Noam Yerushalmi on Bava Kamma Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
) ששור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה אם משנגחה ילדה משלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד וכן פרה שנגחה את השור ונמצא ולדה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה ואם משנגחה ילדה משלם חצי נזק מן הפרה ורביע נזק מן הולד ובגמ' וכי כל הפרות מפילות נהלך בהן אחר הרוב ואימור מחמת נגיחה הפילה זאת אומרת שלא הילכו במדת הדין בממון אחר הרוב אמר ר"י במקום אחר הילכו במידת הדין אחר הרוב כהדא דתני ר' אחא גמל האוחר כו' ואמר ר' ינאי כיני מתניתא משלם חצי נזק מפרה ובעל הולדות עולה לבעל הפרה רביע:
[ונראה לי דאיפשר לומר דהא דקאמר במקום אחר הילכו במידת הדין בממון אחר רוב כדר' אחא ואח"כ אומר אמר ר' ינאי כיני מתנית' משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד והוא שמביא ראי' דפעמים הולכים אחר הרוב דהיינו אחר חזקה. והוא משים דאי לאו הכי תיקשה הא דאמר ר' ינאי דהפי' של המשנה הא שאומר משלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד משום ם ממון המוטל בספק והוא שכתבו התוס' ס' בב"ק (ד' מ"ו) בד"ה מידע כו' (פי' שיש לנו להעמיד הפרה בחזקת שהיא מעוברת והשתא הוא דילדה ומודה סומכוס כיון דאיכא תרתי שהוא מוחזק וגם חזקת גופא דאמרינן הממע"ה הילכך לא משום אלא רביע כאילו ודאי אית לי' שותפא ומיהו להוציא ממון מיד בעל הולד אין מועלת חזקה הילכך לא משלם בעל הולד אלא א' משמינית נזק ואידך א' משמינית מפסיד וע"כ מביא ראי' מר' ינאי דחזקת מעוברת מועלת ג"כ לענין ממונא להחזיק וע"כ אינו משלם בעל הפרה אלא החצי:
והא דאין הירושלמי מפרש כמו שפי' רבא דפרה וולד דחד דבזה הי' מתיישב נמי הא דמקשה אח"כ בירושלמי דקאמר וכן פרה שנגחה את השור ר' בון בר כהנא בעא קומי ר' אימי מפני שהוא ספק הא אילו ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אני אומר רגלה של אדם א' וכולה של אדם א' זה נותן מחצה וזה נותן מחצה (פי' דאיך תנן דבעל הולד נותן רביע איך שוה הולד לפרה דפשיטא שלא עשה הולד נזק כמו הפרה (וכן הקשו התוס' בב"ק (ד' מ"ו) אבל אם היינו מפרשים דבפרה וולד דחד ועובר ירך אמו הוא א"כ לא קשה כלל אך הירושלמי לטעמי' שסובר דלא אמרינן עובר ירך אמו כמו דאמרינן לקמן (ה"ה) ר' יוסא בשם ר"י עוברין אין יוצאין בשן ועין ניחא בשן ועין (והוא ט"ס וצ"ל) ניחא בעין ושן (פי' דאיך יתיישב בשן של עובר הא אין לו שיניים ומשני עוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן אלמא שסובר דעובר לאו ירך אמו וכמו שביארתי בספרי שפת הנחל):
ועוד דלדברי רבא לא יתיישב מה שהקשו התוס' בב"ק (ד' מ"ז) בד"ה ליתא לפרה משתלם רביע נזק כו' לדברי רבא לא אתי מתניתין כר"ע כיון דשותפי נינהו הא אמרינן בהמניח (ד' ל"ד) ואם כיחש המזיק או שבח ברשותן דתרוויי' אלא כר' ישמעאל וכבר ביארתי (רפ"ד) דבירושלמי לא הובא הברייתא דפליגי בה ר' ישמעאל ור' עקיבא ולא פליגי אם הוחלט השור קודם העמדה בדין דכיון דמודה בקנס פט ר א"כ ליכא למימר דהוחלט השור מעיקרא (ובס"פ המניח בירושלמי) אמרינן השביח אין לו אלא כשעת נזקו הכחיש אין לו אלא כשעת העמדה בב"ד בלבד אמר ר' לא כיני מתניתין השביח המזיק אם עד שלא עמד בדין השביח אין לו אלא כשעת נזקו הכחיש אין לו אלא כשעת עמידתו בב"ד וא"כ אם ליתא לפרה אמאי משלם רביע נזק בלבד הא כיון שכיחש אין לו אלא כשעת עמידתו בב"ד ומפסיד הניזק מה שכיחש דלאחר העמדה בדין הוחלט השור מעיקרא וא"כ לא יכול לפרש כרבא ומתניתין כר' ישמעאל וע"כ מפרש כר' ינאי דכיני מתניתא דמשלם חצי נזק מן הפרה ורביע מן הולד.
עוד שם כיני מתניתא משלם חצי נזק מן הפרה ובעל הולדות עולה לבעל הפרה רביע א"ר יוסי זה נותן מחצה מה מפקא מביניהן מתו הולדות מאן דמר משלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד אהן יהיב נזקי' ואהן יהיב נזקי' מאן דמר משלם חצי נזק מן הפרה ובעל הוולדות עילה לבעל הפרה רביע אהן יהיב נזקי' ואהן אמר לא לדין בעית אייתי לקומיך ולי נראה דאיפשר לומר שיש (ט"ס בירושל' וכצ"ל) מה נפקא מביניהן מתו הולדות מאן דמר משלם ח"נ לפרה ורביע לולד אהן יהיב נזקי' ואהן אמר לא לדין בעית אייתי לך (פי' הואיל ואינו משתלם חלא מגופו וא"כ הוי כמו כיחש מזיק ואין לו ממה לשלם מאן דמר משלם חצי נזק מן הפרה ובעל הולדות עולה לבעל הפרה רביע אהן יהיב נזקי' דכיון דעיקר הנזק הוא גובה מן הפרה אם כן צריך לשלם כל חצי הנזק וע"כ צריך בעל הוולד לשלם לבעל הפרה רביע מפני שהוא המסייע בנזק ולגבי בעל הפרה אינו שייך לזה ואמר כיון שמשתלם מגופו לא לדין בעית אייתי לקומיך שזה אינו שייך רק לנזק דחס רחמנא על המזיק לגבי הניזק ולפי שיטת הירושלמי דשיבח אין לו רק כשעת העמדה בדין כמו שהבאתי לעיל הברייתא (ספ"ג דב"ק) וצא אמרי' דשיבח הוא ג"כ לתרויי' מחמת שהוחלט השור אלא ודאי דחס רחמנא על המזיק לגבי ניזק אבל הניזק יש לו ממה לגבות דהיינו מן הפרה ובעל הולדות צריך לשלם לבעל הפרה רביע א"כ הוי שניהם מזיקין וע"כ כיון דבעל הפרה משלם כל חצי הנזק ע"כ צריך בעל הוולד לשלם לבעל הפרה רביע אף שמת הולד:
(שם) וכן פרה שנגחה את השור כו' ר' בון בעא קומי ר' אימי מפני שהוא ספק הא אילו ודאי זה נותן מחצה וזה נותן מחצה כך אני אומר רגלה של אדם א' וכולה של אדם א' זה נותן מחצה וזה כו' א"ל במועד היא מתניתא והנה הפ"מ כתב שהגירסא צ"ל בעומד היא מתניתא והפי' היא בעומד בערך דהיינו לפי ערך וכמו שכתבו התוס' בב"ק (ד' מ"ו) בד"ה ורביע נזק א' משמונה בנזק (פי' דכולי מילתא נקט לסימנא בעלמא כאלו הוולד עשה חצי נזק אבל לעולם לא משלם כו' ובגליון כתב דבקדמונים מבואר הגירסא שלפניו כו' וע"כ ביאר דבתם שאין החיוב על הבעלים שאינו משתלם אלא מגופו ע"כ ודאי אין הוולד מזיק כמו הפרה משא"כ במועד שמשלם מן העלי' עיי"ש שהאריך בזה ועיין בספרי נועם ירושלמי (פ"י דכתובות ה"ה) מה שביארתי שם על הירושלמי ושלמי מה שאומר במועד היא מתניתא עיין שם:
אך לפי"ז צריך לבאר דמ"ט לא מפרש בש"ס דילן כמו הירושלמי דמשני דמיירי במועד אך זה יתבאר עפ"י מה שכתבו התוס' בב"ק (ד' מ"ו) בד"ה שור שנגח כו' תימא דבפ' השואל (ד' ק') משמע דלא אמר סומכוס יחלוקו אלא בעומד באגם גבי המחליף פרה בחמור דפריך בגמ' אמאי יחלוקו וניחזי ברשות דמאן קיימא אמר שמואל בעומדת באגם ופריך ונוקמא בחזקת מרא קמא הא מני סומכוס היא מדלא אמר אלא משמע דלא הדר בי' משינויא קמא והך דהכא איכא לאוקמי בעומדת באגם לר"ע דאומר יוחלט השור אבל לר' ישמעאל דמצי לסלוקי בזוזי לא תתיישב:
וא"כ לא מצי לאוקמי מתניתין במועד דא"כ תקשה קושי' התוס' דכיון דמוחזק בממונו אפי' סומכוס לא אמר בזה דיחלוקו (וכן כתב הנ"י ועיין במהרש"א שכתב על דברי התוס' דאיפשר לומר כיון דבשמא ושמא לא אמרינן אוקי ממונא בחזקתי'. אבל מדברי התוס' משמע דאפי' בשמא ושמא נמי אמרינן דאוקי ממונא בחזקתי' רק בעומדת באגם אך שבב"מ (ד' ק') הקשו בתוס' שם מהא דאמרינן דזה אומר איני יודע אם שאולה או שכורה וזה אומר איני יודע יחלוקו ואוקמינא כסומכוס ואעפ"י שהשוכר מוחזק במעותיו וכתבו די"ל דכיון שהמוחזק נמי טוען שמא אין חזקתו מועלת אך מהתוס' דהכא משמע דאין חילוק):
וא"כ אי אמרינן דבמועד איירי א"כ אפילו לסומכוס נמי אמרינן דהוי הממע"ה כיון שהמזיק מוחזק במעות דבתם מיירי באגם והוחלט השור אבל במועד ליכא למימר הכי חבל הירושלמי לטעמי' דאפי' הא' מוחזק במעותיו נמי אמרינן יחלוקו וכמו דאיתא בירושלמי דב"מ (ספ"ח ה"ח) המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה כו' מעשה בציפורין באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה ודינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ור' יוסי ואמרו יחלוקו את חודש העיבור וקאמר בגמ' שם אם כשבא עליו בסוף החודשגבי כולה ואם כשבא עליו בר"ח א"ל פוק לך שמואל אמר כיני מתניתא כשבא עליו באמצע החודש. רב אמר דינא דאגר (פי' הפ"מ דינא דאגר כלומר הדין הוא עם המשכיר) ולקמן יתבאר שנראה לי שאינו כמו שפירש אלא דקאמר דינא דאגר והיינו ששמואל אומר דהא דאיירי רשב"ג ור' יוסי שיחלוקו את חודש העיבור היינו דווקא בבא באמצע חודש אבל אם בא בסוף חודש כולו לשוכר וע"ז אומר רב דינא דאגר (פי' זהו דינא דמתניתין דשוכר עם השואל דאם זה אומר א"י וזה אומר איני יודע יחלוקו אלמא דכיון דהוי ספיקא מוציאין מיד המוחזק ויחלוקו ופליג על שמואל שסובר דאפי' לרשב"ל ור' יוסי שאומרים יחלוקו היינו אם בא דווקא באמצע חודש אבל אם בא בסוף חודש אפי' סומכוס נמי מודה דהממע"ה וכמו דאמרי' בב"מ (ד' ק') אמאי יחלוקו וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה אלמא דאפי' לסומכוס נמי אם הא' מוחזק במעותיו אמרי' הממע"ה אלא דפליגי אם אינו מוחזק במעותיו רק דלא אמרי' אוקמי אחזקת מרא קמא אבל רב פליג ואמר דינא דאגר (פי' זהו דינא דשוכר דמתני' דבב"מ (ד' צ"ז) זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו) וכמו שהוכיחו התוס' בב"מ (ד' ק') דבשמא ושמא אמרינן יחלוקו אפי' היכא דמוחזק והתם כיון דאיכא ס' דדינא אי תפוס לשון ראשון או אחרון ע"כ הוי כמו שמא ושמא וע"כ יחלוקו אפי' היכא דבא בסוף החודש או שסובר רב דאין חילוק (ולקמן יתבאר בזה):
וא"כ כיון שהירושלמי סובר דלסומכוס אמרינן יחלוקו אפילו להוציא מיד המוחזק נמי. ע"כ משני דמתניתין איירי במועד וא"כ אתי שפיר הא דקאמר חצי נזק מפרה ורביע נזק מולד:
[ועוד יש לומר דהש"ס דילן לא ניחא לי' לפרש במועד והוא משום דרישא איירי בתם דתנן משלם ח"נ לפרה ורביע נזק לולד ועוד איפשר לומר כמ"ש התו' בד"ה גלות כו' ואפילו לר' נתן דאמר לקמן כו' ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי מודה הכא דע"כ לא אמר ר' נתן אלא בשור תם שדחף את חבירו לבור שבעל השור אין חייב אלא רביע אעפ"י שבודאי אי הזיק לפיכך משתלם כל השאר מבעל הבור כיון שהבור הרגו לשור אבל כאן שאם הולד במעי אמו בשעת נגיחה יש לו לחייב בתשלומין אין לחייב הפרה תשלומין שהם על הולד לשלם אם נגח ועיין בקצה"ח (סי' ת"י סעיף ב') שכתב הרמ"ה וכן הוא בהגהת מיימוני דשייך דינא דר' נתן אפילו היכא דחייב מדינא אלא שאין לו לשלם והקשה הקצה"ח מהא דאמר אביי ואי פרה וולד דחד כו' אלא לא צריכה דפרה דחד וולד דחד כו' דשותפא אית לך ומאי אהני לי' שותפות כיון דמדינא דר"נ חייב אפי' היכי דהשני חייב מדינא אלא שאין לו לשלם או ברח וה"נ הולד אינו משלם ח"נ וא"כ לישתלם לבעל הפרה וכן כתבו תוס' התם ואפי' לר' נתן כו' וא"כ לשיטת הרמ"ה ומהר"מ תקשי הא דאמר אביי וכתב הקצה"ח נראה דגבי קרן תמה דקייל"ן הוחלט השור ודאי לית בי' משום דינא דר"נ דהא קייל"ן כיחש מזיק ברשותא דתרויי' דשותפים נינהו כו' וא"כ הוא הדין בזה שברח אינו משלם כו' ותדע דאי נימא כה"ג בשני שוורים שהזיקו והא' ברח דשני משלם הכל א"כ כיחש מזיק נמי לשתלם מהבשר הנשאר אלא ודאי כיון דחייב מדינא והוחלט השור למזיק ונאבד ברשות הניזק והמזיק והוי כאלו כבר גבה אבל בלאו"ה משתלם מדר' נתן וע"כ לא ניחא לי' לאביי לאוקמי במועד דא"כ כיון דאיכא ספיקא בולד לשתלם מדר' נתן וע"כ מוקי בתם ובתם ליכא האי דינא דר' נתן כמו שכתב הקצה"ח ובירושלמי שמפרש במועד אע"ג דאית לי' דינא דר' נתן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דב"ק ה"א) שור שדחף חבירו לבור ונפל כו' ר' נתן אומר כו' וכן ביארתי בפ"ק דב"ק (ה"ב) הנכסים הללו נגבין עם הנכסים שיש בהן מעילה והיינו לגבות מבשרן כנגד אימוריהן כמו שביארתי שם א"כ לשיטת הירושלמי צריך לומר דזהו דווקא אם הוא פטור אבל לא שאינו יכול לגבות מהולד מחמת שהוא ספק אך לאביי איפשר לומר שסובר כשיטת הרמ"ה ואפי' אי אין לו לשלם נמי אמרינן דינא דר' נתן ע"כ מפרש דווקא בתם ודו"ק (אך דנראה עיקר כמו שפירש הפ"מ דצ"ל בעומד היא מתניתא עי' שם):
(ה"ב) הכניס קדירותיו לחצר בעה"ב שלא ברשות ובא שור ממקום אחר ושברן פטור הוזק בהן פטור הדא אמרה הקרן פטורה בחצר שאינה של שניהם (עיין לעיל בפ"א ה"א ושם ביארתי):
שם (ה"ה) ר' יוסא בשם ר' יוחנן עוברין אינן יוצאין בשן ועין ניחא בשן ועין [כבר הגהתי וצ"ל ניחא בעין בשן (פי' דבעין ניחא שאינו יוצא בעין אבל בשן לא ניחא דהא אין לו שן) וע"ז אומר כיני מתניתא עוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן:
[ולעיל בארתי דהטעם הוא משום דעובר לאו ירך אמו הוא ור' יוחנן לטעמי' כמו דאמרינן בתמורה (ד' כ"ה) אמר ר' יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר מ"ט קסבר ר' י וחנן אם שיירו משוייר ועובר לאו ירך אמו הוא וכן אמרינן ביבמות (ד' ע"א) כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי אלמא בתר אביו שדינן לי' א"ל אביי אלא הא דאמ' ר"י הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בולדה מתכפר אי אמרת בשלמא עובר לאו ירך אמו ה"ל כמפריש שתי חטאות לאחריות כו' דילמא שאני התם דהכתוב תלי' בלידה. והא דאמרינן בפ"ק דקידושין (ה"ג) הרי את בת חורין וולדך עבד ולדה כיוצא בה כו' ר' אימי בשם ר' יוחנן שניהם עבדים אלמא דשיטת הירושלמי שסובר עובר ירך אמו ואיפשר אע"ג שסובר דעובר לאו ירך אמו הוא אעפ"כ סובר דשניהם עבדים והוא כמו שהקשו התוס' בגיטין (ד' כ"ג) ואעפ"י ששנינו הרי את בת חורין וולדך עבד זכתה לו כו' הא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וחד אמר מ"ט דרבי בהא קסבר עובר ירך אמו הוא ונעשה כמו שהקנה לה א' מאבריו וכתבו התוס' תימא לר"י אם הי' עוברה האיך זכתה צו דאע"ג דירך אמו הוא כיון ד ידה כיד רבה שלא שיחרר אלא העובר ואפי' שיחרר כולה חוץ מידה לא הי' לה זכות לי' דכשמשחרר כולה יש לה כח לזכות משום דגיטה וידה באים כא' וע"כ סובר ר' יוחנן נמי דאע"ג דעובר לאו ירך אמו הוא אעפ"כ באותה היד יש הכח של הולד ג"כ וכמו דלענין נגיחה אמרינן דרביע נזק מהולד וא"כ יש באותו היד שהיא מקבלת כח של הולד ג"כ וע"כ אומר ר' יוחנן דשניהם עבדים מחמת שבאותו היד הכח של הולד ג"כ והוא אינו משחרר הולד ע"כ לא אמרינן גיטו וידו באים כאחת ואפי' אי אמרי' דעובר לאו ירך אמו הוא אבל בשיחרור דשן ועין שהיא נשתחררה ממילא ע"כ סובר ר' יוחנן דעוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן ואעפ"כ האם משוחררת והולד אין משוחרר והוא משום דר' יוחנן סובר דעובר לאו ירך אמו הוא וכמו שביארתי לעיל שע"כ שיטת הירושלמי בהא דוכן פרה שנגחה את השור דלא כרבא בב"ק (ד' מ"ו) דאמר לעולם בפרה וולד דחד והכי קאמרינן איתא לפרה משתלם ח"נ מפרה ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד (ובזה הי' מתיישב קושי' הירושלמי דקאמר ר' בון בר כהנא בעי קימי ר' אמי מפני שהוא ספק הא אילו ודאי זה נותן מחצה כו' כך אני אומר רגלה של אדם א' וכולה של אדם א' זה נותן מחצה וזה נותן מחצה וזהו דווקא אי אמרינן דזה משלם חצי דהיינו רביעית וזה א' משמונה בנזק אבל לרבא ניחא שפיר דקאמר דמיירי בפרה וולד דחד ואי ליתא לפרה משתלם רביע נזק מולד אך זהו דווקא אי אמרינן עובר ירך אמו אבל אי לא אמרינן עיבר ירך אמו תקשי קושי' הש"ס דאפי' אי הוי פשיטא לן דהוי וולד שם לא משתלם כולה נזקא מולד וע"ז משני שסובר דעובר ירך אמו הוא אבל ר' יוחנן לא סבר הכי והבאתי ראי' מהך דהכא והא שהביא הכא הא דאמר ר' יוחנן דעוברין אין יוצאין בשן ועין של אמן ואיפשר לומר דקאי אמתניתין הא דתנן הי' שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וסובר ר' יוחנן דאפילו חבל בה לאחר מיתת הגר נמי פטור ודלא כמו דאמרינן בב"ק (ד' מ"ט) הי' שפחה ונשתחררה או גיורת פטור אמר רבה לא שנו אלא שחבל בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל לאחר מיתת הגר זכי' לה איהי בגווייהו ומחוייב לשלומי מדידה אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ילדות צררי נינהו וזכי' בהו אלא איתא לבעל זכה לה רחמנא ליתא לבעל לא והנה הרא"ש פסק כרב חסדא ובהג"א פסק כרבה ואע"ג דרב חסדא הי' גדול מרבה כמו שכתב הרא"ש ע"כ איפשר לומר דסובר ההג"א דהטעם של רבה הוא מחמת שסובר דעובר ירך אמו הוא רק אי איתא לבעל זכי' לי' רחמנא אבל אי ליתא לבעל זכי' איהי משום דסובר דעובר ירך אמו וע"כ פסק ההג"א כמותו דרבה דהא כרבא קייל"ן דאמר בב"ק (ד' מ"ז) דעובר ירך אמו הוא:
וע"כ אמר הכא ר' ייסא בהם ר' יוחנן דעוברין אינן יוצאין בשן ועין של אמן והוא משום שסובר דעובר לאו ירך אמו הוא וע"כ אפי' חבל בה לאחר מיתת הגר נמי פטור מדמי וולדות וכמו רב חסדא דמקשה אטו ולדות צררי נינהו אבל להרא"ש לא תלי מידי בזה וע"כ אף דקייל"ן כרבא דעובר ירך אמו הוא אעפ"כ אפי' חבל לאחר מיתת הגר דאטו ולדות צררי נינהו ואינו צריך לשלם לה ואפי' אי אמרינן דעובר ירך אמו הוא ודו"ק:
שם (ה"ו) כתי' כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור א' בור של מיתה וא' בור של נזקין שניהם ממקרא א' נתרבו וכשהוא בא לבור של מיתה את מר פטור על הכלים כו' כבר בארתי לעיל פרק קמא הלכה א' עיי"ש:
שם ר' מנא בעי מהו שיעשה את העומק כגובה כו' (פי' הפ"מ אם חייב ג"כ כשעשה מקום גבוה ברה"ר והוזקו בה כמו החופר בור בעומק או דילמא דווקא בור חייבה התורה דאית בי' הבלא אבל מקום גבוה לא). והנה הפ"מ פי' שהוא כמו דאמרינן בש"ס דילן בב"ק (ד' נ') אמר רב בור שחייבה עליו התורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא לי' ושמואל אמר להבלו וכ"ש לחבטו וא"ת לחבטו אמרה התורה ולא להבלו תורה העידה על הבור ואפי' מלא ספוגין של צמר מאי בינייהו א"ב דעבד גובה ברה"ר לרב אגובה לא מחייב לשמואל אגובה נמי מיחייב וזה אינו דלשיטת הירושלמי אגובה ודאי חייב וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דב"ק ה"א) אמר ר' יוחנן הניח אבנו כו' וצלוחיתו בידו בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע בין שנחבט באבנו ונתקל בקרקע חייב על נזקי אדם ופטור על נזקי צלוחיתו מילתי' דר' יוחנן אמר בור של נזקין פטור על הכלים והכא לר' יצחק אמרינן דבור כל נזקין חייב על הכלים (דפטור דכלים הוא רק בהבלא דהבלא אין בו ממש ועל חבטה ודאי חייב ועיין לעיל מה שביארתי):
והא דר' מנא בעי מהו שיעשה העומק כגובה הוא כמו דאמרי'בב"ק (ד' נ"א) אמר רבא הניח אבן עפ"י הבור והשלימה לעשרה באנו למחלוקת רבי ורבנן פשיטא מהו דתימא למטה הוא דהבלא דידי' קטיל ליה אבל למעלה דלא הבלא דידי' קטיל ליה אימא לא (דלרבנן אין האחרון חייב ולרבי אין האחרון חייב למיתה דהא לא הבלא דידי' קא קטיל [ולהירושלמי מיבעי' ליה יותר דהא לפי מה שביארתי לעיל הא דר' יצחק סובר דבור של נזקין חייב על הכלים הוא משום דבבור של נזקין ליכא בי' הבלא כלל לשיטת הירושלמי ולית בי' רק חבטא ודלא כשיטת הש"ס דילן בב"ק (ד' נ"א) דקאמר מ"ט לאו משום דלית בי' חבטא לא משום דלית ביה הבלא אי הכי הוזק בו חייב הא לית בי' הבלא א"ל אין הבל למיתה ויש הבל לנזקין) ולשיטת הירושלמי איכא לפלוגי בחבטא דבפחות יש חבטה לנזקין אבל אין חבטה למיתה ובהבל כל שהוא פחות מעשרה לית בי' הבלא כלל וההבל הוא בעשרה טפחים וע"כ פטור בו על הכלים] וע"כ מיבעי' לי' לר' מנא מהו שיעשה העומק כגובה (פי' לענין האחרון דהא בבור של עשרה הוא מיית בהבלא ועד שלא הגיע לעשרה ליכא הבל כלל) וע"כ מיבעי' לי' לר' מנא ולרבא פשיטא ליה הוא משום דלהש"ס דילן שיש הבל בפחות מעשרה וא"כ התחלת ההבל מתחיל מתחלה ועד ט' אין בו הבל רק לנזקין ואח"כ למיתה וע"כ מתחייב האחרון אף שהניח על פי הבור אבל לשיטת הירושלמי דבט' לית ביה הבלא כלל וע"כ סובר ר' יצחק דבור של נזקין חייב בו על הכלים דכיון דליכא הבלא כלל א"כ הוי כהוזק בקרקעו שהוא ממונו ואינו פטור רק בבור של מיתה דהתם יש בו הבל וע"כ פטור על הכלים משום דבבור של עשרה יש בו הבל. וע"כ מיבעי' לי' לר' מנא מהו שיעשה העומק כגובה (פי' גובה כמו העומק שיתחייב האחרון מחמת שע"י נעשה ההבל אע"ג שבתחילת נפילתו שנפל לא הי' עדיין הבל כלל) ודו"ק:
שם וכי יש לו רשות להפקיר נזקיו ברה"ר לעיל הגהתי (שצ"ל) וכי אין לו רשות להפקיר נזקיו ברה"ר (פי' אם הפקיר רשותו ובורו) דהא ס"ל דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וכמו דסובר ר' יוחנן לעיל לר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה נמי פטור וא"כ איך הוי בור ברה"ר וע"ז משני כר' יוסי בר' יהודה דסובר ג' דברים (ולעיל כתבתי שדברים הוא ט"ס וצ"ל טפחים וכמו דאיתא לעיל) ור' יוסי ב"ר יהודה סובר כשיטת אביו ר' יהודה דמפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה פטור וע"כ לא הוי בור ברה"ר אלא בג' הסמוכים לרשות שהבור שלו ואעפ"כ יש רשות לבני רה"ר ליכנס משום ג' שהם סמוכים לרשות כרשות:
שם (ה"ז) אמר ר' ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו פטור חוצה לו לפניו פטור לאחריו חייב הנה הפ"מ נדחק בזה. והוא ט"ס וצ"ל) אמר ר' ינאי לתוכו בין שלפניו בין שלאחריו חייב חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור והוא כמו דאמרינן בב"ק (ד' י"ג) ושמואל אמר בבור בין מלפניו בין מלאחריו חייב שמואל לטעמי' דאמר להבלו וכש"כ לחבטו אלא היכי דמי לאחריו מקול הכרי' דפטו' כגון דנתקל בבור ונפל לאחורי הבו' ואפי' רב נמי מוד' דבבו' ברשותי' שחייב בין להבלו בין לחבטו וכמו דאמרינן התם אמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב משום דאמר ליה ממה נפשך אי בהבלא מית הבלא דידך הוא אי בחבטה מית חבטא דידך היא וא"כ לשיטת הירושלמי דאינו חייב רק בבור ברשותו א"כ לתוכו ודאי בין לפניו בין לאחריו חייב והא דתנן נפל לפניו מקול הכרי' חייב לאחריו מקול הכרי' פטור היינו דווקא חוצה לו וע"ז אומר חוצה לו לפניו חייב לאחריו פטור (כצ"ל):
שם (ה"ח) א' השור וא' כל בהמה לנפילת הבור כו' וכן חיה ועוף כיוצא בהן שמואל אמר אווז ים עם אווז ישוב כלאים זה בזה אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים זה בזה ריש לקיש אמר משנה שלימה שנה רבי וכן חיה ועוף כיוצא בהן (ופי' הפ"מ דהא דאמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כו' ואם איתא ליתני רבותא טפי דאפי' מין דים ומין דיבשה כלאים ומכש"כ ב' מיני יבשה) וכתב הגליון עיין פ"מ ודבריו תמוהין שפי' דמקשה וליתני רבותא טפי דאפי' מין דים ומין דיבשה כלאים וכש"כ ב' מינים דיבשה וכתב דזה רבותא טפי בשני מינים דיבשה וכן הוא בירושלמי (ספ"ח דכלאים) שאמרו ומה בשעה ששנים ביבשה את אומר כו' בשעה שא' בים וא' ביבשה לא כש"כ. וגם גוף הגמ' דשמואל באווז ים ואווז ישוב אי איפשר להעמידו שהרי מיבעי' לי' שם בירושלמי אליבא דשמואל וכתב ונראה שכך צ"ל אמר שמואל אווז בר עם אווז ישוב כלאים זה בזה וכן הוא מימרא דשמואל בבבלי (ד' נ"ה) כאן (ובירושלמי ספ"ח דכלאים שם) וע"ז אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר כו' כלאים זה בזה ומשמע דווקא בשור ולא בעוף וע"ז אמר ריש לקיש משנה שלימה שנינו וכן חיה ועוף כיוצא בהן כו' עיי"ש:
ולי נראה לבאר כמו שהוא הגירסא לפנינו. והוא דשמואל אמר אווז ים עם אווז ישוב כלאים זה בזה אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים זה בזה אבל אווז ים עם אווז ישוב אין כלאים זה בזה ומה שהקשה בגליון דאדרבא זהו רבותא טפי וכמו דאמרינן (ספ"ח דכלאים) אווז עה אווז הים תני ר' יודה בן פזי ולא ידעין מאן תני ק"ו מה אם בשעה ששניהם ביבש' את אמר אסו' בשעה שא' בים וא' ביבשה לא כש"כ והניח שם בקושי' אבל זה אינו קושי' (כדרך הש"ס ירושלמי בכמה מקומו') שסומך משום שאיפשר לתרץ כמו שיתבא' לקמן והוא עפ"י מה שביארתי בספרי עצת יהושע שיטת הרמב"ם (פ"ט דכלאים ה"ח) א' שור וחמור וא' כל שני מינים שא' טמא וא' טהור בין בהמה עם בהמה או חיה עם חיה כו' על כל אלו לוקה מן התורה אבל מדברי סופרים שני מינים שהן כלאים זה בזה אסורים לחרוש בהם כא' ולהנהיגן כו' וא"כ לפי שיטת הרמב"ם דאינו לוקה מן התורה בהנהגה אלא בבהמה טהורה עם בהמה טמאה משמע דבעוף גופיה טמאה עם טהורה נמי אינו לוקה מדכתב שהחיה בכלל בהמה אבל בעוף אינו לוקה אבל בהרבעה כתב שם הרמב"ם דלוקה בכל שני מינים וע"ז אמרינן בירושלמי שמואל אמר אווז בר עם אווז ים כלאים זה בזה וא"כ ליכא למימר דזהו לענין הרבעה דאווז ים אי איפשר להרביע וכמו שהביאו התוס' בב"ק (ד' נ"ה) בד"ה המרביע ב' מינים ר"י בר יהודה הי' מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום דבבראשית רבה ובירושלמי דכלאים (פ"א) משמע דאי איפשר להרביע דגים: וכתבו התוס' שם דהרבעה שייך בחיות שבים רק בדגים אינו שייך אבל לשיטת ריב"י לא שייך הרבעה בחיות שבים ובהנהגה בעוף אפי' עוף טהור עם עוף טמא נמי ליכא לאו לשיטת הרמב"ם):
וע"ז אומר שמואל אמר אווז ים עם אווז ישוב כלאים זה בזה וא"כ לשיטת ר"י בר' יהודה ודאי מיירי בהנהגה דבהרבעה אינו שייך ולשיטת הרמב"ם ליכא לאו בהנהגה רק מדברי סופרים: וביארתי שם שזהו לשיטת הרמב"ם אבל ריש לקיש סובר דכ"מ שנא' בו למינהו כלאים נוהג בהם בין בהנהגה בין בהרבעה ע"ש:
וע"ז אומר שמואל אמר אווז ים עם אווז ישוב כלאים זה בזה. ולשיטת הירושלמי דהכא סובר דלא שייך בהו הרבעה ואפי' אי חיות שבים שייך כמו דמשמע קצת בירושלמי (פ"ק דכלאים) אבל באווז ים לא שייך הרבעה כמו בדגים וא"כ ודאי הוא לענין הנהגה וא"כ אמאי לוקה בהנהגה באווז ים (ואיפשר דשניהם מין טהורים וכמו שכתבו התוס' בע"ג (ד' ל"ט) דהא דאמרינן התם אמר אביי האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וסימנך טמא טהור טהור טמא וכתבו התוס' בד"ה וסימנך כו' לכאורה לא קא יהיב האי סימנא אלא להני תרתי מיני אחמרא ואתורא אבל אשאר מינין לא דהא בפ"ב דקידושין (ד' מ"א) אמר רבא מלח שיבוט' והוא עז של ים כדאמ' בפ' הפר' הנהיג בעיז' ושיבוט' מאי):
וע"ז אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור בר חמור עם חמור בר כלאים זה בזה (פי' דדווקא התם דשייך בהרבעה ובהרבעה שייך בכל המינים אבל אווז ים עם אווז ישוב זה אינו רק בהנהגה ועל ההנהגה אינו לוקה מדאורייתא
ועוד נראה לי להגיה אמר ר' יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור ים חמור עם חמור ים כלאים זה בזה דלפי הגירסא שלפנינו קשה מהא דאמרינן בירושלמי (ספ"ח דכלאים) שור הבר מין בהמה רבנן אמרי מכא הוי וערק תמן ר' יוסי אמר עיקריה מן תמן הוה. הא שור עם שור הבר אין כלאים (וגריסמהרא"פ) תנא שור עם השור הבר אין כלאים ודלא כר' יוסי דר' יוסי אמר כלאים ל בחולין (ד' פ') בעא מיני' כו' הני עיזי דבאלא מהו לגבי המזבח א"ל עד כאן לא פליגי ר' יוסי ורבנן אלא בשור הבר דתנן שור הבר מין בהמה היא ר' יוסי אמר מין חיה כו') וא"כ קשה דהא אדרבא אמרינן (שם) דשור עם שור הבר אינן כלאים זה בזה רק ר' יוסי הוא דסובר דהוי כלאים:
וע"כ נראה לי להגיה א"ר יוסי מתניתא לא אמרה כן אלא שור עם שור ים חמור עם חמור ים כלאים זה בזה (פי' דהטעם דהוי כלאים הוא כמו דאמרינן בע"ג (ד' ל"ט) אמר אביי האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וסימנך טמא טהור טהור טמא וע"כ מקשה מהברייתא דתני שור עם שור ים חמור עם חמור ים כלאים זה בזה (פי' דהיינו דווקא בב' מינים האלו דתורא דימא אסור חמרא דימא שרי) וע"כ אומר שור עם שור ים (פי' דשור דיבשה טהור ושור דים טמא) חמור עם חמור דים והוא דחמור דיבשה טמא וחמור דים טהור) וע"כ דיוקא באלו לוקין בהנהגה) אבל אווז ים עם אווז ישוב אין כלאים זה בזה (וכמו שכתבו התוס' בעבודת כוכבים (שם) דזה הסימן לא קא יהיב אלא להני תרי מינים אחמרא ואתורא. ועוד דבעופות הוי דרבנן):
וע"ז אומר ר"ל אמר משנה שלימה שנה רבי והוא דר"ל לטעמי' דאמרי' (פ"ק דכלאים) ר"י אמר כהנא שאל לר"ל המרביע בחית הים מהו א"ל עוד כתוב בהן למיניהן ר' אחא לא אמר כן אלא הי' אומר ר' אחא בשם ריש לקיש כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו כו' הרי חית הים הרי כתיב בו למינהו כלאים נוהג בו ולפי גירסתנו בירושלמי משמע דבחית הים נמי ליכא הרבעה כמו שכתב ר"י בר"י בתוס' ב"ק (ד' נ"ה ושם) אמר ר' יוסי בר' בון כו' אמר ר' יונה כו' אנא פתר לה משום מנהיג כו' אלמא דלר"ל אפי' בחיות ודגים שבים נמי לוקה משום מנהיג:
וע"ז אומר ר"ל אמר משנה שלימה שנינו וכן חיה ועוף כיוצא בהן והתם משמע דלענין הנהגה מיירי וכמו דאמרינן שם א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדיבר הכתוב בהווה אלמא דלענין הנהגה נמי לוקה על ב' מינים לר"ל. ובזה יתבאר הירושלמי (ספ"ח דכלאים) ר' בא בשם שמואל אווז עם אווז מדבר כלאים זב"ז אווז עם אווז הים תני ריב"פ ולא ידעין מן תני ק"ו אם בשע' ששניהם ביבשה את אומר אסור בשעה שא' בים וא' ביבשה לא כש"כ ולא תירץ ע"ז. אך החילוק הוא והוא משום דאווז עם אווז מדבר איפשר לומר לענין הרבעה דבהרבעה לוקה על כל ב' מינים: אבל אווז עם אווז הים דלא איפשר בהרבעה (וכמו דמשמע לפי הגירסא בירושלמי דאפי' חיות הם נמי אינו שייך בהרבעה) וא"כ אם זהו לענין הנהגה אפי' בבהמה בעינן שיהא טהור עם טמא ובעוף אם שניהם טהורים אינו לוקה בהנהגה מדאורייתא לשיטת הרמב"ם ואפי' בעוף טהור עם טמא משמע נמי מהרמב"ם דליכא בהו כלאי' וכמו שביארתי ע"כ אומר תני ריב"פ ולא ידעין כו' ודו"ק.