בעל בעמיו, רבא בעמה. נ"ל שחסר ל' וצ"ל "לרבא בעמה" ור"ל שאפילו לנשיא וכהן גדול אסור לכהן הדיוט להטמא (כי "רבא" משמעו "גדול ומשוח" כמ"ש לעיל ד' ג') שהוה אמינא שלגדולים כמוהם בטלה כהונה (וכמ"ש הר' חיים כהן בתוס' בכתובות ק"ג ע"ב ד"ה אותו יום שזהו דוקא בטומאה דרבנן אבל לא בטומאה דאורייתא) וקרוב לזה כתב החזקוני, ועיין רמב"ן שכתב "וטעם בעל בעמיו כמו ובעלי יהודה כו' הנכבדים בהם כו' יאמר לא יטמא כהן הנכבד בעמיו להחל את כבודו כו', יזהירנו שלא לחלל מעלתו לעולם בטומאת המתים כו' וכן ת' של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמה לאחלותה" ע"ש, ועי' ביבמות (דף כ"ב ע"ב) מטמא. לאשתו כשרה כו' "ובת' סביוניטי שי"ח "ברבא".

תחל, תתחל. נראה שגם הת"א מפרש כדעת רש"י והרא"ם ששרשו "חלל" ולא.' התחלה שאלו היתה דעתו מל' התחלה היה מתרגם "תשרי" רק מ"ש "מקדושת אבוה" אולי המ' "מקדושת" יתרה היא. ואפשר שהוא כדין, כי גם "תחחל" היא באתפעל. ונקודתה צ"ל" "תִּתְחָל" וכן אח"כ "היא מִתַּחֲלָא" הוא כאלו היה כתיב בעברית "מתחללת" מפני שהיה דוחק בעיניו לת' "ית אבוהא היא מחללא" אחר כי הוא לא נעשה חלל ופסול לכהונה ע"י זה, ע"כ פי' מלת "את" בעברית כמו "מן" כאשר מצאנו כן [לעיל שמות ט' כ"ט] "כצאתי את העיר".

כי אני, ארי אנא. בספרים שלנו חסרה מלת "ארי" והוא טעות.

שרוע, שריע. לקמן (כ"ב כ"ג) במומי בהמה ת' "יתיר" משמע שסובר שרוע במומי אדם הוא מום אחר והוא מל' "סרוח" שאבר אחד גדול מחבירו.

או גבן, או גבין. במתני' דבכורות (מ"ג ע"ב) "אין לו גבינין וכו' זה גבן האמור בתורה ר' דוסא אומר שגביניו שוכבין ר"ח ב"א אומר שיש לו שתי גבין ושתי שדראות, ואפשר שמלת "גבין" בארמית כולל השלשה פירושים יחד, ועי' בתיב"ע ובירושלמי. תבלול, חיליז. עי' בספרא מה שתמה הראב"ד על התרגום שאינו שוה למדרש חכמים, וצ"ע הלא גם רש"י שלא זז מלפרש תמיד במקום הנוגע להלכה מדברי הקבלה פי' פה ג"כ חלזון ?. מרוח אשך, מריס פחדין. הוא כר' ישמעאל (בכורות מ"ד ע"ב) ולכן ת' "פחדין" בל"ר, ולא ת' כת"ק או כר"ע משום דרק משמעות דורשין איכא בינייהו כמ"ש הכ"מ בפ"ז מהל' בעלי מומין, ועי' לקמן (כ"ב כ"ד) בת"א.