כי מצא בה ערות דבר, ארי אשכח בה עברת פתגם, כצ"ל, ומ"ש באיזו נוסחאות "ערית" ביו"ד, הוא ט"ס, והנה לכאורה מלשון פתגם משמע שמפרש שעברה על איזה דבר והוא כדעת ב"ש (גיטין צ') וצ"ע שפירש דלא כב"ה ור"ע אבל המעיין יראה שלשון פתגם הוא כלעיל (כ"ג ט"ו) "ערות דבר" ר"ל דבר שאיננו נאה, אבל אינו ערוה או זמה וכב"ה.

ספר, גט. כבר כתבנו כמה פעמים שלשון המשנה היה רגיל על לשון המת' הזה.

ונתן בידה, ויהב בידה. כ"ה בנוסחת רוו"ה המדויקת וכידוע שהת"א ית' הפעל "נתן" כשבא בעברית בעבר, בל' "יהב" וכשבא בעברית בעתיד, בל' "נתן" ולא נדע להבין מדוע תרגם פה "ויהב" ולקמן (בפסוק ג') בלשון "יתן" ? וצ"ע, ואפשר שכוונתו לפמ"ש בזה שסובר כב"ה, הנה בעלה הראשון שלא היה מחויב לגרשה, ת' "ויהב" אבל השני שהביא רשעה בתוך ביתו כמ"ש רז"ל ומחוייב לגרשה, לכן ת' "ויתן".

הֻטַמָאָה, אסתאבת. אולי כוונתו שנטמאה ע"י ערות דבר כב"ש (וכמ"ש בפסוק א') או בעבור שנבעלה לאיש אחר, וע' בהקדמת ס' גן נעול להרב רנה"ו ז"ל על הפסוק הזה.

וְשִמַח, וְיַחְדֵי יַת. הוא כפירש"י, ולא ת' "וְיֻחְדִי עם" ובכ"י כתוב עִם.

לא יחבל, לא תסב. ת' בל' נוכח כאלו היה כתוב "לא תחבל" ובחומשי רוו"ה "לא יסב".

כי נפש הוא חבל, ארי בהון מתעבד מזון לכל נפש. הוא כמ"ש הש"ס (ב"מ קי"ג ע"א) ומה שת' "בהין" בל"ר, דמשמע שני כלים "רחים ורכב" ל"ד דאפי' בחדא מחייב ולאו דווקא רחים דכל כלי שעושה בו אוכל נפש אסור ליקח למשכון, ומה שתרגם "לכל נפש" אפשר שדעתו שאינו חייב רק אם הכלי עישה אוכל השוה לכל נפש דומיא דרחיים ולא לקצת, כמו ביו"ט, וע' ברמב"ם (פ"ג מהל מלוה ולוה) ולכן כתב "לכל נפש" שאפי' הוא עשיר בטלה דעתו אצל כל אדם, ואפשר שצ"ל "מֵיכַל נְפָש".

והתעמר, ויתגר. ר"ל שהשכירו ושמש בי כבעבד, ועמ"ש לעיל (כ"א י"ד, כ"ג כ"ה), וכמ"ש רש"י "אינו חייב עד שישתמש בו".

עני, מסכן. "את העני עמך". (שמות כ"ב כ"ד) ת' "עניא" וכן לקמן (פסוק י"ד) ת' "עניא"? אפשר שלדעתו "מסכנא" איננו דל כמו עניא" ובא להשמיענו בזה שאפילו בעני בלתי מוחלט לא ישכב ועבוטו אצלו. וכמבואר בש"ס (ב"מ קי"ד ע"ב [ובכ"י הנוסח עניא].

ואליו הוא נושא את נפשו, ולה הוא מסר ית נפשה. הוא כמ"ש רש"י "עלה בכבש ונתלה באילן".

לא יומתו אבות על בנים, לא ימותון אבחן על פום בנין. המפרשים (ובתוכם הרשד"ל וב"ס לחם ושמלה) הבינו שכוונת הת"א כדעת רז"ל שהובאה ברש"י "לא יומתו אבות בעדות בנים" ובאמת אינה ראיה, כי הוראת "על פום" בארמית, איננה כהוראת "על פי" בעברית, שהיא בפיהם ובשפתם (לד"ק, וע' באוה"ש ש' "פה" שגם בעברית ההוראה היא כמו "על יד"), רק כמו "על ידי" ור"ל בחטא הבנים, וכמו שת' יב"ע "בחובי".

גר יתום, גיורא ויתמא. הוסיף ו' החבור בפי הפשט. ובשאר נוסחאות "גר [או דיר] יתם" וכן לקמן (כ"ז י"ט) ופי' גר שהוא יתום.

לא תפאר, לא תְפַלֵּי. הוא מל' "מְפַלֶּה כליו" (שבת דף י"א) שהוא ל' חפוש, וע' ערוך ערך פל ב' (אבל באמת המעיין שם בש"ס, יראה כי צריך לנקד "ולא יַפְלֶה את כליו" בהפעיל, והיא מלה עברית מן "והפליתי ביום ההוא" [שמות ח' י"ח] שהוא כמו "והבדלתי" ופי' לא יבדיל הכלים הראויין ללבוש מו שאינן ראויין והראיה מדאמר רבא שם "אפילו להבחין בין בגדיו לבגדי אשתו" שאם נקרא "ולא יְפַלֶּה" בפועל, אין מקום למלת "אפילו" ופה שברוב הנוסחאות מנוקד "לא תְפַלֶּי" בפועל, אפשר שהוא מפרש מלת "תפאר" כמו "תבער" בחלוף האותיות בנות המוצא האחד, וכמו שת' "בערתי הקדש" [לקמן כ"ו י"ג] "פליתי") ואפשר שזהו ההבדל בש' "פלה" בארמית, שכשיבא באפעל הוראתו על הפרדת הדבר רק פעם אחת, וכשיבא בפועל, יורה על הפרדתו פעמים רבות עד שיבער את כל הבלתי נצרך.