ונדחה, ותתמריק. ט"ס הוא וצ"ל "ותתמריג" בג', וכ"ה ברש"י.

ונשל, וישתלף. ת' באתפעל, וכוונתו שהברזל יצא מקתו, והוא פ"ע, ויש אם למקרא כדעת רבנן (מכות ז' ע"ב).

ולא ישפך, ולא ישתפך. אפשר שלא ת' "ולא יתשדו" כדרכו בכל מקום ולקמן (פסוק י"ג) משום שהפעל "שפך" הונח רק על השפיכה בשוגג. וצ"ע.

והיה עליך דמים, ויהא עלך חובת דין דקטול. לעיל (שמות כ"ב א' וב') "אין לו דמים, דמים לו" ת' "לית לה דמא, דמא לה" אפשר משום ששם נקשר בל', והכא במלת "על" ואולי כוונת המת' לפרש כאלו היה כתוב "והיה עליך עונש דמים".

לא תסיג, לא תַשְנֵי. נֹתֵן, יָהֵב. האחרונים פקפקו לפי דרכם, שמשה כתב "אשר גבלו ראשונים" בעוד לא נכבשה ונחלקה הארץ ? והאמת עד לעצמו כי היא מצוה העתידה לבוא. ועיין בההערות לספר תלמוד לשון עברי מאת הר"ר חיים זלמן אליאשעוויטץ מווילנא, שנדפס בק"ב בשנת כת"ר, שהראה בראיות נכונות, כי דרך העברי להביא במקום העתיד המרכב, גם העבר, גם העתיד, גם הבינוני ולכן כתוב פה "אשר גבלו" [בעבר] "אשר תנחל" [בעתיד] "נותן" [בבינוני].

על פי שני עדים, על מימר תרין סהדין. מכאן אין ראיה על דרשת רז"ל "מפיהם ולא מפי כתבם" שגם לעיל (י"ז י"א) "על פי התורה" תרגם "על מימר אורייתא".

עד שקר העד, סהיד שקרא סהדא. מלשונו משמע שמפרש "הָעֵד" הוא שם הבא בה"א הידיעה, ולא פעל, ור"ל כי העד הוא עד שקר מפני שענה שקר באחיו. וע"פ מה שכתבנו לעיל [בראשית ט' ו'] יקשה מדוע לא ת' "סהדיא" בל"ר, כי כ"מ שנאמר "עֵד" בשנים הכתוב מדבר, ואפשר מפני שהדבר מסור לב"ד לא חשש לטעות, וכמ"ש בהקדמה כוללת בהרחבה.