מיין ושכר, מחמר חדת ועתיק, אבל לעיל (ויקרא י' ט') "יין ושכר" ת' "חמר ומרוי" משום דבכהן פסק כר' יהודה (כריתות י"ג ע"ב) דחייב בכל הדברים המשכרים, ובנזיר דוקא היוצא מן הגפן.

מחרצנים ועד זג, מפורצנין ועד עצורין. סבר לי' כר' יוסי במתני' (נזיר ל"ד ע"ב) דפליג על ר' יהודה, וכ"ה דעת רש"י, וע' תוס' (שם) ולכן אמר רב יוסף (שם ל"ט ע"א) "כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עצורין כר' יוסי "וערש"י ותוס' שם.

תער, מספר. דקדק בלשונו לומר "מספר" שהוא החלק התחתון מן המספרים, ובו אינו יכול להעביר השער רק דרך השתתה וזה אסור, אבל במספרים כעין תער שאין עושין בתחתון אלא בעליון (ומעביר השער בלא השתתה) מותר, כמבואר ביורה דעה (סי' קפ"א) וראיה גמורה שמספר בל' יחיד הוא התער שכן מצינו במס' שמחות (פ"ה הלכה ט') "מקיל בסכין ובמספר (שהוא תער כמבואר במועד קטן דף י"ז) אבל לא במספרים מבואר שמספר הוא החלק התחתון, ומספרים הוא הזוג שאז מגלח בעליון, והיא משנה ערוכה (כלים פ' ט"ז משנה ח') "תיק מספרת מספרים והתער משמע שהם שני כלים, ואף שמשם מוכח שאיננו תער, מ"מ נראה משם כמ"ש שהוא רק החלק התחתון מזוג המספרים וע' בר"מ ור"ש, וע' בריש פרק י"ג (שם) בתוי"ט, ולפמ"ש משמע שגי' הרמב"ם בחבורו "מספרים" היא העקרית. ואחרי כתבי זאת מצאתי שגדולי הראשונים רב האי גאון והרמב"ן בס' תורת "האדם מחולקים בתרגום הזה, וכוונתי לדעת הרמב"ן, ע' ערוך ערך גנסתר ובס' הפלאה שבערכין ערך תער ועי' (שבת צ"ח ע"ב) מספרת ובתוספתא שם פ"ו.

מאשר חטא על הנפש, מדחב על מיתא. הוא דלא כר"א הקפר (תענית דף י"א) "שציער עצמו מן היין", ומ"ש שם רש"י "דיסאוב נפשיה כתרגומו" אל תעלה על דעתך שהיה לפני הש"ס או לפני רש"י הנוסחא בת"א כן, אלא שמבאר דברי הת"א "דחב על מיתא" שלא נזהר מליכנס באהל המת ועבר על מ"ש בתורה "על נפש מת לא יבא" ובתיב"ע "דמסאב למיתא".

אשר תחת זבח השלמים, דתחות דודא דנכסת קודשיא. להסביר בפשט הוסיף מלת "דודא". והוא משנה בנזיר (פרק ו' משנה ח') ובמדות (פ"ב משנה ה') "משלחין תחת הדוד".

כן יעשה על תורת נזרו, כן יעבר על אוריתא דנזרה, עי' בנתה"ש.

אמור להם, כד תימרון להון. ע' בטור אורח חיים (סי' קכ"ח) שיקרא החזן כהנים (וע' במנחות דף מ"ד בתוס' ד"ה כל כהן, שהביאו ראיה לדבריהם דדווקא כשאומרים לו עלה עובר בעשה, מהתרגום הזה, ושם הנוסחא "כד יימרון להון") וי"מ שת' "כד" שנשיאת כפים הוא כך בזה הלשון, מפני שקורין ולא מתרגמין, ובס' אגרת בקורת הביא בשם הגאון מהר"ז מרגליות שתיבת "כד" היא בטעות שהיה ציון לפסוק כ"ד, והכניסוהו בפנים, אבל מת"י שת' "כהדין לישן" משמע שהיה בת"א ג"כ "כד תימרון" וע' בחזקוני (ובחומשי רוו"ה הנוסחא "תימרון להון "בלא מלת "כד") ומ"ש בעל אוג"ר שלא היה תרגום על ברכת כהנים, והביא ראי' מדלא מתרגמין, בדותא היא דא"כ למה ת' מעשה ראובן או מעשה עגל השניה ועי' בתוי"ט (מגלה פ"ד משנה י') ד"ה ברכת כהנים.

ישא ה' פניו אליך, יסב ה' אפה לותך. אף שכ"ה הגי' בספרים המדויקים ובחומשי רוו"ה, לענ"ד טעות הוא, כי אין מדרך אונקלוס לת' בלי הרחקת ההגשמה, והראיה כי בפסוק הקודם "יאר ה' פניו ת' "שכנתה" ואין לומר שסובר דפניו קאי על האדם כדמשמע בש"ס (ברכות כ' ע"ב) וכמו "לא ישא פנים" (דבריםי' י"ז) שת' "למסב אפין" דפשטא דקרא שפניו קאי על הקב"ה דכתיב "אליך" ולכן נ"ל שהסופרים העתיקו זאת מתיוב"ע שהוא איננו נזהר כ"כ בתרגומו בהרחקת ההגשמה ובת"א הנוסחא "יקבל ה' שכנתה לותך" היא הנכונה.

את שמי, ית ברכת שמי. ולעיל (שמות כ' כ"ד) ת' "שמי שכנתי" ? אפשר משום שהכא מצוה לכהנים שהם יברכו לישראל רק בשמו הוכרח לת' כן, וע' במס' סוטה (דף ל"ח ושם בתוס' ד"ה אי הכי).