנועה מיוחד לה ולכן מי שלא ירגיש בזמן אם התנועה הראשונה ואם איזו תנועה בלתי נפשיית או נפשיית ולכן לא ירגישו בזמן האלהיים אשר ישנו השינה השקועה במערות אשר יחבאו שם כפי מה שסופר בחידות התורות הקודמות וספור חוני המעגל מזה המין וכל מה שלא ימצא לו תנועה אינו נופל תחת הזמן כי הוא מקרה מיוחד משיג לתנועה ולכן מי שאין מדרכו התנועה לא ייחס לזמן כי אם בהשאלה ואמר בן רשד זה לשונו הזמן מליצה מהמשך מציאות למציאות המתנועעות ולכן לא יצויר הזמן אלא עם התנועה והנצח הוא דהר בערב מליצה מהמשך מציאות הנמצאות הבלתי מתנועעות ולכן יאמר באלו שאינם בזמן וירצה אינם כי הזמן לקוח מצד בחינת נושא ההמשך שהוא התנועה ובכלל התנועה מצד שהיא נלקחת והמשכה כי הוא המשך התנועה אשר במתנועע הראשון הכולל לכל הנמצאות המתנועעות ומשתנות בו בשנוי המוקף במקיף כי אנחנו משתנים מפני שאנחנו במציאות משתנה והנצח לקוח מצד בחינת המשך מציאות מופשט והוא דמות זמן לא אמתת זמן כי אין ספק שהנבדלים נמצאים תמיד ונמשך מציאותם אך לא יתואר בזמן כי אין מטבעם התנועה אשר הזמן נמשך לה ואינם בזמן מציאותם אחר שהזמן הוא בהיותם השמים אשר מציאותם בם. ההקדמה השש עשרה שהמנין מצד הגוף ושהשכלים הנבדלים לא יושכל בהם מנין אלא בהיותם עלות ועלולים ויובדלו העלה והעלול וההבדל בין העלה והעלול בצורות הנפרדות שהעלה הראשונה מציאותה בעצמותה והעלה השנית מציאותה בעצמות ובצרוף אל העלה הראשונה הנה ההבדל בין השכל הראשון כי הוא ישכיל מעצמותו ענין נמצא בעצמותו לא ענין מה מצורף אל עלה ושאר השכלים ישכילו מעצמיותם ענין מצטרף אל עלתם ויכנס בם הרבוי ומזה הצד לא יחוייב שיהיו כלם במדרגה אחת מן הפשיטות אחר שאינם במדרגה אחת מן הצרוף אל ההתחלה הראשונה ולא אחד ימצא פשוט בענין אשר בו הראשון פשוט לפי שהראשון נמצא במציאות והם במציאות המצטרף. ההקדמה השבע עשרה כי כל מתנועע יש לו מניע בהכרח זולתו ואם לא יובדל בחוש ר"ל שהמניע מתחלף למתנועע על שאיננו הוא הוא ואם כבר יהיה בו בטבע או הנפש או עצמותו בשכל הנבדל לגלגל והוא המניע הבלתי מתנועע ויתחלף בזולתיות החלק לכל וזה סותר לדעת אפלאטון שאמ' שכל מתנועע יש לו מניע ושאי אפשר שיניע אם לא יתנועע ולא ילך זה אל בלתי תכלית כי מה שבחמר יתנועע מזולתו ושהנצחי הבלתי נמצא בחמר יניע עצמותו והמניע והמתנועע בו אחד אין חילוף ביניהם כלל כמו שיאמר שהנפש מספר מניע עצמו וכן השמים וזה בטל כי יהיה פועל ומקבל מצד אחד עוד אמר וכל מתנועע שיהיה מניע בו הוא הנקרא המתנועע מעצמו ענינו שהכח המניע למה שמתנו ממנו בעצם נמצא בכללו ירצה והוא מחובר ממניע לא יתנועע אינו גשם המתנועע ממנו יתנועע ובכלל הוא מתנועע בטבע כי כל מתנועע מצדו מתנועע בהתחלה בו וכל אשר הוא מתנועע בהתחלה בו הנה הוא מתנועע בטבע לפי שהגדרים מתהפכים לנגדרים והמתנועע מעצמותו הנצחי הוא גשם השמים כי הוא המתנועע מעצמותו הראשון האמתי כי לא יתנועע מאשר מחוץ במקרה ולא ממניע יתנועע ואפי' במקרה וזה המחובר משני חלקים לבד באמת חלק מניע לא יתנועע ואפי' במקרה וחלק לא יניע לחלק ממנו כלל כי הוא נעדר החלוק וההכלות וההפסד למה שייחדו האל בנצחות למה שהוא משכן אליו. ההקדמה השמנה עשרה כי כל מה שיצא מן הכח אל הפועל והוא הנושא המעמיד מוציאו זולתו ואמר בסוף והבן זה כי הוא בעצמו יניח סותר לזאת ההקדמה בשיאמר בפרק י"ז מן החלק הזה שהאלוה חדש העולם בלי שנוי ויצמח מן הכח אל הפועל כי היה רצונו הקדום שיתחדש המציאות בעת שחדשו ושלא ירצה קודם ולכן אין שם שנוי ולא יצטרך אל מוציא וכאשר תתבונן בזה כאשר צוה הנה תראה כי לפחות יצטרך להודות כי רצון האל היה נקשר אל אותו עת והוא אשר הביאו לפועל ולזה פעל אחר שלא פעל הנה אותו עת הוא אשר הסיר המונע מלפעול הנה הוא מוציאו מן הכח אל הפועל לפועל אמנם רבינו משה קושר ומתיר אחת הנה ואחת הנה וחולק על דעת המדברים ואחר מניח מהקדמותיהם ומה שאמרו שם הוא מן המדברים ויפה עשה כשהשתמש מהם במקום נאות ובן רשד אמר זה לשונו כמו שאי אפשר שיתלה רצון קודם בפועל מחודש ומה שאמרו המדברים מאנשי זמננו שאי אפשר שיתלה רצון נצחי בפועל נמצא מחודש בעת מה ויחודש זה הנמצא אבל מציאות העת מבלתי שיחודש שם שנוי הוא מאמר לא יושכל לפי שהרצון כאשר נתלה במציאות נמצא בעת מה הוא בלא ספק שיתחדש לרוצה בזה הדעת מחשבה על הפועל לא היה קודם וזאת המחשבה היא סבה הקרובה כשנמצא ממנו זה הפועל בזה העת ולא ימצא קודם והסבה באותה המחשבה הוא מציאות העת והמציאות אשר לא היה קודם הוא בהכרח שנוי או נמשך לשנוי והמחשבה המחודשת ממציאות העת הוא שנוי משנוי ואם כן קודם השנוי המונח ראשון שנוי אחד ולא יוכל האדם שבצירתו הראשונה שיפרד מזה האמות ואמנם יקרה לו הטעות בדמיוני אלה הדברים מפני הדמיון אשר לא סר הצומח אל תכלית אליו מעת הנערות. ההקדמה התשע עשרה כי כל מה שמציאותו סבה הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו לא שיחויב שיהיה בו אפשרות על ההעדר כי האפשר לא ישוב נצחי והרבה מן העלולים הם נצחיים אבל הרצון במה שהמציאות שלו ואם נצחי או אי זה שיהיה הוא מצד זולתו שאם   ימצא וכו'. ההקדמה העשרים היא שכל מחויב המציאות בבחינת עצמו אין סבה למציאותו כלל ולא בשום עניין אך אין ענין מחויב המציאות שאין לו עלה פועלת אבל אמרנו בו מחויב המציאות הוא תואר חיובי מחוייב מטבע אין לו עלה כלל לא פועלת מחוץ ולא מעצמותו ממה שבו עמידתו וחלק ממנו ודע זה. ההקדמה אחת ועשרים כי כל מורכב משני ענינים אמנם ההרכבה ההיא היא סבת מציאותו כפי מה שהוא ר"ל המיוחד לו בהכרח אשר היא תואר נוסף מצד קבוץ שני חלקיו אם כן אינו מחויב המציאות בעצמו במה הוא הנמצא ההוא כי מציאותו במציאות שני חלקיו וחלקי הדבר זולת הדבר ובהרכבתם. ההקדמה השתים ועשרים כי כל גשם הוא מורכב משני ענינים בהכרח במה הוא גשם טבעי וישיגוהו מקרים בהכרח עומדים בו זרים בעצמותו אמנם שני ענינים המעמידים אותו הם החמר שלו והוא הנושא הנשלם בזולתו וצורתו והיא המשלמת השוכנת בו ומשימה הנמצא שלם בפועל ועצם רמוז אליו ומיחדת אותו אל פועל מן הפועלים ואמנם המקרים המשיגים אותו והם נכרים מטבעו ואמתתו ולמציאותם החלוש נמצאים בו הם הכמות והתכונה וההנחה וזולתם משאר המאמרות על מדרגתם ולכן אי אפשר לגשם להיות מחויב המציאות. ההקדמה השלש ועשרים כי כל מה שהוא בכח ירצה לדבר מה ויש בעצמו קצת אפשרות ר"ל שיש בעצמו אי זה דבר בכח והוא אפשרי אליו ואם הוא נמצא בפועל שלם ונמצא בעצמותו יתכן בעת אחת שלא ימצא הוא בעצמו בפועל אחר שבו בעצמו אפשרות אל אי זה דבר הנה מטבעו ההעדר והכח אשר השיגו אל אי זה דבר אמנם השיגו מצד ההעדר המשלח בטבעו ולכן יתכן אי זה עת שיעדר בעצמו. ההקדמה הארבע ועשרים אחר והוא הנושא המעמיד הוא בעל חמר בהכרח כי האפשרות הוא מיוחד לחמר כי החמר לא ימלט מן האפשרות והצטרך להבינך אמתת האפשרות ומיניו והבדליו ומשיגיו ואומר דע כי האפשרי יאמר על המקבל ועל המקובל ואשר יאמר על הנושא והוא אשר בכח לדבר יקבילהו הנמנע כי הוא נמצא בעצמו וגם מצדו והוא הכחניות אשר הוא מציאות מה ואשר יאמר על המקובל הוא אשר בכח בנפשו יקבילהו ההכרחי כי הוא הנעדר בעצמו בשלוח בנושא לצורה האויריית הוא המקבל והצורה האוירית הוא המקובל ואשר באפשרות אשר הוא אינו נמנע שיצא אל הפועל מן האפשרות מצד ההוא יצא אל הפועל מן הענין כי כאשר יצא אל הפועל סולק ממנו האפשרות ואמנם יתואר באפשרות מצד מה הוא בכח אל הענין ההוא והנושא לזה האפשרות אשר בו התחלה והוא המקבל הוא הנושא אשר יעתק מן המציאות בכח אל המציאות בפועל והוא הנמצא בעצמו והוא אשר ישוב ממה שהוא בכח אליו אל אשר בפועל לא המקובל מצד עצמו וזה מבואר מגדר האפשרי כי אפשרי הוא הנעדר וזה הנעדר האפשרות בנפשו והוא המקובל אינו אפשרי והוא אשר יתכן שיצא אל המציאות מצד מה שהוא בכח כענין הנושא כי הוא יעדר ואיך יתהוה הנעדר כי ישוב ההעדר אל המציאות אבל מה שהוא נמצא מה בנושא המעמיד ולזה אמרו המעתזילה כמו שיבא בשלישי שהנעדר עצמות אשר יתכן שיצא אל הפועל הנה שהנושא המעמיד הוא הנעדר באמת מן המציאות אשר בכח על הנעדר ההוא אל המציאות אשר בפועל וזה שההעדר הוא הפך המציאות ובסילוק האחד יבא מקבילו וכאשר היה עצם ההעדר אי אפשר בו שיתהפך אל הדבר ההוא בפועל ג"כ יתואר בהויה וההשתנות והאפשרות חויב שיהיה המקבל לשניהם דבר שלישי זולתם יתואר בהויה וההשתנות וההתהפך מן ההעדר אל המציאות כענין בהעתק ההפכים קצתם אל קצתם ר"ל שיחוייב שיהיה להם נושא יבואו עליו זה אחר זה אלא שהוא בהשתנות אשר בשאר המקרים בפועל והוא בעצם בכח ולא נוכל ג"כ שנשים המתואר באפשרות וההשתנות הדבר אשר בפועל ר"ל אשר ממנו ההויה מצד מה הוא בפועל ר"ל היותו בעל הצורה הראשונה כי זה גם כן יסור ואשר ממנו ההויה יחויב שיהיה חלק מן המתהוה ולא נוכל שנשים זה הנושא מטבע הדבר היוצא אל הפועל ר"ל מטבע הנמצא בפועל והוא הצורה אשר יאמר שהנושא הזה הוא נמצא בפועל מצד עצמו כי הנמצא השלם לא יתהוה וזה המהוה הוא מן הנעדר אל השלמות אל נמצא שלם כי הוא יהיה שלם ורמוז אליו בפועל מצד הצורה ולא יהיה ערום מן המציאות ר"ל הצורה כי הוא נמצא בעצמותו ולא יתהוה או הוא בלתי נמצא ולא יתהוה וזה הטבע הוא אשר יקרא היולי והוא עלת ההויה וההפסד למה שאין לו צורה והוא חלק ממנו ומשתוקק אל השלמות ובלתי במפייס במיוחד כי הוא לכל כל באיה לא ישובון רקם וכל נמצא שיהיה ערום מזה הטבע הוא בלתי הוה ולא נפסד כי הוא הנושא להעדרים ולאפשריות הנה בארתי לך אמתת ההיולי הראשון ומשפטיו ונראה לך מזה כי האפשרי יאמר בכלל על שני מינים על המקבל והוא הנושא המעמיד והוא החמר הראשון אשר הוא ככח אל הצורה וכמו כן הגשם אשר הוא ככח אל המקרים ויאמר על המקובל והוא הנושא החמרי והוא הצורה או המקרים והראשון יקרא בכח לדבר אחר והוא בכח בקצת ובקשור והשני יקרא בכח מצד עצמו ובשלוח וכי החמר הוא הנושא להעדר ולאפשרות הנה הרב כשאמר בהקדמה שלפני זאת כי כל מה שהוא בכח ירצה בו כמו שבארנו המין הראשון והוא הנאמר על המקבל ולכן פירש ואמר ויש בעצמו קצת אפשרות כי הוא האפשרי המוחלט אבל יאמר קצת אפשרות על הנמצא בעצמו והוא אפשרי לדבר מה זולתו והעד על זה שהשוה הגזרה שאמר שיתכן בעת אחת שלא ימצא בפועל כי איך יאמר זה על המקובל והמקובל כבר הוא בלתי נמצא בפועל אחר שהוא בכח אבל אמר זה על המקבל שהוא נמצא בפועל והוא בכח אל משיג מה ואמר שאחר שהוא בכח אל דבר מה הוא בנפשו יתכן שלא ימצא ויעדר והוא פירש עוד זה בזאת ההקדמה אשר אנחנו בה ואמ' כי כל מה שהוא בכח דבר אחר כי הוא מצד מה הוא מקבל הוא נמצא בעצמו אבל הוא בכח לדבר אחר והוא אשר קראו למעלה שיש בעצמו קצת אפשרות הוא בעל חמר בהכרח כמו שהראיתיך כי האפשרות הוא בחמר לעולם כי הוא הנושא להעדר ולהויה ולהשתנות ולאפשרות לחסרונו ובעצמו כי הנמצא לא יתהוה כמו שלא יתהוה הנעדר אבל יתהוה הנעדר אל השלמות כי מצד חסרונו משתוקק אל השלמות והוא החמר הבלתי שלם בעצמו הנושא להעדרים ולאפשריות והפוך סותרו גם כן והוא שכל מה שאין בו אפשרות אינו בעל חמר. ההקדמה החמש ועשרים שהתחלות העצם המורכב האישי החמר והצורה והוא המקבל והמקובל ואי אפשר מבלתי פועל הוא אשר מוציא הדבר מן הכח אל הפועל ולפי שהוא יחשוב שהצורה באה מחוץ לא שהיה מוצאת ממה שהיא בכח אל הפועל ואמר עד שהכינו לקבל הצורה והוא המניע הקרוב המכין לחמר איש אחד ויתחייב מכאן העיון בתנועה ובמניע ובמתנועע והתנועה נמצאת בארבעה דברים במתנועע ובמה שבו התנועה אם אנה ואם איך ואם זולתו ובזמן ובהתנועעות לפי שהתנועעות ישיג המתנועע בתנועתו והוא גדול התנועה וההנעה היא נתינת התנועה והמניע הוא נותן התנועה והמתנועע הוא המקבל התנועה והתנועה היא צאת הדבר מן הכח אל הפועל בהדרגה כמו שקדם וכבר התבאר בכל זה מה שראוי לבארו ותרף דברי ארסטו שהחמר לא יניע עצמו וזאת היא ההקמה העצומה המשובחת המביאה לחקור על מציאות המניע הראשון ולכן גדר ארסטו' בטבע שהוא התחלה מה וסבה לאשר יתנועע וינוח הדבר אשר הוא בו ראשונה ובעצמות לא בדרך המקרה הנה שהביא בגדר הטבע שהמניע מתחלף למתנועע על שאינו הוא ואם הוא בו כי הוא מבואר בנפשו שבכאן התחלה מתחלפת לענין המתהוה וזה כי הדבר הנעדר לא יהוה עצמו גם הנעתק במקום מעצמותו ר"ל בטבע הוא יתנועע מהתחלה בו יקרא טבע והוא הבלתי בעל נפש ביסודות ואי אפשר שהמקבל יהיה הפועל לפי שההתפעלות מתהפך לפועל בעצמו ומה שספר מסדורם הוא ראוי להתבאר בו באמת כי הסדור הטבעי הוא מן הענינים שהתיחד בם ארסטו' בלמודו. ההקדמה הששה ועשרים שהזמן והתנועה נצחיים ויתחייב תנועה נצחית ר"ל אחת ומדובקת כי התנועה אצלו לא הווה ולא נפסדת ר"ל בסוג שהוא יאמר שכל תנועה תקדם לה תנועה בהכרח ואלה הם התנועות הנכרכות וכן יאמר כי כל מה שיתחדש יהיה אפשרות חדושו קודם על חדושו בזמן ויתחייבו מזה דברים לאמת הקדמתו ואני אבאר לך איך ואיך יחויב מהנכרכת הנצחית תנועה אחת מדובקת נצחית ונצחות העולם ביותר קצר שאפשר כפי מה שאפשר ללקטו מדברי ארסטו' ואומר תחילה ידרשום אם נתחדש סוג התנועה והם אלו התנועות הנמצאות בחלק העולם הנכרכות והתנועה האחת המתדבקת והיא תנועת הגרם השמימיי או לא סרה ולא תסור ולא תנוח בנמצאות ר"ל אחר המצאם כמו שאין הנפש ומשיגיה חלים בנמצא במה הוא הנמצא ההוא אבל כאלו היא חיות מה בכל מה שיעמידהו הטבע וזה הערה מארסטו' על שהמחוייב בתנועה שלא סרה ולא תסור כי יראה שעמידת הנמצאות הטבעיות וקיומן בדבר אשר הוא מהן במדרגת החיות הוא מציאות התנועה להם וזה שמדרגת התחלות התנועה מכל הדברים המתנועעים הוא במדרגת הנפש ר"ל מן הדברים החיים וזאת החקירה תקבץ החקירה מהעולם אם הוא מחודש או בלתי מחודש כי כפי התהוות התנועה והפסדה או תמידותה כן הענין בהויית העולם והפסדו ותמידותו והניח תחילה ואשר למדברים כי המדברים בטבע כלם הודו במציאות התנועה וזה שמי שאמר שהוא עולמים רבים הפסד אחד מהם הוא הויית האחר וזה לאין סוף והיה כל העולם מהם לא ימנע מציאותו מן התנועה כבר הודו בתנועה נצחית נכרכת ואשר אמרו שהעולם אחד ושאינו נצחי הנה אמונתם גם כן בתנועה אם כי יאמר שכל הדברים כלם יחד היו והיו נחים זמן בלא תכלית ושהשכל אשר הוא אצלו האלוה חדש בם התנועה ויכירה מן הערוב והוציאה מן הטמון אל הפועל ואחר כן יפסד וינוח אל בלתי תכלית ואמר אבן דקליס שהם יתנועעו כאשר עשתה האהבה מן הדברים הרבים אחד או עשתה   התגבורת רבים מאחד וינוחו בזמנים אשר במה שבין פועל האהבה והתגרת ר"ל השנאה ואם אפלאטון עם מה שיראה מן העולם הווה אחר כן לא יפסד הנה הוא יחשוב שהדברים קודם הוית העולם היו מתנועעים תנועה בלתי מסודרת כי היו משמשים בערבוביה אחר השיבם אל הסדר ואחר בארו חיוב התנועה בכלל מדעות הקודמות באר מה שיחד לנפשו ואמ' ואמנם אנחנו הנה נקדים הקדמה ידועה והיא שכל מה שנמצא אחר שלא ימצא הוא כבר היה נמצא בכח והתנועה והמתנועע זה דרכם ר"ל שהמתנועע אחר שלא היה מתנועע כבר היה קודם אפשר שיתנועע וככה המניע הוא אפשר שיניע ואם הנחנו זה הכח והאפשרות מחודש הנה כבר יחויב שיהיה קודם התנועה הראשונה תנועה אחרת קודם לה והוא אשר בעבורה נתחדש האפשרות הקודם על התנועה הראשונה המונחת ראשונה לפי שחדוש האפשרות על התנועה אמנם הוא נמשך לתנועה בהכרח וכן יקרה בשנוי אשר מפני נתחדש האפשרות אשר הנחנוהו ראשון ר"ל שהוא מחויב שיהיה הכח קודם עליו בזמן ושיהיה זה הכח מתחדש משנוי ואין לומר שהאפשרות הקודם על התנועה הראשונה קדמון ושיהיו הדברים כלם נחים זמן אין תכלית לו אחר כן התחילו בעת מה בתנועה כי הוא מן הידוע שטבע הענינים ההכרחיים בלתי טבע האפשריים וזה שמנוחתו זמן אין תכלית לו אי אפשר אם לא שאין בטבעו כח שיתנועע ואם כן לא יתנועע בעת מן העתים לפי שהמתנועע בעת בלתי עת אי אפשר שימצא בו כח על אחד משני ההפכים זמן אין תכלית לו ועוד שיחויב שיהיה מחייב התנועה הפך מחייב המנוחה וכאשר נמצא התנועה כבר סולקה סבת המנוחה וסולק בהכרח השנוי או הנמשך לשנוי ויחויב שיהיה קודם השנוי המונח ראשון שנוי ואם הונח זה השנוי לקודם הראשון מחויב מה שיחויב בראשון וכן אל בלתי תכלית כי זה המניע ואם הוא מבעל הכחות הדבריות אמנם ינוחו עת ויתנועעו עת כמו שאמרנו במציאות שנוים יתחדשו בם מחוץ וזה אם בנפש ואם בגוף אם מתשוקה או מחשבה ואי אפשר שימצא בכל עניניו הנמצאים בעצמותו ובצרוף אל מה מחוץ בעת המנוחה הוא בעינו בעת התנועה הנה תנועה נכרכת נצחית והיא נצחית במקרה לא בעצמות ולאשר במקרה סבה בעצמות כי היא לא תהיה כי אם באמצעות תנועה אחת מתדבקת נצחית אשר היא מצד מתחדשת ומצד נצחית קדמונה ר"ל מתחדשת מצד העתק חלקיה ממקום אל מקום וקרבתה מקצת הנמצאות או רחקה ונצחית מצד שהיא לא תפסק הנה התנועה הנצחית האחת המתדבקת היא הסבה בהיות אלו התנועות המתחדשות נמצאות וכלו תכלית ומניע נצחי הוא סבה בהיות אלו המניעים המתחדשים יניעו פעם ולא יניעו פעם והוא בכלל סבת התנועה להיותנו כיום הזה יתברך חי העולם ולא רחק הרב מן האמת כשאמר כי ההקדמה אצלנו אפשרית אחר שהיה האפשרי בענינים הנצחיים כמו שאמר ארסטו' הכרחי והנה הרחבתי הבאור במה שראיתי הכרחי ומועיל בהבנת אלו ההקדמות עד שיצוירו על אמתתם ואני אמנם כונתי להבינך מאמרי הרב לא לאמתתם במוחלט והמה מאומתים במקומתם ולא יהיה זה פירוש כי אם חבור גם כי טבע המופת יפסד בסורו ממקומו כאשר ידעת מספר המופת שהקדמות המופת צריך שתהיינה עצמיות מיוחסות ומיוחדות וכאשר תצאנה מנושאי החכמה יפסד יחסם על כן אי אפשר להעתיקם ולא דרך דרך נכונה מחמד בן זכריה אלתבריזי בפרושו להקדמות כאשר קצר באורם והאריך באמותם הפך מה שהלכנו בו והאל יודע דרך הישרה והוא ישירנו אל האמת באמתו יתעלה: