איש האלהים, נביא דה'. פי' לפי הענין לכבוד ה', כמו "הר האלהים" "מטה האלהים".

ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, ה' מסיני אתגלי וזיהור יקריה משעיר אתחזי לנא אתגלי בגבורתיה על טורא דפארן. ר"ל ה' נגלה מסיני ואור יקרו נראה לנו משעיר ועל הר פארן נראה בגבורתו.

ואתה מרבבת קדש, ועִמִּהּ רבבת קדושין. ר"ל ועמו רבבות מלאכי קדש. והנה ראיתי במה"ע "ציון" בשם ר"י רייסמאן שהמת' קרא תחת "וְאָתָה, וְאִתּוֹ" (ובא בה"א תחת ו' הכנוי) וע"ז כ' הראב"ע שהוא על דרך רחוקה. ולא מצאתי כן בהראב"ע, ואם כתב כן, באיזה מקום לדעתי כוונתו על מה שת"א "אתחזי לנא" בכנוי למד"ב, תחת שבמקרא נאמר "למו" שהוא כמו "להם" וע' מה שהעירונו בזה בסוף הפסוק, אבל ידענו את האיש הזה כי כל ישעו וכל חפצו אך לברוא חדשות, וכל הרואה את האמת יראה כי מנה הכתוב בזה ארבעה פעלים "בא, וזרח, הופיע, ואתה" ואם נאבה להגיה מעט, טוב לנו לתקן בדברי המת' [מלשלוח חלילה יד בדברי הכתובים הקדושים אשר כל תיבותיהם ואותיותיהם מנויים וספורים ע"פ רבותינו בעלי המסרה], ולומר כי בת"א צ"ל "ועמעם רבבת קדישין" והוא כמו "עמעמו עליה והתירוה" (ירושלמי שבת פ"א הלכה ד') מעמעמין על הנראה (שם ראש השנה פ"ג הלכה א') ופי' "וקבץ אליו רבבת קדש" וחשב א"כ גם המת' ארבעה פעלים "אתגלי, אתחזו, אתגלי, ועמעם" ובאשר לא רצה המת' ליחס איזו קדושה גם לשרפי מעל נגדו ית' כביכול, לא ת' "ואתא מרבבת קדישין" כאלו נחשביה חלילה לקדושים נגד מציאותו ית', ות' "ועמעם רבבת קדישין" שע"י קבוצו אותם אליו ית', נתקדשו. אבל לפני רש"י היתה הנוסחא "ועמיה".

מימינו אש דת למו, כתב ימינה מגו אשתא אוריתא יהב לנא, ר"ל נתן לנו את התורה בכתב ימינו מתוך האש, וערש"י שכתב בפי' הראשון "כתובה באש" ובפי' השני, כתרגומו שנתנה להם מתוך האש, ואף כי המת' שכל את ידיו לומר "כתב ימינה" בכל זאת הקשה הרמב"ן בפרשת ויגש מדוע לא נזהר פה מההגשמה ? והאמת הוא כמו שהעירונו לעיל [ט' יו"ד] ע"פ "כתובים באצבע אלהים. ומה שהחליף הכנוי נסתרים "למו" שבמקרא למ"ב "לנא" הוא כאשר פירש הענין במה שהעברי מקצר, וב"ס לחם ושמלה אבה להוכיח מן הפשט, כי "למו" בפה, פירושו כמו "לנו" ואנכי בעניי אינני רואה שום הוכחה, כי בכתוב מרע"ה התורה כגוף שלישי היה יכול לומר "להם" אבל אין צורך לנו להוכחות כי כבר נמצא בעברית הכנוי נסתרים ת' המד"ב כמו "היה זרועם לבקרים" [ישעי' ל"ג ב'] ת' "זרוענו" "ומשנאינו שסו למו" [תהלים מ"ד י"א] שהביא הוא בעצמו, שהוא ת' "לנו" וכן "ואויבינו ילעגו למו" [שם פ' ז'] ואין כאן המקום להאריך.

אף חבב עמים אף חביביבון לשבטיא. הוא כמ"ש רש"י, גם חבה יתרה חבב את השבטים".

כל קדשיו בידך. כל קדישוהי בית ישראל בגבורא אפיקנון ממצרים. ר"ל כל קדושיו של כל שבט ושבט הוציא ממצרים בגבורה, ולהרחיק ההגשמה ת' "בגבורא" תחת "בידך" שבעברית.

והם תכו לרגלך, ואנון מדברין תחות עננך. ר"ל והם התנהגו תחת עננך, וכוונתו כמ"ש רש"י "תֻכּוּ עצמן לתוך תחתית ההר לרגליך בסיני" וע' בהבנת המקרא, ואפשר שכוונת הת"א לפרש "תֻכּוּ" כמו "הֻכּו" וכמ"ש הרמב"ן שר"ל נופלים לארץ תחת ענן כבודך.

ישא מדברתיך, נטלין על מימרך, כבר פרש"י דברי המת', שהיו נוסעים ע"פ דבריך, ומ"ם בו שמוש, ומלת "ישא" שבעברית שהיא ל"י, ר"ל כל אחד ואחד משבטיו, (והוא כמו "בנות צעדה עלי שור" [בראשית מ"ט כ"ב] וע' בתל"ע הנדפס בק"ב בשנת כת"ר עם הערות מאת הר"ר חיים זלמן אליאשעוויץ מווילנא, בחלק שמוש הלשון, מה שהעיר בזה).

תורה צוה לנו משה. איריתא יהב לנא משה. ע' בס' לחם ושמלה שכתב והנה ת' לשון "צוה" בל' "יהב" ולא בל' "פקד" כי עיקר המצווה הוא השי"ת, ואף שנמצא הרבה לשון צוה על משה כו' כן נתנה לנו בכתב מיד משה ולא שצונו הכל בעל פה. אבל אין צורך לנו לכל זה כי השם "תורה" לא יבא בעברית על המשפטים והמצות, ורק על למודיהם, ולכן לא תמצא בכל כה"ק הפעל "צווי" מחובר אל השם "תורה" רק כשבא מקודם לו השם "חקים" או "משפטים" אבל אל השם "תורה" כשבא בלבדו, לא יתיחס רק הפעל "שם" [לעיל ד' מ"ד] או הפעל "נתן" [ירמיה ל"א ל"ג] ולכן ת' גם המת' פה בל' "יהב".

מורשה קהלת יעקב, מסרה יְרֻתָּא לכנשת יעקב. אולי הוא ערבוב ב' פירושים, או מְסָרָהּ" (ופירושו כאלו היה כתוב "הורישה" ות' בלשון מסירה לכלול גם התורה שבע"פ המסורה לנו ע"פ משה, או יְרֻשָה, וכמ"ש רז"ל (סנהדרין צ"א ע"ב) "אר"י אמר רב כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר מורשה, מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית" ובכמה מקומות דרשו רז"ל בל' ירושה.

ויהי בישרון מלך, והוה בישראל מלכא. סתם כוונתו כהעברי, ולא נדע על מי קאי אם על הקב"ה או על משה, אבל מספרי ומרש"י משמע ששב על הקב"ה, ואם שב על משה אפשר שפי' הכתוב לדעתו הוא כן, שידוע שבכל מלכות שְֹלֵמָה כמו בבריטאניה המשרה נתנה ביד שלשה, המלך הוא השליט, והיושבים ראשונה במלכות הנקראים Hause of Lords ויודעי העתים הנבחרים מאנשי המדינה הנקראים Hause of Commons וכוונת הכתוב כי התורה היא ירושה לנו לבני יעקב ובשום פנים לא נוכל להמיש ממנה צוארותינו, כי מלכינו שרינו וכהנינו קבלו אותה עלינו ועל זרעינו אתרינו, וז"ש "ויהי בישרון מלך" הוא משה שהי' מלך ישראל "בהתאסף ראשי עם" הם היושבים ראשונה במלכות "יחד שבטי ישראל" הם יודע העתים הנבחרים מאנשי המדינה.

יחי ראובן ואל ימת. יחי ראובן לחיי עלמא ומותא תנינא לא ימות. הנה ידוע למדקדקים, כי בכ"מ שבא חיוב הדבר ותיכף אחריו שלילת ההפך, או להפך שלילת הדבר ואחריו חיוב ההפך, כמו "זכור אל תשכח" [לעיל ט' ז'] ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" [בראשית מ' כ"ג] הוא לחזק הכוונה, ובכח הכלל הזה דרשו רז"ל (סנהדרין צ"ב ע"א) וגם רש"י בפסוק הזה "יחי ראובן בעוה"ז ואל ימות לעוה"ב" [וכמו שדרשו רז"ל בברכות ע"פ "כי מת אתה ולא תחיה" דחזקי' "מת אתה בעוה"ז ולא תחי' לעוה"ב"] אפס כי המת' לא אבה לת' כן, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות, והמצודה פרוסה על כל החיים, ע"כ ת' כמו שת' לעיל(ויקרא י"ח ה') "וחי בהם" "וחי בהון לחיי עלמא" רק ממה שת' "ומותא תנינא לא ימות" שהמליצה הזאת נמצאה בת"א רק פעם אחת בפסוק זה, ובת"י בנביאים "עד תמותון" (ישעי' כ"ב י"ד) עד די תמותון מותא תנינא" וכן "ושלמתי על חיקם" (שם ס"ה וי"ו) "ואמסור למותא תנינא ית גויתהון" וכן וישנו שנת עולם" (ירמיה נ"א ל"ט) "וימותון מותא תנינא ולא יחון לעלמא דאתי" נראה בעליל שכוונתו על זמן התחיה שהרשעים ימותו פעם שנית, והוא כשאר צדיקים יקיץ לחיי עולם. וכמ"ש בהקדמה כוללת, שלקח דרשתו מדברי רז"ל (סנהדרין צ"ב) אמר רבא מנין לתחית המתים מן התורה שנאמר יחי ראובן וכו'. ובאמת הפלא על המתרגמים שהשתמשו בלשון שלא שמשו בו התנאים, ובספרי (בפ' זו) "ואל ימות והלא מת הוא אלא כו' לעוה"ב" ועמ"ש רבינו סעדיה גאון שער ט' א' "כשתרגמו לנו התורה כו' זכרו בתרגומה תחית משה רבינו ע"ה, כשתרגמו, וירא ראשית לו, ויתקבל בקדמותא דיליה ארי תמן באחסנתיה" וזכרו עוד חיי העולם בתרגום יחי ראובן ואל ימות, יחי ראובן לחיי עלמא ומותא תנינא לא ימות".

ויהי מתיו מספר, ויקבלון בנוהי אחסנתהון במנינהון. ר"ל ויקבלו (שבט ראובן) אחוזתם במנינם שלא יהי' שבטם חסר אף שיהי' הוא החלוץ ההולך לפני מחנה ישראל.

שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו, קבל ה' צלותיה דיהודה במפקיה (באגחא) לקרבא ולעמיה תתיבנה לשלם. ר"ל קבל ה' תפלת יהודה בצאתו לערוך מלחמה ואל עמו תשיבהו בשלום.

ידיו רב לו, ידוהי יעבדן לה פרענותא לסנאוהי. מלשונו משמע שת' "רב" מל' מריבה, ור"ל שידיו תריבינה בעדו ותעשינה נקמה באויביו. ומה שבא "רב" בל"י, הכוונה על כל יד, כמ"ש לעיל בפסוק ג'.

תמיך ואוריך, תומיא ואוריא אלבשתא. ר"ל הלבשת האורים והתומים.

לאיש חסידך, לגבר דאשתכח חסידא קדמך, כלפי שכינה הוא מדבר כפרש"י, והוא אהרן שהוא ראש לשנט לוי.

נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה, נסיתיה בניסתא והוה שלים בחנתיה על מי מצותא ואשתכח מהימן. ר"ל נסיתו במסה והיה תמים בלי דופי, בחנתו על מי מריבה ונמצא נאמן, והוסיף המלות "והוה שלים, ואשתכח מהימן" להבנת הענין. והן נכללות לדעתן במלות "נסיתו תריבהו" או במלת "חסידך" וגם זה ידבר על שבטו בכלל, והוא כמ"ש המפרשים ששבט לוי לא נתלוננו במי מריבה. או מפני שברפידים שנקרא מסה ומריבה נסה ה' את אהרן ועמד בנסיונו, וע' רמב"ן.

האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. דעל אבוהי ועל אמה לא רחם כד הבו מן דינא ואפי אחוהי ובנוהי לא נסיב, ר"ל על אביו ואמו לא רחם, אם יצאו חייבים בדין, ופני אחיו ובניו לא הכיר. אפשר שכוונתו לפרש על מעשה העגל וכנאמר שם בפירוש [שמות ל"ב כ"ו כ"ז] "ויאספו אליו כל בני לוי, ויאמר להם וגו' והרגו איש את אחיו" וגו' וכמ"ש רש"י (שם) שאלה שהיו בעדים והתראה נהרגו, ואפשר שכוונתו כפשוטו ששבט לוי היו הדיינים, וכמ"ש בפסוק שאח"ז "יורו משפטיך" ולא חסו על אבותיהם ולא נשאו פנים לזקניהם.

ובריתך ינצרו, וקימך לא אשניו. ר"ל ואחרי בריתך לא שינו, ושינה מחיוב לשלילה, משום שכבר אמר "נטרו מטרת מימרך" ששמרו משמרת ה'.

יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, כשרין אלין דילפון דינך ליעקב ואוריתך לישראל. ור"ל ראויים הם לכך הכהנים הלוים, וכמ"ש רז"ל (יומא כ"ו ע"א) "לא משכחת צורבא מרבנן דמורי אלא דאתי משבט לוי או וכו' דכתיב יורו משפטיך" וכמ"ש רש"י. והוכרח לזה כי מהו השבח אם לא היו ראויין להוראה.

ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, ישוון קטורת בוסמין קדמך וגמיר לרעוא על מדבחך" ר"ל ישימו קטורת הסמים לפניך וכליל לרצון על מזבחך. והנה מספרי בפסוק הזה משמע שכליל שב על איברי העולה, וכן משמע בש"ס (שם שם) "אי הכי עולה נמי דכתיב וכליל" אבל מהת"א שת' "גמיר" אשר הוא ל' כליל וגם ל' גחלים, נראה שכוונתו לכלול גם העולה גם הגחלים שהביא הכ"ג לפני ולפנים ביוה"כ עם הקטורת, כמו שתי' לעיל (ויקרא מ"ז י"ב) "גומרין דאשה מעלוי מדבחך" או אפשר שכוונתו על מנחת כהן, שכן ת' "כליל תקטר" (ויקרא ו' ט"ז) "גמיר תתסק" ולא על עולה כמ"ש רש"י. וכן מצאנו "זבחי צדק עולה וכליל" (תהלים נ"א כ"א) ות"י שם "עלתה וגמיר".

מחץ מתנים קמיו, תבר חרצא דסנאוהי ודבעלי דבבוהי. ר"ל שבר מתני שונאיו ואויביו. ות' "מחץ" ל' צווי. כמ"ש רש"י "וקאי גם על "ומשנאיו" ר"ל מחץ מתני קמיו ומשנאיו.

מן יקומון, דלא יקומון. ר"ל שלא יקומו, וכוונתו שאם יעמדו איזה אנשים לעורר על הכהונה אתה ה' תלחם להם.

ישכן לבטח עליו, ישרי לרחצן עלוהי. חופף עליו, יהי מגן עלוהי, "עליו" הראשון קאי על ה', והשני על בנימין, ר"ל בנימין ישכון לבטח כתקותו על ה' וה' חופף ומגן עליו.

ובין כתפיו שכן, ובארעה תשרי שכנתא, היינו באמצע ארצו, וכמ"ש רש"י. וע' במס' זבחים (נ"ד ע"א) ובמס' יומא (י"ב ע"א) שבנימין הצדיק היה מצטער שנאמר חופף עליו ופירש"י והריטב"א מתחרך. אנל הערוך ערך חף א' פי' חופף לשון צער ומתרגמינן יהי מגן עלוהי וכתיב מגנת לב ותרגומו חפירת לבא (אפשר שצ"ל תבירת לבא) וצ"ע, וערש"י (איכה ג' ס"ח) שכתב "והמפרשו בלשון תוגה ויגון טועה כו'" ויש להאריך בזה ואין כאן המקום"

ממגד שמים מטל. עברא מגדנין מטלא דשמיא מלעלא, ר"ל ועושה מגדנות מטל השמים ממעל. הוסיף פה מלת "מלעלא" להשוות המליצה לברכת יעקב ליוסף (בראשית מ"ט כ"ה).

ומתהום רבצת תחת, וממבועי עינון ותהומין דנגדן ממעמקי ארעא מלרע. ר"ל ממקורי עינות ותהומות הזבות מעמקי הארץ.

וממגד תבואות שמש, ועבדא מגדנין ועללין מיבול שמשא. ר"ל ארצו תעשה מגד ופירות מחום וליחות השמש.

וממגד גרש ירחים, ועבדא מגדנין מריש ירח בירח, ר"ל ועושה מגדים ופירות הגדלים מתחלת חדש בחדש, נראה שט"ס הוא, וצ"ל "ירח וירח" וכ"ה בת' ירושלמי, ומפני שהיה קשה להמת' לפרשו על הלבנה (אף כי תתאים המליצה היטב עם "שמש" שלפניה) מפני שבא בל"ר (מה שאינו לפי המשפע הלשון, כידוע, גם מה שנא "יְרָחִים" הר' בקיץ, ואילו היה מן יָרֵחַ המורה על הלבנה, היה צ"ל מנוקד "יְרֵחִים" הר' בציר"י, כמו מן "זָקֵן" זְקֵנִים) וע' באוה"ש שנדפסו ע"י החכם לעטעריס בשנת תקצ"ט שנכשל בטעות זה, וקרא "יְרֵחִים" לכן הסב כוונת הכתוב על החדשים.

ומראש הררי קדם, ומריש טיריא בכוריא. ר"ל מראשי ההרים המקדימים לבכר פירותיהם.

וממגד גבעות עולם, ומטוב דמן דלא פסקן, הוא כמ"ש רש"י "גבעות העושות פירות לעולם ואינן פוסקות מעוצר הגשמים" ומאשר כבר נזכר בפסוקים האלה "מגד" פעמים אחדות, שינה לת' "ומטוב" ליופי המליצה:

ורצון שכני סנה, רעי לה דשכנתה בשמיא ועל משה אתגלי באסנא, ר"ל מרוצה אל אשר שכינתו בשמים ועל משה נגלה בסנה. נראה שהסכים עם מניח הטעמים שהפריד מלת "שכני" ממלת "סנה" ולכן הוסיף לת' במלות המובנות בענין הכתוב, וערמב"ן.

ולקדקד נזיר אחיו, ולגניא פרישא דאחוהי. (לא ידעתי מהו לשון "גניא" ולעיל [כ"ח ל"ה] "ועד קדקדך" ת' "ועד מוחך" ואולי הוא שם התאר בארמית על הקדקד, וכמו שקדקד בל' עברית הוא מל' "קדד" שהוראתו "כפיפה" כן הוא בארמית "ניניא" שם נגזר מהפעל "גני" שהוראת "שכיבה" כמו "תחת צאלים ישכב" [איוב מ' כ"א] שת' יונתן "תחות טלליא יגני") ובעל אוג"ר גרס "גברא" וכ"ה בכמה תרגומים ובכ"י. ורש"י פי' שהופרש מאחיו במכירתו ואפשר שכוונתו לשון נזירות שהופרש בקדושתו ובטהרתו, ואע"פ שהתערב בגוים לא למד ממעשיהם.

בכור שורו, רבא דבנוהי, הוא כמ"ש רש"י "בכור ל' גדולה כשור אשר הוא מלך בבהמות".

וקרני ראם קרניו, וגבורן דאתעבידא לה מקדם תקפא ורומא רילה. ר"ל כחו אשר לו מקדם כמו הראם שכחו בקרניו הרמים והמהודרים "ומ"ש תקפא ורומא דילה" שהוא ת' "תועפות ראם" (במדבר כ"ג כ"ב) הוא פי' שני וע"ש ברש"י, ואולי הוא ט"ס וצ"ל מלות "וגבורן דאתעבידן לה מקדם" קדם המלות "זיוא לה" והן ת' מלת "שורו" ות' לפי הטעם.

והם רבבת, ואנון רבותא, ר"ל הם הַמְנֻגָּחִים וכפרש"י.

שמח זבלון בצאתך, חדי זבולון במפקך לאגחא קרבא, ר"ל בצאתך להלחם, ולא כרש"י שפי' "הצלח בצאתך לסחורה" כדרשת רז"ל (מגילה ו' ע"א) מפני שמצינו מקרא מפורש "ומבני זבולון יוצאי צבא עורכי מלחמה וגו'" (דה"א י"ב)

ויששכר באהליך, ויששכר במהכך למעבד זמני מועדיא בירושלם. הוא כמ"ש (שם שם) "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" ומה שת' "במהכך" אפשר ללמד שצריכין ללכת לירושלים לעבר השנה כמ"ש רז"ל (סנהדרין י"א ע"ב) "אין מעברין אלא ביהודה שנ' לשכנו תדרשו כל דרשה כו' בשכנו של מקום" וע"ש בתוספות ואפשר שצ"ל "למעבר" ברי"ש,, ר"ל לעבר שנים וכמ"ש בתרגום (שה"ש ז ח') "ומעברין שנין וקבעין רישי ירחיא".

עמים הר יקראו, שבטיא דישראל לטור בית מקדשא יתכנשון. ר"ל שבטי ישראל להר בית המקדש יאספו לדעתו הוא מחובר אל "אהליך" שבפסוק הקודם, ופי' "עמים" הם השבטים "הר" הוא לירושלים שנקרא ג"כ אהל "יקראו" ר"ל יאספו.

שם יזבחו זבחי צדק, תמן יכסון נכסת קודשין לרעוא, ר"ל שם יזבחו זבחי קדשים לרצון. זבחי צדק הם הקרבנות כמ"ש "זבחי צדק עולה וכליל (תהלים נ"א כ"א) ומלת "לרעוא' הוסיף להטעים הענין.

כי שפע ימים יינקו, ארי נכסי עממיא ייכלון, ר"ל אוצרות העמים יאכלו. האומר שהיתה לפני הת"א הנוסחא "שפע עמים" טועה הוא כי המעיין יראה שכוונתו שהשפע שיביאו העמים על הימים באניות (כמ"ש בברכת יעקב "זבלון לחוף ימים ישכן").

ושפני טמני חול, וסימא דמטמרא בחלא מתגלין להון, ר"ל והמטמון הטמון בעפר גלוי להם. "סימא" בל' ארמית הוא אוצר (וכ"ת הירושלמי "נתן לכם מטמון" [בראשית מ"ג כ"ב] "יהב לכון סימא") ושפני הוא כפרש"י ל' כסוי ור"ל עפרות זהב הטמונות בחול יתגלו להם, ואף שההתגלות לא הוזכרה במקרא, המשיך הת"א את סוף הפסוק למלת "יינקו" שלפניה, שיינקו עשרם כתינוק המוציא חלב משדי אמו:

וטרף זרוע אף קדקד, וקטיל שלטונין עם מלכין, המשיל השלטון לזרוע באשר לה יש יותר כח מלשאר האיברים, והמלך לקדקד שהוא הראש והעיקר, וכל חיות הגוף תלויה כו, וידוע ששבט גד הלכו חלוצים לפני אחיהם וכבשו הארץ ממלכיה ושריה (כאמור על ספר יהושע).

וירא ראשית לו, ואתקבל בקדמתא דיליה, ר"ל ושלו נתקבל בראשונה כי שבט גד קבל ארצות סיחון ועוג ראשית כבוש ב"י.

כי שם חלקת מחקק ספון, ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר, ר"ל כי שם בנחלתו קבור משה הסופר הגדול דישראל, הוא כמ"ש רש"י "אשר שם בנחלתו חלקת שדה קבורת מחוקק והוא משה ספון כו'" ומ"ש "ספרא רבא דישראל" מלבד שתפש לשון רבותיו שהורגלו לכנות את מרע"ה בתאר זה, הנה בזה הוכרח לומר כן, כי באמת "מני מכיר ירדו מחוקקים ומזבולון מושכים בשבט סופר" [שופטים ה' י"ד] ורק מרע"ה "היה ספרא רבא דישראל" ולא קם כמוהו. ואף שזר הוא שמרע"ה יאמר כן על עצמו, וכמו שהקשה הש"ס במנחות (ל' ע"א ובב"ב (ט"ו ע"א) "אפשר משה חי וכו' ? הוא כענין שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ולפי מה שנכתוב במ"א שכוונת הגמ' שם "אלא הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע" שהמפרשים מקשים סוף סוף איך יכתוב משה "וימת משה ויקבר" בעודנו חי ? שאלה ח' הפסוקים נכתבו בו ולא ניקדו שבכתיבתן בלא נקודן יכלו להיות עתדים והו' היא וי"ו החבור, למשל "וַיָמָת משה" (כל עוד לא נוקד הוי"ו בפת"ח והיו"ד שאחריו בדגש) נוכל לקרוא "וְיָמֹת" וכן "ויקבר (כל עוד שלא ננקד הוי"ו בפת"ח), נוכל לקרוא "וְיִקָּבֵר" הוי"ו בשו"א ופירושו ויקבר בעתיד. וזהו מה שמשני הגמ' מתירוץ קמא שמשה קורא בפת"ח, שאז הי' קשה אפשר משה חי ? רק כותב. א"כ הכא נמי יש לומר שאף בעודנו חי יאמר ששם יהיה המחוקק ספון בעתיד (ומה גם אחרי שמעו מפי הקב"ה "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא וגו'").

ויתא ראשי עם, והוא נפק ועל בריש עמא. ר"ל והוא יצא ובא לפני עמו משמע שכוונתו על משה שהיה היוצא ובא לפני עדת ה' ולא על גד.

צדקת ה' עשה זכון קדם ה' עבד, ידוע למדקדקים שבל"ע יסמך השם המפשט ואל הפועל אל הפעול, אל הסבה ואל התכלית, לא כן הוא בארמית, ולכן שינה לת' פה את מין הסמיכות הזה "קדם ה'".

יזנק מן הבשן, ארעה שתיא מן נחליא דנגדן מן מתנן, ר"ל ארצו שותה מהנחלים הנמשכים מן הבשן, וכוונתו כמ"ש רש"י.

ומלא ברכת ה', ומלי ברכן מן קדם ה', המת' שינה מל"י שבעברית לל"ר ליופי המליצה הנופלת על הל' "מלא" וע' מה שהעירונו בפסוק כ"א [אך בכ"י הנוסח ומלא ברכתא].

ים ודרום ירשה, גנוסר ודרומא ירת, הוא כמ"ש רש"י "ים כנרת נפלה בחלקו וכו' " אבל מה שפי' רש"י "ירשה ל' צווי" הוא שלא כדעת הת"א, דלדעתו הוא עתיד, שאלו היה צווי היה מת' "אחסן" כמו שת' (לעיל א' כ"א). ואפשר שגם לדעת הת"א הוא צווי, רק שת' לפי הטעם. וע' בהבנת המקרא.

**ברוך מבנים אש, בריך ברכת בניא אשר.**ר"ל שנתברך בבנים כמ"ש רש"י בשם הספרי, כן משמע לכאורה מהת"א, אבל היודע את דקדוק לשון הארמית יראה כי כוונתו, ברוך יהי אשר ומבורך מפי כל הבנים בני יעקב, והוא מו רצוי לכל אחיו. כי ארצו שמנה ומשם יביאו כל מעדני מלכים לכל השטים ויאמרו יברך ה' את הארץ הזאת המוציאה פירות כאלה. ומ"ם מבנים מור על התחלת המקום כידוע למדקדקים. שזהו ההפרש בל"א בין הרבים הבאים בנו"ן בסוף ובין הבאים באל"ף בסוף, ואלו היתה כוונתו כדעת רש"י, היה מת' "בריך בבנין אשר". ומ"ש רש"י "ואיני יודע כיצד" לכאורה כבר תירץ אח"כ בעצמו "שהיו בנותיו נאות" והוא שנאמר בד"ה (א' ל"א) הוא אבי ברזית שהיו בנותיו נשואות לכה"ג ומלכים הנמשחים בשמן זית. אבל באמת כוונתו כי ברכת הבנות נכללה במלות "יהי רצוי אחיו" וברכת הבנים נכללה לפירושי במלות "ברוך מבנים אשר" ולכן קושיתו במקומה עומדת.

וטבל בשמן רגלו, ויתרבי בתפנוקי מלכין, ר"ל שיתגדל במעדני מלכים, ובאמת צ"ע שכן ת' "והוא יתן מעדני מלך" (בראשית מ"ט כ') ? ואפשר שמפרש "שמן" מל' "שמנה לחמו" (שם שם) וכמו שכתבנו שם ולכן היא היא.

ברזל ונחשת מנעלך, תקיף כפרזלא [ונחשא] מותבך [ובכ"י הנוסח ארעך], ר"ל ארצו תהיה חזקה כברזל ונחשת שיהיו הרי ברזל ונחשת בחלקו או שתהיה נעולה במנעולי ברזל שלא יוכל האויב לכבוש הארץ כאלו דלתותיה היו ברזל ובריחיה נחושה ונעולה מאויב ומתנקם.

וכימיך דבאך, וכיומי עולמתך תקפך, ר"ל תקפו יהיה כימי נעוריו, ודבאך הוא הלחות והכתות הזבות בגוף.

אין כאל ישרון. לית אלה כאלהא דישראל, כ"ה בחומשי רוו"ה. אבל בעל אוג"ר הביא הנוסחא הזאת, ואמר "והוא חרוף וגדוף לפי דרכי אונקלוס ע"ה" וקיים תחתיה נוסחת סביוניטה "לית אלהא אלא אלהא דישראל".

רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, דשכנתה בשמיא בסעדך ותקפה בשמי שמיא. ר"ל הוא אשר שכינתו בשמים ותקפו בשמי שמים יהיה בעזרך (ישרון), ולפי דעת הת"א תהיה שליבת הפסוק כאלו היה כתוב "רוכב שמים ובגאותו רוכב שחקים בעזרך".

מענה אלהי קדם, מדור אלהא די מלקדמין, ר"ל השחקים הנזכרים לפני זה הם למעון לאלהי קדם.

ומתחת זרעות עולם, ובמימרה מתעבד עלמא, ר"ל ובמאמרו נברא העולם (בחומשי רוו"ה "במימרה" בלא וי"ו החבור, ובכ"י די במימרה) ר"ל ומתחת ה' הוא העולם, כי הוא על כל העולם, והעולם תחת זרועותיו, כי במאמרו בראו וברוח פיו קיימו, ולהרחיק ההגשמה השמיט בתרגומו מלת "זרעות" וזהו דעת הגאון שהביא הראב"ע שאמר פי' ומתחת השם וכו' " ולא פי' כלום, ואמר שהוא דעת הת"א.

ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד, ותרוך מן קדמך סנאה ואמר שיצי. כלומר הרוכב שמים הוא המגרש אותם מפניך באמירתו בלבד.

וישכן ישראל בטח בדד, ושרא ישראל לרוחצן בלחודוהי. ר"ל וישכון ישראל לבטח לבדם, כלומר אף בהיותם לבדם תשקיט הארץ ממלחמה ואיש תחת גפנו ותחת תאנתו. או כונתו במלת "בלחודיהון" שיהיו נבדלים מיתר העמים.

עין יעקב, כעין ברכתא דברכנון יעקב, הוא כמ"ש רש"י "ל' ועינו כעין הבדלח" וכמורגל תמיד בתלמוד "מעין עוה"ב" ובנוסח התפלה "מעין הברכות" "מעין שבע", כלומר כמו הברכות שברך יעקב אבינו כן תבורך הארץ שתוציא דגן ויין.

אף שמיו יערפו טל, אף שמיא דעלויהון ישמשנון בטלא, ר"ל אף השמים שעליהם ישרת אותם בטלליהם.

אשריך ישראל, טובך ישראל, פי' כמו "אָשְרֶךָ" שהוא "אושר" בכנוי הנוכח.

מי כמוך. לית דכותך, כבר ידענו דרך הת"א לת' בדרך החלטה אם בחיוב או בשלילה כפי שיסבול הענין. ולא בדרך השאלה.

מגן עזרך, תקיף בסעדך, ר"ל גבור בעזרך שלא כלית בגלות.

ואשר חרב גאותך, דמן קדמוהי נצחן גברותך, ר"ל ממנו יצא עוז ונצח גבורתך כי היא החרב שבה תתגאה.

ויכחשו איביך, ויכדבון סנאך. הוא כמ"ש רש"י "כגון הגבעונים וכו'".

ואתה על במתימו תדרך, ואת על פריקת צוארי מלכיהון תדרך. "פריקת צואר" הוא כמו "מפרקת הצואר" ות' "במותימו" לפי הענין רומז למ"ש רש"י "כענין שנאמר שימו את רגליכם על צוארי המלכים האלה" (יהושע י').