עם הארץ, עמא בית ישראל. לעיל (בראשית כ"ג ז'. ויקרא ד' כ"ז) ת' "עמא דארעא" ? אולי שינה פה לרמז על דרשת רז"ל בת"כ "עם הארץ שבגינו נבראה הארץ" ע"ש, ועוד שמעתי טעם ע"ז לרמז כי הסנהדרין יעלימו לפעמים עיניהם מהמעביר בנו ובתו למולך, כדדרשו בש"ס (סנהדרין ס"ז ע"ב) "מזרעו ולא כל זרעו" ולכן לא יחייבוהו סקילה אולי יעביר כל זרעו ואז יהיה פטור ממיתה ואפשר לומר ע"פ פשוטו, כי בס' בראשית שהבאנו למעלה, לא יכול לת' "עמא בית ישראל" כי מוסב שם על בני חת, גם לעיל ד' כ"ז לא ת' "עמא בית ישראל" כי באהבתו ובנטיתו הטבעית אל בני נח [כאשר כתבנו למעלה בראשית ט' י'] רמז כי גם הנכרי אשר לא מבני ישראל יוכל להתרצות אל אלהינו באשמיו ובקרבנותיו.

ובמשפחתו, ובסעדוהי. אולי ת' כן לתרץ קושית ר' שמעון בספרא "וכי משפחה מה חטאה" ? והירושלמי שת' "ובגנוסיה די מחפיין יתיה" כיון גם לתירוצו של ר' שמעון שם, ויש נוסחא בכ"י "ובזרעיתה".

דמיהם בם, קטלא חיבין. (וכן לעיל פסוק ט' "דמיו בו" ת' "קנולא חיב") הוא כמ"ש רז"ל "כ"מ שנאמר דמיו או דמיהם היינו חיוב סקילה".

את אשה ואת אמה, ית אתתא וית אמה. הנה בש"ס (יבמות צ"ד ע"ב, וסנהדרין ע"ו) יש פלוגתא בין ר"י ור"ע לר"י את אחת מהן, ולר"ע את שתיהן, וקאמר אביי דמשמעות דורשין איכא בינייהו, לר"י היינו חמותו בלבד ולר"ע היינו חמותו ואם חמותו ורבא אמר חמותו לאחר מיתה איכא בינייהו, דלתרווייהו אתהן היינו אחת מהן, רק דלר"י אפי' באין שתיהן קיימות חמותו בשריפה, ולר"ע דוקא בששתיהן קיימות, אבל לאחר מיתה (לרש"י בסנהדרין ע"ו) אינה אסורה רק מארור שוכב עם חותנתו, ולתוס' שם ד"ה מאיסורא חייב כרת וכ"מ לכאורה מסוגיא דיבמות שם, ולה"ז לכאורה קשה דאונקלוס ת' דלא כמאן, אי כר' ישמעאל, הלא לאביי אתהן היינו אחת מהן, דהן בל' יוונית אחת, והוא ת' "יתהן" דמשמע שתיהן, ולר"ע אשה היא חמותה, והוא ת' "אתתא" ? ודוחק לומר דגם "יתהן" בארמית, היינו אחת (או דסבר כר"ע וכמו שנוכל לכלול [לדעת ר"ע] חמותו במלת "אשה" כן נכלל במלת "אתתא") דבשלמא בתורה מדשינה לכתוב "אתהן" ולא "אותן" כבכל המקומות ש"מ "את אחת מהן" אבל בארמית ית' תמיד לנסתרות "יתהן" א"כ דוחק לומר דהכא משמע אחת מהן, וצ"ע וע' ביבמות צ"ח ע"ב, ובריטב"א שם.

מקורה, קלנה. ומקור דמיה, ת' "סואבת דמהא" ? שינה פה לת' משום שהבושה היא לו ולא לה (ר"ל שהוא גרם לה הבושה בשכבו עמה בעת נדתה, ומאד אתפלא על אשר שינה לת' "והיא גלתה" שהוא ל' עבר "והיא תגלי" שהוא ל' עתיד ? ובכ"י באמת הנוסח גליאת). וב"ס לחם ושמלה אמר כי המת' הסב הלשון אל "וגלה" הקודם. ולדעתו נמשך הוי"ו המהפך ממלת "וגלה גם על הפעל גלתה" ולא יתכן. כי כבר בא באמצע הפעל "הערה" בעבר שגם הוא ת' "גלי" ואולי פי' הת"א את כל המאמר "וגלה את ערותה את מקרה הערה" למאמר מוסגר [וגם מהנחת הטעמים משמע כן] ושעור הכתוב "ואיש אשר ישכב את אשה דוה" והיא גלתה את מקור דמיה ולכן ת' "תגלי" בל' עתיד להשוותו עם הפעל "דישכוב" שבא מקודם.