והביא את אשמו, וייתי ית חובתה. צ"ע למה לא ת' "ית אשמה" כלקמן (פסוק ט"ו) בקרבן מעילה, וגם בס' לחם ושמלה התקשה בזה, ע"ש, וביב"ע ת' "אשמה", וכן הוא בחומשי רוו"ה, אבל הרמב"ן הוכיח כי קרבנו איננו אשם רק חטאת ע"ש ומכונים בזה דברי הת"א.

בערכך, בפרסנה. כל ערך מתורגם "פורסנא" והכ"ף האחרונה שרשית (וכמ"ש רש"י לקמן כ"ז ג' "ערכך כמו ערך וכפל הכפי"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא") ולא כמ"ש הראב"ע (שם) שהנוכח שב אל הכהן.

אשם אשם לה', על חובתה דהוא חב אשמא יקרב קדם ה'. לדעתי מלת "אשמא" יתרה היא.

בתשומת יד, בשותפת ידא. הוא כמ"ש רש"י (והוא מגמרא) שמושם בידו לעשות כרצונו. ויותר נראה שכוונתו על מִלְוֶהכמ"ש בת"כ, וכיון שיד לוה ומלוה בהלואה נקרא שותפות. או עשק את עמיתו, עשק ית חברה. הנוסחא הזאת נכונה, כי גם לקמן בפסוק כ"ג "העושק אשר עשק" ית' "עושקא די עשק" ובתרגומים אחרים גם בחומשי רוו"ה הנוסחא "אניס" ולא נהירא שמלבד שהוא נגד דעת חז"ל שלא תעשוק את רעך קאי על כובש שכר שכיר, הנה הת"א בעצמו ית' הפעל "גזל" בפעל "אניס" (לקמן י"ט י"ג).

וחמשתיו, וחומשה. צ"ע מדוע לא ת' בל"ר כפשטות הקרא וכקבלת רז"ל (ב"ק ס"ה ע"א) התורה רבתה חמישיות הרבה לקרן אחת.