ואף דברמב"ם פ"ה מה' תפלה משמע דדומה ליושב. מ"מ מוכח מהא דברכות כ"ז דרבי ירמיה לא פסקיה כלל. ומהא דפריך שם והא רבי אמי חלף ומשני חוץ לד' אמות. ולא משני דרבי אמי היה עוסק בתפלה או בתורה. וז"ל ירושלמי ר"ח ב"ר בא הוה קאי ומצלי עאל רב כהנא וקם ליה ומצלי מאחורי מן דחסל רבי חייא יתיב ליה דלא מעבר קמוי ר"כ מאריך בצלותא מן דחסיל ר"כ א"ל הכי אתון נהגון גביכון מצערין רברבין וכו'. ואי איתא היה לו לר"ח לעסוק בתורה אלא משמע דלא מהני:

ונ"ל דזה מיירי בבהכ"נ דשם לא מיקרי בא בגבולו וראינו מרבי ירמיה וכן מירושלמי מסתמא היו מתפללי"ן בבהכ"נ או בבהמ"ד. אבל בביתו מקרי בא בגבולו. אם התחיל להתפלל אחר שכבר התפלל חבירו. דמ"ש זה מישיבה כנ"ל בסי' ב' כדמשמע מרמב"ם דזה דומה ליושב. אבל הפ"ח כ' דכאן ל"ש בא בגבולו שהרי זה עומד בהיתר ועכשיו אדרבה זה מתקרב בגבולו וא"כ אפי' בבית אסור. ולדבריו ה"ה ביושב אם היה מתפלל מקודם אסור לזה לישב אפי' במתפלל בביתו וצ"ע. וכן משמע שלא התירו בביתו אלא בישב כבר. ולא כתבו. רבותא דמותר לישב לכתחלה. א"ו משמע כפ"ח: