בראשית ברא, ת' בקדמין ברא. נראה שהמתרגם אינו סובר כרש"י ושאר המפרשים כי בראשית ברא. הוא כמו בראשית ברוא (וב' הפסוקים הראשונים בכללם הם נושא המאמר) אלא סובר. בראשית ברא. הוא הכלל ואח"כ בא הפרט. ללמד שברא הקב"ה את עולמו מאפס מוחלט מאין ליש. וזה הוא יסוד התורה אשר התחילה בבראשית ללמד שהעולם מחודש וכמ"ש הכוזרי בהרבה מקומות ויש בהקדמה כוללת. ולכן לא יקשה למה לא התחילה התורה באמת "אלהים ברא בראשית" כשנוי הע' זקנים לתלמי המלך (מגילה ט')? ולמה לא שמשה התורה גם פה בעבר המסודר עם וי"ו ההפוך. כמו ויברא אלהים את התנינים? כי לדעת המתרגם. ב' מלות הללו "בראשית ברא" באו להורות שהעולם איננו נצחי רק הבורא ית' הוציא את הכל מן האפס אל היש. ולכן "ברא" הוא עבר מוקדם Plusquamperfetcum שברא הקב"ה מה שאינו ליש. ובזה מיושבת קושית בעל ס' יא"ר המובאה בס' אוהב גר. למה לא תרגם "בקדמיתא" תחת "בקדמין" כי בקדמיתא הוא התרגום של בראשונה, כמ"ש (במדבר ב' ט'). וזה אינו אמת כמ"ש רש"י כי המים נבראו תחלה. אבל בקדמין יורה על תחלת הבריאה מאין ליש כמ"ש:

אלהים ת' ה' בכל התורה תרגם אלהים בשם הוי"ה. רק במקום שכתוב בתורה ד' אלהים ת' אלהים כמו בעברית. ובכל מקום שמצינו בתורה אלהים עם איזה כנוי, כמו אלהיכם אלהינו, ת' בל' יחיד אֱלָהָכוֹן אֱלָהָנָא אֱלָהָךְ וכדומה. והטעם (מלבד הנסתרות ממנו כמ"ש הרמב"ן ע"פ אנכי ארד עמך - וע"ש בבאורנו - שהם סודות ידועים למשכילים) הוא, כי ידוע שאחת מן היתדות אשר המתרגם תלה תרגומו עליהם היא להרחיק כל מחשבת רבוי אלהות. רק כשהוא שם לווי אחר השם הוי"ה הוכרח לתרגם כעברית. ועוד נראה שרצה לעקור דעת האפיקורסים האומרים פרשיות פרשיות נתנה התורה. ר"ל הפרשה אשר שם ה' בקרבה איננה זאת אשר שם אלהים בתוכה. וכל מי שיש לו עינים לראות יראה כי הבל יהבלון שיש כמה פרשיות אפי' בס' בראשית. אשר יזכרו השמות ה' ואלהים יחד. ולהרחיק אפי' שמץ מן הדעה הנפסדה הזאת תרגם כל פעם ה'. ועי' בהקדמה כוללת:

יום אחד. יומא חד. כבעברית לפי שאין ראשון בלא שני ועדיין לא נעשה השני כמ"ש המפרשים:

בתוך, במציעות. לא תרגם בגו כדרכו אלא במציעות. כמו שדרשו רז"ל בב"ר פ' ד' בינים ובינתיים וכו' תלויים במאמר:

ולמועדים, ולזמנין. לא ת' למועדיא כמו שת' מועדי ה' וכמ"ש רש"י כי דחוק מאד לומר על שם העתיד ולכן ת' כפשוטו לזמנין ר"ל רגעים ושעות ותקופות קיץ וחורף וכו':

ישרצו, ירחשון, עיין רמב"ן

בצלמנו, בצלמנא. אף שכל ישעו וכל חפצו להרחיק הגשמות כמ"ש הרמב"ם במורה ח"א פ"ב הניח מלות צלה ודמות בתרגומו. רק לקמן פסוק כ"ז בצלם אלהים. ת' בצלם אלהין וכ"ה בכ"י ישני' (וכן לקמן ט' ו' צ"ל ג"כ בצלם אלהין) אף כי בכ"מ ת' אלהים בשם הוי"ה שנה בזה. לבלי ליחס לה' שום דבר מהצלם. כי מה דמות תערכו לו ? והנה החזקוני בפסוק כ"ז הביא בשם ב"ר שמבראשית עד ולאדם יש ע"א אזכרות. ואת"ל בצלם אלהים מנוי בסכום יש ע"ב. ולכן לא שינה הת' עכ"ל. משמע שהיתה לפניו הנוסחא "בצלם רברביא" והאברבנאל כתב "אונקלוס עשה צלם מוכרת ולא סמוך ות' בצלמא". ש"מ שהיתה נוסחתו בשם הוי"ה וצ"ע עוד. ודע כי צ"ל אלהין בנו"ן להבדילו מכל אלהים בתורה הסמוך לשם הוי"ה שמתורגם בכ"מ אלהים:

טוב מאד, תקין לחדא. בכ"מ בפ' זאת ת' טב. ופה ת' תקין. כבר הרגיש בזה הרמב"ן ואמר והא תקין לחדא. "שמתוקן הסדר מאד" כי הרע נצרך לקיום הטוב וכמ"ש "בתורתו של ר"מ מצאו כתוב והנה טוב מאד זה המות (ב"ר פ' ט') (וא"צ לפי' המהבילים שר"מ קרא מות כמו מאד. כי גם הרע המות ויצה"ר נצרכים לקיום העולם) ועי' מ"ש לקמן (ג' כ"א).