תשברו, תזבנון, תכרו, תכרון. כי אפשר בארמית יבא השרש "זבן" רק על היבש, והש' "כרה" רק על הלח.

ידע לכתך, ספק לך צרכך במהכך. תקן הלשון כדרכו אצל ידיעה המיוחסת לה', וכן "ה' אלהיך עמך" ת' "מימרא דה' אלהך בסעדך" לכבוד ה'.

ער, לחית. עמ"ש לעיל (במדבר כ"א ט"ו).

רפאים יחשבו אף הם כענקים, גבראי מתחשבין אף אינון כגבראי. נתן שם וטעם אחד לשניהם (ויש נוסחאות "גבורין מתחשבין אף אנון כגבריא).

יד ה', מחא מן קדם ה'. שינה להבנת הכתוב ולהרחקת ההגשמה.

ואל תתגר בם, ולא תתגרי למעבד עמהון קרב. לכאורה קשה הלא בתורה לא נאמרה מלת "מלחמה" רק במואב (לעיל פסוק ט') ולא בעמון? ועוד הלא גמרא ערוכה היא (ב"ק ל"ח) "אמר ר"י אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה כו', דאפי' אנגריא לא תעביד בהו" ופירש"י "להשתעבד להביא לכם מים ומזון". ודוחק לומר שהמלות "למעבד עמהון קרבא" הן תוספות תלמיד טועה כי גם יוב"ע הוסיפן, ואפשר לומר שהיה קשה להת"א סוף הפסוק "כי לא אתן לך מארצו ירשה" כי לפי דרשת הש"ס שאף אנגריא נאסר להם, איזו נתינת טעם היא, וכי בשביל שלא יירשו את ארצם, לא יוכלו לעשות בהם אנגריא, ולכן ת' כפשוטו, ועוד אפשר לומר שדרשות חלוקות הן, כאשר מצינו בש"ס (שם) ב' טעמים, ע"ש, ובב"ק (דף ל"ח) קאמר הש"ס "אנגריא לא תעבד" ובנזיר (כ"ג ע"ב) קאמר "צעורי לא מצערינן" וע' במהרש"א ח"א בב"ק שם.

זמומים, חֻשְֹבָּנֵי. אפשר שפי' מל' "זמה" הנרדף קצת עם "מחשבה" וכ"ה גם דעת הדר' לעווי, אפס! כי הוא נקד "חַשְבָנֵי" והדין עמו, כי "חֻשְֹבָּנֵי" קרוב יותר לשם המקרה מאל שם התאר.

בחצרים, ברפיח. ובת"י בדפיע. לע"ד ט"ס הוא, וצ"ל "בצפיתא" או "בפצחיא" כמו שת' לעיל (ויקרא כ"ה ל"א) ובכ"י מצאתי "בִּרְוֹחַ" ואולי גם ש' "חצר" בעברית, עיקר הוראתו על המקום הפנוי שלפני הבתים, והראיה שגם החצוצרות בהיותן נבובות בחללן נקראו כן, ולכן יתאים גם הת' הזה "רוח" שהוראתו גם בעברית על מקום פנוי.

כפתרים, קפוטקאי. עמ"ש לעיל (בראשית י' י"ד).

החל רש, שרי לתרכותה. ת' מל' גירושין ולא מל' ירושה.

ממדבר קדמות, ממדברא דקדמות. סובר שקדמות הוא שם עצם פרטי, ולא שם התאר על המדבר כפירש"י. וכ"נ ממה שנסמך אליו השם "מדבר".