הרבה נבוכו השלמים בבקשת תכלית זה המציאות מה הוא כי הסבה התכליתית הוא סוף פעל השכל עוד אמ' ולא יאמר לו לזה תכלית מציאות הבורא ית' אחר שאינו דבר נברא ויחובר ההקש כן כל פועל שיעשה בכונה לעשוי מה אי אפשר לנעשה ההוא מבלתי סבה תכליתית ר"ל שהעשוי ההוא לו בהכרח סבה תכליתית בגללה נעשה וכל מה שנעשה בסבה תכליתית הוא מחודש אחר שלא היה הנה כל פועל שיעשה בכונה לעשוי מה הנה יעשה מחודש אחר שלא היה עוד נאמר שהמחויב המציאות בלתי פעול ואינו מחודש אחר שלא היה וכבר היה לנו שכל מה שנעשה בסבה תכליתית הוא מחודש אחר שלא היה הנה מחויב בתמונה שנית שהמחויב המציאות אין לו תכלית ובכמו זה האמצעי יתבאר בכל מה שאינו מחודש הנה כלל המציאות לפי דעת הקדמות לא תבוקש לו סבת התכלית מה היא אחר שאינו מחודש ונעשה בכונת התחלת השכל וזהו אמרו אחר זאת ההצעה דע שאין דרך לבקש תכלית לכלל זה המציאות לא על דעת החדוש ולא דעת ארסטו' לקדמות והנה מבאר זה בקדמות העולם ראשונה כי הוא אשר קדם הגבול האמצעי עליו וזה שלפי דעתו בקדמות העולם לא יבוקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם ואין בכל זולת חלקיו הנה אין לכל תכלית כי לא יתכן לפי דעתו שיאמר מה תכלית השמים כן רצה כי לא חודשו אצלו אחר שלא היו בכונת התחלת שכל כי הכל אצלו על צד החיוב ההכרחי ולא יסתור זה מה שנראה שהחכמה הטבעית תחקור על תכלית כל נמצא טבעי כי אינה התכלית האחרונה אשר דברנו בזה הפרק בה אשר הוא כולל ומשותף לכל הנמצאות והנה מבאר התכלית אשר תחקור בו החכמה הטבעית אשר אין חקירתנו בו עליו עתה ואומר מפני שמבואר הוא בחכמה הטבעית וכו' ירצה זה האותות הנמצאות קצתם לקצתם והקשרם והסכימם לתכלית כאלו הם חלקי נמצא אחר הביא הפילוסופים בהכרח להאמין התחלה אחרת זולת הטבע בדברים הטבעיים הם אשר יקראה ארסטו' התחלה שכלית או אלהית ואשר יעשה זה מפני זה כי הטבע ואם הוא חכם במה שמביא אל התכלית אינו בעל שכל שישכיל התכלית ויכוין אליו שהוא מיושר מהתחלה שכלית ידעה התכלית באופן משובח ויביא אליו והסדור אשר בו או הסבה בסדור אשר באלה הנמצאות והוא הטבע הכולל האלהי באמת עוד אמ' שיתהוה השלם שאפשר להיות מזה החמר כי הכונה האחרונה הוא הגיע השלמות ירצה אבל תכלית אחרונה לכללות המציאות אי אפשר אחר שהוא קדום אצלו והתכלית הוא הדבר אשר בעבורו נעשה ההוא המתחדש עוד אמר וכאלו הענין מבואר כי לפי אמונת הקדמות תבטל שאלת התכלית האחרונה למציאות בכללו ירצה כי נתן תכלית אחרונה לאלה המינים המשך ההויה בזה החמר עמד מקום המשכות האישים באישים העליונים הנצחיים ואין שם דבר מחודש יבוקש לו תכלית ואמרו אפשר המצאו מבלתי אלו כולם נוח לו להשתמש בהקדמה תורנית יתבאר בה ההקדמה הפילוסופית והוא שלא נבראו השמים ומה שזולת האדם בעבור האדם ואמרו ומהם מפני דבר אחר ירצה לא שהם בלתי מכונים בעצמם כי כל נמצא אמנם כוון בו עצם הנמצא ההוא אבל הנרצה בו שהמציאו תחלה אחר שאי אפשר מציאות האחר אלא בו בהקדים ההרגשה לשכל וזאת ההקדמה בשכל כי במציאות קורא הוא אליהם יעמדו יחדו ואמרו איש כאמרו אדם שהרצון בו המין כי פעמים יקרא המין האנושי בכלל איש כמו מכה איש ומת שאינו רומז אל פרט מיוחד ודקדק הרב ז"ל כל זה לבעבור שהמין האנושי בכלל רעים וטובים יכנס תחת הגזרה הכוללת שאם לא יאמין במלאכיו והשמים לא זכו בעיניו אף כי האדם אשר ההעדר מחובר בו ולכן פירש כי עבדיו הם המלאכים וכן הקדושים יען יכנסו בקודם והמין האנושי בכללו כנמשך במשפט כי הוא ממנו נמשך זה מה שנראה לי בזה הפרק אחר העיון אמר משה הרב ז"ל אמר כי הרבה נבוכו השלמים בבקשת תכלית זה המציאות מה היא אמנם אני נבוכותי הרבה על הרב ז"ל איך רב ואמ' שהוא יבאר איך תבטל זאת השאלה וכי לא יבוקש תכלית למה שאינו מחודש עוד שאמ' שזאת השאלה אינה מחויבת לארסטו' ולמאמין הקדמות ואני רואה כי זה סתירת כל החכמות כי תכלית כל החכמות לדעת התכלית האחרונה אחר שהיה חקירת החכמות ושלמותם בידיעת הסבות וכל הסבות בעבור זאת הסבה ואין זה כי אם בטול טבע השכל אשר ישכיל הדברים בסוף פעלו מפני תכליותיהם אשר הם הטוב האמתי ואני אראך מה שבדבריו מן הספק כי לא יספיק ראשונה אמ' והנני מבאר לך איך תבטל זאת השאלה לכל אחת מן הדעות ואמ' כל פועל שיעשה בכונה עוד אמרו שהדבר הנעשה בכונה כן הוא מחודש אחר שלא היה ארסטו' באר התחיב התכלית ולא הבדיל אם הוא מחודש אם לא כי הוא מחויב לטבע השכל כי אמ' במאמר הראשון מחכמת האלהות כי השכל אמנם פעל מה שיפעלהו בכל עת בסבה אחת מן הדברים הוא תכלית המכונת בכל הפעלים ואלא היה הפועל על ריק ויבטל טבע השכל כי הוא אמנם ישכיל הדברים מפני תכליתם כי הוא סוף פעל השכל וכאשר שכל תכלית הדבר הנה כבר שכל הדבר אחר שהיה התכלית הוא המכוון ממציאות אותו הדבר אשר לו התכלית ומי אשר יבטל התכלית יבטל כל טוב והמעלה כי הדברים אמנם יתוארו בטוב והמעלה מפני הסבה התכליתית עוד אמ' וכי הוא מבואר גם כן שהדבר אשר נעשה בכונה כן הוא מחודש אחר שלא היה זה אינו אבל בענין התכלית כענין במציאות כמו שמציאותו לא סר כן תכליתו לא סר ר"ל שהסבה התכליתית אשר בעבורה נמצא הנמצא ההוא ונאצל מהממציא לא סרה עוד אמ' וממה שהוא מבואר גם כן ומוסכם עליו שהמחויב המציאות נגד אמרו אחר שאינו דבר נברא אינו בשביל שאינו דבר נברא אבל בשביל שאינו עלול והכל בעבורו והוא אשר אינו בעבור דבר כי הוא הסבה האחרונה התכליתית והוא הדבר אשר אין מציאותו לדבר אחר זולתו נמשך לו בדבר ההוא כענין בכל סבה תכליתית ולא בנמצא אחר והוא אשר ייוחד בו האלהות אבל מציאות כל הדברים בעבורו וזהו התכלית לכל התכליות עוד אמ' הנה כבר התבאר לפי שאלה ההקדמות עד אמרו רמז שאמרנו וכבר בארנו בטולו עוד אמ' ואחר זאת ההצעה דע שאין דרך לבקש תכלית לכלל זה המציאות וכו' וזה שלפי דעתו בקדמות העולם לא יבוקש תכלית אחרונה לחלק מחלקי העולם זה אינו כי עם כל זה שהכל אצלו על צד החיוב הנצחי אשר לא סר ולא יסור הנה הסבה התכליתית אשר חיבה זה לא סרה ולא תסור וארסטו' הוא אשר באר במאמר ההוא הראשון שהנה סבות ארבע ושאי אפשר שיהיו סוגי הסבות המתחלפות בלתי בעלות תכלית בסוג וכן באר שאין אחת מאלה הסבות לבלתי תכלית ושכל אחת מהן יעלו אל סבה ראשונה בסוגה ובאר שכל מה שהוא עלה לדבר הנה הוא יותר ראוי בשם אותו הדבר וענינו ומציאותו מאותו הדבר כאש בחום ועניניו מכל הדברים החמים ושלזה אם היתה פה עלה ראשונה לכל הנמצאות כמו שהתבאר בחכמת הטבע הנה אותה העלה היא ראשונה באמת ובמציאות מכל הנמצאות והאמת אמנם קנוהו כל הנמצאות מזאת העלה והוא הנמצא בעצמותו וכל הנמצאות אמנם הם נמצאות במציאותו ואמתתו עוד רמז שהיה הראשונה בשם התכלית בשאמר שהוא מן המבואר בעצמו שהנה סבה תקרא תכלית ואמר והיא אשר בעבורה תהיה דבר דבר מן הנמצאות וזהו אשר אין מציאותו בדבר בעבור סבה אחרת בדבר אשר היא תכלית לו אבל כל מה שימצא בדבר מן הסבות היא בעבור זאת הסבה ר"ל הפועלת והחמרית והצוריית במה שלו פעל או חמר או צורה עוד באר שיעלו בזה אל הסבה ראשונה שהיא המניע הראשון והצורה הראשונה ואמ' ויחויב אם היתה הנה סבה זה ענינה בנמצא נמצא ר"ל שיהיו כל הסבות בעבורו בנמצא נמצא שלא יהיו אלא הסבות אשר הם אחרונות בהויה קודמות במציאות בלתי בעלות תכלית ואבל ראוי שתונח בם סבה אחרונה והוא הדבר אשר אין מציאותו לדבר אחר זולתו נמשך לו לא בדבר ההוא ולא בנמצא אחר אבל מציאות כל הדברים בעבורו וזהו התכלית לכל התכליות עוד באר בהקש החלוף שאי אפשר שלא יעלו הסבות התכליתיות אל התכלית האחרונה למציאות בכללו ואמ' ואם לא יהיה הנה תכלית אחרון לא יהיה הנה לדבר מן הדברים סבה תכליתית לפי שאנו כבר גדרנו הסבה התכליתית באחד מן הדברים שהוא הסבה האחרונה ואם לא יהיה לכל אלה הסבות סבה בזה התאר ר"ל שתהיה אחרונה להם ואם לא תהיה הנה סבה תכליתית כלל לפי שמה שקודם התכלית האחרון יאמר בו שהוא תכלית מפני שיביא אל התכלית האחרון וכשלא נמצא האחרון לא ימצא מה שקודם האחרון ובכלל רושם זאת הסבה הוא שלא יהיה בעבור סבה אחרת וכאשר הונחה בלתי בעלת תכלית בטל גדרה וסולק מציאותה מן הנמצאות וכבר הונחה נמצאת זה החלוף לא יתכן עוד אמ' ולא יצויר כונה רק עם התחדשות מחודש וכבר בארנו כי יצויר זה הוא שהשיגנו מן הספק בדברי החכם הגדול אצלנו אמר משה וכאשר הגדלתי בדברי רבינו משה נראה לי כי לא נעלם ממורינו כל זה השעור מדברי ארסטו' ומרוצת הסתירו הסודות הביא לדבר על אלו הפנים אשר ישיגם הספק אבל דבריו סובלים הבאור על שיסכימו לאמת וממשפט כל מפרש לפרש דברי החכם באופן מסכים לאמת כל עת שיהיה בכח בדבריו כל שכן במה שימצא בקצת דבריו נגלה שיסכים לאמת שזה יחיב המפרש להבנת דבריו קצתם בקצתם ולקשרם ולמזגם עד יקבלו צורה אחת דומה מסכימה בכללה עם האמת הגלוי בקצת דבריו ומה גם עתה בענינים נפלאים אלהיים נסתרים כאלה ושנמצאו בו דברים רבים מגלים לאמת על כן רחקתי ונכנסתי להבין דברי הרב ז"ל וראיתי והנה מנורת זהב כולה אין בה סיג ועלה על ראשה והיא התכלית האחרון האמתי כי לא בא הרב ז"ל לבאר שלפי דעת הקדמות אין שם תכלית אחרונה כי לא נעלמו ממנו דברי ארסטו' אחר שנראה כי רבינו משה בעצמו באר בפרק ס"ט מחלק ראשון כי השם ית' פועל העולם וצורתו ותכליתו אמנם דבר זה ברמזים ועל דרך סתר כפי מנהגו באלה הענינים האלהיים גם כי הם נוגעים בעצם האל ית' ומיחסים אל נצחות הנמצאות וכונתו היא כונתנו ורצה זה לבאר שלפי אמונת הקדמות אין שם תכלית אחרון אלא האל ית' ושאין שם תכלית מתחדשת בכונה בעבורו עשהו העושה אבל הכל שב אליו ית' גם כפי החדוש הכל שב אל רצונו אשר הוא עצמו ויפורשו דברי הרב ז"ל אשר הקשתי עליהם על זה האופן אשר אספרהו ובו יעמוד הכל על מתכונתו כי יסכימו לאמת דברי אהובינו ואומר אמנם אמרו והנני מבאר לך איך תבטל זאת השאלה לכל אחת מהדעות וכו' ירצה תכלית אחרונה משותפת לכל הנמצאות מחודשת לכונת פועל זולת הרצון או החכמה על שחודשה בו הכונה ופעל בעבורה העשוי וחדשו וכן אמרו אחר שאינו דבר נברא ירמוז בו אל הסבה אשר בארנוהו ר"ל שאינו עלול עוד אמר ואחר זאת ההצעה דע שאין דרך לבקש תכלית לכל הנמצאות ירצה סבה תכליתית משותפת לכל זולת הנמצא בעצמו וזולת הממציא אשר הוא המציאות המשובח אשר לצורות בצורה הראשונה הנקשרות עמה אשר היא צורתן באמת ותכליתן הראשון אשר בעבורו נמצאו עוד אמר כי לא יתכן על דעתי שיאמ' מה תכלית השמים ירצה על שנעשה בכונה כן אחר שלא היה ויהיה שם תכלית נתחדש בו בעבורו נתחדשו השמים עוד אמר לא יצויר כונה רק עם התחדשות מחודש זה אמת אבל זה אם חדוש המוני או סגוליי ר"ל אמתי תמידי אם הכונה תמידית כענין בזריחת השמש לפעל היום כמו שבארו האחרונים מן הפילוסופים כמו שנזכר בפרק נ"א משני וזה כולל התר מה שיסופק עליו ואם טען שם בקש ואין כתיבה למלות אחר הבנת הענין עוד אמ' ושיתהוה השלם שאפשר להיות מזה החמר כי הכונה האחרונה הוא הגעת השלמות בזה גלה סודו כי ירצה בהגעת השלמות באמת להדמות אל השלם הראשון הנה שהראשון הוא התכלית ואגלה לך רזי המציאה וסתרי הממציא ואומ' כי החומר הראשון אשר הוא במקביל הצורה הראשונה הנה להעדרו הצורות והשלמות ילבש ויפשיט וילבש להשתוקקו בטבע להלביש עד שיקנה מהשלמות הראשון מה שאפשר עד שזה אחד מגדולי הענינים אשר הניע בעלי הלבבות הראשונים אשר לבן כפתחו של אולם להאמין שהצורה הראשונה כבר תגיע מושגת לאשר יבחרו ההתבודדות והפרישות והזריזות והעבודה האמתית והאהבה לאל ית' עוד אמר וכאלו הענין מבואר כי לפי דעת הקדמות תבטל שאלת התכלית האחרונה למציאות בכללו ירצה כי לא יחויב שתנתן סבה בפעולתו כאשר היה פעולתו תמיד זולת שהוא רצון האלוה שהוא חכמתו והוא עצמו והוא אמרו אחר זה אי אפשר בהכרח מבלתי שיגיע הענין בנתינת התכלית כי כן רצה השם ית' או גזרה חכמתו וזהו האמת והוא גלה דעתו על שהוא מה שבארנוהו באמרו וכל נמצא אמנם כוון בו עצם הנמצא ההוא הנה באר שתכלית אחרון לכל נמצא אמתת עצמו ירצה בו במה הוא משל למציאות אשר לו בנמצא הראשון אשר הוא תכלית האמתי האחרון לכל התכליות והוא אשר בעבורו היו כל הנמצאות להתחכמות לשלמותו כי הכונה כמו שאמ' הגעת השלמות נלקחת ממנו מה שאפשר כי הוא המשער הראשון לכל הנמצאות ולזה היה הוא תכליתם באמת גם עצם הנמצאים מצד מסכימים עמו והקשרם בו והחתם דמותו כי תמונתו כוללת לכל התמונות עוד רמז על זה ואמר יאמ' כל מה שייוחס לפעולתו אמנם עשיתיו למען רצוני ירצה אשר הוא עצמי כי כמו שאני צורתו הראשונה כך אני תכליתו האחרון כי בי נתעצם ולהדמות אלי נמצא שאשערהו כפי כחו וכבר פירשו לאשר עינים לו ואמר ונשקוד להאמין שזה המציאות כלו מכון ממנו ית' לפי רצונו ולא נבקש לא עלה ולא תכלית אחר כלל ירצה זולת רצונו אשר הוא עצמותו הנה שהוא הוא תכלית המציאות ולא נבקש לו תכלית אחר כמו שלא נבקש לו עלה אחרת ולא על דרך צורה הנה כמו שלא נבקש תכלית מציאותו ית' כי הוא אין מציאותו לדבר אחר זולתו וכל הדברים בעבורו כן לא נבקש תכלית רצונו אחר שרצונו הוא עצמו ורצונו הוא התכלית ואין לרצונו תכלית אשר בעבורו התחדש כל מתחדש ויתחדש על מה שהוא עליו להמציא כל הנמצאים בכל הישרים להדמות אליו כפי טבעם ית' המקור כעין אלהי קדם והנה הסיר כל מסך והישיר אל האמת אשר הישרנוך ואמ' כן צריך שיאמן שהאדם כשידע עצמו ולא יטעה בה ויבין כל נמצא כפי מה שהוא ינוח ולא יתבלבלו מחשבותיו לבקש תכלית אחר למה שאין לו התכלית ההוא עד שיאמר שתכלית זה המציאות כלו הוא מין האדם עד שיספק אחר כן למה היה זה הצדיק בזה הרע והרשע ראה בטובה כאלו האדם הוא המכוון התכליתי ולו ידע כי צורת החמור מכוונת בעצמה כמו צורת האדם ומה שתעלה מצורתו מסור לו והכל במשפט כי כל פעל יי' למענהו בעבור הפעול גם בבחינת השתרשו בפועל והוא אמרו לבקש תכלית למה שאין לו תכלית אלא מציאותו נתלה ברצון אלהי אשר הוא ציורו אשר הוא עצמו ולכן אמ' ואם תרצה אמות בחכמה האלהית כי התחיב כהתחיב המושכל מהשכל ואפי' מחכמת זה האדון ומעלת הספר הזה בכל ענינו ומה עצמו ראשיהם שקלן צרפן ואין שם דבר במקרה וראינו בתחלת המאמר הז' ממה שאחר הטבע לארסטו' כאשר חקר בהתחלת העצם הקים בעצמותו ועמידת המקרים בו והוא עלתם אשר עלה בחקירה ההיא אל הצורה הראשונה ועל שהיא התכלית התחיל באלה המלות בעצמם ואמ' זה לשונו והענין אשר לא סר שנדרש מאז זמן והוא עתה בזמנינו דרוש והיו נבוכים בו הקודמים והחדשים תמיד הוא מה הדבר אשר הוא מהות זה העצם ואמ' אבן רשד ואמנם אמ' זה והגדיל ענין זה הדרוש לפי שהוא כאשר הודיע מה הדבר אשר הוא מהות זה העצם הנה כבר הודיע העלה הראשונה לכל הנמצאות להיות זה המבוקש נכסף לכל האנשים בטבע ועמוק בעצמו לא סרו הקודמים והחדשים כמו שאמ' שידרשוהו וזאת הדרישה תגיע אל ידיעת הצורה הראשונה לכל הנמצאות והתכלית האחרון כי למה שהיתה הנה צורה היא צורת הגשם המוחש והתחלת העצם האחרון אשר הוא סבת שאר העצמים המוחשים היה הוא התחלת שאר העצמים והנותן לשאר העצמים העצמיות ההוה הנפסד והוא צורתם האחרונה ותכליתם האחרון ולפי שהצורה האחרונה היא בעצמה התכלית האחרון היתה מבוכת הצורה היא מבוכת התכלית ולכן התחיל הרב ז"ל על התאר הזה וסיים כמו שסיים והשוה שוב כנוי למענהו אל הפועל או אל הפעול אחר שהפועל הוא עצמות הפעול ומבוכת השלמי' בתכלית הכריחו לצאת מן המבוכה באריכות להגיע אל התכלית ית' המאיר זאת המבוכה מצד עצמו כי היה הוא התכלית ולאהבת שיגיענו אל התכלית הטוב והוא ישימנו מהמשוערים באמתו שעור עצמו וישות רב כי הוא נחלת אוהביו כמו שאמ' להנחיל אוהבי יש: