אם בן הכות דרשע, אם בר חיבא לאלקאה חיבא. ר"ל אם החייב יצא מחוייב מלקות בב"ד, להוציא את מי שאינו מחייב מלקות כמו בלאו שבכללות או שניתק לעשה כו' ועי' מכות ב' ע"ב.

כדי רשעתו, כמסת חובתה. ר"ל כערך חטאו יהיה מנין המלקיות ולא יותר מל"ט, אבל צ"ע דהוא נגד סוגית הש"ס (מכות דף כ"ב) דשם משמע שעל כל עבירה שהוא מחויב מלקות הוא סופג ל"ט. רק אומדין אותו אם יוכל לקבל באומד הראוי להשתלש, ואפשר שכוונתו בערך העברות שעשה מחוייב ל"ט מלקות על כל כל אחת, וכדמצינו בש"ס "לוקה שתים, לוקה ארבע, לוקה שש" שכוונתם ל"ט מלקות על כל אחת, ועיין בהראב"ע וברמב"ן.

לא תחסם, לא תחוד. שרשו "אחד" והוא ל' סגירה בארמית, כמו "והדלת סגר" (בראשית י"ט ו' ת' "דשא אחד".

החוצה לאיש זר, לברא לגבר חלוני. מ"ש "לברא" כוונתו לחוץ ממשפחתו כמו "מולדת חוץ" או כדרשת רז"ל (יבמות י"ג ע"ב) שאין קדושין תופסין ביבמה, אבל מה שת' "זר, חלוני" צ"ע שלא מצינו התאר "חלוני" בתרגום כ"א עלמי שאינו כהן, כמו "וזר לא יאכל קדש" או "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" אבל על איש שאינו ממשפחתו ית' תמיד "נוכראה" ואולי הוא הוספה מת' ירושלמי, שבירושלמי ויונתן מצינו "חלוני" גם על איש שאינו קרוב ממשפחה, כמו "ויתנכר אליהם" [בראשית מ"ב ז'] ת' "ואתעבד ביניהון כחלונאי" וכן "ארחי ורבעי זרית" [תהלים קל"ט ג'] ת"י "אתעבידת חלוני".

ובן אין לו, ובר לית לה. ת' כפשוטו ולא כדרשת רז"ל "עיין עליו" עמ"ש לעיל (בראשית ט"ו ג') ועמ"ש לקמן פסוק י"ב, ובהקדמה כוללת כתבנו שמזה ראיה קצת לסברת ידידי הרב הגאון מהור"ר שי"ר ז"ל שבמקומות שנמהר הדבר לב"ד לא חש אונקלוס והניח המקרא על פשוטו, אבל לפ"ז יותר תמוה מה שת' לעיל (ויקרא כ"ב י"ג) "וזרע אין לה, ובר לית לה" שהוא נגד הפשע ונגד הקבלה, כי זדע משמע בין זכר ובין נקבה, ומתניתין ערוכה היא (יבמות ס"ט ע"ב, ע"נו ע"ב, ובהרבה מקומות שאפי' בת ועובר פוסלת בת כהן מתרומה, ומפורש בקדושין (דף ע"א) "וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה (אפי' פסול ע"ש בתוס') מנין ת"ל אין לה עיין עליו, וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה סוף פרק אלמנה בשם הספרא (והא דכתב הרמב"ם בהלכות תרומות פ"ו הל' ח' "אם לא הניח בן כו'" לאו דוקא כמבואר בכמה הלכות), והוכחנו בהקדמתנו שבכל המקומות שאין בהן חילוקי דעות ת' כפשוטן, אולם בפסוק זה נוכל לומר כי המת' סובר כמו שכתב הריטב"א בקדושין דף ד' שכתב "בן משמע בן ממש אבל זרע משמע כל יוצאי ירכו", וכ"מ בסנהדרין (דף ס"ד ע"ב) "בנו ובתו בן בנו מנין ת"ל מזרעו כל יוצאי ירכו" ע"ש וזהו דעת אונקלוס בפי' הכתוב, דמדכתבה התורה לרבוי "אין לו" עיין עליו, ש"מ שבן הוא בנו ממש, ות' כפי הפשט.

יקים על שם אחיו, יקים על שמא דאחוהי. צ"ע דבש"ס (יבמות כ"ד ע"א) דרשינן "יקום לנחלה, או אינו אלא לשם יוסף קורין אותו יוסף נאמר כאן על שם כו'", אבל לפמ"ש בהקדמה כוללת שבכ"מ שבהקבלה אין שום חלוק דעות, ת' כפשוטו, ניחא פה.

מאן, לא צבי. לא אבה, לא אבי. ולעיל "ולא אביתם לעלות" (א' כ"ו) ת' "ולא צביתון" ובחומשי רוו"ה גם שם הנוסחא "ולא אביתון" ולעיל "וימאן אדום". (במדבר כ' כ"א) ת' "וסרב" וצ"ע ואולי לא רצה לת' בפעל "סרב" המונח על ההתעקשות והמרי יען כי במצוה הזאת, אף מניעת חפץ ורצון אמתי לבד תועיל להחליפה במצות חליצה וכמ"ש רז"ל (יבמות ק"ו ע"ב) שהיו נותנים לו עצה הוגנת והיו אומרים לו כלך אצל כמותך".

לא חפצתי, לא דעינא. לעיל בפסוק הקודם "ואם לא יחפץ" ת' "ואם לא יצבי" ? אפשר שהפעל "צבא" בארמית מורה על סרוב יותר, ופה שהוא מדבר בפני האשה ת' בלשון רכה.

בפניו, באנפוהי. ת' רק המלה וכוונתו כדרשת התלמוד (יבמות ל"ט ע"ב) "רוק הנראה לעינים".

וענתה ואמרה, ותתב ותימר. כ"ת בכל המקומות (לעיל כ"א ז', ולקמן כ"ז י"ד ט"ו), ולדעתו, הפעל "ענה" בעברית, נרדף עם הפעל "שוב" שמורה על השנות הפעל הבא אחריו.

במבשיו, בבית בהתתה. הוא מל' בושה כמ"ש הראב"ע.

וקצתה את כפה, ותקוץ ית ידה. ע' בהקדמה כוללת מה שהארכנו בזה.

ויזנב, וקטל. כן ת"י (יהושע י' י"ט).

הנחשלים, דהוו מתאחרין. אפשר שמפרש כמו "הנחלשים" וכוונתו המתאחרים מחמת חולשא.

ולא ירא אלהים, ולא דחיל מן קדם ה'. משמע שסובר שכוונתו על עמלק ולא על ישראל מדלא ת' "דחלא דה'" כלעיל (בראשית כ"ב י"ב), ואולי משום ששם השם "ירא" הוא בנסמך, ע"כ ת' "דחלא" אבל פה הוא פעל בינוני.