בב"ד. לאפוקי חוץ לב"ד ואפי' העידו עדים בב"ד (אחר) ולא בזה הב"ד שכפר הוא (חייב) סמ"ע:

ה"ז חייב לשלם. אפי' אמר אחר שבאו עדים שלוה פרעתי קודם מ"מ שוב א"נ דכבר הוחזק כפרן באומר לא לויתי והעדים מעידים שלוה ש"ך ודלא כמבי"ט:

יותר מק' עדים. ולכך א"י להשביעו היסת אחר כך דאי הוי רק כעדים היה יכול עכ"פ להטיל היסת דסליק עדים נגד עדים דהו"ל כשאר תביעה וישבע היסת אבל כיון דהודאתו עדיף א"א לחייב שבועה סמ"ע.

הוחזק כפרן. ואם טען אח"כ פרעתי ג"כ אינו נאמן דכבר הוחזק כפרן לדבר זה ש"ך:

אין משביעין היסת. דהא הודה דלא פרע ועדים מעידים דלוה סמ"ע:

ואיני חייב לך ומיירי דאמר אתה חייב לו כנגדו ולכך איני חייב לך יבאו עדים שאיני חייב לו כנגדו לא מצי לטעון פרעתי וה"ז מוחזק כפרן שהודה שלא פרע:

ואינו כאומר לא לויתי דבאומר לא לויתי ובאו עדים דלוה ופרע חייב לשלם וא"י לומר נזכרתי ש"ך:

אבל אם ראו העדים תחילה. הסמ"ע נתן טעם דאמרי' עדים טועים ועל חוב אחר נפרע והוא דשמע דברי העדים אמר נזכרתי ובאמת לא נזכר כלל ועש"ך:

בפני פו"פ. ולאו דוקא בפני פ' רק באמר לו בפני עדים דה"ל לשים על לב אבל כשלא הזכיר לו עדים אין נותן על לב כלל טוב הענין מה שלא הי' בהלואה כלל כ"כ הסמ"ע:

הוחזק כפרן. אע"ג דלקמן סימן פ"א אפי' טען להד"ם לא הוחזק כפרן התם לא נעשה כלל רק הודאה ומילי דכדי לא דכירי אינשי אבל כאן לא שמעו שנתן לו מעות ה"ל לזכור גוף המעשה סמ"ע וש"ך:

ואם יטעון אחר כך. כתב הב"ח דוקא באומר מנה מניתיו אבל באומר מנה הלויתיך יכול לומר מה היה לי לשום על לב אתה אמרת מהלואה וזו מתנה ש"ך:

אבל אם טען. דעת הש"ך דוקא דלא ראו הלואה אבל ראו אפי' בהכמנה לא מהני אמתלא) (ודוקא כשאין לו מגו דפרעתי אבל במקום שיש לו מגו דפרעתי מהני אמתלא ע"ב:

וחזר ואמר פרעתיך. פי' אפי' אחר שנתחייב בב"ד ויצא משם דאינו קודם לזה כבר מבואר לעיל דאפי' מסייעין לו עדים לא מהימן:

אבל לא. אפי' כפר בק' ועדים מעידים שלוה נ' הנך נ' משלם ועל נ' הנשארים ישבע:

לא לממון אחר. ואם יש עדים כגנב קצת שטרות מבית הלוה כל שטרות שמוציא על הלוה פסולים רשב"א בת' ולגבי יתומים וב"ד פסולים דה"ל חשוד. ולגבי יתומים לכ"ע אין חשוד גובה אלא אפי' הלוה חי נאמן דפרע דל"ל חזקה שטרך בידי מאי בעי:

בשבועתו. ואפי' כתב נאמנות בשטר צריך לישבע כיון דהוחזק כפרן לאיש הזה לא נתן נאמנות:

ואין המלוה צריך לישבע. אבל אם בא לגבות ממשעבדי פשיטא דצריך לישבע דמה איכפת לי' במה שהלוה הוחזק כפרן:

עדים שפרע בפניהם. היינו לאחר שנתחייב בב"ד דמקודם לא מהני עדים דהא מכחיש להעדים באמרו לא לוה היינו לא פרע סמ"ע:

נוטל בלא שבועה. אם אמר להד"ם ועדים מעידים שלוה ואמר פרעתי כבר א"י להטיל עליו ש"ה אפי' אחר הפרעון אבל אם טוען פרעתי אחר שנתחייב בב"ד דג"כ א"נ כי הוחזק כפרן מ"מ לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת פרעתיך ב' פעמים ש"ך ופשוט:

ובאו שני עדים. אבל האומר לא לויתי ובא ע"א שלוה לדעת הרמב"ם ורוב מחברים לדעתו זולת הרשב"א שהוא כמעט יחיד בזה א"נ לומר פרעתי דהוי משואיל"מ אם לא בדברים שאין חייבים עליהם ש"ד כגון שטרות ושכירות בתים אבל אם טען פרעתיו אח"כ נאמן ולא הוחזק כפרן לכ"ע כדאמרינן בב"מ דף ע"א:

כיון ששתי הטענות באות לפוטרו אבל אם אמר הריני חייב ואח"כ אמר פרעתי אינו נאמן כיון שאין שני הטענו' באות לפוטרו אם לא דאמר תחלה א"י ואח"כ אומר נזכרתי אז י"ל דאין כאן סתיר' לדבריו דשכחה שכיח:

אם לא הית'. דעביד אינש דלא מגלי טענתו אלא בב"ד.

אם אמר פרעתיך. דהא לא הוחזק כפרן ולכך י"ל פרעתיך אח"כ אבל כפר בב"ד ואחר כך באו עדי' כפרן ושוב א"נ) (וע"ב דדוקא כשטוען שפרע לבסוף אחר שתבעו בב"ד אבל אם טען שפרע אחר שטען להד"ם לפני העדים קודם שתבעו בב"ד א"נ.

שהוד' לו. היינו בדרך שנתבאר לקמן סי' פ"א באמירת א"ע או בדרך הודאה גמורה:

הוחזק כפרן. ואם הודה בב"ד שלא קיבל מעות מהבע"ח של אשה פ' ואח"כ נתברר שקיבל אינו יכול לומר שהחזיר לה מה שקבל דהא אומר שלא קיבל וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי סמ"ע:

הודאה בב"ד. דעת הסמ"ע דהרמב"ם והטור והרא"ש פה אחד דנאמן לומר פרעתי ומ"מ גובה מלקוחות והש"ך חולק:

הוחזק כפרן. דאפילו טען אחר כך פרעתי א"נ כדלעיל דהא כבר מתחלה טען פרעתי ול"ש לומר לאשתמוטי קאמר דהא ל' צא משמע דכבר גמר הדין וברור שאין בו ספק:

ושמתוהו. לאו דוקא אלא כל שסירב בפס"ד כ"ב הב"ח וכן הסכים הש"ך דלא כהסמ"ע וכן נכון ועש"ך ס"ק ל"ה ויש שם ט"ס וכצ"ל וכאן כתב דהיכא דלא ציית דינא אפי' לא נתברר דלא פרע וכו' ב' תירוצים דהך דעמד בדין היינו דלא צייתי דינא או איתברר וכו'):