אנכי ארד, אנא אחות. עי' במורה שתמה בזה על המת' שת' "אנא איחות" ולא "אתגלי" כדרכו להרחיק ההגשמה בכ"מ, ועי' ברמב"ן שתמה על הרמב"ם איך מלאו לבו לחשוב שלמען הרחיק ההגשמה ית' "אתגלי" למה יברח מיחש אליו ית' התנועה או השמועה, ולא יברח מיחש אליו דבור ואמירה וקריאה, שבכלם ית' "ומליל" ואמר וקרא" ולזאת סתר פירושו ובנה לו בנין לעצמו בדברי המת', ואנכי כבר הארכתי בהקדמה כוללת, שכל "וירד" או "ארדה" אף במקומות שבתרגום שלנו לא נמצא "אתגלי" נמצא כן בכ"י בבית עקד הספרים British Museum ורק זה לבדו ת' גם שם "איחות" אולי רומז למה שאמרו רז"ל (מגילה כ"ט) בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכ"מ שגלו שכינה עמהם, גלו למצרים שכינה עמהם כו' " ואפשר לומר שהמת' בחר בדרשה הזאת משום כפילת הכנוי "אנכי ארד" ואין להקשות מן "ואנכי אהיה עם פיך" (שמות ד' ב') שת' "ומימרי" ולא חש לכפילת הכנוי, כי שם הביא באמת הרמב"ן נוסחא אחרת "ואנא אהי עם פומך" ולכן "אנכי עמך" (לעיל כ"ח ט"ו) ששם בא רק בכנוי אחד, ת' "מימרי בסעדך".

בן הכנענית, בר כנעניתא. אף שלעיל (ל"ח ב') ביהודה ת' "כנעני תגרא" באשר חשש לכבוד בני יעקב שלא נפרש כי נשאו כנעניות, אפשר הכא הוכרח לת' כפשוטו משום שהתורה גלתה בפירוש בהבדילה אותו ביתוד מיתר אחיו. ועוד שהמסתור לא ניתן בארץ הקדם בידי הנשים וכן אמרו רז"ל, והובא ברש"י (לקמן נ' י'), וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צום, אל ישאו מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען.

כהן און. רבא דאון. באסנת ויתרו משום כבודו של יוסף הצדיק ומרע"ה ת' "רבא" ובמלכי צדק מלך שלם, משום כבוד ה' ת' "משמש", ובכהני מצרים ת' "כומריא" והוא מל' נכמרו רחמיו במקרא, ובתלמוד מכמרא בישרא, בעבור שמחממין ומיגעין א"ע בעבודתם. ולדעת אחרים מקורו מל' סוריא וענינו "חשך" והושאל אל הכומרים העושים במחשך מעשיהם.

לערים, מקרי לקרי. משמע שמפרש כבעל הטעמים שמקצה איננו שב על הערים, רק שב על העביר (ועי' בנחה"ש ובס' תל"ע סי' שנ"ו בהוראת המ"ם).

כי חק, ארי חלקא. ולקמן פסוק כ"ו ת' "לחק, לגזרא" מדכתיב הכא "ואכלו את חקם".

ובני דן חשים, ובני דן חשים. ת' כבעברית ולא כדרשת רז"ל (ב"ב קמ"ה) משום דבמסקנא לא קיימא הכי, ואפ"ה ת' "בני" ולא כתורתו של ר"מ, או משום דבני בנים ה"ה כבנים, או כמ"ש הראב"ע שבן אחר היה לו.

והיה בתבואות, ויהי באעולי עללתא. ר"ל בהביא התבואה, ות בל"י כדרכו. וכמו שת' לקמן (ויקרא כ"ה ט"ז).

הבאה. דעלו, (בנוסחאות מדויקות) ערש"י שחלק בין. הבאה שהוראתו ל' עבר, ובין הבאה שהוראתו ל' הוה, ובת' מדויק ראיתי שפה ת' "עלא" ובפ' שאח"ז עלו".

וירא אליו, ואתגלי ליה. (כ"ה בנוסחאות מדויקות) עי' ברמב"ן, ומפני שת' "ואתגלי" ולא "ואתחזי" או "ואשתמודע" ש"מ שסבר שהיתה ראייה רוחנית, אם משום שעיניו היו כבדות מזוקן, או שקרא ק"ש (ועי' בפסוק שאח"ז).

אמותה הפעם, אלו אנא מאית זימנא הדא מנחם אנא. לא ת' כפשוטו שרוצה עתה למות (שלא רצה לומר שיעקב יפתח פיו לשטן) ולא כמדרשו שקרא ק"ש בקבלת עול מלכות שמים כמ"ש ר"ע (ברכות ס"א) "עכשיו שבאה לידי כו'", רק ת' כפשוטו, אם אמות הייתי מתנחם כי לראותך רגע אחד חי עולה לי לכמה שנים.

כי תועבת מצרים כל רעה צאן, ארי מרחקין מצראי כל רעי ענא [או מרתקא דמצרים] ובכ"י "ארי בעירא דמצראי דחלין לה כל רעי ענא" ולעיל (מ"ג ל"ב) תרגם כן וכ"מ מרש"י שהיה לפניו כן הני' בת"א. ושמעתי בשם בעל הכתב והקבלה זללה"ה, כי "תועבה" במקומות כאלה הוא תקון הלשון לגנאי אצל ע"ז, ולעיל (שם שם)היה צ"ל "כי יִרְאָה היא למצרים" וגם פה היה צ"ל "כי כבוד מצרים כל רעה צאן" יען כי באשר עבדו לצאן היו מכבדים את כל רועה צאן השומר אותה מכל נזק ופגע, וכן "הן נזבח את תועבת מצרים" [שמות ח' כ"ב] הוא כמו "הן נזבח את אלהי מצרים" ודפח"ח. ולפ"ז תכון היטב הנוסחא הראשונה בת' "ארי מרחקין" ג"כ בתקון הלשון ור"ל מגדלים מנשאים ומקדישים. ועמ"ש בהקדמה שדרך אונקלוס שלא לבזות ע"ז ונגד פניהם כבוד. אבל יותר נראה להיודע את קורות מצרים, כי רועי הצאן היו מבוזים בעיני מצרים מפני שלא נהגו כבוד ליראתם. וזהו כוונתה הת' "ארי מרחקין".