תזריע, תעדי. עיין ברמב"ן שפירש דעת המתרגם שהוא כמו זרועיה תצמיח, יען כי הפעל "עדי" בארמית כשבא בפיעל הוראתו על הזריעה ולכן בא תמיד גם על ההריון. ועיין מ"ש על פסוק וחרב לא תעבור בארצכם, ורומז למ"ש רז"ל (ברכות ס', נדה כ"ה, כ"ח ול"א) "אשה מזרעת תחלה יולדה זכר". נדת דותה, רחוק סובתה. נראה שמפרש "נדה" מש' "נדד" (והוא על משקל "פִּלָּה" כמו "מִדָּה" מש' "מדד") יען שהיא מנודדת ומרוחקת מבעלה, ומלת "דותה" דלא כרש"י שפי' מל' "זיבה" או "מדוה" רק כמ"ש הרמב"ן שהוא נגע וצער וטומאה באשה, וכמו שת' לקמן (ט"ו כ"ה) "זוב טמאתה, דוב סאיבתה" וכן כמה פעמים.

ממקר דמיה, מסואבת דמהא. גם הכא ת' "מסואבת" שאינה טמאה עד שראתה דם ממקור, ור"ל כי לא תטהר בשלימות עד שתספור הימים ותביא קרבן, ובתיב"ע "מבוע".