כנף אביו, כנפא דאבוהי. סתם ולא פי' דבשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, משום דקשה ליה קושית הש"ס (יבמות צ"ז ע"א) "ותיפוק ליה משום דודתו ?" וצ"ל כדשני (שם) או משום ב' לאוין, או לאחר מיתה, ולכן לא פירש.

לא יבא, לא ידכי למיעל. אם יקשה בעיניך מה ענין טהרה להאסור לבא בקהל ? דע דנקט לשון המשנה הרגיל על לשונו, (קדושין ס"ט ע"א) "יכולין ממזרים ליטהר" ולשון הגמרא "כסף מטהר ממזרים (קדושין דף ע"א ע"א) ול' הכתוב "וטהר את בני לוי" (מלאכי ג' ג').

פצוע דכה וכרות שפכה, דפסיק ודמחבל. לא פי' "ביעי" או "גיד" כסוגית הש"ס והספרי וכתרגום ירושלמי משום דפסיק בארמית כשבא לתאר על האדם, הוראתו שנפצעו הביצים שלו וכן "מחבל" כשבא תואר לאדם, הוראתו שנכרת הגיד שלו, ולכן לא ת' פה "גזר" כלעיל [ויקרא כ"ב כ"ד] בבהמה.

ממזר, ממזרא. לכאורה משמע שמפרש שהוא שם אומה, כמו וישב ממזר באשדוד (זכריה ט' י') אבל מלבד שגם שם פירשו רוב המפרשים שהוא רק תאר לבן ארץ אחרת, א"כ היה צ"ל "ממזראי" כבפסוק שאח"ז "עמונאי ומואבאי" לסימן היחס, ולכן היותר נכון שת' ל' קצרה, וכפי קבלת רבותינו "מיחייבי כריתות וכו'".

קדמו, ארעו. אל תדמה שהיה לפני המת' "לא קראו" או "לא קרו" למען יתאים תרגומו זה עם תרגומו לקמן (כ"ו י"ח), כי באמת הש' "קדם" נרדף עם הש' "קרא" וכל פגישת רעהו לטוב ית' "ארע" וכן "למקרא העדה" (במדבר י' ב') ת' "לארעא כנישתא".

לשמוע אל בלעם, לקבלא מן בלעם. בשאר מקומות יקשר בהפעל "קבל" בתרגומו לל' ופה קשר אותו למלת "מן"? אבל המתבונן היטב בקשורי הפעל הזה בארמית, יראה כי כשבא בעברית הפעל "שמע" נקשר בל' או במלת אל" כמו (לעיל י"ח י"ט) ית' "קבל ל" [בראשית ג' י"ז, ט"ז ב', ויקרא כ"ו י"ד, י"ח כ"א, וכאלה רבות] וכשבא הפעל "שמע" נקשר בב', ית' לפעמים "מן" כמו "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה" [בראשית י"א כ"ב] תרגם "כל דתימר לך שרה קבל מנה" ולפעמים בל' [דברים ד' ל', כ"ו י"ד, כ"ז י', ל' ב'] ולפעמים בב' [שם ח' כ', ל' ח' יו"ד].

מכל דבר רע, מכל מדעם ביש. מתחלה חשבתי שאונקלוס ית' השם "דבר" אם הוא דבוק למלת "כל" בהשם "מדעם" כמו פה ולעיל (ויקרא ה' ב', במדבר ל"א כ"ג) וכשאינו דבוק למלת "כל" ית' "פתגם" אבל הכלל הזה לא ישמור את תפקידו, כי גם "לנערה לא תעשה דבר" (לעיל כ"ב כ"ז) ת' "לעולמתא לא תעבד מדעם" אם לא שנאמר כי השם מדעם" הוא ת' "מאומה" כלקמן (כ"ד יו"ד) וכמ"ש רז"ל "לא אמר מידי" ובמקום שמובנה מלת "כל" במאמר כלעיל (כ"ב כ"ז) ית' ג"כ "מדעם".

ויד, ואתר מתקן. הוא כפירש"י.

אזנך, זינך. ר"ל כלי זיין וכפירש"י.

בשבתך חוץ, במפקך לברא. כ"ה בחומשי רוו"ה, ולע"ד הוא ט"ס וצ"ל "במיתבך" שהוא ת' "ישב" ולא "במפקך" שהוא ת' "יצא" ובפרט כי מליצת "נפק לברא" הונחה בל' ארמית על הזנות וכ"ת "הכזונה יעשה, הכנפקת ברא" וכ"ה בנ"א.

ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך, ה' אלהך שכנתה מהלכא בגו משריתך. המת' התחיל בשכנתה וסיים לת' "ושב מאחריך" "ויתוב מימרה" גם לעיל (בראשית ג' א') "ה' אלהים מתהלך" ת' "מימרה דה' אלהך מהלכא" ? ואפשר שפה צ"ל "שכנתה" בלבד, כי אין דרך המת' להתחיל בשם העצם בה' ולהסמיך אצלו "שכינת ה'", ויותר נראה שהן ערבוב ב' נוסחאות "ה' אלהך" נוסחא א', ושכנתה נוסחא ב', וע' בהקדמה כוללת.

ושב מאחריך, ויתוב מימרה מלאוטבא לך, מליצת "שב מאחרי" (כשתתיחס אל השי"ת) בעברית, היא ההפך מהוראת "הלך לפני שענינו הטבת ה' לישראל, לכן להרחיק ההגשמה ולבלי ליחס חלילה פעולת הרעה להשי"ת, ת' שישוב מלהטיב.

לא תסגיר עבד, לא תמסר עבד עממין. כוונתו עבד כנעני בכותי שקבל עליו שלא לעבוד עבודת אלילים כת"ק בברייתא (גיטין דף מ"ה ע"א), ולא חש לפירכת ר' יאשיה "מעם אביו מבעי ליה"? כמ"ש מהר"ם לובלין שמרישא לק"מ, דקרא קאמר לא תסגיר לעבוד ע"ג, ופריך רק מסיפא דקרא אשר ינצל" וגם זה יש לפרש "להנצל מעבודת אלילים" וע' בהרא"ש ובמשנה למלך (פ"ח מהל' עבדים הל' י' וע' במיני תרגומא שנעלמו ממנו דברי המהר"ם לובלין הנ"ל.

לא תהיה קדשה מבנות ישראל, לא תהי אתתא מבנת ישראל לגבר עבד. ערש"י שכתב ואונקלוס ת' כו' שאף זו מופקרת לבעילת זנות היא כו'" וערמב"ן שאתר כתבו "והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה כו'" כתב "ויראה לומר שכן דעת אונקלוס, אבל צירף לזה העבד ושפחה הבאים בישראל דרך נשואין מפני שהכל יודעין כו' שאין לו בה קדושין כו'" וערש"י (קדושין ס"ט ע"א ד"ה או דיעבד קאמר) שכתב "לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינן ביה לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב גברא כו'", וע' ברמב"ם פ"ב מה' אסורי ביאה הלכה י"ג שכתב "אל יהי עון זה קל בעיניך שגם זה גורם לבן לסור מאתרי ה' שהבן מן השפחה וכו' הרי אונקלוס הגר כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש ולא תהיה קדשה" וע' במל"מ (פ"ג מהל' עבדים הלכה ג') שפלפל אם אסור ישראל בשפחה הוא מדאורייתא או לא, ובספרי משמע דלא בהת"א, דהלאו דקדשה קאי על המזנה, ודע דמהרמב"ם (פ"א מהלכות אישות) משמע דאפי' במיוחדת אם בועל אותה על אם הדרך חייב משום קדשה, ובפ"ב מהל' נערה הלכה מ' משמע שאינה חייבת אא"כ מכינה עצמה כו', והכ"מ העיר לסתירה זו, ואין כאן המקום להאריך.

ולא יהיה קדש, ולא יסב גברא. סובר כר"ע (קדושין ס"ט) ולא כר' ישמעאל שסובר שמוסב על מ"ז, וע' במיני תרגומא.

אתנן זונה, אגר זניתא. היינו כמ"ש רש"י וכסוגית הש"ס (תמורה דף ל') "נתן לה טלה באתננה פסול להקרבה".

ומחיר כלב, וחולפן כלבא. עיין בש"ס בסוגיא הנ"ל.

לא תשיך, לא תרבי, רש"י פי' "אזהרה ללוה שלא יתן רבית כו'" וכוונתו מדכתיב בל' הפעיל, ומהת"א לא משמע כן ואולי גם כוונתו כן "לא תרבי" היינו, לא תגדיל הסך שלוית, והוא אזהרה ללוה, וכמו שת' הירושלמי "לא תרבי מדילך לחברך על מזפו דאוזפך".

נשך אכל, רבית עבור. כ"ת בכל המקומות אף שהוא ל' תבואה (בראשית מ"א ל"ה ל"ו), והוא כמבואר בש"ס (ב"מ ס' ע"ב) במשנה "איזהו נשך סאתים חטין בשלשה ואיזהו תרבית המרבה בפירות" והכל נמשל לתבואה, ע"ש והבן מ"ש בכמה מקומות שלשון המשנה היה רגיל על פי הת"א.

כי תבא, ארי תתגר. ר"ל שנעשה פועל, והיא מל' "אגר" או מל' "תגר" שהוא סותר, וכמ"ש לעיל (כ"א י"ד) והוא כמ"ש בש"ס (ב"מ דף פ"ח ע"ב) "בפועל הכתוב מדבר" ולא כאיסי בן יהודה במגילת סתרים דכל אדם שרי. וע' מה שהארכנו מעט בענינים כאלה הנוגעים אל קבלת התורה שבע"פ, בהקדמה כוללת.

מלילת, דמלין. כ"ה בחומשי רוו"ה, ובשאר נוסחאות "מלילן" ונראה שהוא "מלעין של שבלין" (חולין דף קי"ט) וע' ערוך ערך מלען, ס"א באל"ף, ומלילות אין לו רע, ולדעתי אין הפרש בין"מלילן" ובין "מלין" כי לשון עברית וארמית אחיות הנה, וגם בעברית השרש "מלא, "ומלל" נרדפים הם כידוע למעיין היטב בם, וכן "בלא יומו תמלא" [איוב ט"ז ל"ב] הוא לדעת רובי המפרשים כמו "תִּמָלֵל" וככל הכפילים אשר לפעמים תבא הא' תמורת האות הכפולה, כמו "בזאו" [ישעיה י"ח ג'] ת' "בזזו" וכן "ימאסו כמו מים" [תהלים נ"ח א'] ת' "ימססי" ובעברית ובארמית תבוא היו"ד במקום האל"ף כנודע, ואין כאן המקום להאריך.