אשר מלאתיו, דאשלמית עמהון, בעברית שב על כל אחד מהחכמים, ובארמית הסב הפעל אל כולם, ובחומש רוו"ה הנוסחא "דאשלמית עמה" כבעברית ובכ"י שלי "דאשלמית יתה".

ואבנט, וְהֶמְיְנִין, לא ידעתי למה שינה לת' בל"ר ? ואפשר שבאשר גם "חשב האפד" ת' "הֶמְיָן" ת' פה ל"ר לסימן, ובכ"י שלי "והמינא" וכ"ה גם בחומשי רוו"ה, ועיין במס' יומא דף ו' אם היה אבנט של כה"ג וכהן הדיוט שוין.

מעשה חרש אבן, עובד אֳמַן אבן טבא. לעיל (בראשית ד' כ"ב)"חרש נחשת" ת' "דעבד" אבל פה שת' "מעשה" עובד, ית' בפנים אחרים, וכן לקמן (ל"ה ל"ה) "חרש וחשב" ת' "נגר ואומן" כי במלאכת עץ נקרא "נגר".

מוסבת משבצת, משקען מרמצן, ערמב"ן (לעיל כ"ה ו') שפי" מלשון "ומסקי ליה ברמצא דפרזלא" (שבת דף צ ) וע' בנתה"ש שכתב "וכן יעשו גם היום בכל אבן יקרה בטבעות שעושין מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחז את האבן כדי שתתראה מכל צד ולא יטמן יפיה והדרה.

ארבעה טורים אבן, ארבעה סדרין דאבן טבא, הוסיף מלת "טבא" להטעים כוונת הכתוב שנכפלה בו מלת "אבן"

טור אדם, סדרא קדמאה סמקן, הטור האחד, סדרא חד, לפי משפט לשון ארמית היה צריך לת' טור אדם, סדרא חד" והטור האחד, סדרא קדמאה, ושינה להשוות המאמרים, כי בהטורים שאחריו כתוב המספר קודם להנספר.

פטדה, ירקן, היא האבן Torz שהיא ירוקה.

וברקת. ברקן, שאורו מבריק.

נפך, אזמרגדין, ע' ערוך והראב"ע שפי' כמו "ותשם בפוך עיניה" והאבן Smaragd ג"כ ירוק וסמוך לשחור.

ספיר, שבזיז, ע' ערוך ע' "זוז" שכ' שהוא כמו "זיז" בלה"ק (ישעיה ס"ו י"א) שהוא מאיר ומציץ, ואולי נתוסף עליו "שב" לומר שהוא מציץ שבע מראות, או "שב" הוא מל' "שביבא" שהוראתו גם בעברית גם בארמית, על הדבר המציץ, ובכ"י שלי "סבסיס". בסמ"ך

ויהלם, וסבהלום. אולי כוונתו כמ"ש הראב"ע שהוא כמו "שבהלום" ור"ל ששובר האבנים, והוא מגזרת "הולם פעם" אבל כתב "וזה לא יתכן ע"ש. ואפשר שסב הוא משם "סביב" ור"ל שבכל סבובו נוקב בדלת, או כמ"ש לעיל שמאיר שבע גוונין.

לשם, קנכרי, היא אבן קטנה, ואולי מוצאה מעיר לשם הנזכרה בכ"ק (יהושע י"ט מ"ז) ובלשון יונית נקראה האבן הזאת Kenchros כמו גרעין הדוחן.

שבו, טרקיא, היא אבן הנקראת בל"ע Turquois הובאה מארץ פרס לטורקייא ואולי "שבו" משם "שבה" בעברית בעבור השרץ הנשבה בתוכה, ולכן הוא מתו' בארמית "טרקיא" משם "טרק" שהוא כמו סגירה בלה"ק, טרוקי גלי" (ברכות כ"ת ע"א) "דין לא נטרוק" (ערובין ק"ב ע"א) "טרק גלא באפיה" (ב"ק קי"ב ע"א) ויקרא "טרקיא" בעבור השרץ הנשבה. ובת"י "שבו " ברזילין" אפשר שכוונתו על האבנים היקרות שנמצאו בארץ Brazils אשר נודעה זה כארבע מאות שנה ובה נמצאו אבנים טובות למרבה. ואם אמת הוא גם מזה ראיה שנמצאו כמה דברים בת"י מזמן מאוחר כאשר הבאנו באיזה מקומות. ואפשר שכוונת הת"י על האבן היקרה הנקראת בל"י Beryllon.

ואחלמה, ועין עגלא, היא כעין של עגל, ובת' ירושלמי (במדבר ב' י"ח) "עינעגלא" תיבה אחת. ואפשר שהוא מש' "חלם" שהוראה בלה"ק חוזק, כמו "ותחלימני ותחייני" (ישעיה ל"ח ט"ז) "יחלמו בניהם" (איוב ל"ט ד') "בריר חלמות" לד"ק (שם ו' ו') ומזה הוא ג"כ חלמון שבביצה.

תרשיש, כרום ימא, ביחזקאל (א' ט"ז, י' ט') ת' "תרשיש אבן טבא" ומפני שתרשיש סמוך לים באיספניא נקרא "כרום ים" ואפשר שזהו מה שאמרו רז"ל (ברכות ו' ע"ב) "מה כרום זה משתנים פניו לכמה גוונין" וראיתי עכשיו שחכה א' דאקטאר לעווי (מברעסלויא) שיתף זה השם עם "אכרום" שהוראתו שחור (ירמיה ח' כ"א, יואל ב' ו', נחום ב' י"א) וגם עם "כרומא" שהיא אבן טובה מצבע אדום הדומה לדעתו לכרמיל בעברית, ואמר שהוא הנקרא בל' אשכנזית Karmesinfarbe.

שהם, בורלא, וכן לעיל (פסוק ט') לקמן (ל"ט י"ג) והיא הנקראת בל"ע Beryl ומראֶהָ ירוק, ובנ"א "בירלא" וכן בא גם ברבוי "בירולין" (איוב כ"ח ט"ז).

וישפה, ופנטירי, לקמן ל"ט י"ג ת' "ופנתירי" בתי"ו ע' ערוך ערך "אפנטר" שכתב, שהיא אבן יקרה מלאה חברברות כמו נמר ואפשר שלכוונה הזאת דרשו בילקוט סי' תת"כ, ע"פ "ישלח בהם ערוב" [תהלים ע"ח מ"ה] ר' יהודה אומר פנתרי שלח בהם בעבור שהיא מעורבת מכמה גוונין, יען כי הוקשה להם, אם היתה כוונת הכתוב על מכת הערוב שהיתה מעורבת ממיני חיות שונות, היה לו לומר "ויאכלום" בל"ר מפני שאין אכילת כל החיות שוה ואפשר ששרשו "שוף" מן "נשף" או "שפשוף" מפני שצריכה לשפשוף הרבה עד שיצא אורה.

על שמות, על שמהת. ת' אחר ל' המקרא וטעמו "בשמתם"

שרשת, תכין, מתרגומו נראה שכוונתו, ששרשת ושרשרת שבפסוקים לעיל י"ד, ולקמן ל"ט ט"ו אחת היא, ושניהם ל' שלשלת בחלוף למנ"ר, וכאשר הביא רש"י בשם מנחם בן סרוק, אולם לא מטעמיה שהוא פתר שתיהם מגזרת "שרש" ובאמת הונחו שתיהם על כל דבר העשוי במקלעת, וכ"ה בקהלת ד' י"ב, ובמס' שבת [דף נ"ז ע"א] "תיכי חלילתא" וכן בב"ק קי"ט ע"ב "מאי אריג תיכי" וערש"י שם

ואת שתי קצות שתי העבתות, וית תרתן גדילן דעל תרין סטרוהי. ת' כאלו היה כתוב "ואת שתי העבתת אשר על שתי קצותיו" וצ"ע, וע' ברמב"ן (ויקרא א' ט"ז) שכ', אבל הפך תרגומו לצורך דבר שידע בו, ות', ואת שתי קצות שתי העבתת, כן בהפוך, וית תרתן גדילן דעל תריו סטרוהי, וכן רבים. ומרש"י לא משמע כן.

פי ראשו, פום רישה. בכ"י פומה וכן עיקר, כי גם בעשייה (לקמן ל"ט כ"ג) לא נאמר ראשו.

לא יקרע, דלא יתבזע, לכאורה צ"ע, הלא ביומא (ע"ג ע"א) למד מדלא כתיב "שלא יקרע" ש"מ הקורע בגדי כהונה לוקה, ואיך ת' "דלא" הסותר דברי התלמוד? אולם ! דברי רש"י שכ' "כדי שלא יקרע והקורע עובר כו' " תמוהים עוד יותר שנראה כסותר דברי עצמו, אלא שרש"י (שכ' פירושו תמיד כדעת הת"א כמו שכתבנו כבר כ"פ) סובר אף שהוא נתינת טעם מ"מ מדהזהירה התורה לבלי יקרע ש"מ שאסור לקרוע והקורע עובר בלאו, ובזה ניחא מה שת' "ולא יזח החשן" (לעיל פסוק כ"ח) "דלא יתפרק חושנא" הלא רז"ל למדו מזה "המזיח חשן לוקה" ? יען כי המת' סובר שהזהרת התורה לבלי יבוא אל המעשה, הוא אזהרה שעונשין עליה את העושה המעשה ההוא, וכן ראינו כי גם בבדי הארון שכתבה התורה "לא יסורו ממנו" (לעיל כ"ה ט"ו) למדו חז"ל שהמסיר לוקה, ומלבד כ"ז נראה לדעתי אם נתבונן בפשוטו של מקרא, כי גם רז"ל צדקו בהוכחותיהם, גם המת' צדק בתרגומו, יען כי רז"ל בקדשם השקיפו בעומק הפשט שכל אלה השלשה פסוקים, צריכין אנחנו לפרש בחסרון ש' הבא ת' "למען". כי היאך יצוה הכ', לא יִקָרֵעַ" בנפעל שהוראתו פעול מעצמו, וכן "לא יזח" הוא ג"כ הנפעל כעדות המת' שת' באתפעל וכן "לא יסורו" שהוא פעל עומד ? ובע"כ צריכין אנו לומר שחסר הש' וצ"ל "שלא יקרע, שלא יזח, שלא יסורו" ומדלא כ' הקרא בפירוש בש' ש"מ של לאו אתא [בכ"ז נראה הגי' שמצאתי בכ"י "לא" בלא ד' כמו לא יסורו, ולא יזח, וכן "לא יסור לבבו" (דברים י"ז י"ז) ת' "ולא יטעי לבה" אף שרז"ל אמרו (סנהדרין כ"ת ע"א) "מה טעם לא ירבה משום שלא יסור לבבו".

ופעמני זהב בתוכם, וזגין דדהב ביניהון, לא ת' "בגויהון" משום שסובר כדעת הרמב"ם שפי' בין רמון לרמון" ולא כד' הרמב"ן שפי' בחלל הרמונים".

פתוחי חותם, כתב מפרש, לא הוסיף "כגלוף דעזרן" (כלעיל פסוק י"א) משום שסובר כד' הרמב"ם (פ"ט מה' כלי המקדש) שהאותיות היו בולטות, כמבואר בסוגיא דגיטין (כ"א ע"א) ועי' בהראב"ד שם.

קדש לה', קדש לה', לא ת' "קודשא" משום שאלה המלות "קדש לה'" בעצמן היו על הציץ בלה"ק.

על מצח אהרן, על בית עינוהי דאהרן. ע' בעירובין (צ"ה תוד"ה מקום) ובסוכה (ה' א' תוד"ה ואל יוכיח) שהוכיחו שהציץ היה בגובה הראש מדמתרגמינן "בין עינוהי" וצ"ע, חדא דבת"א שלנו כתיב "בית עינוהי" ועוד אתר שמצינו שהתיב"ע ית' תמיד "מצח " בית עינוהי" א"כ מאי ראיה מהת"א אחר שכוונת הכתוב במלת "מצח" בית עינוהי ? ואפשר לתרץ קו' א' בחברתה, שמדשינה אונקלוס לת' בזה גם מלת "מצח" - המתורגמת תמיד "בית עינוהי" - "בין עינוהי" ש"מ שהיה לו בקבלה מרבותיו שהציץ היה בגובה הראש, ונוסחת הת"א שלפני התוס' היה "בין עינוהי" ורק מאשר נמצא מתורגם בכל המקומות בתנ"ך "בית עינוהי" נשתרבב הטעות גם פה גם בכ"י ישן מצאתי "בית עינוהי".

ונשא, ויטול, לא ת' "וישבוק" (כלקמן ל"ד ז') כי הכ"ג אינו הסולח, והוא נושא רק המשא, וכ"מ מרש"י.

ומגבעת, כובעין, ע' רמב"ם (פ"ח מה' כלי המקדש) במחלוקתו עם הראב"ד ובמשנה למלך שם, ועמ"ש לקמן (ויקרא ט"ז ד')

ומלאת את ידם, ותקרב ית קרבנהון. כן ת' בכל המקומות שנמצא מנוי יד, ולא כרש"י, ע' ביומא (דף ח') "במה מחנכן" וברמב"ן ע"ז הפסוק.