אלהים, דהלן. ת' ל"ר משום שבא אחריו הפעל ג"כ בל"ר, ולא ת' "טעון" כמ"ש (לקמן ל"ד ט"ו) אולי סובר כמ"ש הכוזרי מ"א סי' צ', "שלא כחשו בה' כמ"ש אהרן חג לה' מחר", ע"ש, וכמ"ש (בפסוק ה') "לפניו" לשון יחיד, ר"ל לפני ה' מפני שלא רצו רק מנהיג מורגש כמו שאמרו כי זה משה האיש וגו'. אבל תירוץ זה לא יספיק, כי גם לקמן (ל"ב ל"א) "ויעשו להם אלהי זהב" ת' "ועבדו להון דחלן" ולא טעון" ולכן נראה כמ"ש בהקדמה כוללת שדרך אונקלוס לבלי לבזות יראת האומות, ולפי דעתם ומחשבתם אינם "טעון".

הניחה לי, אנח בעותך. שינה מפני כבוד שמים, וכמ"ש רז"ל (ברכות ל"ב) "כביכול תפשו להקב"ה וכו'.

על הרעה, מן בשתא דמללתא. ע' באוג"ר שהביא הנוסחא "דחשבתא" וקיים אותה ואע"פ שלקמי (פסוק י"ד) כתוב מפורש "אשר דבר" הנה ידענו כי אצל הבורא ית"ש מחשבה ודבור א' היא. ובכ"י שלי מצאתי "דמללתא".

חרות, מפרש. אף שמצינו הפעל "חרת" בארמית מורה על תקיקה (דברים י"ט כ"ח) ת' פה "מפרש" לרמז על לשון ביאור, ודרשת רז"ל (שמות רבה פמ"א) חירות ממלאך המות וכו' ידועה.

ויטחן, ושף. הוא מל' "שפיין גרמי" בל' ת"י (איוב ל"ד כ"א) ר"ל אחר שנשרף ונתך באש ונעשה שחור כמ"ש הראב"ע שפירד הרכבת חלקיו ע"י האש, ומה שנודע להחכמים האחרונים ע"י נסיונות רבות נודע כבר לאדון הנביאים, וגרד ונפץ החלקים עד אשר דק ויזר על פני המים.

בקמיהם, לדריהון, מרש"י משמע שמפרש מלת "לקמיהם" לשונאיהם. ומדלא כ' כדרכו (אם התרגום חולק על הפשט שהביא) "ותרגומו" משמע לכאורה שהי' לו גי' אחרת בתרגום "לדבביהון" אבל לא מצינו "דבבא" לשם התואר, כ"א "בעל דבבא" או "בעיל דבבא" ודבבא הוא רק שם המקרה כמו "שנאה" ומהראב"ע משמע שהיה לפניו כגרסתנו ופי' "לקמיהם" כמו "ואחרון על עפר יקום" (איוב י"ט כ"ה) שפירושו דור אחרון שיקום על עפר ועי' רמב"ן שפי' כוונתו כי העגל יהיה לתקלה לדורות הבאים שיאמרו לא לחנם עשו אבותינו את העגל רק שידעו כי הוא אשר העלם ממצרים כו' כאשר היה בירבעם שעשה העגלים ואמר הנה אלהיך ישראל וכו'.

מי לה', כל מן דחליא, ל"ר, ר"ל כל יראי ה' יבאו אלי (ובחומשי רוו"ה "מן דחליא" בלא מלת כל).

ואיש את קרבו, ואנש ית קריבה. לא תרגם "גבר" משום שהכא גם אשה וקטן במשמע.

מלאו ידכם, קריבו ידכון קרבנא. ע' באוג"ר שהרחיק הגי' הזאת באמרו שאם היתה כוונת המת' לתרגם מלת "יד" מל' יד ממש לא היה מזכיר קרבן כי איננה בכח ל' מלוי רק בכח מליצת מלוי יד כו' ואחר שהזכיר מלת "קרבן" לא יתכן להזכיר לשון יד, ולכן קיים הגי' "קריבו קרבנכון" וכוונת המת' או כמ"ש רז"ל בזבחים (דף מ') משום חנוך כהונה. או כמ"ש יב"ע לכפרת דמים, וע' בת' ירושלמי שמשם משמע ג"כ שהיה לו הגי' "קריבו קרבנכון" אבל מרש"י שלא כתב "ותרגומו בפנים אחרים" (כמו שהעירונו לעיל ל"א ל"ב) נראה שהיה לפניו הגי' בתרגום "קריבו ידכון לה'" בלא מלח "קרבן".

אשר עשו את העגל, על די אשתעבדו לעגלא. ערמב"ן ששי' דברי הת"א כי לא ירצה ליחס מעשה א' לשנים, ובאשר הכתוב אומר פה "אשר עשה אהרן" ויחס את עשיית העגל לאהרן, לא יתכן ליחס אח"כ המעשה ההוא אל העם, לכן ת' "די אשתעבדו" וכמ"ש לעיל (בראשית ל"ט כ"ב) (כי שרשי "עשה, עבד" נרדפים הם בל' עברית, כמו "מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט" [ישעיה ל"ב י"ז] וכדומה רבות, וכמו שהפעל "עבד" יבא בבנין הקל כן על העובד, כמו "אשר עבדו בהם" [שמות א' י"ד] "וכן על הנעבד עבדתיך ארבע עשרה שנה" [בראשית ל"א מ"א] כן יתורגם פה גם הפעל "עשו" בפעל "אשתעבדו" וכן הוא (לעיל בראשית י"ב ה') "אשר עשו" שח' "דשעבדו") ואשר לא ת' "דיפלחו" יורה כי המת' סובר שלא עבדו כ"א בגפוף ונשוק, וכמ"ש הרמב"ן שסובר כמ"ד [יומא ס"ו] גיפף ונישק במיתה בידי שמים, ר"ל שעשיית העם היינו גפוף ונשוק, ועשיית אהרן שעשה כמצותם, ובמתכ"ת כתלמיד לפני רבו אפשר שהמת' סובר כמ"ד ביומא (דף ס"ו) "עדים והתראה בסייף, עדים בלא התראה במיתה בידי שמים" וכ"ד רש"י דלאידך מ"ד שהי' גפוף ונשוק קשה קושית רש"י, הלא אינה במיתה, ודוחק לומר שהיה להם אז דין בני נח כמ"ש המהרש"א (שם בחדושי הלכות) ולכו ת' "אשתעבדו" שהוא ל' עבודה שהוא מעשה עבודתם כמ"ש "את אלהיהם היו עובדים".