אל משה ואל אהרן, עם משה ולאהרן. עמ"ש בעל אוג"ר "ובכל הספרים האחרונים הגיהו לאהרן לרמוז שהי' הדבור למשה שיאמר לאהרן כמדרשם "וכמו שפי' רש"י בפסוק זה "למשה אמר שיאמר לאהרן" אבל לפ"ז קשה למה לא ת' כן בכל הי"ג דברות שנאמרו בתורה למשה ולאהרן שחשב הת"כ בפרק שני ? ועוד קשה דלעיל (י' א') שהי' הדבור רק לאהרן לבדו, מדוע ת' "ולאהרן"? ולקמן (במדבר י"ח ח') שינה את דרכו לת' "עם אהרן" ? אולם. אחר העיון מצאתי דבר פלא, דהנה בת"כ פ' הנ"ל "אמר ר"י ב"ב י"ג דברות נאמרו בתורה למשה ולאהרן וכנגדן נאמרו בתורה י"ג מיעוטין ללמדך שלא לאהרן נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן" ע"ש, וכ' בעל קרבן אהרן מבוארים המה ונתנו סימנים, מופת, חפניכם, החדש, ויצום אל ב"י, החיה, ארץ אחזתכם, זב, איש על דגלו, נשא, אל תכריתו, עד מתי, הבדלו, פרה, עכ"ל, ולפ"ז ערבבו פה הנאמר בל' דבור עם הנאמרו בל' אמירה, ובאמת הבא למנות את הכתובים יראה שי"ט פעמים נאמר למשה ולאהרן, ג' פעמים לאהרן בלבד, ופעם א' נאמר "ויאמר ה' אל משה ולאהרן" וכמה קושיות הקשה הק"א למה לא מזכיר הדבורים שלאהרן לבדו ? לכן נלע"ד שכוונת הת"כ רק על י"ג הדברות, היינו הבאים בתורה בל' "דבור" ולא בל "אמירה" צא וחשוב ותמצא, י"א נאמרו למשה ולאהרן וב' נאמרו לאהרן לבדו, ואלה סימניהן. א' "ויצום" (שמות ו' י"ג) ב' "יין ושכר" (לעיל יו"ד ח') ג' "החיה" (פה) ד' "שאת" (לקמן י"ג א') ה' "ארץ אחזתכם" (לקמן י"ד ל"ד) ו' "זב" (לקמן ט"ו א') ז' "איש על דגלו" (במדבר ב' א') ת' "נשא" (שם ד' א') ט' "אל תכריתו" (שם שם י"ז) י' "עד מתי" (שם י"ד כ"ו) י"א "הבדלו" (שם ט"ז כ') י"ב "הנה נתתי" שנאמר לאהרן לבדו (שם י"ח ח') י"ג "פרה" (שם י"ט א') וזה ברור לענ"ד ומתורצות כל הקושיות שהביא הק"א, ולכן צריך להגיה בתרגום בכל המקומות האלה "מלל לאהרן".

פרסה, פרסתא. הוא לשון רבים כלקמן "פרסות" שתרגם ג"כ "פרסתא" אף שבעברית הוא בל' יחיד, להטעים הענין ואפשר שבעבור בהיותה מפרסת פרסה הנה היא נחלקת לשתים, היא בעיני המת' כרבוי הזוגי "מלקחים מספרים". וכן ושסעת שסע, ומטלפא טלפין. ע' אוג"ר על שנוי הנוסחאות בשוא או בפתח, וכוונתו שצריכין להיות פרסותיו סדוקות מלמעלה ומלמטה בשתי צפרניו. מעלת גרה, מסקא פשרא. הוא ל' נמוק ונמחה, כמ"ש רש"י ומסיק פשרא ר"ל הבהמה טהורה מסיק פעם שנית המאכל הנלעס ונמוח בלעיסה.

את הגמל, ית גמלא. המעיין יראה שהת"א ית' לפעמים את המלה "את" המורה בל"ע ליחס הפעול ולפעמים לא יתרגמה כלל כמו "ית גמלא וית טפזא וית ארנבא וגו'" ולפעמים לא תרגמה כמו "נשרא וער ועזיא וגו'".

הארנבת, ארנבא. ערמב"ן, והנה המתחכמים הבלתי מהללים רק מחללים תורתנו הקדושה אומרים כי הארנבת הנקראה בל"א "האזע" ובלשון אנגלית Hare איננה מעלת גרה, ובאמת אף שאנחנו לא נדע מה היא וידוע כי הע"ב זקנים (מגלה ח' ט') כתבו "צעירת" (או "שעירת") הרגלים, הבקי בנתוח הבהמות יודע כי אף מי שאין לה שני שקים להעלות המאכל, יש לה שק אחד ומשם תעלה הנאכל הנלעס כמ"ש לעיל בתרגום "מסיק פשרא" כי גרה היא הלעיסה בעבור שהלועס מגרר בשניו ומפרר המאכל כבמגרה ודברי אלהים חיים המה.

סנפיר, ציצין. צ"ע שת' בל"ר נגד פשט הכתוב ונגד סוגית הש"ס (חולין דף נ"ט ע"א) ? ואולי גם סנפיר אחד בהיותו כלול מנ?ות אחדות נקרא בל"א "ציצין" אולם, מה שת' "קשקשת, קלפין" בל"ר הוא נגד הספרא "סנפיר אחד וקשקשת אחת".

ואת הדאה, ודיתא. ולקמן "והראה ואת האיה והדיה" (דברים י"ד ג') ת' "בת כנפא וטרפיתא ודיתא" וכן בישעיה ל"ד ט"ו "נקבצו דיות" ת"י ג"כ "דִּיָתָא" משמע שסובר "דאה ודיה" אחת היא, ולא"דאה וראה" וזהו נגד סוגית הש"ס (חולין דף ס"ג) וצ"ע.

ואת הכוס קריא. הוא כמ"ש רש"י (נדה דף כ"ג ע"א) "עוף הצועק בלילה", והוא מל' "קורא" וכ"ה הגי' בש"ס (ברכות נ"ז ע"ב) "קריא" בר', אבל הערוך ערך "קדיא" גורס בברכות שם ובנדה שם "קדיא" בד' וכ"ה גם בחומשי רו"ה פה. וכן הביא הד"ר לעווי מברעסלויא במדרש המלים שלו בנוסחא הראשונה.

ואת התנשמת, וכותא. בערוך ערך "בואת" משמע שהוא ט"ס וצ"ל "בואת" בב'. וכ"ה בש"ס (חולין דף ס"ג ע"א) "באות שבעופות". ולפי הערוך ערך הנ"ל הגי' בגמ' בו' קודם ל"א "בואת". ואין להקשות היאך קורא אונקלוס "בואת" הלא לפי הגמ' הנ"ל "באות שבעופות" הוא "קיפוף" וכבר ת' "ינשוף, קפופא" שכבר כ' התו' שם ד"ה "באות" שיש שלשה מיני קפוף, ובת' סמבוטי שי"ח הגי' פה "ובותא" ובחומשי רוו"ה הנוסחא "וּבוֹתָא" ועתה ראיתי במדרש מלים שהבאתי בפסוק הקודם, ג' נוסחאות "בּוֹתָא, בַּוְתָא, בַּבְתָא". ואת הקאת, וקתא. ובחומשי רוו"ה פה "קאתא" וכ"ה לקמן [דברים י"ד ט"ז] ובתהלים [ק"ב ז'] "דמיתי לקאת מדבר" יש נוסחאות "אדמית לקקתא דמדברא" בגמ' דחולין הנ"ל משמע שהוא "קוק" או "קיק" וכ"ה בתיב"ע. ואת הרחם, וירקרקא. בגמ' הנ"ל משמע שהוא "שרקרק" בש', וכ"ה בתיב"ע, וע' ערוך ע' "שרקרק". והיא היא, כי ע"ש מראה הירוק אשר לה, נקראת "ירקרק" וע"ש צפצופה שמצפצפת תמיד "רקרק" נקראת "שרקרק".

ואת הדוכיפת, ונגר טורא. ע' במס' חולין (ס"ג ע"א) שהודו כפות והוא נגר טורא, וכפירש"י. האנפה, ואבו. הוסיף ו' החבור אף שבעברית איננו, כדי להשוות עם הכתוב במשנה תורה (דברים י"ד י"ח) ששם הוא בו', וע' במס' חולין ס"ג ע"ב.

הארבה, גובה. הוא הגובאי שהובא בש"ס (חולין ס"ה ע"א). סלעם, רשינא. ע' באוג"ר נוסחא "דשינא" בד', וכתב "והוא טעות" וכ"ה בחולין (שה) וכ"ה בתיב"ע וכ"ה בערוך ערך "רשין" וכן "וילק ואין מספר" [תהלים ק"ה ל"ד] ת' "ורשינא ולית מנין", אבל במוסף הערוך הביא "דשין" בד', אך חרגל וחגב לא ת' כלל ורק הוסיף עליהם א' בסוף ("חרגולא וגובא") הבא בארמית בסוף לסי' הידיעה כהה"א בעברית ובגמרא (חולין דף ס"ה, ובספרי) "חרגל זה נפל" (וכ"ה בת' ירושלמי) וחגב זה גדיאן, ובתיב"ע "גדניא" כגי' הערוך.

והאנקה, ויָלָא. ע' בערוך ערך "יילא" ובמס' שבת (נ"ד ע"ב) "דלא לימצו יאלי" בא' קודם הל' ופירש"י "עלוקה" והד"ר לעווי מברעסלוי הביא נוסחא ליסאבונה משנת רנ"א "ויִלָא". והלטאה, והלטיתא. ע' באוג"ר שהביא הנוסחא הזאת, ועוד נוסחא "והלטאה" בה', ולא ידע להכריע, ומהערוך ערך "לטאה" משמע שסובר שגי' "הלטאה" היא העקרית, והה"א היא ה' הידיעה. ומהעברית נראה כן מהדגש הבא בל'. גם הביא במשנה "זנב של לטאה" אף שבספרינו הנוסחא במשנה (אהלות פ"א משנה ו ) בה' (והד"ר לעווי הנ"ל הביא ג"כ נוסחאות אחדות בתרגום "חלטתא" "חולשיתא" או "הַלְטְתָא"). והתנשמת, ואשותא. בחולין דף ס"ג משמע שבאות שבשרצים הוא קרפדאי וע' בערוך ערך אשת ובר"ש פכ"א מ"ג דכלים וכן "נפל אשת בל חזו שמש" [תהלים נ"ח ט') ת"י "היך נפילא ואשותא די סמיין" והדר' לעווי הנ"ל הביא נוסחא אחת פה "וְאַשְׁוָתָא".

כל אשר בתוכו יטמא, כל דבגוה יסתאב. לכאורה צ"ע מדוע ת' בכל הפסוקים "יטמא. יהא מסאב" ופה ת' יסתאב. ואפשר באשר פה אינו טמא מעצמו רק נעשה טמא מהכלי, ע"כ שינה לת' באתפעל.

ונטמתם, ותסתאבון פון. הוא כמו "פון תסתאבון" ור"ל אם תִּטִּמָאוּ אולי גם נפשותיכם תְּטַמֵאוּ, או כמ"ש רז"ל שמטמאו בעוה"ב, ולכל הפי' חסר א' הל"פ, ולא כמ"ש הראב"ע שב' שרשים הם, והוא מנל"ה כמו "נטמינו בעיניכם" (איוב י"ח י"ג) כי לפי הת"א הוא מנל"א וה"א חסר כמו "מראשית השנה", שהכתיב הוא "מרשית".