Netinah LaGer, Genesis
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ויבא יעקב לוזה בארץ כנען, ואתא יעקב ללוז די בארעא דכנען. באשר מצאנו (לעיל כ"ח י"ט) "בית אל ואולם לוז שם העיר" וביהושע (י"ח י"ג) "ועבר משם הגבול לוזה אל כתף לוזה נגבה הוא בית אל" ובשופפים (א' כ"ו)" וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז" ע"כ בדו המתתדשים מלבם לעקם הכתובים, ויש מהם שהחליטו כי לוזה בהיא אינה לוז בלא ה"א; אבל הת"א אינו סובר כן, ולדעתו שני לוז היו, חדשה וישנה, האחת בארץ כנען, והשנית בארץ החתים, לכן פרט פה הכתוב "אשר בארץ כנען" להבדילה מלוז החדשה אשר בארץ החתים, וכבר מצאנו בדברי חז"ל כמה דברים שנתכנו בשמות ע"ש סופן.
ויקרא למקום אל בית אל, וקרא לאתרא אל בית אל. משמע שסובר שקרא שם המקוה "אל בית אל" ולכן לא ת' ה' כדרכו תמיד. אבל לעיל (ל"ז כ') לא רצה לפר' קריאת שם המזבח "אל אלהי ישראל" לקמן (בפסוק ט"ו) ת' "ה' בית אל" כי מלת "ה'" מוסבה על מלת "די מליל עמֵה תמ" שלפניה, ופי' כאלו היה כתיב "אשר דבר אתו אלהים שם".
האלהים, מלאכיא. לדעתו הוא חול משום שנאמר "נגלו" ל' רבים, אבל מסוגית הש"ס (בפ"ד דסנהדרין) משמע שהוא קדש (וכ"ה בת' של חומשי רוו"ה, וע' בס' אוהב גר).
און בכות, מישר בכותא. לדעת הת"א אלון בפתת כמובצירי ל' מישור, ועי' בתיב"ע.
וקהל גוים, וכנשת שבטין. לא ת' "עממין" משום דממנו יצאו ישראל לבד (כמ"ש לעיל י"ז ז') וכן ת' "ומלכים, ומלכין דשליטין בעממיא, שלא לטעות.
כברת הארץ, כרוב ארעא. הוא מל' "תעלא מבי כרבא" שנמצא בתלמוד, שעור לצמיחת הארץ, ור"ל מדת האר. כמו acre בל"ע.
בן אוני. בר דוי, לדעתי הפי' הוא כך לדעת המת', שהיא קראה אותו "בן אוני" באשר שמלת "אוני" תכיל בקרבה שתי הוראות יחד "בן אוני" מל' "כחי וראשית אוני" ונרדף עם "בנימין" (שקרא לו אביו) ומל' אבלות, כמו "לא אכלתי באוני" (דברים כ"ו י"ד) והמת' ת' רק המלה להסביר הוראתה השנית, יען כי עיקר הוראת האבלות הוא מל' ארמית "אונן אנינות" אבל "ימין" עיקר הוראתה בלשון עברית, וזה מ"ש בב"ר (פ' פ"ב) בר צערי בל' ארמי ואביו קרא בלה"ק. ומתורצת קושית הרמב"ן על המדרש "הלא הכל לה"ק" ע"ש.
וישכב את בלהה, ושכב עם בלהה. ובנ"א ושכיב ית בלהה. אין לומר שכוונת הנ"א שלא חטא ראובן רק בלבל יצועי אביו, ולכן לא ת' "ושכיב עם", כי גם כשבא הפעל "שכיב" בארמית נקשר עם מלת "ית" הוראתה שכיבה ממש, כנראה לעיל (ל"ד ב') במעשה דינה שת' "ושכיב יתה" ומלבד זה הלא הת"א נאמר מפי (או לפני) ר"א ור"י רבותיו, והם אמרו בפי' בשבת (דף נ"ה ע"ב) שכיבה ממש.