היו אשורם ולטושם ולאמים, הוו למשרין ולשכונין ולגנון. הוציא אותה מפשוטם שהם שמות עצמיים פרטיים, ופירשם כתוארים. בעבור שהיתה קשה לו מלת "היו" ע"כ תרגמם כתארים, ומשרין ושכונין, שניהם הם לשון מתנות. וההבדל ביניהה כתב הרמב"ן שהראשונים הם הולכי על דרך מעיר לעיר. והשניים הם נטושים על פני האדמה ושוכנים באהלים. וגנון בארמית, הוא כמו "איים" בעברית (ע' ישעי' מ"ב ט"ו) ובב"ר פ' ס"א אמר ר"ש ב"נ אע"ג דאנן מתרגמינן תגרין ולפדין כו'. ור"ש היה בבלי. ות' ירושלמי הוא "תגרין" משמע שבתרגום אונקלוס שלפניו היה ג"כ "חגרין" ומה שאמר "אנן מתרגמינן" ע' בהקדמה כוללת.

קדמה, קידומא. משום שכפל הכתיב אח"כ "אל ארץ קדם" לכן ת' "קדמה" כמו "לפניה" וכמו "קדמה מזרחה" (שמות כ"ז י"ג)

לאמתם, לאומהון. כל לאמים ת' "מלכוון" רק הכא שמזכיר נשיאים הוכרת לתרגם כן. ויסודתו בלשון. יען כי כל לאומים הל' הוא מן השרש, והראי' "ולאם מלאם יאמץ" והוא בל' זכר, אבל פה הל' הוא מאותיות בכל"ם, והיא מן אימה, והראיה כי גם הרבוי בעברית בא בל' נקבה.

ויגוע ואתנגיד. ע' ערוך ערך נגדא. וע' רמב"ן שהאריך בזה. ומ"ש בגמ' (ב"ב דף ט"ז). אין גויעה אלא בצדיקיה" (ר"ל אפיסת הכחות) אם מחובר אל ויאסף אל עמיו שנאמר קודם קבורה. ולכן במתי מבול (לעיל ז' כ"א) שלא כתיב בהם אסיפה ת' ויגוע, ומית, ולא ואתגגיד ; וגבי אהרן דכתיב "כי גוע אהרן" (במדבר כ' כ"ט) שת' "מית" ולא אתנגיד, משום ששם שב כי גוע על ויראו שת' וחזו, והם ראו את פטירתו מהם ולא דרך מיתתו.

נפל, שרא. טעמו לקיום נבואת המלאך שאמר (לעיל ט"ז י"ב) ועל פני כל אחיו ישכן". שגם שם ת' "ישרי" ולא כמ"ש בב"ר סוף פ' ס"ב ע"ש.

ויאמר ה' לה, ואמר ה' לה. לא ת' "מימרא דה"' רק ה' בכבודו ובעצמו, כי נביאה היתה וכמ"ש בב"ר פ' ס"ג, "מעולם לא נזקק הקב"ה להשיח עם אשה אלא עם אותה הצדקת".

איש ציד, גבר נחשירכן. ע' במס' ב"ב (דף קל"ט ע"א) בתוס' ד"ה מתני' בשרכא, שכתבו שהוא אדם בטל. (וע' בב"ק דף צ"ב ע"ב שכ' ר"ת על גברא נחשירכן, שהוא שם תואר מורכב מן "נח" ומן "שרך" ר"ל איש בעל מנוחה ואוהב בטלה. ומת"י משמע שהוא נחשירכן למיצד עופות וחיות. וע' ברמב"ן ובפי' על הת"י שהן ב' מלות "נחש ירכון" שהיה לו נחש על ירכו לסימן. והתוס' בב"ב שם הביאו בשם הערוך שגרס שדכן בד' ; אבל בערוך שלפנינו ערך שדך הביא הגמרא בב"ב, אבל לא הביא נחשירכן. והרשב"א בתשובה סי' קס"ד הביא התרגום, וז"ל "והכי מתרגמינן גבר נחשידכן מל' בשדכא שאמר ביש נוחלין, ופירושו אדם בטל שאין לו מלאכה אלא כאחד השרים שהם ניחין ומתענגים בציד לתענוג, ותשקט הארץ, מתרגמינן ושדוכת ארעא, ויש מן הגדולים נוחי נפש שהיו גורסין בשרכון ברי"ש, וכן נחשירכן" עכ"ל.

ישב אהלים, משמש בית אולפנא. הוא כדעת רז"ל (ב"ר פ' ס"ג) אהלו של שם, ולא אהלים של צאן. כי פעמים רבות דרשו רז"ל את דרשותיהם כאשר מצאו איזו מלה נגד הדקדוק ומשפטי הלשון, וגם פה כאשר מצאו את מלת "אֹהָלִים" בחולם, שלא כמשפט משקל פָּעֹל שבא הפ"פ ברבים בק"ח, כמו חדשים. קדשים, או בשוא, כמו בהונות נגוהות, ע"כ דרשו מה שדרשו.

הלעיטני, אטעמני, מלשונו משמע רק טעימה בעלמא, וצ"ע דהלא הפעל "לעט" בלה"ק ובארמית מורה על רוב אכילה דספי ליה בידים, כמ"ש במס' שבת (דף קנ"ה) "המראה בכלי, הלעטה ביד" ואפשר שעיקר הלעטה, היא אכילה מעומד, כמ"ש בברייתא "המראה מרביצה, והלעטה מאכילה מעומד" ובבוא עשו מן השדה ואמר בעמדו על רגליו "הלעיטני" שייך שפיר הפעל לעט אפילו באכילה מועטת.

מכרה כיום. ובין כיום דלהן. רש"י פי' ברור. ואפשר דכוונת רש"י לפרש התרגום די להון ר"ל כיום אשר להם בשדה צח וברור, כי בבית מוחשך אור היום מאבני כתליו. והת"י כ' "דיהי". ולפי דעת הרמב"ן מוסב "כיום" על יום מיתת יצחק ע"ש וקרוב לזה ת' גם הירושלמי "זבין יומנא כיום דאנת עתיד למיחסן אבל באמת "דלהן" הוא כנוי כמ"ש הרמב"ן, וכן "דיהי" וטעמו כהיום הזה, וזהו כוונת רש"י "כיום שהוא ברור".

ויבז, ושט. כ"ת יונתן להבזות בעליהן (אסתר א' י"ז) להיות שייטין. כי עשו היה מבזה את הבכורה לבלי יחזיקוהו לסבל במכרו אותה בדבר מועט.