לא תתגדדו, לא תתחממון. הוא ט"ס וצ"ל "תתהממון" בה' ששרשו "המם" וכ"ה בערוך ש' המם, וכ"כ ר"ש בן מלך (במכלל יופי ירמיה מ"ו א') וכ"מ אח"כ בס' מבוא הלשון.

ושה עזים, וגדין דעזין. אף שהוא בכ"מ התרגום של "גדיי עזים" ת' גם פה כן משום שמשמע זכרים דומיא דשור שבתחלת הפסוק.

ואקו, ויעלא. הוא כפירש"י "יעלי סלע".

ודישון, ורימא. הוא "ראם" כהוכחת התוס' זבחים קי"ג ע"ב ד"ה אורזילא, וע' בסוגיא דחולין שנביא לקמן, ובמס' ב"ב דף ע"ג ע"ב, ובתוד"ה הכי גרסינן.

ותאו, ותור בלא. ע' ר"ש פ"ח דכלאים שהת"א הוא לדעת יחידאה היינו ר' יוסי שם במשנה, שסובר דשור הבר הוא מין חיה, דאלו לרבנן הוא מין בהמה, ובאמת דברי ר"ש לכאורה צ"ע, דמסוגיא דחולין (דף פ' ע"א) משמע דרבנן סברי דמדתרגם תורבלא ש"מ דמין בהמה היא, וגם רש"י פי' תורבלא, שור הלבנון, והני ז' דחשיב באורייתא לאו חיות נינהו, שוב ראיתי שדברי הר"ש לקוחים מהירושלמי דכלאים שם וסובר שהת"א הוא כדברי יחידאה ופליג על הבבלי שסובר דאתיא כרבנן, ודברי הרמב"ם (פ"א מהל' מאכלות אסורות) שכתב "ז' מיני חיות ושור הבר הוא בהמה, היינו כהירושלמי, וע' פר"ח י"ד סי' פ'.

וזמר, ודיצא. הוא ל' שמחה, כמו "זמר" בעברית, וכ"ה דעת הערוך ע' "דץ" וגם "יעלת חן" (משלי ה' י"ט) ת' "דיצתא דחסדא" וכן נמצאה ההוראה הזאת במשנה "דיצת הערבין" [כלים פכ"ד משנה א'] וע' בפי' הרמב"ם שם.

ושסעת שסע ומטלפא טלפין, עמ"ש לעיל (ויקרא י"א ד') ולדעתי סובר אונקלוס כמ"ש רש"י בנדה (דף נ"א ע"ב) "טלפים פרסותיו סדוקות" ר"ל לא די שיש לה שתי פרסות אלא שסדוקים לגמרי, כמו "ושסע אותו" (ויקרא א' י"ז) שפירושו פירוד לגמרי.

השסועה, מטלפי טלפיא. פי' לפי הפשט, וכן משמע מהנחת הטעמים, ולא כדרשת רז"ל (חולין נ"ג, והובאה פה ברש"י) שהיא בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, וסובר כרב (נדה כ"ד ע"א) "בריה בעלמא ליתא וכי אגמרה רחמנא למשה במעי אמו אגמרה" וגם התיב"ע ס"ל כרב שת' "ולית בזיניה חזי למתקיימא" ר"ל שאין במינו כצורתו מתקיים, ומ"ש "תרין רישין" ולא "תרין גבין" הוא כמשמע מרש"י בחולין (שם) שכתב "ולכן נקרא שסועה תאומה" וכן מהרמב"ם משמע שיש לו ג"כ ב' ראשין (ועמ"ש בס' לחם ושמלה ויקרא י"א ג') [ובכת"י הנוסח מטילפתא].

השפן, טפזא. ע' בערוך שנקרא כן מפני שהוא מנתר ומקפץ ממקום למקום (כדמתרגמינן "וירקידם כמו עגל" [תהלים כ"ט] "וטפזינון היך עגלא")[ובכ"י טבזא].

והראה, ובת כנפא, ואת האיה והדיה וטרפיתא ודיתא. עמ"ש לעיל (ויקרא י"א י"ד).

את הכוס ואת הינשוף והתנשמת, וקריא וקפופא ובותא. כצ"ל ועי' חולין ס"ג ושם בתוד"ה באות.

והאנפה, וְאִבּוּ. בפ' שמיני כתיב "האנפה" בלא ו' החבור, ומהת"א משמע שגם שם היתה לפניו הנוסחא בו'. ואפשר שהיא דיה רגזנית כמ"ש בגמרא שם, כי משפחת Ibis יש לה מינים הרבה.

לגר, לתותב ערל. הוא גר תושב שקבל עליו ז' מצות ואוכל נבלות וכפרש"י, ועמ"ש לעיל (ויקרא כ"ה מ"ז).

היצא השדה, דיפוק בחקלך, ובנ"א "חקלך" בלא ב', ולנוסחא הזאת צ"ל מנוקד "דְיַפִּיק".

לשום שמו, לאשראה שכנתה. הוא כמו שת' לעיל (שמות כ' כ"ד) "אזכיר את שמי, אשרי שכנתי".

וביין ובשכר, ובחמר חדת ועתיק. כ"ת בכל מקום, ורק לעיל (ויקרא י' ח') ת' "שכר, ומרוי" משום דבכהנים אסרה התורה כל דבר המשכר (וע' מה שהעירונו שם) וע' בש"ס (כריתות י"ג ע"ב) דשארי דברים המשכרים קילי מיין לכל התנאים וצ"ע.