בקבלנות. היינו שהאומן מקבל עליו לעשות מלאכתו בכך וכך.

כל זמן וכו'. היינו אפילו אמר לו גמרתיו בא וטול ואיני רוצה לעכב החפץ תחת השכירות, אפילו הכי אינו עובר, דלא קרינן בו פעולת שכיר אתך, כל זמן שהחפץ ביד האומן [כן מצדד בשיטה מקובצת (ב"מ קי"ב ד"ה ולענין), וכן כתב שם אחר כך בהדיא בשם הר"ר יהונתן, עיין שם].

בחצי היום. לאו דוקא, דהוא הדין בסוף היום כל שהוא לפני שקיעה ויש פנאי לשלם עד השקיעה.

שקבלנות וכו'. ודוקא בזה שעצם הטלית הוא שלו ולא נתן לאומן רק לתקנה והוה ליה כשכיר דעושה במלאכת בעל הבית, אבל כשמבקש מהאומן לעשות לו מנעלים או איזה כלי ועושה הכל משלו, כמו שמצוי, פשוט דאין בעל הבית עובר משום בל תלין, דהאומן הוא כמוכר ממש, וכן מוכח בגמרא בבא מציעא דף קי"ב ע"א, עיין שם.

ואמר להם וכו'. עיין בביאור הגר"א בסימן של"ו (ס'ק ו') דמוכח שם דבאומר שכרכם על פלוני אפילו שכרם לעשות בשלו גם כן אינו עובר משום בל תלין, וכן מוכח בתוספתא פרק עשירי דבבא מציעא בדין המחהו אצל חנוני, עיין שם.

אין לו וכו'. כן איתא בשולחן ערוך שם סימן של"ט סעיף ז'. ודוקא באיסור זה, דכן מוכח פשטיה דקרא (משלי ג' כ"ח), דאל תאמר לרעך לך ושוב, דהוא כשמכוין לדחות, אבל בעלמא היכא דיש איסור בל תלין אין לפטור משום טרדה, כן מוכח בתוספות שם דף קי"א. דיבור המתחיל אמר ליה, והוא פשוט.

אפילו הודיעם. כן מוכח מהג"ה שם בסעיף ז' עיין שם.

אין השליח וכו'. ומשרת דינו כשליח [בגמרא שם (קי"א) יהודא בר מרימר אמר ליה לשמעיה וכו'].

אבל מי שהוא וכו'. כן נראה בפשיטות, דמאי טעמא פוסק הרא"ש, דכשהפועלים יודעים שאין המלאכה שלו דאין השליח עובר, משום דדעתייהו דפועלים הוא על בעל הבית שהוא בעצמו ישלם להם, וזה לא שייך בעניננו.

אשה וכו'. אפילו אם הנכסים שהפועל עושה בהם הם של בעל, והפועל יודע מזה, מכל מקום עוברת. והטעם כיון שנושאת ונותנת, דעת הפועל שהיא בעצמה תשלם לו וכנ"ל לענין אפוטרופוס, כן נראה פשוט. [ועיין בחושן משפט סימן ס"ב סעיף א' דרמ"א סובר דסתם נשים בזמננו נושאות ונותנות בתוך הבית, ועיין בש"ך שם (ס"ק ח').] אך לענין הבעל אם הוא עובר משום בל תלין כשאשתו שוכרת פועלים בצוויו, צריך עיון, דאפשר דהיא כשליח בעלמא ואולי אשתו כגופו. והעירני חכם אחד ראיה לדברינו ממנחות צ"ג ע"ב, ידו ולא יד שלוחו, ידו ולא יד אשתו, ועיין שם בגמרא משום דאשתו כגופו, וצריך עיון.

וקבל. דאם לא כן אין להם כלום על השולחני, כיון שאין לו אצל השולחני, כן כתב הגר"א בשולחן ערוך שם סימן של"ט (ס"ק ח'). ואין כונת הגר"א לפרש היכא שהשולחני מיחה בזה דפשיטא הוא, אלא רצונו לומר היכא שהבעל הבית אמר לפועל תקח שכירותך מעות אצל שולחני שהוא יתן לך עבורי ואמר הן והשלחני לא ידע עדיין מזה למחות בו, דגם כן לא מהני לפטור בעל הבית מבל תלין אם בא אחר כך הפועל לתבוע בעל הבית ולא רצה לתבוע את השולחני. והסביר לנו הגר"א הטעם, דלא מהני מה שנתרצה מתחילה משום דבאופן זה אין להפועלים כלום על השולחני, רצונו לומר, ולא ניתק עדיין הפועל מבעל הבית וקרינן בו פעולתו אתך. ועיין מה שכתבנו לקמיה (ס"ק י"ג) בדיבור המתחיל ואפילו. ובזה מיושב מה שהקשה בספר שער המשפט (סימן של"ט אות ג') בסוף דיבור המתחיל או שהמחהו וכו' וביותר קשה וכו' עיין שם.

וגם נתרצה. כן משמע מרש"י ב"מ (קי"א) דיבור המתחיל המחהו וכו', עיין שם. וכן כתב בהדיא בספר החינוך (מצוה רל), וכן מצדד בספר שער המשפט (שם), עיין שם.

ואפילו וכו'. כן כתבו הפוסקים, והיינו אפילו אם חזר ובא הפועל ותבעו, ומדינא יכול לחזור וכדלקמיה סעיף ו', אפילו הכי לענין איסור בל תלין אינו עובר בעל הבית, אם לא נתן לו בזמנו, דמאחר שניתק ממנו חיוב בל תלין שעה אחת שאין שכרו אתו, שוב אינו חוזר, ואף דהתוספות שם (קי"ב) ד"ה חוזר, בתירוץ השלישי כתבו דלרבה חוזר הפועל עליו גם לענין איסור בל תלין, מתירוץ השני של התוספות, דסתם הרא"ש והטור כותיה, משמע בהדיא דהגמרא לא מיירי כלל לענין איסור בל תלין, וכפשטיה דלישנא דגמרא שם מעבר וכו' הא מיהדר הדר. דהיינו, אף דחוזר הפועל, מכל מקום אינו עובר בעל הבית בבל תלין. ולפי זה יש ללמוד לכאורה דין חדש, דאם תבע הפועל לבעל הבית ולא היה לו, ונתרצה הפועל על יום אחר, ואחר כך השיג בעל הבית מעות, דאין מחויב ליתן לו, ואפשר דאין זה בכלל ניתק.

השולחני. דרשות בידו לחזור כיון שלא היה לבעל הבית מתחלה בידו כלום לא הלואה ולא פקדון, על כן לא נתחייב לו אף שהיה במעמד שלושתן [רי"ף ורא"ש].

הרשות וכו'. כן פסקו הרא"ש והטור כתירוץ השני של התוספות, וכן פירש הסמ"ע (שם ס"ק כ"א) את דברי השולחן ערוך. והטעם, משום דאף דבמחילה קיימא לן דלא בעי קנין, זה לא חשוב מחילה, כיון דלא פטרו בהדיא בכל גווני.

פטרו וכו'. אבל אם אמר הפועל לבעל הבית אני פוטרך אם יתן לי השולחני, זה לא חשוב מחילה ויכול לחזור מדיבורו ולילך אצל בעל הבית, כן מוכח מתירוץ השני של התוס'. ומה שכתב הטור, וזה לא אמר בפירוש אני פוטרך, רצונו לומר אני פוטרך בכל גווני, דהרי מקור דבריו הוא מדברי הרא"ש וידוע להמעיין דהוא כתירוץ השני של התוספות, ובתוספות מוכח בהדיא כדברינו. [ודברי הפרישה שכתב, דאם אמר אני פוטרך, והשולחני רצה ליתן לו, אין השכיר יכול לחזור עליו, תמוה מאוד, דממה נפשך, אם אמר אני פוטרך בכל גווני, הוא בודאי בכלל מחילה ואינו יכול לחזור, דהתוספות בתירוץ השני לא פליגי על תירוץ הראשון בזה, וקיימא לן מחילה אינה צריכה קנין, ואם אמר אני פוטרך אם יתן לי או סתמא דהוא גם כן כמו אם יתן לי, זה לא הוי בכלל מחילה לרבה דקיימא לן כותיה, ויכול לחזור מזה].

או קנה. דכיון שהקנה לו, בודאי לפוטרו לגמרי נתכוין ואפילו אם לא יתן לו השולחני [תוספות והרא"ש].

ואחד וכו'. גמרא ב"מ קי"א ע"ב, ותמיהני אמאי השמיטו הפוסקים דין זה.

בזמנו. בגמרא שם קאמר סתם להקדים עני לעשיר. ויש לעיין אם זה דוקא לענין הקדמת הזמן דהעני קודם לו בזמן, והעשיר נדחה עד למחר, אבל אם הוא באופן שלא יהיה לו מה לשלם אפילו לאחר זמן, רק לאחד, ונוגע דבר זה לענין עצם ממון, אימא דלא הקדים התורה עני לעשיר בזה כיון דלשניהם נתחייב ממון, דאטו אם אחד חייב לשנים ממון ואחד עני ואחד עשיר, ואין לו ממון רק לאחד ישתנה הדין דמשלשין ביניהם. ולכאורה מדקאמר שם הגמדא דאתיא האי דינא גם מקרא דלא תעשוק שכיר עני ואביון, עיין שם, והרי קרא זה נאמר על כובש שכר שכיר לגמרי, שמע מינה דעני קודם לו בכל גווני. ויש לדחות דכונת הגמרא להוכיח דין זה משום דהאי קרא דביומו תתן שכרו וגו', בודאי קאי על מה דלעיל מיניה, דהיינו בשכיר עני ואביון. ועיקר הפסוק מה שזכר עני ואביון לענין כובש, לא נוכל ללמוד ממנו כלל, דאפשר דהוא לעבור בו בשני לאוין, כמו שפירש רש"י בחומש (דברים כ"ד י"ד). ואין לומר דכיון דעובר על כבישת שכר שכיר דעני בשני לאוין, יהיה קורם מטעם זה גופא להעשיר, דמסתברא דמפני זה אין צריך העשיר להפסיד ממונו, וצריך עיון. ומפני כך העתקתי בפנים הדין רק לענין בזמנו.

העני וכו'. אף דאביון צריך יותר, אבל הוא הורגל לבושת ולא כסיף למתבעיה, עיין שם בגמרא.

האביון קודם. ואף על פי דממה דאמרינן דעני קודם לעשיר, אין ראיה לזה, דשם העני הוא צריך וגם כסיף למתבע. מה שאין כן באביון, דלא כסיף למתבע כלל, אימא דהעשיר קודם לו משום דכסיף למתבע, או על כל פנים שקולים הם, זה משום דצריך וזה משום דכסיף למתבע. אבל מכל מקום מסתברא דהאביון קודם, דצערא דגופא עדיפא מבזיוני, כדאמרינן (ב"ב ט') בודקין לכסות ואין בודקין למזונות. ועוד מגופא דקרא מוכח כן, דהאביון קודם במעלה, מדפרטו הכתוב בהדיא לענין כבישת שכר שכיר, שמע מינה דכונת התורה דשניהם העני והאביון קודם להעשיר. ואידך קרא כי עני הוא אתי לאורויי, דמאלו השנים שנזכר מתחילה העני קודם, כן נראה לעניות דעתי.

אין לו וכו'. דזה לא דמי לצדקה דקיימא לן קרוב קודם, דהכא לאו ממון שלו הוא.

כיון וכו'. עיין לעיל בפרק ט' סעיף ח' ובנתיב החסד אות כ"ג.

כשיודע וכו'. וביותר מזה החמיר בספר חסידים, והעתיקו הש"ך (סימן של', ט ס"ק ב') וזה לשונו: אם תשכור סופר לכתוב לך, תתנה עמו שלא תהיה בבל תלין פעולת שכיר, שמא כשיתבע, לא יהיה לך מה ליתן לו [פירוש, לא יהיה לך כל כך בריוח, דאילו לא יהיה לו כלל, בודאי אינו עובר בבל תלין, וכנ"ל בפרק ט' סעיף ז'. פתחי תשובה]. ואף על פי שתעשה תנאי עמו, תתן לו כשיתבע אם תוכל, עד כאן לשונו. וכל שכן בעניננו, דיודע בודאי שלא יהיה לו מה לפרוע בזמנו, בודאי צריך להזהר בזה מאד, וכמו שכתבתי בפנים. ומה שכתב החינוך במצוה תקפ"ח: ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים, ומשמע דמדינא אין עיכוב בזה, לא דמי לעניננו, ראיירינן כשיודע שלא יהיה לו. ודע דלשון זה הכתוב בספר חסידים הנ"ל, שמתנה עמו שלא יהיה בבל תלין, נראה לי לדינא, דזה לא מהני רק דוקא כשמתנה עם הפועל, שיתרצה להמתין על פירעון שכרו אחר שיעבור זמנו, ועל כן אין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה, דהוא מתרצה להיות שכיר באופן זה, והוא דומיא דאומר: על מנת שלא תשמטני בשביעית, הכתוב בחושן משפט בסימן ס"ז סעיף ט', עיין שם הטעם, וכמו דאמרינן לענין שוקאי דסורא, עיין שם בדף קי"א; אבל אם אמר בסתמא על מנת שלא יהיה בזה בל תלין, לכאורה דמי למה שאומר על מנת שלא תשמטנו שביעית, דקיימא לן דשביעית משמטת משום דמשמע לשון זה, על מנת שלא יחול דין שמיטת שביעית, ועל כן חל דין שמיטת שביעית דהוא מתנה בזה על מה שכתוב בתורה. וכן אם אמר על מנת שאין בו אונאה, לכולי עלמא יש בו אונאה מטעם זה כדאיתא בגמרא [בבא מציעא נ"א: ועיין שם בתוספות]. ואם כן הכי נמי בעניננו, על כרחך חל איסור בל תלין [וראיית הספר חסידים שהביא ממזונות, שאמרו חכמים (ב"מ פ"ג) דהוא מתנה עם הפועל להאכילו לחם צר, אף על פי שחייב כסעודת שלמה, עיין שם, כבר התפלא בספר חבל יוסף דהתם לא חייבתו תורה מזונות כלל, מה שאין כן הכא דחייבתו התורה לשלם בזמנו, והוא מתנה לעקור דבר זה]. ואפשר דהוא הדין אם אמר על מנת שלא יהיה לך עלי איסור בל תלין, גם כן מהני מטעם מחילה, דהוא כאומר על מנת שאין לך עלי אונאה, דסבירא ליה לשמואל בגמרא שם (נ"א), דמהני מטעם מחילה, ואין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה. ואפילו למאי דקיימא לן כרב דיש לו עליו אונאה, היינו משום דהוא סבר דכונתו על פחת כל דהוא, ולא ידע שיאנהו כמו שכתבו הפוסקים, מה שאין כן הכא, וצריך עיון.

צריך. עיין לעיל פרק ט' סעיף ט' ובנתיב החסד שם. ומצאתי בספר מתן שכרן של מצוות להפרי מגדים, שמסתפק שם ביותר מזה, והיינו אם נתן מעות לשליח שישלם לפועל שלו בזמנו, אם יוכל לסמוך על זה, אחרי דקיימא לן דבדאורייתא לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו.

ואפילו וכו'. דאיסור עושק שכר שכיר הרי הוא בכלל גזל ולאו דגזל הרי הוא על שיעור פרוטה.