לקהל עמים. לכנשת שבטין. עמ"ש לעיל כ"ח ה'.

בזה, הכא. משום שיעקב הבדיל בין הבנים הנולדים קודם בואו לשיולדו אחרי כן, ע"כ אמר "בני אינון דיהב ה' לי הכא" ועי' רמב"ן.

שכל את ידיו כי מנשה הבכור, אחכמינון לידוהי ארי מגשה בוכרא. לא כמו שפי' בעל העקידה כמו "סכל" בסמ"ך, רק מל' שכל וחכמה, שלא אמר להם להחליף מקומותיהם שם היה העדר הכבוד למנשה שהיה הבכור, ולזה תרגם "ארי מנשה בוכרא".

מלא הגוים, שליטין בעממיא. ר"ל שלא יתערבו ח"ו בגוים, רק ישלטו וימלכו עליהם. ואולי הוציא זאת מנקוד מְלֹא המורה על הדבר העקרי הממלא את רוחב הכלי, ועי' בהראב"ע על פסוק "אם יתן לי בלק מלא ביתו". והבן.

שכם אחד, חולק חד. אף שלא ת' שכם ממש שם עיר כעי' הראשון שברש"י לא ת' "בחרבו" כמשמעו, משום שלא מצינו ביעקב ששלף מעודו חרבו, וברכת "על חרבך תתיה" היתה רק לעשו. לכן ת' "בצלותי ובבעותי" ומרש"י משמע שג' חכמתי ותפלתי, ובב"ר פ' צ"ז איתא במצות ובמעשים טובים. ועי' ברבינו בחיי שפי' כי כוונת התרגום היא "חרב" הוא התפלה המגינה על האדם כחרב ביד הגבור, כמ"ש וחרב פיפיות בידם. וכמ"ש רז"ל, ובקשתי היא מל' בקשה.