ולמדתם, וְתַלְפוּן. ט"ס הוא וצ"ל "וְתֵלְפוּן" בקל והטעות נשתרבב פה מלקמן י"א י"ט ששם צ"ל בפיעל כמו שהוא בעברית.

פנים בפנים, ממלל עם ממלל. ולקמן ל"ד י' ת' "אפין באפין" אפשר משום ששם הוא למשה, והכא לכל ישראל ואולי משום ששם כתיב לפני זה "אתגלי" ת' של "ידעו" ופה כתוב אחר זה "מלל" ת' של "דבר".

שמור, טר. בפ' יתרו במלת "זכור" ת' "הוי דכיר" ולא ידעתי למה לא הוסיף גם פה מלת "הוי" כי זכור ושמור שוים במשקלם ואולי משום שלא יפול צווי על האדם בדבר התלוי בטבעו כמו זכירה וכאשר התקשו המפרשים בצווי "ואהבת את ה' אלהיך" כי מה יעשה אם ישכח, ע"כ הוסיף שם מלת "הוי" ר"ל השתדל בעצמך שתהיה זוכר משא"כ פה ועוד יש לחלק שהזכירה היא תמידות לכן ת' "הוי דכיר" ר"ל היה זוכר לבלי תשכח לרגע, משא"כ השמירה לבלי לעשות מלאכה היא איננה תמידות לכן לא הוסיף מלת "הוי".

עד שוא, סהדותא דשקרא. ובפ' יתרו שכתוב בעברית "עד שקר" ת' ג"כ "דשקרא" ולא הבדיל בין שקר לשוא, והאמת עד לעצמו, כי מלת "שוא" תכלול גם השקר, והראיה שלעיל בפ' י"א ת' "לשוא" הראשון "למגנא" והשני "לשקרא" שבאמת ההזהרה חלה גם על הנשבע על אבן שהוא אבן, אבל העונש חל רק על הנשבע על העץ שהוא אבן.

ולא יסף, ולא פסק. היא כפי' הא' שברש"י, וכ"ה מפורש בש"ס ירושלמי פ"א דמגילה הלכה ה'.