אל ירך לבבכם, לא יזוע לבכון. ע' מה שנכתוב לקמן (פסוק ח').

ואל תחפזו, ולא תתבהתון. אפשר שצ"ל "לא תתבעתון" בע' שהוא ל' רעדה אבל "בהת" בה"א הוא ל' בושה.

ההלך עמכם, דמדבר קדמיכון. וכן לעיל (שמות י"ד י"ט) ת' "ההלך, דמדבר". ועמ"ש בהקדמה כוללת.

הירא ורך הלבב, דדחל ותביר לבא. לכאורה קשה שלעיל (פסוק ג') "לא ירך לבבכם" ת' "לא יזוע" והכא ת' "תביר" ? ואפשר מפני ששם הלב הוא הפועל ע"כ ת' "לא תזיע" אבל השם "רך לבב" יתו' בארמית "תביר לבא" ואולי סובר כריה"ג, שפי' "הירא מעבירות שבידו" ולכן ת' "תביר" שהוא שברון הרוח על עבירותיו. ודע שבספרי תניא "רע"א הירא כמשמעו, ריה"ג אומר זה בן מ' שנה" והוא תמוה שהוא נגד מתני' דסוטה (דף מ"ג) ועוד שבסיפא קתני "היה א' מתירא מן העבירה" ושמעתי בשם אחד שמלת "שנה" הוא ט"ס ובן מ' פירושו, הוא איש בן מ' מלקות, ודוחק גדול הוא, דלריה"ג אפי' עבר על עבירה דרבנן חוזר מן המלחמה.

תענך, תענינך. ולקמן (כ"ה ט') ע"פ וענתה ואמרה ת' "ותתב ותימר" אפשר ששינה שם מפני שהוא מצוה שאחר שאמר היבם לא חפצתי לקחתה, תאמר היא "מאי יבמי וגו'" וע' במס' סוטה (ל"ג ע"ב) ובירושלמי שם פ"ז הלכה ב'.

כי האדם עץ השדה, ארי לא כאנשא אילן חקלא. משמע שמפרש כרש"י שמלת "כי" הוא במקום "דילמא" (והוא כאלו היה כתוב "הֲכִי") ודרך המת' תמיד לת' בהחלטת השלילה תמורת שאלת החיוב, ולכן תרגם "במצור" "בצירא" וכפירש"י שאינו אדם להסתיר פניו במצור, אבל "מצור" שבפסוק שאח"ז ת' "כרקומין" שהוא מעגל שאנשי המלחמה בונים סביב העיר ללכדה, וע' בערוך ערך כרקום.

עד רדתה, עד דתכבשה. הוא כפירש"י "לשון רדוי שתהא כפופה לך".