ודרשו. בבא מציעא ק"י ע"ב.

בעמוד השחר. רש"י שם (קי"א).

לפרוע וכו'. היינו בשכיר לילה, או בשכיר שעות דיום המוזכר בסעיף ב', דאילו בשכיר יום, אם הוא עושה מלאכתו עד צאת הכוכבים, זמן התשלומין הוא עד בוקר, ואם הוא עושה עד שקיעה כמנהגנו אין צריך לשלם לו קודם שקיעה דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף.

דלאחר וכו'. דהא קיימא לן בשבת ל"ה. הלכה כר' יהודה להחמיר דאחר שקיעה הוא בין השמשות.

יראה וכו'. דגם ר' יהודה מודה דעל ידי צאת הכוכבים הוא לילה ודאי, ובפרט לרבי יוסי לא היה אז מתחלה בין השמשות כלל.

בפועל. חושן משפט סימן של"ט סעיף ד'.

בזמננו. הטעם, דהא לדינא קיימא לן בשבת ל"ה., דהלכה כר' יוסי לענין תרומה דמקרי ביאת השמש בצאת הכוכבים, מפני דהוא לחומרא. והכי נמי בעניננו נימא דהוא יום עד צאת הכוכבים, גם דאפילו לרבי יהודא, הלא רק ספיקא הוא משקיעה עד צאת הכוכבים, ואם כן בעניננו דהוא דאורייתא, צריך לחוש שמא יום הוא עד צאת הכוכבים. ומה דכתב בשו"ע שם בסעיף ג' בהג"ה ופועלים דידן שאין עושין מלאכה עד הלילה, כיון ששקעה עליו חמה, עובר משום: ביומו תתן שכרו, האי שקיעת החמה, היינו גמר סוף שקיעה, דהוא עם צאת הכוכבים, כמו שכתב הרא"ש בפרק קמא דתענית אהא דאמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה וכו', עיין שם. וכן הוא גם כן כונת הגמרא בדף קי"ב. שאמרו: נתן טליתו לאומן לתקנה וכו', נתנה לו אפילו בחצי היום, כיון ששקעה עליו חמה, עובר עליו משום בל תלין [לאו דוקא, וצריך להיות משום: ולא תבוא, והאי דנקט בל תלין משום רישא דברייתא, עיין שם]. ואם כוונת הרמ"א שקיעה ממש, על כרחך מה שכתב מתחלה ופועלים דידן שאין עושין מלאכה עד הלילה, היינו שהיה המנהג אז לפסוק קודם שקיעה. ומה שכתב, עובר עליו משום: ביומו תתן שכרו, היינו דהוא ספיקא דאורייתא. וכן תפרש גם כן מה שאמרו בגמרא הנ"ל: כיון ששקעה עליו חמה, עובר עליו וכו', היינו דהוא ספיקא דאורייתא, וסבירא ליה להברייתא כרבי יהודא, דתיכף אחר שקיעה הוא בין השמשות. אבל באמת כל זה הוא דוחק, ויותר טוב לפרש כמו שכתבנו מתחלה.

ימהר וכו'. ואם לא פרע לו עד צאת הכוכבים, מכל מקום יהיה זהיר לפרוע לו בלילה, אם תבעו, ולא ימתין עד שיעלה עמוד השחר, דנהי דלרבי יוסי, מכיון שיצאו הכוכבים, כבר עבר הלאו, דלא תבוא עליו השמש, ושוב אין נפקא מינה בזה רק לענין איסור דבל תשהה מדרבנן וכדלקמן, מכל מקום הלא הלכה כרבי יהודה להחמיר, דלאחר שקיעה הוא כבר ספק לילה. ואם כן אם הוא לילה בשעה שגמר פעולתו, יש לו זמן עד שיעלה עמוד השחר.

יש לו וכו'. בהג"ה שם.

קודם שקיעה. הטעם כנ"ל דשמא מן התורה הוא לילה בשקיעה. ומה שכתב בספר החינוך במצוה תקפ"ח וזה לשונו: והשוכר בערב שבת, ונדחה מלפרוע השכר בשביל שבת, יש לדון בזה שאינו עובר עוד בשל תורה, הואיל ואידחי אידחי, אבל חייב מדבריהם משום (משלי ג' כ"ח): אל תאמר לרעך לך ושוב וגו', עד כאן לשונו, אפשר דבמקומו היה המנהג לעשות עד שקיעת החמה, או דמיירי שלא השיג המעות לפרוע עד שקיעת החמה.

לעשות וכו'. בגמרא ב"מ (קי"א:), אמר רב אסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד, עובר משום: בל תלין, ועיין בתוספות שם, דהרבותא הוא אף שהוא מלאכה כל דהוא. ולדבריהם נראה דלא חמירא לענין הלאו דבל תלין מאיסור גזל דעלמא, שאינו עובר בלאו בפחות משוה פרוטה רק משום איסור חצי שיעור, ועיין בכתובות מ"ו ע"א. ולהריטב"א בב"מ שם, על כרחך אנו מוכרחים לאמר דהכא גילתה התורה מקרא, עיין שם בגמרא.

זמן תשלומין וכו'. שולחן ערוך סימן של"ט סעיף ה', עיין שם.

בין בשכר אדם. עיין בירושלמי בב"מ בפרק המקבל, דגם שכר עבדים מרבינן מאשר בארצך (דברים כ"ד י"ד) כמו שכר בהמה. ונראה לי דזהו כונת המשנה שם (קי"א) שאמרה אחד שכר אדם. ואפשר דאפילו רבי יוסי ברבי יהודא מודה בזה, דעובר משום: ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש, דמין האדם בא לידי עניות ועשירות, ועיין שם בגמרא. ובהכי מיושב היטב דברי התוספתא, דאיתא שם (פרק י' הלכה א'): רבי יוסי ברבי יהודא אומר שכר אדם עובר בכל השמות הללו וכו', ומאי רבותא משמיענו בזה. ולדברינו ניחא, דכולל בזה שכר עבדים דעובר עליהן.

יש דיעות. דהנה בשולחן ערוך (סימן של"ט סעיף א') הביא שם, דעל שכר קרקעות יש מי שאומר שאינו עובר, והטעם משום דכתיב (דברים שם): אשר בארצך, ולא ארצך גופא. והגר"א (שם ס"ק א) הקשה בביאורו, דלפי משנתנו דלא יליף שכיר שכיר, והטעם דעוברין על בהמה וכלים הוא משום דכתיב: לא תלין פעולת וגו', כל שפעולתו אתך, אם כן אפילו שכר קרקעות נמי, עיין שם. ובאמת כן מצאתי בתורת כהנים (ספרא פ' קדושים פרשתא ב' ט') מטעם זה גופא. אך לפי זה יצא לנו דין חדש למאי דמשמע מביאור הגר"א, דהלכה בזה כסתם משנה דלא יליף שכיר שכיר, אם כן לא יהיה נוהג איסור הלנת שכר קרקעות, רק אם כלה זמן פעולתן בסוף היום או בלילה, דשייך על זה הלאו דבל תלין. אבל אם כלה פעולתן באמצע היום, דלא שייך בזה בל תלין, רק העשה דביומו תתן שכרו, והלאו דלא תבוא וגו' לא שייך בשכר קרקעות, כיון דלא גילתה התורה בזה לענין שכיר יום. ולפי דברינו ניחא השתא מה שכתב הגר"א בליקוטיו ראיה לדעה זו מהירושלמי בב"מ שם דמרבה עבדים, ומשמע מזה דקרקע לא עבר בבל תלין, ולכך איצטריך לרבות עבדים דלא נימא דהוקשה לקרקעות, עי"ש. ולפי זה סותר ראיה זו נגד מה שמצדד בעצמו בביאוריו דעובר בבל תלין. ולדברינו ניחא, דבבל תלין עובר כמו דאיתא בתורת כהנים שם, וביומו תתן שכרו ולא תבוא וגו' אינו עובר, דמאשר בארצך לא נתרבה קרקעות. אך לפי זה קצת קשה דברי המשנה שם (קי"א) דקחשיב שם, דברים שעובר בהן על ביומו תתן שכרו, וגם הלאו דבל תלין, ועוד דבר דיש בו משום ביומו ואין בו משום בל תלין, כגון גר תושב. ואמאי לא קחשיב בהיפך דיש דבר שיש בו משום בל תלין, ואין בו משום ביומו תתן שכרו כגון קרקעות, ועיין. ולבד כל אלה לענ"ד קשה מאוד דברי הרמ"ה דסבירא ליה, דאשר בארצך לא קאי הריבוי על קרקע, הא הפסוק דלא תעשוק מיירי בכובש שכר שכיר, כדאיתא בגמרא שם (קי"א), ואיך נאמר דנתמעט קרקע מזה, הא ודאי לכבוש לגמרי שלא לפרוע כלל גם בשכר קרקע הוא איסור גדול. ואולי דהכונה דלאו רלא תעשוק שכיר וגו' לא קאי על זה, והוי רק כשאר חובות.

כל שכן שיש וכו'. וכן משמע מהאחרונים דבית עדיף משום דהוא תלוש ולבסוף חיברו.

כל הדינים. דגם קטן שייך בו שם שכיר לענין בל תלין, ממה שכתב הרמב"ם פרק י"א מהלכות שכירות ה"ו: כל שכיר שתבעו בזמנו, אפילו היה השכיר קטן, נשבע ונוטל, משמע דאם עבר זמנו נשבע בעל הבית ונפטר, דהיינו משום חזקה, דאין בעל הבית עובר בבל תלין, כדאיתא בגמרא שם (קי"ב), הרי דגם בקטן יש בו משום בל תלין, ועל כרחך לא פליג הראב"ד שם עליה דהרמב"ם אלא בהא דמטיל על הקטן שבועה, אבל בסברא זו לא מצינו מי שיחלוק עליו. וראיתי אנשים שמשתמשין בקטן באיזה דבר של תשמיש, ומבטיחין להם שיתנו להם אחר כך דבר מה עבור זה, ולבסוף לא יתנו להם כלום, ושלא כדין עבדי, דאיסור כבישת שכר שייך אפילו במלאכת פרוטה אחת, וכמו שכתבנו בסעיף ג', ואפילו בקטן שייך זה כמו שהוכחנו, ואפילו לאחר את זמנו אסור, כמו שכתבנו דשייך בו בל תלין, וכל שכן לכבוש לגמרי דאסור.

לענין וכו'. דלא קרינא שכיר גביה דלא שכרו, ולא שייך ביה גביה ואליו הוא נושא את נפשו, ולא עדיף מהאומר לשלוחו: צא שכור לי פועלים, דאין המשלח עובר אחר כך בבל תלין מטעם זה. ואין לומר, כיון דבן יורש אביו, הוא יורש זכותו אף בזה, דענין בל תלין לא הוי דבר של ממון, דיהיה שייך בזה ירושה [כדמוכח מהרא"ש בפרק המקבל דפסק כרב בשכיר שעות משום דהלכתא כרב באיסורי], רק איסורא בעלמא ואיסורא לבריה לא מורית (גיטין דף מ').

יש לו וכו', שולחן ערוך סימן של"ט סעיף י'. וכן איתא ברא"ש ובטור.

פקדון. דקיימא ברשותיה לכל מילי והוא מקרי אתך, עיין בחושן משפט סימן ק"א סעיף ד' בהג"ה.

או הלואה. עיין לעיל בחלק א' פרק א' סעיף י"ב ובנתיב החסד שם. ואף דשם יש דיעות בזה, מכל מקום הכא נראה לי דכולי עלמא מודים דגבי שכיר צריך לגבות ולשלם לו. וראיה ממה שכתב הריטב"א (שם קי"א ד"ה אתך), דאפילו סחורה דקיימא למכירה צריך למוכרן ולשלם לו, וכל שכן דצריך ליקח מעותיו המזומנים ולשלם לו ובכלל אתך הוא.

יכול וכו'. ממה דאיתא במנחות דף מ"א. במעשה דרב קטינא, משמע שם דצריך האדם להשתדל להכניס את עצמו, שיהיה מחויב בהמצוה ובעידן ריתחא ענשינן על זה, שלא הביא עצמו לידי חיוב, עיין שם. והוא הדין בעניננו, דצריך להשתדל ולהשיג מעות אם יכול, כדי שיהיה יכול לקיים המצוה דביומו תתן שכרו. ואפשר דגם מצד הדין הוא מחויב בזה דמקרי יש אתך, כיון שיכול להשיג מעות בקל ולפרוע לו. וראיה ממה שכתב רש"י בחומש (ויקרא י"ט י"ג), דלפיכך זמן שכיר יום בלילה וזמן שכיר לילה ביום עד ביאת השמש, לפי שנתנה תורה זמן לבעל הבית עונה לבקש מעות. הרי דמשמע מזה דמחויב לבקש מעות אף אם אין לו בביתו, וכן משמע קצת בספר החינוך סימן תקפ"ח שזה לשונו, אבל לא תבעו, או שאין לו כלום שיפרע לו, אינו עובר, שלא חייב הכתוב אלא בשיש לו בביתו או שיכול לפורעו, אבל אם אינו יכול לפורעו באותו יום, אלא אם כן יאבד הרבה משלו [מלשון זה משמע דסבירא ליה כדעת הריטב"א שכתבתי בפנים], לא חייב הכתוב בזה לפי הדומה, עד כאן לשונו. מדכתב או שיכול לפורעו, משמע מזה דאפילו אין לו מעות בביתו צריך לבקש ולהשיג ולפרוע אם יש ביכולתו. ואולי יש לדחות דכונת רש"י והחינוך היכא דיש לו סחורה דקיימא למכירה, דצריך למכור אותם ולפרוע להשכיר, אבל ללוות אפשר דאין מחויב ועיין. ודע דמלשון החינוך שכתב, אלא אם כן יאבד הרבה משלו, משמע בבירור דאם מגיע לשכיר דבר קטן, ויש לו לבעל הבית מטבע גדולה שמחויב לפרוט אותה כדי לשלם להשכיר בזמנו, אף אם יגיע לו קצת היזק מזה. והעולם נכשלין בעוונותינו הרבים בזה.

נראה דיחלק. וזה עדיף יותר משיתן לאחד כל שכרו, ויקיים בו המצוה בשלימות, דבאמת הוא משועבד לשלם לשניהם, וממילא אם לא ישלם לאחד כלל, הרי הוא עובר עליו בבל תלין, לפי מה שמבואר לקמן סעיף י', דאם יש לו מקצת שכר לשלם לפועל ואינו משלם לו, הרי הוא עובר עליו בבל תלין. מה שאין כן עתה שמשלם לשניהם, אינו עובר בבל תלין, אף שאינו נותן לכל אחד שכרו משלם, כיון שאין לו יותר. ועיין בחושן משפט סימן ק"ד סעיף י'.

דבודאי וכו'. מהא דאיתא ביורה דעה סימן רנ"א סעיף י"א, דאם בא עם הארץ לפנינו מת ברעב, חייב להחיותו, אף על פי שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך, עד כאן לשונו. משמע דאם ודאי יחסר לו, אף על פי שאינו עדיין לפנינו, יש לו למנוע את עצמו כדי להקדים להתלמיד חכם. והכי נמי, בעניננו דבודאי יבוא הוי כמי שכבר בא וכדלעיל.

יש לו וכו'. דמסתברא דמקרי מטי זמן חיובא לתשלומין תיכף שהשלים פעולתו ונשתעבד לשלם לו, ואיך יוציא מעותיו. [ואין ראיה להיפוך מבבא מציעא קי"ב ע"ב בגמרא, כיון דמטי זמן חיובא, עיין שם, דהתם לענין לעבור בבל תלין, מה שאין כן לענין עצם החיוב.] ואף שלא תבעו עדיין הלא בודאי יתבענו קודם שיעבור הזמן כדמוכח בגמרא (שבועות מ"ה) דחזקה אין שכיר משהה שכרו אלאחר זמנו.

דבודאי אסור ועובר. דהנה כבר נסתפקתי לענין לאו דלא תלין, דדרשו אתך, כשיש אתך, אם הכוונה דוקא בשיש אתך עד סוף הזמן, אבל אם הוציא מעותיו מקודם, וכשהגיע הזמן דעמוד השחר כבר אין בידו, ממילא אין עובר עליו בלא תלין, או דלמא כיון דבעת שתבעו היה המעות בידו, אתך קרינן בו ואסור מן התורה להוציא המעות, כשיודע שלא יהיה לו מעות אחרים עד סוף הזמן לשלם לו, ועובר משום לא תלין. ולענין איסור, לא קמבעי לי, כמו שכתבנו בסעיף קטן הקודם, כי קמבעי לי לענין עצם הלאו דבל תלין, אם הוא עובר. ונראה לי קצת ראיה מדברי הריטב"א הנ"ל דעובר, דהלא כתב הריטב"א, דאם יש לו אוכלין דקיימא למכירה, אתך קרינן בו, משום דיכול למכרן ולקיים המצוה, ועובר בלא תלין אם לא עשה כן. קל וחומר בעניננו, שיש לו מעות מזומנים, והוא מוציא אותן לסחורה, ומבטל המצוה בידים. ודע דאפילו אם נימא דאינו עובר בבל תלין באופן זה, משום דשם לינה לא שייך רק ברגע האחרונה של הלילה, כמו לענין לא ילין חלב חגי [בבא מציעא ק"י ע"ב תוספות דיבור המתחיל יצא], ואז הלא אינו אתך, מכל מקום בעשה דביומו תתן שכרו נראה דעובר. דאף דזה ברור דעשה דביומו, אינו אלא כשיש אתו, כמו הלאו דלא תלין, וגם אינו עובר על עשה דביומו, רק אם עבר הזמן כמו בלאו דלא תלין. ובעניננו, הלא בסוף הזמן אין לו מעות, ולא קרינן בו אתך, מכל מקום נראה דמתחלת חיוב העשה עליו מעת שגמר הפעולה, דומיא דשאר מצות התלויות בזמן, כמו מילה ושופר ולולב, דאף דיוכל לקיימם כל היום, ואינו עובר עליהם רק אם כלה כל היום ולא קיימם, מכל מקום הלא זמן חיובם מתחלת, מעת שהתחיל היום ויכול לקיימם. ואם יודע שאחר כך לא יהיה לו לולב ושופר לקיים המצות עשה, מחויב בודאי לקיים עתה בעוד שהמה בידו, ואם לא עשה כן ביטל עשה בידים. הכי נמי בעניננו, מתחלת חיוב המצוה דביומו עליו, מעת שגמר השכיר הפעולה, ויש ביכולתו לקיים המצוה. ועל כן אם הוא מוציא עתה המעות ויודע שבודאי לא יהיה לו מעות עד סוף הזמן לקיים המצות עשה, אם כן הרי הוא עוקרו עתה בידים. ועיין בפסחים צ"ד ע"ב: ערל שלא מל ענוש כרת משום עשיית הפסח. ואף שעתה אינו יכול לעשות הפסח, משום דאמרינן ליה קום מהול ועשה פסח, וכשלא עשה כן חשבינן ליה כאילו מבטל מצות פסח בידים דענוש כרת. וכל שכן בעניננו, דיש לו מעות ומוציא אותן לסחורה ומפקיע את עצמו ממצוה זו, שלא יהיה יכול לקיימה, דחשבינן כאילו עקר העשה בידים.

לכל וכו'. דזה לשון החינוך במצוה תקפ"ח: מכל מקום ראוי לכל בן דעת להיות הכסף בידו טרם ישכור הפועלים. ומכל שכן בעניננו, שכבר שכר הפועלים ויש בידו מעות, דיזהר מלהוציאם כדי שיהיה יוכל לשלמם בזמנו, וכמו שנתנה לנו התורה טעם: כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. ואין להקשות על דברינו שבפנים, דאסרנו להוציא לסחורה אחר שגמר הפועל הפעולה, מהא דאיתא בשבת דף קכ"ז: מעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום ג' שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. אמר לו: אין לי וכו'. הפשיל כליו לאחוריו והלך בפחי נפש לביתו. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו וכו'. אחר שאכלו ושתו אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי, ואמרתי לך אין לי מעות, במה חשדתני אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת מהן, דאפשר דשם מיירי אחר שכבר עבר בוקר ראשון, דתו אין עובר על בל תלין. אי נמי, קודם שהשלים השכיר את פעולתו, שעדיין לא הגיע הזמן חיובא. ואף דגם בזה ראוי ליזהר, הלא מכל מקום לא עשה איסור בזה. ובאמת לא עבר אותו האיש גם על זה, דהרי המעשה היה שהקדיש כל נכסיו לשמים, כדאיתא שם שסיפר לו שהקדיש כל נכסיו בשביל הורקנוס בנו שלא עסק בתורה, וכשבא אחר כך אצל חביריו בדרום, התירו לו. ואמנם על זה גופא קשיא לי, איך היה מותר לו להקדיש כל נכסיו ולהפקיע מעל עצמו חיוב התשלומין להשכיר, ושמא לא ימצא היתר לנדרו ועיין לקמן בפרק עשירי דין י"ב, וכל שכן בזה שיוכל לבוא לידי כובש שכר שכיר. ואולי דמתוך כעס נדר.

עובר וכו'. כן מוכח בהגהות אשר"י ב', מ פרק המקבל סימן מ"ד דיבור המתחיל ודוקא וכו', עיין שם, והוא פשוט.

ואם לא וכו'. גם זה מוכח מהגהות אשר"י הנ"ל להמעיין בו וכן הוא מצד הסברא. ואף שכתבנו מתחילה, דאם אינו משלם כולו אינו מקיים המצוה כדין, מכל מקום אטו אם לא יוכל לשלם כולו, משום שאין לו הותר לו מלשלם אף מה שיש לו, ובאמת כל פרוטה ופרוטה חיוב בפני עצמו. ועוד דכיון דעל מה שאין לו אינו מחויב, משום דכתיב אתך, ממילא במה שיש לו מקיים המצוה בשלימות.

אבל וכו'. כן איתא בגמרא שם (קי"ב): יכול אפילו לא תבעו, תלמוד לומר אתך לדעתך [ולא מדעתו, רש"י], היינו דמדלא תבעו מוכח שמדעתו הוא ונתרצה לזה ומרשהו שיהיה שכרו בידו עד אחר הזמן. ונראה לי פשוט, דאף אם לא תבעו בפירוש כל שבא השכיר אצל הבעל הבית אחר שכילה מלאכתו כנהוג, הוה כאילו תבעו בפירוש שכר מלאכתו, דהא דממעטינן לא תבעו, היינו שעל ידי זה מוכח דמדעתו הוא וכמו שפירש רש"י, וזה שבא לבית בעל הבית ודאי כונתו משום תביעת שכרו, ומה שלא תבעו בפירוש היינו משום כיסופא, וכן משמע בתורת כהנים (ספרא פ' קרושים פרשתא ב', י') דאיתא שם בזה הלשון: יכול אפילו לא בא ולא תבעו, תלמוד לומר אתך, מדעתך. וכונת התורת כהנים, היינו, לא בא לביתו ולא תבעו חוץ לביתו, משמע בהדיא דאם בא לביתו הוה כאילו תבעו.

מחויב וכו'. דכיון שתבעו השכיר וגם יש איתו מעות, הרי אסרה התורה להלין כסף השכיר אצלו, וכדכתיב: לא תלין וגו'. ואף דלא היה לו בשעת תביעה, מה בכך, הלא לבסוף השיג מעות, ובתביעתו של השכיר הלא כבר גילה דעתו, שאינו רוצה לעכב דמי שכירותו אצלו.

או להודיעו. ודי בזה שאינו עובר עוד בבל תלין, אם מתעצל השכיר לבא וליקח מעותיו, דלא מצינו לענין פרעון שכיר בעלמא, שיצטרך בעל הבית להוליך המעות לביתו, אלא דהשכיר צריך לילך וליטול מעותיו. ואף דהכא כבר תבעו פעם אחת ולא היה לו, צריך לילך פעם שנית אחרי מעותיו, אחרי שהודיעו בעל הבית שיש בידו מעות, וכמאמרם (ב 'ק מ"ו): מאן דכאיב ליה כאיבא, אזיל לבי אסיא. וגם ממה שהזהירה התורה ואמרה (רברים כ 'ד ט"ו): לא תבוא עליו השמש כי עני הוא וגו', ולא יקרא עליך אל ד' וגו', מוכח דעיקר הקפדת התורה לא נאמר רק כשבעל הבית מעכב הפרעון אצלו, ולא כשמצריך את השכיר לבא אצלו אחר מעותיו.

כדי וכו'. ואף דבעלמא אין צריך להוליך אצלו המעות ולא להודיעו, הכא כיון דבעת שתבעו לא היה לו, מנין לו לידע לבא אצלו עוד הפעם. ונראה דהוא הדין כשאירע להפועל איזה אונס אחר שכילה פעולתו, שאינו יכול לבוא לבית בעל הבית אחר מעותיו ולא לשלוח שליח אצלו, צריך המשכיר להוליך המעות אצלו. דכל עיקר הסברא דבלא תבעו השכיר, אינו עובר בעל הבית בלא תלין, הוא משום דמסתמא מדעת השכיר הוא שמתרצה לזה, והכא הלא מעוכב מחמת אונס הוא, ואין ראיה בזה.

דאין ראיה וכו'. הטעם כמו שהוכחנו בסוף סעיף קטן הקודם דבעינן דוקא שיהא ראיה שהשכיר מתרצה מדעתו לזה והיינו מדלא תבעו, והכא ליכא ראיה לזה.

עבר זמנו וכו'. דכתיב לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר, והאי עד בוקר יתירא הוא, אלא ללמדך שאינו עובר אלא עד בוקר ראשון. וכתבו הפוסקים דהוא הדין אם הוא שכיר לילה, אינו עובר עליו בלאו דלא תבא עליו השמש, כי אם ביום ראשון.

אין וכו'. ואפילו אם לא תבעו עד בוקר, או שלא היה לו, דבאופן זה אינו עובר בלאו דלא תלין וכנ"ל, אפילו הכי אינו עובר עליו בבוקר שני, כן מוכח מרש"י קי"א ע"א בדיבור המתחיל מידע ידעי, וכן כתבו האחרונים.

אינו עובר וכו'. שולחן ערוך שם סימן של"ט סעיף ט'.

עובר משום וכו'. אבל לא משום בל תלין, מכיון שכבר עבר עליו בוקר ראשון.

אינם עוברים. היינו אפילו בלאו דאל תאמר לרעך (משלי ג' כ"ח).

עמהם. ואפילו אם תבע ממנו דבר מועט שהוא יודע שחייב לו, אפילו בלא חשבון, אפילו הכי אם לא נתן לו, אינו עובר [כמבואר בנימוקי יוסף שם], אם לא שהמנהג לתת מעט קודם החשבון, דאז מחויב ליתן לו.