לחמי, לחם סדור. לכבוד ה' ת' "לחם סדור" ר"ל שמזומן לקרבן ובתיב"ע "לחם סדור פתורי" וכפי הנראה דעת שניהם על לחם הפנים, כי אף שבעברית בא השם "לחם" על כל הקרבן, כמו "לחם אלהיהם, לחם אלהיך" וכמו שיתרגמום במקומות האלה בשם "קרבנא" מ"מ לשון "לחם סדור" לא נמצא כ"א בלחם הפנים "ערך לחם" [שמות מ' כ"ג] ת' "סדור דלחמא".

את הכבש אחד, ית אמרא חד. וכן לקמן (פסוק ז') "לכבש האחד" ת' ג"כ "לאמרא חד" ופשוט הוא, יען כי נסוך היין שוה לכל הכבשים רביעית ההין, ע"כ לא הוצרך לפורעו בא' בסוף המורה על הידיעה בארמית, ועי' בהקדמה כוללת בנוגע לתרגומים כאלה הבלתי מתאימים את הקבלה, כי גם על פסוק זה דרשו רז"ל בש"ס "אחד המיוחד שבעדרו".

שכר, חמר עתיק. בכל המקומות יתרגם "מרוי" אבל הכא תרגם "חמר" משום שצריך דווקא יין כמבואר בש"ס (ב"ב דף צ"ז), ועי' רמב"ן.

בשבתו, דתתעבד בשבתא. ולקמן (פסוק י"ד) "בחדשו" תרגם "באתחדתותה" משום שבשבת א"א לומר כן דאיקבע וקיימא כמ"ש בש"ס (חולין דף ק"א ע"ב), ויש לי עוד דברים בזה להראות איך שהמת' הזה דייק בלשון הכתוב, אבל אין כאן המקום להאריך, ורק זה אעיר שמ"ש ב"ס לחם ושמלה לקמן פסוק י"ד, כי בעברית יבא השם "חודש" גם על יום הראשון ראש החדש, כמו "מחר חדש" מה שלא יתכן בשם "ירח" הארמי, במת"כ הוא דבר הנראה לעין כל כשגגה שיצאה מלפניו, כי "מחר חדש" [ש"א כ' י"ח] ית' "מחר ירחא".

בשבעותיכם, בעצרתכון. לכאורה יפלא מדוע בכל התורה ית' "חג השבועות, חגא דשבועיא" והכא ת' "עצרתא". ונראה דכיון דהכא לא קבעה התורה זמן לא חדש ולא יום, חשש המתרגם שמא יטעה הקורא לאמר שזמן הבאת בכורים לעצמו וחג השבועות לעצמו, או כדעת הצדוקים שהבאת העומר הוא רק ביום שאחר השבת, לכן פי' שהוא עצרת בשמו הידוע בימיו להחזיק דברי רז"ל, וגם מזה ראיה למ"ש בפ' אמור ובכמה מקומות, שהת"א השתדל תמיד לעמוד בפרץ נגד מכחישי התורה שבע"פ.