אדנַי, רבוני. בפתח הנו"ן ובתרגום רוו"ה רבונִי בחירק הנו"ן והיא ט"ס, כי פה הוא ל' רבים.

ומצות ופטיר. ת' בל' יחיד ולא ידעתי למה, ועמ"ש לקמן (שמות י"ב ח').

אל נא, בבעו כען, עמ"ש לקמן ל"ג יו"ד.

גש הלאה, קריב להלא. ערש"י שכתיב "התקרב לצדדין".

בסנורים, בשברוריא. עי' ערוך ערך שבריר. וביב"ע תרגום חוודרוריא, ובת' ירושלמי, הדבריה. ולדעת הדר' לעיוי במדרש המלים שלו, הוראת שבריריא הוא על זכות הראיה מש' "ברר" ובא ע"ד סגי נהור ונראין דבריו כי כן מצינו גם בש"ס (יומא כח) "שברורי דשמשא קשי משמשא" ופירושו, קוים הבאים מהשמש דרך נקב בקיעה קטנה קשים מהקוים הבאים מהשמש במקום פתוח. ואולי גם ביב"ע הוא ט"ס וצ"ל "חיורוריא" והוא מן "חיור" ג"כ להוראה הזאת.

הנמצאת, דאשתכחן מהימנא עמך. ר"ל מאמינות כמוך, וע' בהראב"ע ע"פ לקחי בנותיו (לעיל פסוק יד) שכתב "ב' בנות היו לו ומתו בסדם, והעד הנמצאות "וע' בנה"ש שפי' הנמצאות, המזומנות לך בבית להצילן, כן פי' רש"י וכ"ת יב"ע והמת' האשכנזי. ואונקלוס ת' דרך דרש דאשתכחא מהימנן עמך, ור"ל שלא צחקו עליך כארוסיהן" וכן איתא בב"ר (פרשה נ') "א"ר יצחק בר טובי' שתי מציאות רות המואביה ונעמה העמונית" וכן מצאתי דוד עבדי (תהלים פ"ט כ"א). ועי' מה שדרשו רז"ל ע"פ ואני עבדך בן אמתך (יבמות מ"ז ע"א). ומסכים גם כמעט עם דרכי הלשון, יען כי הפעל "מצא" הונח תמיד על הדבר הבלתי נקנה בעמל ויגיעה, ובאשר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ע"כ ייחסו הכתובים את הצדיקים גם אל ה' כביכול בבחינת "מציאה". ולא ידעתי מהו "עמך" אם רק שלא צחקו ? ויותר נראה שהוא (פעל נגזר) מהשם "המיינא" ר"ל הדבוקות בך (ואולי מלת "עמך" איננה מוסבה למלת "מהימנא" שלפניה, כ"א למלת "דאשחכחן שלפני פניה, ור"ל הנמצאות עמך, וכמו שת' יב"ע "דהשתכחן גבך" רק שאונקלוס הוסיף דרך דרש מלת "מהימנא" ר"ל שלא צחקו עליך).

אל נא אדני, בבעו כען רבוני. ובנ"י נכתב בצדו ה'. וגם ממה שתרגם בפ' שאח"ז, מצא עבדך חן בעיניך, אשכח עבדך רחמין קדמך, נראה שצ"ל פה ה', כמ"ש רש"י רבותינו אמרו ששם זה קדש שנאמר בו להחיות את נפשי, מי שיש בידו להמית ולהחיות. לא ידעתי למה לא ת' מלת "אל" שהוא מלת השלילה, כאשר ת' לעיל פסוק ז' "לא תבאישון" עמ"ש לקמן ל"ג יו"ד ואפשר כי לא ישרה נפש אונקלוס במלת השלילה שלא בא אחריה תיכף הפעל. וכן מצינו בש"ס (ברכות ז') ע"פ "לא אדוני" (ש"א א') שדרשו, "לא אדון אתה בדבר הזה" וכדומם רבות.