או לאשה. היינו אפילו בלי משכון כשהיא בטוחה בעיניו, וכנ"ל בפרק א' סעיף ח'. וזה בשאין לה בעל, אבל ביש לה בעל, נראה דאינו חייב להלוות, אלא אם כן מכיר בהבעל ובטוח בעיניו, שיתרצה לפרוע חובות אשתו, ועיין לעיל בפרק א' בנתיב החסד אות י"ג.

אם פקר וכו'. אף דביורה דעה סימן רנ"א סעיף ב' איתא, דאפילו לתיאבון אין מחויבין לגמול עמו שום טובה לא להחיותו ולא להלוותו, עיין בפתחי תשובה (שם ס ק א) שמסיק בשם הבכור שור, ועוד כמה תשובות לדינא, דלתיאבון מחויבין להחיותו כשיטת התוספות. וכן בביאור הגר"א שם (ס ק א), כתב דהעיקר כשיטת התוספות דמחויבין להחיותו ולהלוותו. ועיין שם עוד בביאור הגר"א, שכתב על מה דהביא הבית יוסף ראיה דהרמב"ם אינו סובר כשיטת התוספות, דראיה ההיא אינה מוכרחת. וכדבריו כן הוא, דבפרוש המשנה להרמב"ם בפרק חלק ביסוד הי"ג מוכח בהדיא שגם הוא סובר כשיטת התוספות. [הג"ה ועיין בפרק י"ג מהלכות רוצח ושמירת נפש הי"ד, והועתק דבר זה גם כן בחושן משפט סימן ער"ב סעיף י"א, שכתב דמצוה לשנוא אותו עבור זה, והוא גמרא ערוכה בפסחים קי"ג ע"ב. [ומשמע שם בגמרא דאפילו לא התרו בו כלל לזה, כיון שהיא עבירה שמפורסמת בישראל לאיסור, כי הגמרא מיירי שם באיסור עריות. ומה שכתב ברמב"ם ובחושן משפט הנ"ל והתרו בו, משום שרצה לכלול גם שארי עבירות שאינם מפורסמים לאיסור.] ולכאורה סותר את עצמו בזה למה שכתב ביסוד הי"ג הנ"ל].

לתיאבון. לאפוקי אם הוא להכעיס דינו כעובד עבודה זרה, כמבואר בחושן משפט בסימן רס"ו סעיף ב'.

כל וכו'. הרמב"ם בפרק חלק הנ"ל.

הוא וכו'. חושן משפט סימן רס"ו סעיף ב' הנ"ל.

וכן. חושן משפט סימן שפ"ח (סעיף י'ג) עיין שם. וכל שכן דאין לגמול עמו חסד. ומה דאיתא במדרש קהלת רבה (פרשה ז', ד), כתיב (שמואל א, כ ה א): ושמואל מת, וסמוך ליה: ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר הקדוש ברוך הוא: הכל צווחין וטופחין על מיתתו של צדיק, והרשע הזה יושב ועושה מרזחין, ללמדך שכל הכופר בגמילות חסדים, כאילו כופר בעיקר [ועיין בחלק שני סוף פרק ז' שכתבתי ביאורו]. אבל דוד המלך ע"ה מה היה עושה היה גומל חסד לכל, אומר כן אפילו הורג או נהרג או רודף או נרדף גומל חסד אני לו כמו לצדיק, הדא הוא דכתיב (תרילים י ג ו): ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. אין כונת המדרש רודף בעת הרדיפה להרוג את חבירו לגמול עמו חסד, אחרי שהתירה התורה אז את דמו. ועוד מאי רבותא דנרדף דקאמר המדרש אלא נראה שכוונת דוד המלך ע"ה היה נגר מה שאמר נבל הכרמלי (שמואל א כ'ה י) היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו, ולקחתי את לחמי ואת מימי וגו' ונתתי לאנשים וגו'. על כן אמר דוד שאני אינני מתנהג כן, אלא אני גומל חסד אפילו לעבד שנרדף מפני אדוניו, וכן לאדונו הרודפו. אי נמי מה שאמר רודף רמז לשאול שהיה רודפו, והיה מותר להרגו, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"ב.) על מה שכתוב (שם כ"ד י'): ואמר להרגך ותחס עליך, ואף על פי כן התחסד עמו דוד כמה פעמים והחזיר לו צפחת המים אשר מראשותיו ואת חנית המלך, כמו שכתוב (שם כ ו כ ב) וגם שאול בעצמו הודה על כל זה כי הוא מתנהג עמו בדרך חסיד וצדיק וכמו שכתוב (שם כ"ד י, 'ז), ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני וגו'. אי נמי רודף בעת המלחמה קאי ובאופן המותר. ומה שאמר הורג או נהרג רצונו לומר מכה או מוכה. אי נמי כפשטיה וקאי אעת המלחמה וכנ"ל.

שהוא וכו'. דהרי אמרו (מגילה כ"ה.) האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה, הרי דסמכינן על מה דסני שומעניה להתיר לאו דלא תונו איש את עמיתו והוא הדין הכא. ואין לומר דהכא לעניננו שאני, ותדע דהלא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודאי שרי לבזוייה, ואילו להלוותו עדיין הוא מחויב בזה לשיטת התוספות דמרבינן מלכל אבידת אחיך לא דמי, דראייתנו הוא רק דמה שנתחזק בעיר הוא חשוב לממש, ולהא מילתא הני תרי עניני שוין כנ"ל.