לחמנו הם, בידנא מסירין אינון. הוא כמ"ש רש"י "נאכלם כלחם" (והוא לקוח ממליצת הכתוב "אוכלי עמי אכלו לחם" בתהלים י"ד ד').

סר צלם, עדא תקפהון. ר"ל "כחם" כמ"ש בעל נתה"ש.

ואורישנו, ואשצנון. הוא ל' כלייה, כמו "האף תספה" (בראשית י"ח כ"ג) שת' הברגז תשיצי" וכן "ואכלם" (שמות ל"ב יו"ד) ת' "ואשצנון" אבל רש"י כ' "כתרגומו לשון תרוכין" משמע שהיתה לפניו נוסחא אחרת ואתרכנון, וטעמו מפני שכתב כבר "אכנו בדבר" ולכן ת' כמו "ואורישנו מן הארץ" (לקמן כ"ב ו').

עין בעין נראה אתה ה', בעיניהון חזן שכינת יקרא דה'. הסב הלשון מן הנפעל (שהוא ה') אל הפועלים (שהם ישראל) משום כבוד ה' כדרכו ובעל אוג"ר הביא נוסחא "חזו שכינת יקרך ה'" וסיים, וכן עיקר.

יגדל נא כח אדני, סגי כען חילא קדמך. גם פה שינה מהעתיד אשר בעברית לבינוני, לכבוד ה' [אבל בכ"י הנוסח יִסַּגִּי].

ורב חסד, ומסגי למעבד טביָן. ובקצת נוסחאות כתוב "וקשוט" והוא טעות ונשתרבב הטעות מלעיל [שמות ל"ד ו'] ששם כתוב בעברית "ואמת" ות' "וקשוט".

וקה לא ינקה, סלח לדתייבין לאוריתה ודלא תייבין לא מזכי. הוא כמ"ש הש"ס (שבועות ל"ט) "ונקה לשבים כו'" ושינה לת' "מזכי" ולא "סלח" משום שאף שמיתה מכפרת ויסורין תולין, אינם מזכין, כמ"ש בש"ס (יומא דף פ"ו ע"א).

פוקד עון אבות על בנים, מסער חובי אבהן על בנין מרדין. עמ"ש לעיל (שמות כ' ה') על "לשנאי" ובפ' כי תשא.

וימלא אחרי, ואשלם בתר דחלתי. הוסיף מלת "דחלתי" להגדיל הכבוד.

יורשנה, יירתונה. מרש"י משמע שהיתה לפניו הגי' "יתרכונה" וטעמו כדרכו בקדש להרכיב ב' הוראות במלה אחת כי ההורשה היא בשביל הירושה.

תלונות, תורעמת. תרגם בלשון יחיד, ועמ"ש לקמן י"ז כ"ה.

נשאתי את ידי, קיימית במימרי. דרך כבוד כלפי מעלה.

רועים, מאחרין. ר"ל שיקיימו ויתעכבו שם. ועי' לקמן ל"ב ט"ו, שת' "להניחו, לאחרותהון".

מאחרי ה', מבתר פלחנא דה'. צ"ע מדוע לא ת' "מבתר דחלתא" כלעיל פסוק כ"ד ? ואפשר משום ששב אל וימלא אחרי ה', ואין שם מקום לטעות, ועוד יש להבדיל ששם כוונתו על יראת ה' בלב, ופה על עבודת ה' בפועל.

ויעפלו, וארשעו. ערש"י שכ' ע"פ התנחומא כי הוא לשון "אופל" באל"ף, ואפשר שהוא ל' רשעות והוא ע"פ דרכו לת' כפי המפורש במקום אחר, ובמשנה תורה (דברים א' מ"ג) כתוב "ותזדו" שת' שם ג"כ "וארשענון".

החרמה, חרמה. הוא כמ"ש רש"י שהוא שם המקום ושמר את דרכי הלשון, ששם עצם פרטי לא יבא בה"א הידיעה, ובימיו היתה העיר נקראת כבר בפי כל בשם "חרמה" לא כן בעת שכתב משרע"ה את התורה, קרא לה את השם הזה ע"פ המאורע, ושם העצם הפרטי שלה לא נודע עדנה, ע"כ כתב בה"א הידיעה ולא כיב"ע.