להתאפק לכל הנצבים עליו, לאתחסנא לכל דקימין עלוהי. כ' הרמב"ן שהוא ל' חוזק, שהיו אנשים רבים אשר חלו פניו לרחם על בנימין, ולא יכול להתחזק עליהם, והקשה בעל מיני חרגומא הלא לעיל (מ"ג ל"א) ת" ג"כ "ואתחסן" ומדוע לא פי' שם ג"כ, ובאמת לא קשה מידי ששם נראה מעצמו שפירושו התחזק על התפעלות נפשו, אבל בפסוק זה כתיב "להתאפק לכל הנצבים עליו" ע"כ פירש כי כל הנצבים עליו הפילו תחנתם לפניו ולא יכול להתחזק עליהם.

העוד אבי חי, העד כען אבא קים, וכ"ה לקמן ופסוק כ"ח) עוד יוסף בני חי, "עד כען יוסף ברי קים" אולה בפסוק כ"ו "עוד יוסף" ת' "עוד כען" בוי"ו וט"ס הוא וצ"ל "עד כען" בלא וי"ו, וראיתי בכ"י שת' שם "עוד" בוי"ו בלי "כען".

למחיה, לקימא לפניכם קדמיכון. שמעתי מאחי הרב הצדיק מו"ה גבריאל זצללה"ה לפרש הוא כמ"ש חז"ל (ברכות נ"ה ע"א) ג' קורא הקב"ה בעצמו רעב ושובע ופרנס על הצבור, וזהו לפניכם, שובע. כי למחיה שלחני ד' וגו', ורעב כי זה שנתים וגו'.

חריש וקציר, זרועא וחצדא, בת"י דלא רדיין. אפשר שהוא כמ"ש בס' לחם ושמלה שהוא תלוי בחלוף המקומות שהזכירו בגמרא בין אתרא דזרעי והדר כרבי ובין אתרא דכרבי והדר זרעי, ולכן קוראו הבבלי זרועא והירושלמי רדיא, ועי' לעיל (ח' כ"ב) ע"ע זרע וקציר, ששם ת' גם הירושלמי "זרועא".

כי פי המדבר אליכם, ארי כלישנכון אנא ממלל עמכון. (כ"ה בנוסחאות המדויקות) הוא כדעת רז"ל בב"ר שדבר אליהם בלה"ק (וכ"כ הרמב"ן כי פי המדבר אליכם בלה"ק בלי מליץ. זהו דעת המפרשים, והוא ת' אונקלוס. ויתכן שאמר להם רק לאמתלא ולפיוס כי איננה ראיה שידבר אדם אחר במצרים בלה"ק ; כי על דעתי הוא שפת כנען ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא כו' או שר"ל בטבע ורגילות הלשון הניכר בין כל משפחה ומשפחה, והוא היותר נכון לדעתי, והראיה שלא ת" "בלישנכון" כ"א "כלישנכון" ר"ל דומה מכל צד ללשונכם, ולכך אינו ראיה מאחרים שבאו מארץ כנען שהיו מדברים לה"ק. אבל לא היו יודעים דרכי הלשון המדובר בינם לבינם.

חליפות שמלות. אצטלון דלבושין, ר"ל מחליפות ויקרות כמו אצטלא בתלמוד ונגזר ממלה רומית Stola ואפשר ששתי נוסחאות הן הא' "אצטלא" והב' "לבושין" וד' דלבושין הוא נוסף בטעות.

ומזון, וזודין. ערש"י שפי' לפתן, ולכאורה קשה, הלא לעיל (פסוק כ"א) ת' "צדה" שהוא שם כולל לכל מיני מזון ומחיה "זוודין" (וכן "וגם צדה לא עשו להם" [שמות י"ב ל"ט] ת' "זוודין לאעבדו להון" "צידה ברך אברך" [תהלים קל"ב ט"ו] ת' "זוודה מברכא אברך") ופה פי' זוודין על מזון אחד פרטי, ולכן נראה שמלות "כתרגומו" ברש"י מוסבות רק על מה שת' "בר ולחם, עבור ולחם" ובמלת "לפתן" נטה מדעת הת"א. לפי שהיה קשה לו הלא כבר כתיב "בר ולחם" ומהו "מזון" ? ולכן פי' "לפתן" הנצרך ללחם. וכ"ה בב"ר פ' צ"ד. ודע שמ"ש שם "א"ר יאשיה בנדרים הולכין אחר שיחת ב"א", הוא ט"ס וצ"ל "אחר לשון תורה" וכ"ה כירושלמי ריש ע' הנודר "הנודר מן המזון אינו מותר רק מים ומלח דכל דבר נקרא מזון" ופליג על ר"י שסובר שבנדרים הולכין אתר ל' או שיחת ב"א.

וַיְשַׁלַּח וְשַׁלַּח. הת"א מחלק כמו העברי בין שלח כשבא בקל לכשבא בפועל, שהפועל מורה על חוזק הפעולה לשלח לזמן רב, או נתינת רשות ללכת או לשון לויה.

אל תרגזו, לא תתנצון. ר"ל לא תריבו ע"ד מכירתי.

ויפג לבו, והוו מִלַּיָא פַיְגָן על לבה. לדעת רש"י הוא מל' מפיג ומחליף. ויותר נכון שצ"ל מנוקד "פיגין" שפי' בארמית כמו "סכינים" עי' ערוך ערך פגיון (ויתאים היטב עם סוף הפסוק "כי לא האמין להם".

ותחי רוח יעקב אביהם, ושרת רוח נבואה (מן קדם ה') לות יעקב אבוהון. ערמב"ן שכתב, ואונקלוס תרגם רוח נבואה בעבור שהדבר אמת הוסיף זה "ודרש כן במלת רוח שלא אמר ויחי יעקב אביהם ועשאו מענין רוח ה' אלהים דבר עלי, וכן דרשו רז"ל בתנחומא שלא גלה הקב"ה ליעקב ששתפו הקב"ה עמהם, ואחר הודע יוסף לאחיו שרתה רוה"ק עליו כמקדם". ובעל מיני תרגומא הוסיף ע"ז עוד, כי ממה שאמר יעקב "אלכה ואראנו בטרם אמות" ולא היה מתירא שמא ימות בדרך קודם שיראה אותו, לכן תרגם שע"פ הנבואה אמר זה כו' " ואפשר שלמד ממלת "אביהם" יען כי מקודם לזה היה לו טינא בלבבו עליהם, ועכשיו היה אביהם כמקדם.

רב, סגי לי חדוא. מרש"י משמע שפי' יש לי הרבה שמחה לצפות להבא, ואפשר שכוונתו למ"ש הרשב"ם, יש לי די שמתה בידעי שהוא חי ואין לי צורך להתגלות למה שאירע בזמן העבר במכירתו.