מן התורה. חושן משפט סימן צ"ז [ס"א] עיין שם. וזה לשון הרמב"ם בספר המצוות מצוה קצ"ז: ציונו להלוות לעני להקל לו מעניו (יש גורסים מענינו) ולהרחיב לו. וזו מצוה היותר חזקה ויותר מחויבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מיד האנשים, אין צרת עניו כמו צרת המסתתר שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניו ויתבזה. והצווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה: אם כסף תלוה את עמי, ולשון המכילתא (פ משפטים פרשה י ט): כל אם שבתורה רשות חוץ משלושה, וזה אחד מהן. ואמרו: אם כסף - חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות תלמוד לומר: העבט תעביטנו - חובה ולא רשות, ער כאן לשונו. וכן הסמ"ג (עשין צ"ג) והחינוך (מצוה ס"ו) וכל מוני המצוות מנו זה למצות עשה גמורה.

וזה וכו'. ולשון אם הכתוב בזה עיין בסמ"ע בסימן הנ"ל (ס"ק א'), שמיישבו בדוחק. ולעניות דעתי נראה בפשיטות, דלשון אם הוא כתוב בשביל סיפיה דהאי קרא (שמות כ"ב כ"ד) דמסיים בו: לא תהיה לו כנושה, דהיינו שלא תדחקנו כשאתה יודע שאין לו עתה לפרוע לך ההלואה שהלוית לו, וזה שייך דוקא אם הלווהו מעות שמלוה להוצאה ניתנה, וכבר הוציא בהוצאה המעות שהלוהו, וכסף אחר לפרוע אין לו. מה שאין כן כשמשאיל לו איזה חפץ וכלי, בודאי לא שייך על זה הלאו דלא תהיה לו כנושה, כשדוחקו אחר כך להחזיר לו החפץ שהלוהו, דבודאי יש בעין אצלו. ועתה מדוקדק מאד לשון הכתוב: אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, מה שאין כן כשתלווהו איזה חפץ וכלי, אתה מותר לדוחקו להחזיר לך. ועוד יש לפרש בפשיטות דקאי זה על עמי הכתוב אחר כך והכי קאמר אם כסף תלוה את עמי וגו' לא תהיה לו כנושה, מה שאין כן לכנעני, כמו שכתוב בתורה.

ומצוה. שבת ס"ג; עיין שם.

ומצוה. חושן משפט שם [סימן צ"ז ס"א].

בשעה וכו'. כן כתב רבינו יונה על אבות (פרק א' משנה ב'), ולשון השולחן ערוך הנ"ל נובע הימנו, עיין לעיל בסוף הפתיחה בנתיב החסד סעיף קטן ט', מה שכתבנו שם בשם החינוך.

דמצוה וכו'. גמרא בסוכה (מ"ט ע"ב): גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו, ועיין שם ברש"י דמשאילו מעות ובהמה וכלים.

אבל בעני וכו'. ולא גרוע ענין זה ממצות צדקה, שצותה התורה בכמה אזהרות להיטיב לו ולתת לעני די מחסורו, שכלול בזה גם כל ענינים הנ"ל, שצריך העני לתשמישיו, אף ששם הנתינה הוא לחלוטין. וכל שכן בזה שהוא מיטיב לו רק לפי שעה, ואחר כך הוא מחזירו בעין דחייב להשאילו, ואפילו אם הכלים הם שוים בערכם יותר מכפי השגת ידו לצדקה, שאין מחויב ליתנם לו לחלוטין, מכל מקום הלא על ידי השאילה לא נפחת רק מעט, ולזה המעט הלא משיג ידו ויחשב כמו שנותן לו צדקה ועדיף ממנה, מפני שאין העני מתבייש על ידה. וזהו הטעם מה שאמרו חז"ל (סוכה דף מ"ט): גדולה גמילות חסדים מן הצדקה. [ועוד ראיה דעל זה שייך שם צדקה ממצות השבת העבוט, שנאמר על זה (דברים כ ד י ג): ולך תהיה צדקה. ואמרינן (בבא מציעא פ"ב.), דלפי שהמלוה על המשכון קונה משכון, לפיכך נקרא זה בשם צדקה, אף דהוא רק לפי שעה שישתמש בו בעליו, ואחר כך יוחזר אליו.] ואין להקשות, אם כן דמצוה להשאיל כלי לכל אדם, לפי מה שכתבנו בריש הסעיף, יהיה כל שואל כלי פטור מאונס, דהא המשאיל נהנה משום פרוטה דרב יוסף [היינו אי איתרמי ליה למיתב ריפתא לעניא (אם יזדמן לו לתת לחם לעני)]. ואין כל הנאה של שואל דיהיה חייב באונסין, וכעין מה שכתב הר"ן בתשובה סימן י"ט לענין משאיל ספר לחבירו, והובא בחושן משפט סימן ע"ב בש"ך סעיף קטן כ"ט. יש לומר דלאו מצוה גמורה היא כמו במשאיל ספר לחבירו. אמנם אי קשיא הא קשיא, בעני השואל כלי מחבירו ונאנס אצלו, יהא פטור דהא ודאי מצוה גמורה להשאילו, כמו שביררנו, ועדיף ממשאיל ספר לחבירו, ולא נמצא, בדין שיחלק בשום מקום בין עשיר השואל לעני השואל. ואולם כד נעיין היטב, נמצא שלא שייך בזה לומר שהוא משתכר אז למיתב פרוטה לעני, דהא מאי טעמא הוא פטור, משום דהוא עוסק עתה במצות השאלה דחיובו משום צדקה. אם כן הרי הוא נותן עתה צדקה, ונמצא שאין משתכר בזה כלל. אולם לפי זה גם דברי הר"ן קצת מוקשים, דהא אמרו בגמרא (כתובות נ'): מאי דכתיב (תהילים קי ב ג): וצדקתו עומדת לעד זה הכותב ספרים ומשאילן לאחרים. אם כן הרי זה הוא גם כן משום צדקה, ואין שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ואולם יש לחלק קצת דהתם באמת לאו צדקה היא, דאין זה בכלל די מחסורו, ורק מצוה היא שיעזור לחבירו שיוכל ללמוד תורה. ואסמכו חז"ל אקרא ד"וצדקתו עומדת לעד", ומיפטר למיתב פרוטה לעני, משום דהוא עוסק במצוה. על כן שייך בזה לומר שהוא משתכר בזה. מה שאין כן בזה, דהוא בכלל די מחסורו, ונחשב כמו צדקה לעני, על כן אין שייך בזה שהוא מרויח, מפני שפטור מליתן צדקה. ואף על פי כן עדיין קשה קצת דברי הר"ן דהא מצוי שהספר נפחת מעט על ידי תשמישו, ומה שייך שהוא משתכר פרוטה דרב יוסף. ועיין בתומים (ס"ק י"ח) ובקצות החושן (שם ס'ק ל"ד) שהרבו להקשות על דברי הר"ן, ועיין בנתיבות שם (ס"ק י'ז).

כן. וכן כתב גם כן בספר תפארת ישראל בפאה פרק א', דעל הלואה לא נתנו חז"ל שיעור חומש, אם ידו משגת. ומהירושלמי שם בפ"א דקאמר על המשנה, דגמילות חסדים אין לו שיעור, הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש שיעור, אין סתירה לזה, דשם בצדקה קאי כדמוכח שם, דשם גמילות חסדים קאי כמה פעמים בדברי חז"ל גם על ענין צדקה. ומכל מקום קצת קשה, לוקמי הירושלמי המשנה גם על גמילות חסדים שבממונו ובגמילות חסדים ממש, דאין שיעור לחיובו אם ידו משגת. ואולי משום דהמשנה קאמרה וגמילות חסדים בלשון רבים, לכך אי מיירי בגמילות חסדים שבממונו כולל כל הענינים שיש בזה, והוא גם צדקה, ובו הלא יש שיעור, לכך קאמר הירושלמי דאיירי בגמילות חסדים שבגופו, דהוא כולל גם כן הרבה סוגים: הכנסת אורחים לשמשם ולכבדם כפי כוחו ולוייתם והכנסת כלה וביקור חולים וקבורה ועוד כמה ענינים, ובכולם אין לו שיעור

שפירשו וכו'. במכילתא (פ' משפטים פרשה י"ט) וכן משמע בכתובות ס"ז ע"ב, עיין שם.

אם יבקש וכו'. ולא שייך בזה מה שאמרו במכות דף ג':, דסתם הלואה ל' יום, דהתם כשהלוה אותו תחילה בסתמא אמרינן דמסתמא הלוהו על זמן ל' יום ולא יותר, וכשהגיע זמן זה יכול לתובעו. מה שאין כן בזה, דאיירינן לענין הלואה גופא, שהלווה מפרש לו את דחקו, שהוא צריך על יותר מזה, מסתברא לכאורה דמחויב להלוות לו אם ידו משגת לזה. וכמו שלא נתנה התורה שיעור קצוב, כמה מחויב להלוות לעני, והתם בודאי השיעור כפי השגת ידו, וכנ"ל (בסעיף ד) בשם החינוך, כן הוא הדין לענין זמן הלואה, אבל מכל מקום אין הדין זה ברור כל כך, דאפשר דמצות עשה אם כסף תלוה קאי על זמן דסתם הלואה דהוא ל' יום, דאם לא כן אין שיעור לדבר. אבל לפי זה אם יבוא לפניו אחד שמטה ידו, ובהלואה זו יחזיקו שלא יתמוטט, דבזה מקיים עוד מצוה ד"והחזקת בו" וכדאיתא ביורה דעה רמ"ט (סעיף ו'), האם נאמר דאם הוא צריך על יותר משלושים יום, דאין צריך להלוות לו ולכן נראה דבאיש כזה שהוא מחזיקו בהלואתו שלא יתמוטט צריך להלוות לו, כפי הזמן שצריך לענין זה, אם ידו משגת לזה. ובשארי אנשים צריך עיון, דאם ילוה לאחד על זמן רב, לא יכול לגמול חסד עם שאר אנשים, ועיין ברמב"ם באבות (ג ט 'ו) על המשנה, דהכל לפי רוב המעשה. ולענין שאילת כלים עיין בחושן משפט סימן שמ"א (סעיף א) דבשאילה לא אמרינן דסתמא ל' יום, ויכול לתבעו אחר כך מיד כשירצה. ולענין לכתחלה אם השואל מבאר לו את רצונו שצריך לשאול על איזה זמן, יש לעיין על כמה זמן צריך להלוות לו. ואסמכתא לענין זה נמצא בחגיגה דף כ"ב: דמנא לשבעה יומי לא מושלי אנשי.

אפילו עד וכו'. וכמו לענין גמילות חסדים שבגופו דהוא ביקור חולים, אמרינן בנדרים ל"ט:, דהוא עד ק' פעמים ביום, כן הוא הדין לענין גמילות חסדים בממונו. גם לענין גמילות חסדים גופא מוכח בבבא מציעא ל"א:, דהעבט אפילו ק' פעמים משמע, ולא נצרך תעביטנו אלא לדרשה אחרת, עיין שם.

בין בלי משכון. דהנה בתורה כתיב: אם כסף תלוה וגו', להורות על מצות הלואה דהוא חובה וכנ"ל. ובתר הכי כתיב (שמות כ'ב כ 'ה) אם חבל תחבול שלמת רעך וגו'. ואיתא במכילתא (פ משפטים י ט) על זה: ר' ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמדך, שתהא עושה מצוה [היינו להלוותו], ואתה נוטל את שלך [היינו לקיחת המשכון]. ויש לעיין אם כוונת המכילתא ליטול את שלך בעת הלואה גופא, או דילמא מצות הלואה מחויבת אפילו בלי משכון, ואחר כך כשאינו פורע, ליטול את המשכון. אולם מגמרא בבא מציעא ל"א ע"ב מוכח בהדיא דקרא: אם חבל תחבול וגו', בתר הכי איירי ולא בעת הלואה, דאיתא שם על האי קרא דאם חבל תחבול, אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין וכו', ומוכח שם מרש"י דהכונה הוא דצעק עליו בדין, ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. הרי דקרא אם כסף תלוה, דבא להורות על מצות הלואה דהיא חובה, איירי אפילו בלי משכון. ועוד ממה שאמר בגיטין ל"ו. נמנעו מלהלוות ועברו על מה דכתוב בתורה (דברים ט ו ט): השמר לך פן יהיה וכו' קרבה שנת השבע וכו'. וקיימא לן במכות דף ג': דהמלוה על המשכון אינו משמט, הרי דהכתוב איירי בלי משכון, ואפילו הכי אם אינו מלווה, עובר על השמר לך וגו'. ועל כרחך דכוונת המכילתא שהבאנו היינו לעשות המצוה אפילו בלי משכון, ואחר כך כשאינו פורעו, ליטול משכון.

אם הוא בטוח. כן נראה מסברא דבלי משכון, על כרחך צריך שיהיה מוחזק בעיניו לגברא דפרענא. ואין להקשות על זה ממכילתא הנ"ל, שצותה התורה לעשות המצוה אפילו בלי משכון, והיינו על כרחך שהוא בטוח בעיניו לגברא דפרענא. ומה זה שאמר הכתוב אחר כך, אם חבל תחבול, והיינו שצעק עליו בדין, וכדפירש רש"י, יש לומר דמיירי דנתקלקל אחר כך. ואפילו אם נאמר דבדברי המכילתא שאמרה, שבא ללמדך שאתה עושה מצוה, ואתה נוטל את שלך משמע יותר דצותה התורה להלוותו בלי משכון, אף אם אינו בטוח בעיניו, ולבסוף כשלא יפרע לו, יביא העדים שלווה בפניהם לבית דין, ויטול ממנו משכון, ויגבה את שלו, מכל מקום נראה לי דהתורה איירי דוקא בהלואת סך מועט, דעל זה בודאי ימצא ממה לגבות, דאין אדם יכול להבריח כל נכסיו, מבלי שישאר לו שמלתו לעורו, והעד על זה שאמר הכתוב: אם חבל תחבול שלמת רעך וגו', אבל סך מרובה בודאי לא חייבהו התורה להלוות בלי משכון, אם אינו בטוח בעיניו, אף שמלוה לו בשטר, שמא יבריח אחר כך את נכסיו ולא יהיה לו ממה לגבות [דמשום זה נקרא מטלטלין, נכסים שאין להם אחריות]. ואם יש לו קרקע ושעבדו לו בשטר את ההלואה שלוה מאתו, יש לעיין. ובזמננו שאין לנו כח לכוף לשלם על ידי בית דין, הדבר פשוט דאין מחויב להלוותו בלי משכון, אם אינו מוחזק בעיניו לגברא דפרענא.

ילווהו. חושן משפט סימן ע' סעיף א'.

אינו מחויב וכו'. דיכול להיות לו הפסד על ידי זה, משום שיוציא המעות אצלו לאחדים, ואינו יכול להרויח בהן. והוא גמרא בבא מציעא ע"ז ע"ב האי מאן דיזיף מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פירעון הוי, אלא דאית ליה תרעומת עלויה (מי שמלוה לחברו מאה זוזים, ופורע לו אחד אחד, זה פרעון, אלא שיש לו תרעומת עליו). ולא מיבעי לשיטת הש"ך בחושן משפט סימן ע"ד סעיף קטן י"ז, דאף בדיעבד אם הלוהו, אינו יכול לכוף להמלווה, שיקבל ממנו מעט מעט, אפילו בתוך הזמן, כל שכן דלכתחלה בודאי אינו מחויב להלוות לו באופן שיפרע לו מעט מעט, אלא אפילו לדעת השולחן ערוך (שם סעיף ד) דיכול הלוה לפרוע לו מעט מעט, אפילו שלא ברצון המלוה, מכל מקום כיון דמותר לו להיות תרעומת עליו עבור זה, משום דאומר לו אפסדתינהו מינאי, על כל פנים לכתחלה בודאי אינו מחויב להלוות לו באופן זה. ונראה לי דאם ראובן הוא מלוה להיתר עיסקא בפרוטרוט, דצריך להלוות לו גם באופן זה. משום דגם במעט המעות שיביא לו הלוה הזה, יכול להרויח בהן.

מצד הדין. היינו אפילו אם ראובן מתרצה, שיפרע לו שמעון המעות ביחד בראש חודש ניסן, ושמעון משיב שאינו יכול להחזיק המעות אצלו פן יוציאם בהוצאותיו, ועל כן הוא רוצה להקדים לפרוע מעט מעט, ויושלם הפירעון עד ראש חודש ניסן. וכל שכן אם שמעון רוצה להתחיל לפרוע לו מעט מעט מראש חודש ניסן, דבודאי אינו מחויב להלוות לו, כיון שהוא צריך למעות בראש חודש ניסן.

האהבה וכו'. גמרא בעבודה זרה דף ד'.: משל לשני בני אדם - אחד אוהבו ואחד שונאו. מאוהבו נפרע מעט מעט, ומשונאו נפרע בבת אחת. וכונת הגמרא אפילו לאחר שהגיע זמן הפרעון, כדמוכח החושן משפט בסימן הנ"ל בביאור הגר"א וכל שכן בעניננו.

דהוא וכו'. עיין בר"ן בנדרים דף ח'. בדיבור המתחיל עליו וכו', שכתב שם דקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דומיא דמאי דאמרינן, דקבלה בלחוד מהניא לצדקה, כדכתיב (דברים כ, ג כ ד): בפיך זו צדקה, והוא הדין לכל דבר מצוה, עיין שם. וכן נפסק ביורה דעה סימן רי"ג סעיף ב' בהג"ה. ואין להקשות על זה מהא דבבא מציעא צ"ט. בקע לא מצי הדר ביה משאיל, לא בקע מצי הדר ביה משאיל, דעל שאילת כלים אין מצות עשה מיוחדת, מה שאין כן בהלואת מעות וכמו שכתבתי בסעיף ב', עיין שם. אמנם קשה לי מחושן משפט סימן ל"ט סעיף י"ז, עיין שם ובטור (שם סעיף י"ט) דאפילו אם מדעת המלוה נכתב השטר, יכול לחזור בו כל כמה שלא נתן לו המעות, וכל שכן בנידון דידן בהבטחה בעלמא. ואפילו לדיעות החולקין על המחבר עיין שם בש"ך (ס"ק מ"ט), היינו דוקא שם, שמדעת המלוה נכתב השטר, אבל בלי שטר, לכולי עלמא יכול לחזור בו, אף שמתחלה התנדב להלוות לו, ואמאי לא יהיה חייב להלוות לו מטעם נדר וכנ"ל. [ואולי דשם מיירי שהלווה איננו עני, והוא לוה המעות לזמן מרובה, דבאופן זה לא מצינו בתורה חיוב הלואה כדמשמע בסעיף א' דעיקר חיוב המצוה הוא לעניים או לעשיר לזמן מועט, עיין שם. ואפילו בזה יש לעיין אם הוא מצות עשה גמורה, ועיין לקמן בפרק ו' בנתיב החסד סעיף קטן ג'. אבל אם כן היה להם להפוסקים להזכיר דבעני אסור לחזור בכל גווני.] ואולי דשם לא איירי כי אם מדין שעבוד וקנין ולא מדין נדרים, ונפקא מינה אם שאל על הנדר, ועיין ביורה דעה סימן רכ"ח סעיף כ'. [ולפי זה גם בשאילת כלים לפי מה שכתבתי בסעיף ג', דבעני יש חיוב להשאילו, יהיה אסור לחזור משאילתו אם השואל הוא עני גם לרב הונא, ומטעם נדר אפילו אם עדיין לא בקע בו.] ואפילו אם נאמר, דבעניננו לא שייך נדר, ויכול לחזור בו וכפשיטות לשון השולחן ערוך (שם), מכל מקום יש בו משום מחוסרי אמנה דהוי כמתנה מועטת [בבא מציעא מ"ט.] כיון שמתחלה סמך על דעתו.

אסור וכו'. דלא מיבעי לדעת הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קצ"ה והשולחן ערוך יורה דעה סימן רמ"ט סעיף ו' דסבירא ליה, דהחזקת ידי המתמוטטים בהלואת מעות הוא בכלל צדקה, בודאי אין יכול לחזור בו דהרי הוא כמו האומר: סלע זו לצדקה, דאסור לחזור בו כמו שכתוב ביורה דעה סימן רנ"ח סעיף ו' ובריש סימן רנ"ט. דאף שגמילות חסדים הוא בין לעניים בין לעשירים [עיין בנדרים דף ז'. לענין הפקר], מכל מקום סתם גמילות חסדים הוא עשוי להחזיק ידי המתמוטים בהלואה כידוע. ואפילו לדעת הרמב"ן דכתב במנין מצותיו (מצוה ט"ז) דהחזקת ידי המתמוטטים אינו בכלל צדקה רק הוא מצוה בפני עצמה, מכל מקום המתנדב לזה לא גרע ממתנדב לצורך בית הכנסת או שאר דבר מצוה דאסור לחזור בו, עיין ביורה דעה סימן רנ"ט סעיף ב'.

אינו מחויב. כן נראה פשוט. ולא דמי לשכיר, דנסתפקנו לקמן בפרק ט' סעיף ז', דאם יש לו ממי ללוות דמחויב ללוות ולפרוע בזמנו, דהתם חוב הוא שחייב לשכיר שנשתעבד לו עבור פעולתו, מה שאין כן בעניננו. ומכל מקום נראה לי דאם בהלואה זו יחזיק ידו שלא יתמוטט לגמרי ויצטרך לבריות, דאין יכול לפטור עצמו מזה, דאף דאין זה בכלל המצוה דאם כסף תלוה, מכל מקום הלא לא נפיק זה מכל מה שאמר הכתוב (ויקרא כ ה ל ה): וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. ואמרו חז"ל (בספרא פ בהר פרשתא ה): החזק בו עד שלא יפול ויצטרך לבריות. ומצות החזקה כולל בכמה סוגים, כמו שכתב הרמב"ם (פ י ממתנות עניים ה ז), דצריך לעשות עמו שותפות, או להמציא לו מלאכה וכיוצא בזה, וזה גם כן לא גרע מזה.

כאילו יש וכו'. בדין זה נסתפקתי מתחלה, אם זה מקרי יש לו מעות, כיון דהגיע זמן הפירעון ומוכן הוא לפרוע, או דילמא כיון שהם אצל אחרים ומחוסר גוביינא מקרי כאילו עתה אין לו, ודומיא דמאי דאמרינן בבבא בתרא קכ"ד. לענין בכור, דאינו נוטל פי שנים בחוב, ואפילו הגיע זמן פירעון קודם שמת אביו, דהוי ראוי מטעם זה כדאיתא בחושן משפט (סימן רע 'ח סעיף ג). ואמנם באמת אין ראיה מבכור, דשם שאני דכתיב (דברים כ א י ז), בכל אשר ימצא לו, ואין זה מצוי לו [וכעין דאמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע]. ונראה לי דזה תלוי במה דקיימא לן לענין בעל חוב, דאם יש להלווה מעות, אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, כמו שכתב בחושן משפט סימן ק"א (סעיף א), וכתב שם המחבר בסעיף ד', אם יש לו מעות בפיקדון אצל אחר, הוי כאילו המעות ברשותו, ואינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, ומשמע שם ברמ"א בסעיף ד' בהג"ה, דהוא הדין אם יש לו מעות בהלואה אצל אחרים, והגיע זמן פרעון, דגם כן אינו יכול לסלקו בנכסים אחרים, ומוציאין המעות ונותנין לבעל חוב. וביאר שם הגר"א (ס 'ק ט 'ו) הטעם דסבירא ליה להרמ"א דבהלואה גם כן כיון דהגיע זמן פירעון המעות הם ברשות המלוה, והכי נמי בעניננו מקרי כאילו המעות ברשותו, ואינו יכול לפטור עצמו מלהלוות. [ועיין בש"ך שם סעיף קטן ב' שכתב ונראה דרצה לומר וכו', והלכך כשאין המלוה מקפיד וכו'. ואין סתירה לעניננו, דאפשר דגם הוא מודה דלכתחלה, אם בא לשאול לבית דין אין מורין לו לעשות כן. ובלאו הכי פשטא דלישנא דהרמ"א משמע כהגר"א, וכן משמע בסמ"ע סימן פ"ו סעיף קטן ה' דלהרמ"א. אחר שהגיע הזמן דינו כפקדון בזה.] אבל באמת כל זה הוא רק לדעת הרמ"א, אבל הרשב"א סבירא ליה, דאף בהגיע זמן פירעון לא מקרי כאילו הוא ברשותו, והוי רק כנכסין משועבדין, עיין בסמ"ע וט"ז שם. ונמצא לפי זה דדיננו הנ"ל תליא באלו שני הדיעות, ועל פי זה כתבתי דברי שבפנים בשם יש אומרים.

בפקדון וכו'. מדברי המחבר בסימן ק"א סעיף ד' הנ"ל.

אין לו רשות. דכשיבוא לבסוף לתבוע פקדונו, בודאי מחויב להחזיר לו תיכף ולא ניתן לו רשות, רק להשתמש קודם שיבוא, כן פשוט ומוכח בסמ"ע שם סעיף קטן ט"ז בשם הראב"ד, עיין שם.

קיבל על עצמו. ואין מצד הדין חיוב עליו שיעשה ככה, כדי שיוכל להלוות לאחרים, כי המצוה ד"אם כסף תלוה את עמי" איירי רק במי שיש לו כסף משל עצמו, כמו שכתבנו למעלה (סעיף י"ב), ורק אם עושה כן מצד חסד בעלמא, יש לו מצוה. וכל זה דוקא במעות של פיקדון, אבל אם יש בידו מעות של הלואה, דמדינא הם עתה שלו, מחויב להלוות מהם אם אין צריך להם לפרנסת ביתו, ורוקא כשהוא מכיר לפי הענין שלא יבוא מזה ריעותא להמלוה שלו, דאם יש לו ספק אם יפרע הלווה הזה לזמן שקבע הוא עם המלוה שלו, אין רשאי לוותר ממון אחרים, אלא אם כן קיבל על עצמו שהוא בעצמו יפרע להזמן שקבעו.

מוטב וכו'. ומיירי בשכולם שוים במעלה, דאם האחד הוא מבני עירו ושארי האנשים אינם מבני עירו, או שהאחד עני והשאר הם עשירים בודאי הוא קודם.