מתני' איזהו נשך ואיזהו תרבית איזהו נשך המלוה סלע בה' דינרים וסאתים חיטים בג' מפני שהו' נושך ואיזהו הרבות המרבה בפירות כו' ובגמ' א"ר ינאי זהו רבית שיוצא בדייני' בעו קומי ר' יוחנן ריבית מהו שיצא בדיינים אמר לי' אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ופי' הפ"מ אם אנחנו נוהגין כזאת אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ולהגזים הדבר אמר כן דס"ל לר' יוחנן אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"נ יש לפרש דבדרך המי' ודחי' השיב להן אם מזו אתם שואלין ומסתפקים ואם אשיב אני לכם אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום מה שיענו בדבר זה וכלומר דמה אתם מסתפקין בדבר ודאי יוצאה בדיינין:

ולי נראה דר' יוחנן סובר דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וכמו שאבאר והוא דאמרינן בתמורה (ד' ו') א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי והשתא דשנינו כל הני שינויי דאביי ורבא במאי פליגי בריבית קצוצה קמיפלגי וכדר"א דאמר ר"א ריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ר' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"ל התם בסברא פליגי בקראי פליגי ולשיטת הירושלמי הוא דתלי בהא דאם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא מהני והירושלמי סובר דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דתרומות) ר' חמא בר עוקבא בשם ריב"ח מן מה שעובר בל"ת. וכן משמע בירושלמי (רפ"ה דנזיר) תמן תנינן ריב"י עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד במוקדשים חזקי' אמר לשוגג בל"ת ולמזיד בל"ת (כצ"ל) כו' ופריך אח"כ דאיך לוקה ומי קדשי כו' הקדיש בכור עולה לגבי מזבח אפי' לדמים לא קדוש הקדיש בעל מום למזבח אפי' בתמורה לא קדשה ועיין בספרי נ"י (ס' כ"ז) שתמהתי ע"ז דהא בעל מום קדוש בתמורה ועיי"ש שהגהתי הקדיש בעל מום למזבח אפי' לדמים לא קדשה. ועיין בספרי עצת יהושע שהגהתי שם אפילו לתמורה לא קדשה (פי' שאם הקדיש בעל מום למזבח אפי' לתמורה לא קדיש ומלבד שאינו קדוש ליקרב אלא אפי' לתמורה לא קדיש מחמת שאינו קדוש קדושת הגוף) וא"כ אינו עושה תמורה אלא במקדיש בעל מום עובר ופריך ומחוור הוא למכות (פי' הא אין לוקין) ומשני תיפתר במקדיש תמימי' לבדק הבי' ריב"י בשיטת אביו הקדיש תמימים לבדק הבית עובר בעשה בל"ה מניין כו' (פי' וע"כ ניחא דאיפשר שיהי' מלקות בקדשים כגון שהקדיש תמימים לבדק הבית ועובר בל"ת) ובזה יש חילוק בין תמורה לקדשים דבתמורה לוקה אפי' בשוגג משא"כ בקדשים והקשה הק"ע דמאי פריך דבמקדיש בכור לא קדיש הא אמרינן בערכין (ד' כ"ט) דאיכא לאו וא"כ איפשר שיהיו מלקות אפי' לא קדיש וכן הקשה בהא דמקדים בעל מום עיין שם אך דזה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא בפ"ק דתמורה (ד' ה') לענין כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי רבא אמר לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא ומה שתירצתי שם דהטעם הוא משום דלא קדוש א"כ הוי לאו שאין בו מעשה ולא לקי משום דאין בו מעשה. והא דלקי על תמורה הוא כמו דאמרינן בתמורה (ד' ב') אמר ר' יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור כו' לא תיתני מימר משו' דבדיבורו עביד מעשה וא"כ אם קדוש עשה מעשה אבל אם לא קדוש לא עשה מעשה וא"כ אינו לוקה אך א"כ לישני דסבר כר"י דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו כמו דאמרינן במכות (ד' ט"ז) ואמאי קאמר לענין המקדיש תמימים לבדק הבי' וריב"י בשיטת אביו דעובר בל"ת דלאמר לאו אמור ואמאי לא משני דריב"י בשיטת אביו דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו. אלא ודאי דכיון דלא מהני אי עביד לא לקי וכיון דלקי א"כ מהני:

וכן משמע בירושלמי (פ"ט דב"מ ה' י"ב) מישכנו שלא ברשות עובר על כל שם ושם שיש לו אמר ר' לא הוא גרם לעצמו על כל שם ושם שיש לו ופי' הפ"מ הוא גרם לעצמו כלומר דר' אילא מפרש ומדייק לפי שהוא גרם לעצמו זה שנכנס למשכנו שלא ברשות ב"ד ולפיכך אם לא מחזיר עובר על כל שם ושם שיש לו שאילו לא נכנס בעצמו אלא ע"י שליח ב"ד אעפ"י שאם לא החזיר עדיין הי' עובר השב תשי' וכו' מ"מ לא עבר על לא תבוא לביתו והוא גרם לעצמו כשלא יחזיר לעבור בשמות האלו.

ולי נראה דהא דקאמר הוא גרם לעצמו לעבור על כל שם ושם שיש לו הוא כמו דאמרי' בתמור' (ד' ו') והרי משכון דרחמנא אמר לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ותנן מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום שאני התם דאמר קרא השב תשיב וכתבו התוס' דפריך לרבא דלא מהני א"כ אם משכנו שלא ברשות מניין דחוזר ונוטלה דמהני תפיסתו ת"ל השב תשיב. ולאביי הכי פי' אין לי אלא דצריך להחזיר כלל אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשותמניין דצריך להחזיר לו כלל כיון דאי עביד מהני ולא מחזיר ת"ל השב תשיב. וע"ז קאמר דעוב' בכל הלאוין ע"ז אמר אמאי עובר נימא דלא מהני ולא תועיל לו תפיסתו ע"כ אומר והוא גרם לעצמו (פי' מחמת שרוצה לעבור על מה דאמר רחמנא וע"כ מועיל מה שמשכנו שלא ברשות וכמו דאמרינן בירושלמי ואם מחזיר הוא לו לאיזה דבר ממשכנו כו' פירש רבי שמא הבוא שמיטה וישמיט או שמא ימות הלה ונמצאו מטלטלין ביד היורשין):

ולפי מה שביארתי הא שאומר אמר ר' לא הוא גרם לעצמו בזה יתבאר הא שהבאתי הירושלמי בספרי נחלת יהושע (ס' ז') ובספרי נועם ירושלמי (פי"ג דשבת) בעון קומי ר' בא האיך מה דאת אמר תמן השוחט חטאתו בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר אמר לו תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו א"ר יוסי ואפי' תמן את גרמת לו שאילו לא שאמרת לו שיבוא האיך הי' מתכפר לו כו' חברי' בעון קומי רבי יוסי לא כן אמר ר"י בשם רשב"י מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר לון תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר המוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח עכ"ל:

והנה הירושלמי הזה צריך ביאור ובספרי נ"י (דרוש ז') הארכתי בזה ותמהתי שם על פי' הק"ע. וביארתי שם הירושלמי וכן ביארתי בספרי א"ה ובס' שפת הנחל (דרוש ז') על אופן זה:

והנה שם ביארתי בעון קומי ר' בא האיך מה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו שהגירסא צ"ל כן האיך מה דאת אמר השוחט חטאתו בשבת כיפר (כמו דאיתא בירושלמי ואין צריך להגיה) ומביא אחרת ואמר אוף הכא לא יצא ידי קרעו (צ"ל) יצא ידי קרעו:

והוא דהירושלמי סובר דהא דצריך להביא אחרת היינו על שבת ששחט חטאתו בשבת דעל חטאו שחטא בתחילה כבר נתכפר אך שצריך להביא אחרת על ששחט חטאתו בשבת. וזהו דווקא אם כיפר והיינו שכיפר וזורק את הדם אבל אם לא יכפר דהיינו שלא יזרוק את הדם א"כ לא תיקן וכמו דאמרי' בפסחי' (ד' ע"ג) א"ל ר"ה ב"ח לברי' כי אזלית לקמי' דר' זריקא בעא מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכליו מה תיקן אם עלו לא ירדו שחטו ונמצא בעל מום חייב מה תיקן בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו וא"כ אי אמרינן דלא כיפר ולא יניחו לו לזרוק את הדם אם שחטו בשבת א"כ נמצא שלא תיקן והוי מקלקל בחבורה ופטור וכמו דאמרינן בירושלמי בעירובין (פ"י ה"ב) דתני כל המקלקלין פטורין חוץ ממבעיר והעושה חבורה. בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם אינו צריך לאפר. אמר ר' יוחנן והוא שיהא צריך לדם או לאפר וא"כ אם לא כיפר א"כ לא תיקן. ואם לא יזרוק את הדם אם עלו ירדו וכמו דאמרינן בזבחים (ד' פ"ד) ר' יהודה אומר שנשחט בלילה ונשפך דמה ויוצא חוץ לקלעים אם עלתה תרד וא"כ אם לא כיפר א"כ לא יזרוק את הדם וא"כ אם עלו ירדו דהוי כמו נשפך הדם (וכן פסק הרמב"ם כר' יהודה) וא"כ לא יתחייב ע"ז חטאת והירושלמי לא סבר כשיטת הש"ס דילן דמסיק בפסחים שתיקן להוציא מידי נבילה או מידי אבר מן החי דזה לא הוי תיקון לשיטת הירושלמי. ולא סבר לה כהך ברייתא דתני' השוחט בשבת בחוץ כו' חייב שלש חטאות:

והנה שם ביארתי דהירושלמי סובר דאי אמרינן לא כיפר א"כ לא תיקן ואינו חייב ע"ז חטאת. והירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דמסיק בפסחים (ד' ע"ג) דתיקן להוציא מידי בילה או מידי אבר מן החי דזה לא הוי תיקון לשיטת הירושלמי ולא סבר לה כהך ברייתא דתני' השוחט בשבת בחוץ חייב שלש חטאות כו':

וכעת נראה לי דהא דקאמר בירושלמי על הא דתנן השוחט ונמצא טריפה בסתר פטור הא בגלוי חייב אמר ר' יוחנן דר"ש היא עיין שם מה שביארתי שם דלר"ש חזי לפדותו ולהאכילו לכלבים דכיון דלא נחתא לי' קדושת הגוף סובר ר"ש בתמורה (ד' י"ז) דלא נחתא ליה קדושת דמים וגם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים:

וכעת נראה לי לבאר בקצרה דהא דאמר הא בגלוי חייב ר"ש היא (פי' דר"ש סובר דמקלקל בחבורה חייב כמו דאמרי' בשבת (ד' ק"ו) הא ר' יהודה הא ר"ש וכמו דאמרינן בפסחים ד' ע"ג) א"ל ר' חנינא כו' כי אזלת לקמיה דר' זריקא בעא מיני' לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שחטו שלא לאוכלי חייב מה תיקן (פי' דהקושי' הוא לר' יהודא ועיין בתוס' שם דהקושי' הוא אליבא דר' יוחנן דפטר מקלקל בחבורה אפי' לר' שמעון ואיפשר דהירושלמי סובר דאליבא דר' שמעון חייב) וע"ז אומר הא מני ר"ש היא (פי' שאומר דמקלקל בחבורה חייב) וא"כ הא דתני' דחייב שלש חטאות הא נמי ר"ש היא לשיטת הירושלמי אבל אליבא דר' יהודה בעי תיקון:

וא"כ לר"י אי אמרי' דלא כיפר לא עבר עביר' שיהא חיי' עלי' חטאת ואעפ"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת אוף הכא יצא ידי קרעו משום דהי' סובר דהטעם דהקורע על מתו פטור הוא משום דאמרו חכמים שלא יצא ידי קרעו דאם יצא ידי קרעו יהא מתקן ויהי' חייב חטאת וע"כ אמרי דלא יצא ידי קרעו וע"ז בעי קומי ר' בא כמה דאת אמר תמן השוחט חטאת בשבת כיפר ומביא אחרת ע"ז ששחט בשבת ולא חששו לזה שא"כ יחלל שבת במה ששחט בשבת דהוי מתקן דהא יזרק הדם וראוי הבשר לאכילת כהנים ג"כ ואמאי נימא דלא כיפר ולא יזרק הדם וא"כ לא יהי' ראוי לאכילה אלא דלא חששו לזה ואעפ"כ כיפר וא"כ אמאי חששו בקריעה ואמרו שלא יצא ידי קרעו כדי שלא יחלל שבת דהוי כמקלקל:

וע"ז אומר אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וא"כ אפי' יצא ידי קריעה נמי אינו חייב דמה שיצא ידי קריעה אעפ"כ לא הוי צורך בגופו של דבר (ומזה סיוע לפי' התוס' שם עיין שם):

וכעת נראה לי דאיפשר לומר דקאמר אלא כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר היינו דההיא ברייתא דהשוחט בשבת כיפר ומביא אחרת אתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר ומזה סובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב דאפי' אמרינן חובל הוא בצריך לכלבו אכתי אין לו צורך בגופו של דבר כמו שפירש"י בשבת (ד' ק"ו) וע"כ סובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב וא"כ אפי' אי אמרינן דלא כיפר ולא יזרק הדם אפ"ה חייב. וע"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת ומתניתין דהכא אי אמרינן דיצא ידי קריעה חייב דהוי מתקן ע"כ אמרו דלא יצא ידי קריעה בכדי שיפטור מחטאת (והא דקאמר ר"ש היא עד שיהא לו צורך בגופו של דבר הוא דמזה למד ר' שמעון דמקלקל בחבורה חייב):

וע"ז אמר לו תמן הוא גרם לעצמו ברם הכא את גרמת לו ופירשתי בספרי נועם ירושלמי (שם) דתמן הוא גרם לעצמו (פי' דתמן הוא גרם לעצמו במה ששחט בשבת וא"כ נא חכמים גרמו לו אלא שהוא גרם לעצמו וע"כ לא חששו רבנן לזה אם יזרוק אבל הכא את גרמת לו (פי' שמחמת מצות קריעה שהוא מדרבנן יתחייב חטאת וע"כ לא רצו חכמים שמחמת מצית קריעה שהוא מדרבנן יתחייב חטאת וע"כ אמרו שלא יצא ידי קריעה כדי שלא יגרמו לו לחלל שבת ובנחלת יהושע פרשתי באופן אחר עיי"ש)

אבל עדיין אינו מבואר דקאמר תמן הוא גרם לעצמו דכיון דאין חכמים גרמו לו ע"כ לא יחושו לתקנתו ע"כ נראה דהא דקאמר תמן הוא גרם לעצמו הוא כמו דאמרינן לקמן אמר ר' לא הוא גרם לעצמו על כל שם ושם שיש לו (וכמו שביארתי דהממשכן שלא ברשות חייב הואיל והוא גרם לעצמו לעבור על דברי תורה ע"כ הוי מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי וע"כ אהני מעשיו שיהא קונה למשכון שמחזיר הכר בלילה כו' וכן לענין שלא יעשה מטלטלין אצל בניו ושלא תשמטנו שביעית:

וע"ז אומר הכא המן הוא גרם לעצמו (פי' לעבור על מה דאמר רחמנא ואף שחטא בשוגג אעפ"כ אהני מעשיו כמו במזיד לענין מלקות כן בשוגג לענין חטאת וע"כ אמרינן דכיפר ומביא אחרת עלי' וכמו בשחיטה דהשוחט בשבת הוי שחיטתו כשירה והא דאסור לאכול בו ביום היינו מדרבנן ואמאי נימא דלא הוי שחיטה כלל וא"כ יהי' מקלקל לפי מה שביארתי דהירושלמי סובר דזה לא הוי מתקן להוציא מידי נבילה או מידי אבר מן החי וא"כ לא תהא שחיטתו כשירה (ומה שתירץ הש"ך בחוה"מ (ס' ק"ח) דזה לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מחמת שהוא רק מחמת שהוא שבת אבל אם הי' עושה כן ביום אחר הי' מועיל ע"כ לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כבר הקשה ע"ז הקצה"ח דא"כ מאי פריך הש"ס בתמורה (שם) מהא דמקדיש תרומה לביכורים דהא אם לא הי' מקדיש הי' תרומתו תרומה) וא"כ בשחיטה נמי נימא דלא הוי שחיטתו כשירה והוי מקלקל אלא ודאי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וע"כ הוי שחיטתו כשירה וחייב חטאת אם שגג בשוגג וה"נ אם שחט חטאתו בשבת אמרינן ג"כ דכיפר ומביא אחרת והוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני וע"כ אהני מעשיו וכיפר ומביא אחרת וע"ז אומר תמן הוא גרם לעצמו (והוא כמו דאמרינן גבי משכון הואיל והוא גרם לעצמו עובר על כל שם ושם שיש לו) אבל הכא את גרמת לו (פי' בקריעה א"כ מדאורייתא דליכא מצות קריעה לא עבר עבירה כלל דהא הוי מקלקל וא"כ כל העבירה הוא רק מחמת החכמים שתיקנו מצות קריעה בהא לא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דהא אדרבא חכמים צריכין לתקן שלא יהא קריעה בכדי שלאיבוא לידי חיוב חטאת וע"ז א"ר יוסי ואפי' תמן את גרמת לו שאלולי אמרת לו שכיפר (כצ"ל) האיך הי' מתכפר לו (פי' שאמר לו שאעפ"י שהוא גרם לעצמו ובדאורייתא אמרינן כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני היינו מדינא דאורייתא אמר רחמנא דאעפ"כ אי עביד מהני אעפ"כ כל מה דאיפשר למיעבד דהיינו שלא יזרוק הדם צריך למיעבד וכמו בקריעה שאמרו דלא יצא ידי קריעה בכדי שלא יבוא לידי חיוב חטאת אלא ודאי צריך לומר כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר והוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושל' דמתניתין אתי כר"ש דאמר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר וע"כ פטור בקריעה לא מחמת דלא יצא ידי קריעה אלא דאפי' יצא ידי קריעה לא הוי צורך בגופו של דבר (או כמו שביארתי כעת דהברייתא דתני' כיפר ומביא אחרת אתי כר"ש דאמר עד שיהא לצורך בגופו של דבר ומזה מוכח דמקלקל בחבורה חייב וכמו שפירש"י בשבת (ד' ק"ו) וע"כ אפי' לא יזרוק הדם ויהי' מקלקל אעפ"כ יהי' חייב חטאת וא"כ אמאי יאמרו רבנן דלא כיפר (פי' שלא יזרוק הדם כיון דבין כך ובין כך יתחייב חטאת ע"כ אמרו רבנן דכיפר ומביא אחרת):

וכעת נ"ל דאם הא דהקשה דנימא דלא כיפר היינו לא יזרוק הדם א"כ קשה דזה בודאי אי מיירי קודם זריקה הא אמרינן בשבת (ד' כ') ואם הי' שבת לא יזרק וא"כ בע"כ צריך לומ' דמיירי שכב' זרק ע"כ נראה לי דהקושי' הוא דיאמרו חכמים לא כיפר וכמו דאמרי' לא יזרוק ואם זרק לא הורצה גבי נטמא הדם אע"ג דטומאת משקין דרבנן אלמא דחכמים יכולים לבטל המצות זריקה וצריך להביא אחרת וה"נ אמרו שלא כיפר דהיינו דלא הורצה זריקת הדם):

א"כ נתבאר מכל זה דשיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני:

ועוד לפי מה שביארתי בב"ק (פ' מרובה) דלשיטת הירושלמי שסובר דיאוש קונה וא"כ צריך לומר דהא דגנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר מיירי קודם יאוש דאי לאחר יאוש אמאי משלם שלו הוא טובח שלו הוא מוכר כמו דפריך בב"ק (ד' ס"ח) וביארתי שם שקנאו ע"י שינוי השם ואע"ג דשינוי השם אינו קונה אלא לאחר יאוש ביארתי שם דכיון שנתייאש אח"כ מהני שינוי השם למפרע כמו שכתב הקצה"ח.

[והנה בס' נתיבות המשפט כתב דהא דאמרינן בתמורה (ד' ו') אלא במאי קמיפלגי אביי ורבא בשינוי קונה וא"כ אי מיירי בשינוי מעשה הא רבא הוא דאמר בב"ק (ד' ס"ח) אמר רבא כו' ומי איכא למ"ד שינוי מעשה אינו קונה והנתיבות כתב שהוא לענין שינוי השם דלאביי קונה ולרבא אינו קינה עיין בנתיבות (בחוה"מ הלכות גזילה) וא"כ כיון דפליגי אביי ורבא בשינוי השם אי קני או לא דלאביי קני ולרבא לא קני וא"כ מוכח דהירושלמי סובר דשינוי השם קונה וא"כ מוכח דשיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי:

וכן מוכח מהא שביארתי בספרי נועם ירושלמי בב"ק דהירושלמי סובר כרב בב"ק (ד' ק"ז) אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך והלה חומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור שנאמר ולקח בעליו ולא ישלם כיון שקבלו הבעלים שבועה שוב אין משלם ממון וכן איתא בירושלמי (רפ"ז דשבועו') הונא אמר אם בשנשבע הביא עדים ולא היתה עומדת באבוס (כצ"ל) (פי' דאל"ה הוי בעיני' ולא קני ליה שבועה) והוא שסובר כמו דאמר רבא בב"ק (שם אמר רבא מסתברא מילתי' דרב במלוה דלהוצאה ניתנה אבל פקדון ברשותי' דמרי' קאים פי' שם לא קנאתו שביעה) כבר גזלתו שבועה וא"כ מוכח מזה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ואע"ג שהתוס' כתבו בתמורה (ד' ו') לענין אם נשבע שלא לגרש ואח"כ עבר וגירשה דלא פליגי אביי ורבא בזה שכיון שהוא בדה את האיסור ע"כ לא הוי בכלל כל מילתא לא תעביד אי עביד לא מהני התם הוא שנשבע שלא לגרש על להבא ועבר וגירשה לא הוי בכלל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד כיון שהוא בדה את האיסור. אבל לענין לקנות בשבועת שקר ועבר אמימרא דרחמנא ואפ"ה קונה וא"כ מוכח מזה ששיטת הירושלמי הוא כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ולהש"ס דילן לית הילכתא כותי' דרב בזה וכמו דאמרינן בב"ק (שם) א"ל רמי בר חמא לר"נ מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך כו':

וא"כ כיון שנתבאר שהירושלמי סובר כאביי דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ע"ז אומר בעי קומי ר' יוחנן רבית מהו שיוצא בדיינין אמר לו אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום (פי' דאם נאמר שיצא בדיינין א"כ הוי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא משום דלשיטת הירושלמי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני כמו שביארתי:

והא שביארתי שבמשכנו שלא ברשות איכא מלקו' היינו להרמב"ם שכתב דאם חבל שלא ברשו' אם לא קיים המעשה כגון שנשרף לוקה עיין בקצה"ח בחוה"מ (ס' צ"ז) ועוד דהא דאמר אביי כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאל"ה אמאי לקי מוכח מזה דאפי' בלאו שאין בו מלקו' נמי אי עביד מהני דאל"ה אינו עובר ועי' בר"פ הגוזל ומאכיל שביארתי נמי שיטת הירושלמי דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין ומבואר מה שאמר אם מזה אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ועוד יש בזה לקמן (פ"ג דב"ב ה"ג) אם בזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום ושם יתבאר):

עוד שם בירושלמי מודה ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים מגבין לי' והנה הפ"מ פירש מודה ר"י אע"ג דס"ל דיוצאה בדיינין מודה הוא שאין זוקק לחבירו ולגבות בו הקרן קאמר דלא מחמיר אלא בריבית שאפי' נתן מוציאין מידו ומ"מ הקרן גובה אלא דאין לשטר של ריבית כח השטר דלא הוי אלא כמלוה כו' וכל דבריו דחוקים ועוד שביארתי שר' יוחנן סובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין:

ע"כ נראה לי לבאר דהא דקאמר ומודה ר' יוחנן שאין שטר זוקק לחבירו והוא משום דשיטת הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן בבבא מציעא (ד' ס"ז) דאמר רב אשי השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיני' אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן כו' מאי טעמא סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא הוי אבק ריבית ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין וא"כ לשיטת הירושלמי לר"י דסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין (וכן הוא שיטת הש"ס דילן לר' יוחנן כמו דאמרינן בב"מ (ד' ס"א) אמר ר' אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ר' יוחנן אמר אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין כו' וא"כ אם הי' למלוה שני שטרות ונתן על א' ריבית ופרע את השטר וא"כ אי אמרינן דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא וא"כ הוי אמינא דגובה בשטר השני: וע"ז קאמר מודה ר' יוחנן שאין שטר א' זוקק לחבירו (פי' דלא אמרינן דכיון שפרע את הריבית אם כן השטר השני הוא בשלימות וצריך לפרוע) ע"ז קאמר דאין זוקק להשני לפרוע (או איפשר שצריך להיות שהשטר זוקק לחבירו) פי' שיכול לזכות בהשטר השני הריבית שנתן לו בעד השטר הראשון וכמו דאיתא לקמן בירושלמי (ה"א) חד בר נש אשאל לחברי' דינרין אשרוני' גו ביתי' א"ל הב לי אגר ביתי א"ל הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' בא בר מינא א"ל וקים לי' מה דהוי חמי מישרי [והרא"פ מביא הגירסא ויפה לו מה דהוי חזי למישרא וכתב הרמב"ן ע"ז הביא הפ"מ שם דר' אבא בר מינא ס"ל כמאן דאמר לקמן דסלוקי בלא זוזי לא אפוקי מיני' הוא ואנן כרב אשי קייל"ן דהוי אפוקי מיני' וע"ז קאמר דמודה ר' יוחנן דשטר א' זוקק לחבירו דאע"ג דסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אעפ"כ יכיל לזכות בהשטר השני הריבית שנתן לו בהשטר הראשון והא דקאמר ששטר א' זוקק לחבירו הוא כמו שכתב הר' אפרים דהא דהוי סלוקי בלא זוזי אפוקי מיני דהיינו דווקא במשכנת' שהיא מוחזקת בידו אבל בלאו"ה סלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' וע"ז קאמר דשטר א' זוקק לחבירו דאע"ג דהשני הוא שטר והוי כמו מוחזק בידו א"כ הוי אמינא דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא וע"ז קאמר דשטר א' זקוק לחבירו ובזה מודה ר' יוחנן לר' ינאי דיכול להוציא מידו מחמת השטר השני דינכה לו להרבית שנתן לו בעד השטר הראשון]:

ולפי מה שביארתי סובר ר"י דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין הוא כשיטת הש"ס דילן אליבא דר' יוחנן בב"מ (ד' סא) דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין (וזהו דלא כמו שכתב הפ"מ שהי' נראה לפרש דר' יוחנן סובר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין) וכן הוא בבבלי (ד' סא) אלא דא"כ לא שייכא הא דלקמן מודה ר' יוחנן ונדחק שם שהירושלמי פליג על שיטת הש"ס דילן ולפי מה שביארתי סובר ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כשיטת הש"ס דילן:

עוד שם מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי' ונראה לי לבאר דקאמר אליבא דר' יוחנן דריבית קצוצ' אינה יוצאה בדיינים א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה דהא אינה יוצאה בדיינים: וא"כ איך כשר השטר לגבות בו הא העדים פסולין דבשלמא אי ריבית קצוצה יוצאה בדיינים א"כ הוי לגבי מלוה לאו הניתק לעשה להחזיר הריבית ואעפ"י שזהו רק לגבי המלו' אבל לא להעדי' אעפ"כ איפשר לומר כיון דהוי לאו הניתק לעשה לגבי לוה ע"כ אפי' העדים נמי אינם לוקי' וכמו שכתבו התו' בחולין (ד' פג) בד"ה הזורע כלאי' לוקה תימא דמשמע הכא דבחד כלאים לא לקי אלא חדא ואמאי לא לקי נמי משום לא תסיג גבול רעך דלענין כלאים כו' ויש לומר כיון דאתא נמי לאזהרה דמסיג גבול אין לוקין על השגת גבול רעך דניתן להישבון ועיין בט"ז בחוה"מ (ס' צז) על הא שהקשו במשכון דבעני איכא עשה אבל בעשיר דליכא עשה א"כ אמאי נא לקי וכ' הט"ז כיון דהלאו כולל בין עני בין עשיר וגבי עני ניתק לעשה גם בעשיר ליכאמלקות (ועיין ע"ז בהקצה"ח ס' צ"ז מה שכתב שם) וא"כ אי ריבית קצוצה יוצאה בדייני' א"כ הוי לאו הניתק לעשה וכמו דאמרי' בב"מ (ד' סב) תנאי היא דתני' ר' נחמי' ור' אלעזר בן יעקב פוטרין את המלוה ואת הערב מפני שיש בהם קום עש' (ופירש"י וה"ל לאו הניתק נעשה) מאי קום עשה לאו משום דאמרינן להו קומו אהדורו מכלל דת"ק סבר לאו בני אהדורי נינהו וע"כ אי אמרינן דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ע"כ כיון דהוי לאו הניתק לעשה ע"כ העדים נמי לא לקי וע"כ העדים כשירים אבל לר' יוחנן שסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ לא הוי לאו הניתק לעשה וא"כ אם השטר קיים לא יגבה וכמו שהקשו התוס' בב"ק (ד' ל') בד"ה וחכמים אומרים גובה את הקרן משמע שגובה ע"י השטר אפילו ממשעבדי וקשה לר"י למה השטר כשר כיון שהעדי' עוברי' על לא תשימון אע"ג דאינם עידי חמס דאין מרויחין כלום הא קייל"ן כאביי בסנהדרין (ד' כז) דהאוכל נבילות להכעיס פסול כו' ותירצו דלא תשימון עליו נשך כו' במלוה ולוה וערב משמע להו ולהכי לא מפסלי:

וע"ז אומר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי' (פי' דמגבין לי' אפי' ממשעבדי אע"ג שהעדים פסולים דהא עברו על לאו דלא תשימון) ואע"ג דסובר ר' יוחנן דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ולא הוי ניתק לעשה אעפ"כ השטר כשר אפי' לגבות ממשועבדין משום דלא תשימון משמע להו במלוה ולוה וערב כמו שכתבו התוס'

וע"ז מייתי הברייתא הני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית דברי ר' מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ולא את הריבית וכמו שכתבו התוס' דגובין את הקרן ואפי' ממשעבדי וכמו שביארתי:

והנה ראיתי להקצה"ח בחוה"מ (ס' נב) שכתב דיש חילוק בין רשע דחמס ובין רשע דאינו חמס והוא דרשע דאינו חמס צריך להיות דווקא מחייבי מלקיות להרמב"ם ורשע דחמס אפי' אין בו מלקות פסול משום דחשיד למשקר בשביל הנאת ממון ויש חילוק והפרש גדול בין רשע דחמס לרשע שאינו של חמס וע"כ רשע של חמס כיון שהוא פסול מחמת שהוא חשוד למשקר ע"כ פסול אפי' בשעה שהעיד אבל רשע שאינו של חמס שאינו פסול רק מצד גזירת הכתוב דאל תשת רשע עד אין נפסל אלא מחמת שהעיד אחר שנעשה רשע אבל מה שהעיד בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר וכמו שכתב הר"ן גבי שחיטת כו' אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר א"כ השתא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אח"כ מכש"כ מה שהעיד בשעה שמשקר עיי"ש שהאריך בזה וא"כ העדים שחתמו אינם פסולים אלא לאחר שחתמו אבל לא בשעה שחתמו וע"כ סברי רבנן דגובה את הקרן משום דבשע' שחתמו כשרים היו:

[וע"כ אומר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין בי' והא שאומר אם הי' השטר קיים דאם אינו קיים רק שהערים ראו את השטר איפשר דאינם יכולים להעיד דהטעם דהעדים אחרים מעידין על השטר הא דלא הוי מפי כתבם כתבו התוס' בב"ק (ד' צ"ח) בד"ה נכתוב לי' שטרא דלא שייך הכא מפיהם ולא מפי כתבם ולא בההיא דתנן בב"ב (ד' קס"ח) מי שנמחק שט"ח דעדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בכ"ד והוי כאילו אמרו הני עדים ראינום שנחקרה עדותן בב"ד כו' אבל הכא שנעשו רשעים שחתמו על שטר שיש בו ריבית איפשר דלא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד וע"כ אומר אם הי' השטר קיים דמגבין לי':

ועוד איפשר לומר דקאמר אם הי' השטר קיים משום דהא צריך לקרוע את השטר וכמו דאמרינן בב"מ (ד' ס"ב) לא מאי קום עשה לקרועי שטרא וע"ז אמר מודה ר' יוחנן שאם הי' השטר קיים דמגבין לי']:

אך לפי מה שכתב הקצה"ח הי' איפשר לפרש דהא דפליגי אח"כ ר"מ ורבנן דר"מ סובר דאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית אזיל לטעמי' שסובר דהחשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כולה וא"כ כיון שבשעה שחתמו נעשו רשעים וא"כ פסולים לעדות מחמת שהחשוד לד"א חשוד לכל התורה כולה לדברי ר' מאיר וכמו שכתבו התוס' בבכורות (ד' ל"ו) בד"ה אימר דאמר ר"מ לחששא ואע"ג דאמר בסנהדרין (ד' כ"ו) אמר אביי אוכל נבילות להכעיס כו' ומוקים לה כר"מ וקיימא לן כוותי' היינו דווקא לענין עדות דרחמנא אמר אל תשת רשע עד אבל בשאר מילי לא חשוד ומיהו ר"מ דקאמר התם דעד זומם פסול לכל התורה כולה ה"נ הוי מצי למינקט אחד משאר דברים ולא נקט עד זומם אלא לאפוקי מדר' יוסי דאפי' בעד זומם נמי מכשר כו' וא"כ לר"מ דפסול משום שהוא חשוד נפסל למפרע וא"כ איפשר לומר דהא דאמר ר"מ שטר שכתוב בו ריבית קונסים אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא אה הריבית הוא משום דאזיל לטעמי' דנפסל לעדות למפרע וע"כ השטר פסול אך ממה דקאמר ר"מ קונסין אותו ואינו גובה לא את הקר ולא את הריבית משמע דמטעם קנס הוא כמו שכתבו התוספות וא הירושלמי דקאמר הני ישראל שהלוה בריבית לישראל אינו גובה ל את הקרן ולא את הריבית דברי ר"מ וחכמים אומרים גובה א הקרן ולא את הריבית הכא נמי הוא מטעם קנס וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דפסחים):

[ועוד הי' איפשר לגרוס מודה ר' ינאי שאם הי' השטר קיים דגובין לי' משום דהי' איפשר לומר דכיון דסובר ר' ינאי דריבית קצוצה יוצאה בדיינים וא"כ לא יוכל ע"י השטר לגבות ממשעבדי גם הקרן דהא ריבית קצוצה יוצאה בדיינים. וא"כ אפי' אי אמרינן דהעדים אינם פסולים אלא לאחר שחתמו ולא בשעה שחתמו מ"מ כיון שנתבטל לענין הריבית נתבטל נמי לענין הקרן דהא כבר ביארתי בב"ק (פ' מרובה) דהירושלמי סובר דאפי' נתבטל לא מחמת קרוב או פסול אעפ"כ כיון שנתבטל במקצת נתבטל בכולו וא"כ בשלמא לר' יוחנן שסובר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים א"כ מועיל לענין הריבית ג"כ אם גבה אבל לר' ינאי שסובר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ צריך לומר דכיון דנתבטל במקצתו נתבטל כולו ואיפשר לומר דר' ינאי יסבור כשיטת הש"ס דילן דנתבטל במקצתו נתבטל כולו לא הוי אלא אם נפסל מחמת קרוב או פסול וע"כ ניחא אבל לשיטת הירושלמי איך יתיישב הא דחכמים אומרים דגובה את הקרן ואינו גובה את הריבית]:

ובזה יתבאר נמי הא דאמרינן בירושלמי דבעון קומי ר' יוחנן ריבית מהו שיצא בדיינין אמר לו אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא שאם נאמר דריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ לענין ריבית נתבטל לגמרי שאפי' אם נתן לו הריבית ריבית קצוצה יוצאה בדיינין א"כ אמאי אומרים חכמים דגובה את הקרן ואינו גובה את הריבית ומשמע דאת הקרן גובה ממשעבדי וא"כ אמאי כיון שנתבטל מקצתו נתבטל כולו אלא ודאי דלשיטת הירושלמי ריבי' קצוצה אינה יוצאה בדיינין וע"ז אומר ר' יוחנן אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום והוא דלגדולי א"י דהיינו לשיטת הירושל' צריך לומר דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין:

עוד שם בירושלמי אמר לו תן לי חיטיי שאני מוכרן במה קנה ר"נ בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו וכתב הפ"מ דהיינו טעמא דהקונה דבר מחבירו בעד דמי חוב שיש לו עליו חייב להעמיד לו המקח ואם חזר מקבל מי שפרע דהוי כנותן לו מעות כו' והנה בירושלמי (פ"ב דקידושין ה"ה) ר' חייא בשם ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו נשמעינה מן הדא הרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו הא אם יש לו יין ה"ז חייב וכתב הפ"מ מתניתין בריש איזהו נשך שאם הי' חייב לו חיטים ואומר הן לי החיטים שאני רוצה למוכרם וליקח יין ויין אין לו דקאמר התם דאסור משום ריבית מכיון דאין לו יין עכשיו ודייק דלענין קני' נמי כן הוא הא אם יש לו נקנה וחייב ליתן לו אלמא דאין המוכר יכול לחזור בו והוא כמו שהביא מה שכתב הרשב"א דנראה לפי זה דמה שאמרו במטלטלין אין מוסרין למי שפרע דווקא בשחזר בו הלוקח אבל בשחזר בו המוכר אי איפשר לחזור בו ומלוה עדיפי מנתינת מעות כו':

ונראה לי דאיפשר לומר ביקש להעמיד לו נשמעינה מהדא והני אצלי בהן יין ויין אין לו הא אם יש לו יין ה"ז חייב דהיינו אם המוכר מבקש להעמיד מקחו מועיל לענין שיקנה היין ולא יהי' ריבית וכמו שכתבו התוס' בב"מ (ד' ס"ב) יצא השער פוסקין אעפ"י שאין לזה יש לזה וכתב התוס' בד"ה אעפ"י כו' דאע"ג דלא משך חיטין אין זה ריבית כיון שאם הי' בא מוכר לחזור הוי קאי במי שפרע ולכך חשיבי כנתיקרו ברשות לוקח אלמא דכיון דקאי במי שפרע ע"כ הוי כמקח לענין ריבית.

אך דקאמר שם ר' חייא בשם ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרין המקדש במלוה מקודשת והטעם הוא כמו שביארתי בספרי נועם ירושלמי דמאן דסובר דהמקדש במלוה מקודשת הוא משים דהכונה הוא במחילת מלוה וע"כ אומר בקידושי מלוה לחומרא דילמא הי' כונתו במחילת מלוה ובקרקעות לא קנה אע"ג דהוי ספק אך אוקי קרקע בחזקת מרא קמא ואין מוסרין אותו למי שפרע מחמת דהוי ספק ע"כ אין מחייבין אותו במי שפרע וע"ז אומר ביקש להעמיד לו מקחו (פי' שהמוכר רוצה להעמיד לו מקחו מחמת שרוצה לצאת ידי שמים) ודילמא אינו יכול לחזור משום דילמא המקדש במלוה מקודשת או לפי מה שביארתי באומר אח"כ שכונתו הי' במחילת מלוה וע"כ אם ביקש מספק להעמיד לו מקחו (וע"כ אמר ביקש להעמיד לו מקחו והוא משום דבב"ד אין יכול לכופו למוסרו למי שפרע וע"ז אומר שאם ביקש מעצמו להעמיד לו מקחו ע"ז אומר נשמעינה מן הדא והרי אצלי בהן יין ויין אין לו הא אם יש לו יין ה"ז חייב וע"כ מיירי באם מבקש להעמיד לו מקחו מחמת שרוצה לצאת ידי ספק ע"כ הוי מכירה וקנה המקח שאין בו משום ריבית:

[וע"ז אומר הכא במה קנה רב נחמן בר יעקב סבר מימר חייב להעמידלחבירו היינו באם המוכר רוצה לצאת ידי ספק דילמא מלוה קונה על כן חייב להעמיד לו מקחו וקונה לענין שאין בו משום ריבית אך מה שאמר חייב להעמיד לו מקחו משמע מן הדין].

ע"כ נראה לי שהוא כמו שכתב המחנה אפרים דאע"ג דהסכימו רוב הפוסקים דמלוה אינה קונה במטלטלין אפי' למי שפרע היינו דווק' במעות של המלוה אבל אם מכר לו חפץ בכ"כ מעות לתת לו מיד ואמר לו המוכר תן לי מעותי ואמר לו הלוקח רוצה אתה כור חטים במעותיך ונתרצ' ה"ז קנ' ולא דמי למלו' דהכא כיון שמכ' לו ע"מ ליקח הדמים מיד ואם יתבע המוכר המעות ואמר לו הלוקח עכשיו אין לו ליתנם המקח חוזר כיון דהמוכר צריך למעות נמצא כאלו המקח הוא עומד ביד המוכר ועכשיו כשאמר לו הלוקח אתן לך כור חיטים בדמי חפציך חשיב כאלו נתן לו חפצו בדמי כור חיטים שלו וכיוצא לזה כתבו התוס' בפרק האשה רבה (ד' צ"ג ע"א) ד"ה קנוי' מעכשיו וכו' דהיינו טעמא דהמקדש לאחר ל' יום דמקודשת ואעפ"י דנתאכלו המעות דהני מעות לאו למלוה דמי דאי הדרה בה צריכה להחזיר הדמים כמו שהוא דאדעתא דהכי יהיב לה מעיקרא והוא הדין הכא ומצאתי להר"י ן' מיגא"ש ז"ל באו דבריו בספר עצמות יוסף (ד' נ"ט ע"ב) שכתב כדברי כו' וכן כתב (ס' ז') שם והיכא דנתן דמים לחבירו כדי שיתן לו חיטים ואח"כ אמר לו המוכר ליתן בעד הדמים יין ונתרצו ביניהם ה"ז קנה לענין מי שפרע ואפי' ליתנהו המעות בעינייהו ולא חשי' מלוה כיון דמעיקרא נתן לו הדמים על זה שיתן לו חטים כו' צריך להחזיר לו המעות כמו שהם וכמ"ש הריטב"א בחידושיו בפ' הזהב דאע"ג דיש לו רשות למוכר לאישתמושי במעות מיהו כל שחזר המוכר המעות פיקדון אצל המוכר וכיון שכן אפי' הוציאם המוכר חשיב כאילו איתנהו בעינייהו לענין שיוכל לומר חיטים אין לי קח בעדם יין ונתרצה ה"ז קנה היין דלאו למלוה דמי וכמ"ש התוס' בפרק האשה רבה כמו שהבאתי לעיל ועיין מ"ש בהלכות ריבית גבי מתניתין דחיטים במנה יש אצלי עיין שם:

[וע"ז אומר בפ"ק דקידושין (שם) ר' חייא בשם ר' יוחנן בקידושי מלוה לחומרין ובקרקעות לא קנה ובמטלטלין אין מוסרין אותו למי שפרע ביקש להעמיד לו מקחו (פי' שזהו דוקא במלוה אבל אם נתן לו מעות על המקח וביקש להעמיד לו מקחו ולא העמיד לו ע"כ לא הוי המעות כמלוה). וכמו דאמרינן בקידושין דהני מעות לא למלוה דמי וכמו שכתבו התו' ביבמות (ד' צ"ג] בד"ה קשי' כו' דאפי' נתאכלו המעות הוי כל שעה כאלו הוא בעין שהמעות נשארו אצל המקנה ואם לא נעשה הקנין הוי מוטל עליו להחזיר וחשיב כאלו הוא בעין לשם קידושין דלאו למלוה דמי כו' וע"ז אומר ביקש להעמיד לו מקחו (פי' שנתן לו מעות על מקחו כגון שנתן לו על חיטים ובא אח"כ להעמיד לו מקחו פי' ואין לו המקח של חיטים) ורוצה ליתן לו יין אם הוי המעות כמלוה ואין מוסרין אותו למי שפרע או לא הוי כמלוה ומוסרין אותו למי שפרע.

[וע"ז אומר נשמעינה מן הדא והרי אצלי בהן יין ויין אין לו הא אם יש לו יין חייב ליתן לו (פי' וא"כ מוכח דזה לא הוי כמלוה כיון שנתן לו על המקח (וכמו שכתבתי לעיל מה שכתב המחנה אפרים) וע"ז אומר תני ר' חייא אם יש לו יין חייב ליתן לו והוא מטעם דהני מעות לא דמי למלוה וכל זה הוא לשיטת הירושלמי דתנן במתניתין ואיזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח הימנו חיטין בדינר זהב הכיר וכן השער עמדו חטין בשלשים דינרין אמר לו תן לי חיטי שאני רוצה למוכרן וליקח בהם יין כו' דאם הי' לו יין ה"ז חייב וא"כ הא הוי מעות מצוה וע"ז פשיט מינה דזה לא הוי מלוה כיון שנתן לו תחילה רק על המקח. אבל לשיטת הש"ס דילן בב"מ (ד' ס"ב) דאמרי' אלא אמר רבא כו' דתני ר' הושעי' הרי שהי' נושה בחבירו מנה והלך ועמד על גורנו ואמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהן חיטים אמר לו חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשאן עלי כשער של עכשיו כו' וא"כ הוי תחילה ע"י הלואה וע"כ צריך לומר או דלענין מי שפרע קנאה ע"י מלוה ג"כ או דלענין ריבית דרבנן הקילו אבל לשיטת הירושלמי קונה במעות שנתן על המקח]:

וע"ז אומר הכא בירושלמי תן לי חיטיי שאני מוכרן במה קנה ר"ל בר יעקב סבר מימר חייב להעמיד לחבירו (פי' וע"כ המעות לא הוי כמלוה וע"כ קנה לענין מי שפרע וע"כ מהני לענין ריבית) ודו"ק:

עוד שם חד בר נש אשאל לחברי' דינרי אשרוני' גו ביתי' א"ל הב לי דינרי אתא עובדא קומי ר' בא בר מינא א"ל וקים לי' מה דהוי חמי מישרי וכב' ביארתי שהירו' סובר דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא ודלא כשיטת הש"ס דילן בב"מ (ד' ס"ז) דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא ושיטת הירושלמי אפי' לענין ריבית קצוצה דאינה יוצאה בדיינין לדברי ר"י אפ"ה לענין אם יש לו תביעה עלי' יוכל להחזיק בעד הריבית שנתן לו אלא שאינה יוצאה בדיינים:

וע"ז אומר חד ב"נ אשאל לחברי' דינרין אשרוני' גו ביתי' א"ל הב לי אגר ביתי א"ל הב לי דינרי אתא קומי ר' בא בר מינה א"ל וקים לי' מה דהוי חמי למישרי (פי' שינכה לו בעד שכר הדירה והמותר ישלם לו הלוה דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא)

ובכאן נתחלפו השורות (וצ"ל אח"כ) א"ל לית את צריך כו' ואח"כ צריך לגרוס תני יש דברים שהם ריבית ומותרים כו' וע"ז אומר א"ל לית את צריך (צ"ל לית אני צריך) (פי' שאינו צריך לדור בביתו דווקא) והב אגר כלים ואגר כתפין (פי' שצריך ליתן לו אגר כלים שהכלי' יתקלקלו מחמת שיטלטלם לדירה אחרת) או אגר כתפין (פי' ההוצאה להכתפין להוציא הכלי בית מביתו וע"ז תובע המלוה שדר בביתו של לוה מן הלוה:

וע"ז אומ' רבי לא אמר כנותן לו שכר רגלו ואין זה ריבית כיון שהי' סבור שמותר לדור בביתו ועתה שרואה שאסור לדור בתוך ביתו צריך לנכות מן ההלואה השכירות ומוכרח לעקור דירתו וא"כ צריך להוציא הוצאות ע"ז) וע"ז אמר ר' לא שצריך ליתן לו שהוא כנותן לו שכר רגלו. ור' זירא אמר נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר (ופי' הפ"מ ר' זירא אמר בה טעמא אחרינא וסובר ג"כ דמנכין ל מחובו נגד שכר דירתו ולא הוי כמוציאין ממנו אבק ריבית אלא דנעשה כמשכיר לו הדירה ביוקר לפי שזה הי' סבור שלא יתבע ממנו שכר דירתו בשביל החוב שיש לו עליו ועכשיו אינו רוצה כי אם שישלם כו') והוא דוחק מאוד:

ע"כ נראה לי דר' זירא אמר נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר והוא דלפי מה שביארתי דשיטת הירושלמי הוא דריבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינים אלא שהירושלמי סובר דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא וע"כ אמר לו שינכה לו שכר הדירה ואעפ"כ אינו צריך לשלם שכר הדירה רק מה שהדירה שוה ולא כפי מה ששכרו תחילה דהא ששכרו תחילה ביוקר היינו מחמת שנתן לו בריבית והוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' ס"ה) ואמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחברי' ואגר לי' חצר דמתגרא בעשרה ואוגרי' בתריסר כי מפקינן מיני' תריסר מפקינן מיני' א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא לי' כי אגרא הכי דהוי קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא משום דאמר לי' סברת וקיבלת אבל ר' זירא סובר דאין צריך לשלם בעד הדירה רק כדאגרי כולי עלמא ולא כפי מה שהשכירו דהא דשכרו ממנו בתחילה היינו היכא דהוה משתרשי ני' משום שהי' סבור שלא יצטרך לנכות בעד הריבית אבל מכיון שצריך לשלם בעד הדירה דאף שביארתי דמיירי בריבית קצוצה וריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים אעפ"כ כיון שביארתי דשיטת הירושלמי דסלוקי בלא זוזי לאו אפוקי מיני' הוא ע"כ אמר ר' זירא נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר ואינו צריך לנכות רק מה ששוה שכר הדירה לכולי עלמא וע"כ אמר ר' בא בר מינה ינכה לי' מה דהוי חמי מישרי (פי' כפי ששוה שכר הדירה לכולי עלמא) וסובר כמו שהקשה רב אחא מדיפתי לרבינא ולימא ני' כי אגרא הכי דהוי משתרשי לי' השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא ולא כמו שהשיב לו רבינא סברת וקיבלת וכמו שביארתי:

[ובזה יתבאר מה שכתב הר"ן בר"פ (שני ד"ג) וכתב הרשב"א דכי אמר חנן איבד את מעותיו דווקא במפרש שבתורת מזונות שחייב לה בעלה הוא נותן לה דכה"ג הוי לי' כפורע חובו של חבירו שהוא פטיר לחנן כדאיתא בגמ' משום דמבריח ארי בעלמא הוא אבל פרנס סתם חוזר וגובה לפי שכל המפרנס סתם אינו מפרנס בתורת מתנה אלא בתורת הלואה וה"נ כלותה ואכלה והביא ראיה במפרנס סתם לא אמרינן במתנה קא יהיב לי' אלא לשם הלואה מיורד לשדה חבירו ונטעה שלא ברשות דחייב בעל השדה לשלם ולא כל הימנו שיאמר במתנה נתת לי ועוד ראי' מדגרסינן בירושלמי (פ' איזהו נשך) חד בר נש אשאיל לחברי' דינרין אשרוני' גו ביתי' אמר לי' הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קימי ר' אבא בר רבינא אמר וקים ליה מה דהוי חמי מישרי והכא ודאי בשהעמידו סתם בתוך ביתו מיירי ולא שהעמידו בפירוש בשכר דא"כ לא הוי א"ל אידך הב לי כל דינרי דה"ל מה שהתנה עמו לתת במשכורתו וכן נמי ליכא למימר דמשים ריבית קאמר דא"כ הוי לי' למימר נכה לי אגר ביתי אלא המשרה בתוך חבירו סתם לאו למתנה אתכוין אלא לשכירות כו' והקצה"ח (ס' שס"ג) כתב ובר"ן (פ"ק דקידושין) נראה מדבריו דסתם דרך מתנה הוא עיי"ש גבי נתן הוא ואמרה היא וכתב דדווקא שאמרה בשעת נתינה אבל לאחר נתינה לא דאי מעיקרא יהיב לה סתמא ומדינא הרי הוא שלה כו' והרמ"א (בס'רס"ד) כתב כדברי הר"ן כו' עיי"ש ובעיקר הראי' שהביא הרשב"א מהירושלמי נראה דהתם כיון שחייב לו איזה חוב לא אמרינן דרך מתנה היא אלא ודאי בחובו פרע כו' עיי"ש:

ולפי מה שביארתי דמיירי בריבית קצוצה שהשכיר לו דירה עבור הריבית ולשיטת הירושלמי הוא כמו דאמר ר' יוחנן ריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים וע"כ אמר הב לי דינרי והוא שהיה סבור דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיני' הוא וריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים כמו שסובר ר' יוחנן וכמו שביארתי על מה שאמר אם מזו אין אנו מניחין לגדולי א"י כלום וע"ז אמר ר' בא בר מינה שינכה לי' מה דהוי חמי משרי והוא כמו דמסיק נעשה כמשכיר לו דירה ביוקר שינכה רק מה ששוה שכר הדירה ולא מה ששכרו יותר וכמו שביארתי ששיטת הירושלמי כמו שסובר ר' אחא מדיפתי וכמו דאמרינן בב"מ (שם) א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא ולימא לי' כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי וכמו שביארתי]:

שם (ה"ב) מרבין על השכר כו' הלוהו על שדהו ואמר לו אם אי אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי כך הי' בייתוס בן זונין עושה ע"פ חכמים ובגמ' תני המוכר שדה לחבירו ואמר על מנת שאהא בה אריס ע"מ שאהא בה שותף על מנת שהמעשרות שלי כו' עיין בסוף השוכר את הפועלים ושם נתבאר:

שם הי' חייב לו מעות וכתב לו שדהו במכר כל זמן שהמוכר אוכל פירות מותר כל זמן שהלוקח אוכל פירות אסור ר' יהודה אומר בין כך ובין כך מותר אמר ר' יהודה כך הי' ביתוס בן זונין עושה עפ"י חכמים אמרו לו משם ראי' מוכר אוכל פירות היה ר' יוחנן ור"א ור' הושעי' אמרו מבתי ערי חומה למד ר' יהודה דתני שנה האמורה בבתי ערי חומה הרי הן כמין ריבית ואינה ריבית תניי חורין תני ה"ז ריבית אלא שהתורה התירה מאן דמר ה"ז כמין ריבית ואינה ריבית דברי ר"מ (וצ"ל דברי ר' יהודה) מאן דמר ה"ז ריבית אלא שהתורה התירה ר' יודא (וצ"ל ר"מ) אמר ר' אידי כד סלקית מגלותא אשכחית עובדא קומי ר' אמי ה"ז כמין ריבית ואינה ריבית אמר ר' חזקי' לא אמרו אלא זה ריבית שהתורה התירה כאן שהתורה התירה הא במקום אחר לא אפי' כן לא אשגח ר' אמי אמר בייתא עם דיירא דאיר.

והנה לשיטת הירושלמי דפליגי בזה ר"מ ור' יהודה דר"מ סובר דה"ז ריבית אלא שהתורה התירה וכמו דאמר בירושלמי כאן התירה התורה הא במקום אחר לא א"כ תקשה הא דתנן במגילה (ד' כ"ז) אין מוכרין בית הכנסת אלא כל תנאי שאם ירצו יחזירוהו דברי ר"מ ופריך בגמ' ולר"מ היכי דיירי בה הא הוי ריבית אמר ר' יוחנן ר"מ בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר צד א' בריבית, מותר דתני' הרי שהי' נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שמוכר אוכל פירות מותר לוקח אוכל פירות אסור ר"י אומר אפי' לוקח אוכל פירות מותר כו' מאי בינייהו צד אחד בריבית איכא בינייהו מר סבר צד אחד בריבית מותר ומ"ס צד אחד בריבית אסור וא"כ זהו לשיטת הש"ס דילן דחכמים דפליגי אדר"י לאו היינו ר"מ וע"כ מצי לתרוצי דר"מ כר' יהודה ס"ל דצד אחד בריבית מותר אבל לשיטת הירושלמי דחכמים דר' יהודה היינו ר"מ וא"כ קשה כיון דר"מ סובר דזהו ריבית שהתורה התירה ודווקא כאן התורה התירה וא"כ איך קאמר ר"מ אין מוכרין בין הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו הא הוי ריבית:

ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מאי דאמרינן בירושלמי (פ"ג דמגילה ה"ב) דאמרינן שם על מתניתין דאין מוכרין את של רבים ליחיד מפני שמורידין אותו מקדושתו דברי ר' מאיר כו' ואמרינן אמר ר"י לית כן מה אנן קיימין אם כר"מ אין מוכרין אותו אלא על תנאי אם כרבנן מוכרין אותו ממכר עולם חוץ מד' דברים ר' חייא בשם ר' יוחנן תיפתר בס"ת. והנה הק"ע בשירי קרבן כתב אם כר"מ וגירסת הרא"ש במתניתין אין מוכרין של רבי' ליחיד דברי ר' יהודה) עוד כתב אם כר"מ מוכרין כתב הר"ן בד"ה אין מוכרין של רבים ליחיד כו' אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי כו' וא"ת כיון דס"ל לר' מאיר שאין מוכרין של רבים ליחיד וכש"כ להוציאו לחולין א"כ למה צריך תנאי הא בקדושתי' קיימי כבר כתב רש"י שפי' דהיינו טעמא שלא יראו המוכרין כמזלזלין בקדושה שאינן חפצין בו. אי נמי מתניתין מיני מיני קתני דכשמוכרין אותו ממכר עולם צריך שלא יורידוהו מקדושתו ואם מורידין אותו אין מוכרין אלא על תנאי ע"כ. וכתב הק"ע ותימא שלא ראה שקושיתן קושית הירושל' ותירוצם אין נראין להירושל' דלהתירוצא קמא קשה דמסיפא משמע דעל תנאי מותרין להשתמש בו אפי' לדברים של חול וברישא משמע דבקדוש' קאי ואתירוצא בתר' קשה דא"כ נערבינהו ונתנינהו אין מוכרין ביהכנ"ס אלא על תנאי אפי' משל רבי' ליחיד מפני שמורידין אבל לתירוצו של ר' יוחנן דמוקי לה בס"ת ניחא:

והנה גם התו' במגילה (ד' כ"ו) כתבו בתוס' ד"ה אוגורה ומשכונה אסור קשה דהא ר"מ לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל על תנאי שרי ומאי שנא ונראה לר"י דהאי דר"מ שרי למכור על תנאי היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול והא דאסרינן הכא משכנתא הוי דיחיד משום זילזול וא"כ משמע דהתוס' כתבו ג"כ דהא דאמרינן לקמן דר"מ סובר דאין מוכרין אותו אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו היינו נמי משל רבים לשל רבים. והא דבעינן שימכור על תנאי הוא כמו שכתב רש"י (שם) ואפי' מרבים לרבים אסר ר"מ מכירה חלוטה דרך בזיון:

והנה הוא תמוה דאמאי לא פירש"י כשיטת הירושלמי שתירץ על מתניתין גופא דמיירי בס"ת. ע"כ נראה לי לבאר והוא במה שכתב הקצה"ח והבאתי בספרי נחלת יהושע (ס' נ"ה) על הא שכתב האגודה ראי' דאם מתחילה הי' לו פנאי ואח"כ נאנס דלא הוי אונס שהי' לו לעשות מתחילה והביא ראי' מהא דאמרי' בגיטין (ד' ע"ד) תנן התם בראשונה הי' נטמן יום שנים עשר חודש כדי שיהא חלוט לו התקין הלל הזקן שיהא חולש את מעותיו ללשכה כו' ואמר רבא מתקנתו של הלל נשמע כו' והשתא אם איתא דאעפ"י שהוא יכול לעשות מתחילה אפ"ה אם נאנס אח"כ הוי אונס וא"כ תיפוק לי' דהוי אונס ואינו חלוט לו אלא ודאי דלא הוי אונס משום דהי' לו לשלם מתחילה תוך שנתו ולא להמתין עד סוף השנה וע"כ איצטרך לי' להלל לתקוני:

והנה הקצה"ח בחוה"מ (ס' נ"ה) תירץ דכיון דהמכירה הוי מכירה גמורה אלא דהתורה נתנה זכות להמוכר שאם יחזיר לו מעות עד השנה שיחזיר לו הבית וא"כ איך איפשר דמשום שיהי' אונס נקנה הבית דאונס רחמנא פטרי' אבל לא דאונס רחמנא חייבי' וכתב ע"ז הנתיבות שאין דבריו נכונים דבית בתי ערי חומה מוכח בערכין (ד' ל"א) דהוי כמו הלואה דאמר התם רבית גמורה היא והתורה התירה ואף שכתב הרשב"א בגיטין (ד' ע"ה) דבתי ערי חומה הוי כמכירה על תנאי מ"מ הא כתב שם בעצמו דדמי לתנאי דכשיהי' לי מעות אחזיר לך והיינו דכשיתן לו המעות נתבטל המכירה למפרע והמעות הוא הלואה למפרע דהא בהדי' אמרו דריבית גמורה היא ודמי ממש להתנה ואמר הרי אני מוכר לך ביתי אם לא אתן לך מעות לזמן פלוני דודאי בתנאי כזה אם נאנס ולא נתן נתבטל המכירה למפרע דבכיוצא בזה שייך אונס רחמנא פטרי').

ובזה איפשר דלשיטת הירושלמי דאע"ג דאמר ר"מ זו ריבית שהתורה התירה ודווקא כאן התירה אבל לא במקום אחר הו דווקא בבתי ערי חומה שהי' כמו תנאי שאם יתן לו מעות נתבטל המכירה למפרע. אבל בהא דאמר ר"מ אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו אי איפשר שהכונה הוא שאם יתנו לו המעות תתבטל המכירה למפרע א"כ איך דר בו ומשתמש בו בחולין הא אמרינן במגילה (ד' כ"ו) אמר רבא האי בי כנישתא חלופה וזבונה שרי אוגורה ומשכונה אסו' מ"ט בקדושתייהו קאי. וא"כ אם הי' מוכר ע"מ שאם ירצה יחזירוהו ותתבטל המכיר' למפרע א"כ לא הוי בתורת מכירה הא אמרי' האי בי כנשתא חלופה וזבונה שרי אגורה ומשכנה אסור. אלא ודאי שהכונה הי' במכירה גמורה אם ירצו יחזירוהו (פי' שימכור להם בחזרה) וע"כ לא מקשה הירו' מהא דר"מ אדר"מ כמו דמקשה בש"ס דילן ולר"מ כו' דלשיטת הירושלמי וצריך לומר דהמכירה הי' מכירה גמורה ואם ירצו יחזירוהו במכירה מחדש. וע"כ אע"ג דהירושלמי אומר דחכמים דפליגי על ר' יהודה היינו ר' מאיר אעפ"כ לא קשה מדר"מ אדר"מ דהת' צריך לומר דהי' במכירה גמורה. והש"ס דילן שסובר דהמכיר' היא על תנאי שאם ירצה ליתן מעות תתבטל המכירה למפרע. וע"ז הקשו ולר"מ היכי דיירי בה הא ה"ל ריבית. וע"ז משני אמר ר' יוחנן ר"מ בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר צד א' בריבית מותר:

ובזה יתבאר מה שהקשו התוס' במגילה (שם) בד"ה אוגורה ומשכונה אסור וכתבו קשה דהא ר"מ לא אסר במתניתין אלא ממכר עולם אבל כל תנאי שרי ומאי שנא. ואע"ג דהתם ה' דרך מכירה אך הא פריך הש"ס במגילה (ד' כ"ז) ולר"מ היכי דיירי בה הא ה"ל ריבית כו' וא"כ צריך לומר דהאי מכירה לא הוי כמו מכירה גמורה אלא שאם ירצו יחזירוהו ובטל המכירה למפרע וע"כ הקשו התוס' במגילה (שם) דהא אמרינן אוגורה ומשכונה אסור וע"כ תרצו דהא דר"מ שרי למכור על תנאי היינו של רבים לרבים להתפלל שם דאין במכר זה זלזול. אבל לשיטת הירושלמידהוי מכירה גמורה ואם ירצו ימכרו להם בחזרה. וע"כ לא הקשה הירושלמי מדר"מ על דר"מ דהא לא דמי כלל לבתי ערי חומה דהתם בטלה אח"כ המכירה למפרע (וכמו שהשיג הנתיבות על הקצה"ח דהוי מכירה גמורה א"כ איך מדמי הש"ס לפלוגתא דר"י וחכמים בצד א' בריבית):

וע"כ שיטת הירושלמי דהתם שרי למכור בהכ"נ אפי' של רבים ליחיד וע"כ מקשה הירושלמי א"ר יוחנן לית כן מה אנן קיימין אם כר"מ אין מוכרין בהכנ"ס אלא על תנאי וא"כ אפי' מרבים ליחיד (פי' דהא חלופה וזבונה שרי) ור"מ דאומר דבעינן נן דווקא על תנאי אבל עכ"פ על תנאי שרי אם כרבנן מוכרין אותו ממכר עולם דהא חלופי וזבונה שרי. וע"ז משני ר' חייא בשם ר' יוחנן תיפתר בס"ת והוא כמו שכתב המחנה אפרים שכתב בה' צדקה (ס' י"ב) וראיתי להר"ן דאזיל בשיטת הרא"ש וכתב דאעפ"י דבני העיר במעמד כולם יפה כחם דהמקום והמעות יצאו לחולין מ"מ אינם יכולים להפקיע קדושה בכדי אלא צריך שיחול תחילה קדושת בדק הבית על הדמים ואח"כ יתנו על הדמים להוציאם לחולין כו' והרמב"ן כתב ג"כ דהוי קדושת בדק הבית יכולים להפקיע קדושתו לגמרי משום דבבדק הבית אין בו אלא קדושת תשמישי מצוה אבל שאר תשמישי קדושה כו' או כיס של תפילין א"י להפקיע קדושתי':

וע"ז משני ר' חייא בכם ר' יוחנן תיפתר בס"ת (פי' דבס"ת אין למוכרו כלל רק משל רבים לשל רבים אבל לא משל רבים לשל יחיד דהכא ליכא הא דלזבוני' שרי דהא הוי קדושת הגוף ואינו מתחלל על הדמים:

וכל זה הוא לשיטת הירושלמי דהא דאמר ר"מ מוכרין אותו על תנאי הוי מכירה ממש. אבל לשיטת הש"ס דילן דמדמי לפלוגתא דר' יהודה וחכמים בצד א' בריבית דהא מקשה במגילה (ד' כ"ז) ולר"מ היכא דיירי בה הא הוי לה ריבית. וא"כ הוי כאוגורה ומשכוני וא"כ קשה דהאיך שרי וא"כ צריך לומ' דמיירי משל רבים לשל רבים וא"כ בלאו"ה מותר. וע"ז פירש"י במגילה (שם) בד"ה אלא על תנאי ואפי' מרבים לרבים אשר ר"מ מכירה חלוטה דהוי דרך בזיון וע"כ לא הביאו הירושלמי משום דמוכח מהא דפרי' ולר"מ היכי דיירי בה הא ה"ל צד אחד בריבית דלא הוי מכירה משום שאם יחזירו לו בטל המכר למפרע ועיין במחנה אפרים בדיני ריבית שכתב בה' מלוה המוכר וא"ל המוכר כשיהי' לי מעות אחזירם לך החזירם לו ה"ז לא קנה וכתב שם דמשמע שאין כאן מכירה כלל עיי"ש שהאריך בזה וא"כ צריך לומר משל רבים לשל רבים ואם כן מוכח דלר"מ תרתי בעינן משל רבים לשל רבים וגם שימכרו על תנאי. וע"כ לא הביאו הירושלמי בזה ששיטת הירושלמי חלוק משיטה הש"ס דילן כמו שביארתי ודו"ק:

[ובזה איפשר לבאר הירושלמי הא דקאמר אעפ"כ לא אשגח ר' אמי אמר ביתא עם דיירא דאיר (ופי' הש"מ ביתא עם דיירי דאיר הבית מתקיים עם דירת בני אדם שדרין בתוכו לפי שרואין מה שצריך תיקון ומתקנין אותו). וא"כ קשה דלמה קאמר ר' מאיר זו ריבית שהתורה התירה הא במקום אחר לא כיון שזה עשה לו טובה מחמת שדר בתוכה וכמו דאיתא בב"ק (ד' כ"א) אמר רב סחורה אמר רב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר משום שנאמר ושאי' יוכת שער כו' רב יוסף אמר ביתא מיתבא יתיב ופרש"י בית שהוא מיושב בדירת בני אדם ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך והוא דוחק דהא אמרינן לעיל בירושלמי (פ"ד דב"מ ה"ב) ריב"ל כבר נש דיהיב לחברי' עשרה דינרין א"ל אית לי גבך מהדין ביתא שרי מהדין כרמא אסור ונראה לי שהוא ט"ס וצ"ל מהדין ביתא אסור מהדין כרמא שרי מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם מצוי ליפול וכך כתבו התוס' בב"מ (ד' ס"ד) בד"ה ולא ישכור הימנו בפחות פירש בקונטרס בגמ' דיש ללמוד מכאן שאסור להלות על הבית ולדור בו אפי' בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות ולא דמי למשכונתא של כרם לקמן (ד' ע"ג) דהתם זימנין דלא שקיל ולא מידי ואפ"ה מנכה לי' כו' וא"כ בית גרע טפי. ועוד דאכתי לא יתיישב הא דאמר ר"מ ה"ז ריבית אצא שהתורה התירה דהא התם דר בבית]:

ע"כ נראה לי דהא שאומר בירושלמי אפי' כן לא אשגח ר' אמי אמר בייתא עם דיירא דאיר (והפי' הוא שנוח לו לאדם לדור בביתו שהיא שלו ולא בבית של אחר). וע"ז אמר ביתא עם דיירא דאיר (פי' שאם הבית שייך להדר בו דאיר (פי' יש לו נחת מהדירה) משא"כ בשדה וכרם שיכול להיות ארים אפי' בשדה או כרם של אחרים וכמו דאמרינן בכתובות (ד' פ') ארעא לאריסי קיימא ובעבודת כוכבים (ד' כ"א) מ"ט אריסא אריסותי' קא עביד כו' וא"כ כי מתנה התנאי אם אין אתה נותן לי מכאן כו' בודאי כונת התנאי הוא שעד שיחזיר לו מעותיו הרי הוא שלו ואח"כ יחזיר לו בחזרה ולא שתהא מלוה למפרע משא"כ בשדה וע"ז אומר ר' מאיר זו ריבית שהתורה התירה היינו בבית אבל לא בשדה ובזה יהי' ניחא מה דאמר ר"מ במגילה (שם) דמוכר בה"כ על תנאי משום דבבית שרי וכל זה הוא לשיטת הירושלמי שאומר דר"מ ור' יהודה פליגי בצד אחד בריבית וע"כ מחלק בין בית לשדה אבל לשיטת הש"ס משני במגילה (שם) דר"מ סובר כר' יהודה דאמר צד אחד בריבית מותר ודו"ק):

שם (ה"ג) המוליך חבילה ממקום למקום אמר לו תנה לי ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור (והוא ט"ס וצ"ל מותר) והלוקח מותר (צ"ל אסור) אבל חמרין המקבלים מבעלי בתים מעמידין להם פירות במקום היוקר כשער הזול ר' יודה בן פזי עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום [פי' הפ"מ כלומר דהא סתמא קתני ומשמע דאפי' אין ב"ב מקבלים עליהם אחריות הדרך והילכך מפרש דלא שרי אלא בשאין דרך רחוקה ממקום ההוא לכאן ודרכן לילך ולבוא בו ביום ואין כאן אחריות כל כך דסובר ר' יהודה בן פזי דכשיש אחריות על החמרין אסור (ואיפשר שהפי' הוא כמו דאמרינן בב"מ (ד' ע"ג) מ"ט ר"פ אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא ופירש"י שע"י מעותיו של זה הם ניכרים סוחרים ומכירים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' לא הי' זה ממתין להם שים זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך וע"ז אמר ר' יהודה בן פזי עד מקום שדרכו לילך ולבוא בו ביום וא"כ כיון דלזמן קצוב הוא מוכח דהא דמקבלים אחריות הדרך אינו רק מחמת ההמתנה אלא דמגלי להו תרעא שיהיו ניכרים סוחרים):

עוד שם רב הונא אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין הונא (צ"ל לרב הונ' שליח שנאנס חייב על האונסין שנאנס פטו' על האונסין לא פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל והתני ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה:

והנה הפ"מ נדחק בזה מאוד. וגם מה שאמר ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה. ע"כ נראה לי לבאר שרב הונ' מתרץ דנעשה שלוחו שהחמרין נעשו שלוחים של בעה"ב והפירו' הם שלהם מיד. וע"ז אומר דא מתיבין לרב הונא שליח שנאנס חייב על האונסין שנאנס פטור על האונסין (פי' דמאי משני דנעשה שלוחו א"כ אמאי מקבלים אחריות. דהא ריביתא דהחמרי' הוא בודאי שמקבלים אחריות עליהם. א"כ אם הם שלוחים הא הם פטורים (ודלא כהפ"מ) וע"ז משני לא פעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל וא"כ קשה דא"כ מהו התירוץ שנעשה שלוחן. כיון דמ"מ מקבלים אחריות א"כ הוי ריבית אך אעפ"כ יש נ"מ. ויתבאר במה שכתבו ההו' בב"ק (ד' נ"ו) בד"ה פשיטא כו' שכתבו דיש חילוק בין שומר לגזלן דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור שהרי בכחשה בהמה כחשא דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתן מוכח בהגוזל קמא (ד' צח) דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי ולא קנינהו ופטור אפי' מפשיעה דלא קבל עליו שמירה אבל שומר כיון שמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם אם נעשו בפשיעה כמו כן יתחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם כיון דקבל עליו שמירה דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה כו' [והקצה"ח בחו"ה (סי' ש"מ) כתב וכעת מצאתי בשיטה מקובצת פ' השואל וכתב כחש בשר מחמת מלאכה מהו וא"ת מי גרע מגזלן הא בגזלן מצי למימר בכחש הרי שלך לפניך והרי מבואר כדברינו דע"כ בשיטה מפרש לה בכחשא דהדר דאי כחשא דלא הדר גזלן נמי לא מצי למימר הרי שלך לפניך וא"כ ס"ל דכחשא דהדרא נמי הוי לי' נזק ואפ"ה בכחש מאליו כחש דלא גרע מגזלן וא"כ בשואל נמי אם הרקיבו מקצתם יכול לומר לו הרי שלך לפניך]. וא"כ שפי' מתרץ רב הונא דהחמרים נעשים שלוחים של הבע"ב והא דמקבלי אחריות אעפ"י שהשליח פטור על האונסין אך מחמ' שמתנה שומר חנם להיות כשואל וא"כ כיון דהחיוב הוא שמתנה שומר חנם להיות כשואל א"כ אין האחריות רק דווקא בשהרקיבו כולם ולא בהרקיבו מקצתם כמו בגזלן וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ט דב"ק ה"ג) ר"י בן פזי והן שהרקיבו מן הכנימה אבל אם הרקיבו מתולעת כבריאין הן (וזהו החילוק שבין הרקיבו מקצתן להרקיבו כולן שאין הכנימה מרקבת כולן אבל מתולעת אין מרקיבין רק מקצתן וא"כ אינם מקבלים אחריות רק בכולם אבל נא במקצתם):

וע"ז פריך והתני ר' הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה (פי' שהוא כשיטת התוס' שכתבו דהחילוק הוא בין הרקיבו כולן להרקיבו מקצתן אינו רק דווקא בגזלן שיכול לומר הרי שלך לפניך אבל לא בשואל. א"כ מהו התירוץ שהם נעשים שלוחים כיון שמקבלים אחריות אפי' במקצתם וכמו שביארתי בפ"ק דב"ק (ה"א) על הא דאמר רב יהודה אין שמין לא לגנב ולא לגזלן ואני אימר אף לשואל אין שמין כו' אמר רב חסדא נעשה עיקר טפל ופירשתי שם שבגזלן יכול לומר יותר הרי שלך לפניך מבשואל ועל זה אומר על זה שאומר אף לשואל אין שמין נעשה עיקר טפל] וע"ז פריך שאם במתנה שומר חנם להיות כשואל א"כ הם חייבין על האונסין אפי' במקצתם וא"כ מהו התירוץ שנעשו שלוחים והחיובהוא רק במקצתם הא הני רב הושעי' כשם שחייב בכולה כך חייב במקצתה וע"ז אומר מאי כדון מייתה תמן משלם כשער היוקר (פי' התם בשואל שכל הנאה שלו וע"כ מתחייבים על האונסין אפי' במקצתה אבל הכא איפשר שאינם מקבלים רק אחריות שעל כולה אבל לא אחריות שבמקצתה דהא הכא אית לי' הנאה לבעלים דמשלם כשער הזול וא"כ לא דמי ממש לשואל וא"כ אינם מתחייבים רק בכולה אבל לא במקצתה ובכולה אינה מצוי שתהא אונס בכולה ע"כ התירו לחמרין להעמיד פירות במקום היוקר כשער הזול וזו הוא שיטת הירושלמי ודלא כשיטת הש"ס דילן עיין בב"מ (ד' עג) ודו"ק:

שם (ה"ה) מתניתין אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית אבל מקבלין צאן ברזל כו' ובגמ' איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן א"ל הרי הן עשויות עליך במאה של זהב ולדן וחלבן וגיזתן שלך ואם מתו את חייב באחריותן ואת מעלה לי סלע של כל אחת ואחת משלך באחרונה אסור ר' ירמי' בעי תמן את מר צאן ברזל לראשון וכא את מר לשני א"ר יוסי תמן שעיקרן לראשון וולדן לראשון ברם הכא עיקרן לשני וולדן לשני לא ביאר זה התירוץ:

והנה אמרינן בבכורות (ד' טז) למימרא כיון דלא נקט מרא זוזי ברשותא דמרא קיימא ורמינהו אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית אלמא ברשותא דמקבל קיימא אמר אביי לא קשי' הא דקביל עלי' אונסא וזולא והא דלא קביל עלי' אונסא וזולא כו' צאן ברזל קרית לי' ועוד מאי פסקא ועוד אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן כו' אלא אמר רבא אידי ואידי דלא קביל עלי' אונסא וזולא והכא גבי בכורה היינו טעמא דאלו אתי עו"ג בעי זוזי ולא יהיב לי' תפיס לה לבהמה כו':

והנה בתוס' ד"ה אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא ריבית בפרק איזהו נשך (ד' ע') פירש"י ששם אותה עליו במעות וכל זמן שאין נותן מעותיו חולקין השכר כו' וקשה לפירוש הקונטרס מאי פריך הכא ואי ס"ד ברשותא דמארי' קיימא כו' מאי קשי' כיון דמ"מ ריבית דרבנן הוא דכיון שכל אחריות על המקבל מלוה היא ונוטל חצי השבח בשכר המלוה אלא דלא הוי ריבית דאורייתא כיון דאם לא יבוא השבח לא יטול כלום כמו בלא נכייתא שהוא ריבית רבנן ונראה כמו שפי' ר"ת שהוא ריבית דאורייתא שפסק דמים על הצאן ופסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה ושנה בין יהי' שם שבח בין לא יהי' וריבית גמורה היא דהיינו ריבית קצוצה ויש לומר דהכא תני' ואע"ג דתנא רישא היינו דחנוני שהוא ריבית דרבנן. והכא קמל"ן דההיא ריבית דאוריית' הוא כדקתני מפני שהוא ריבית כלומר ריבית דאוריית' ומיהו מצינו מפני שהוא ריבית דרבנן דתנן בב"מ (ד' סד) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור מפני שהוא ריבית דפר"ת דלא איירי במשכנתא כו' דשרי להשכי' בפחות כמו שדה וכרם דשרו בנכייתא משום דזימנין ליכא שבחא כלל ובית נמי זימנין דאיכא תיוהא שנופל או נשרף ופר"ת שהלוהו הלואה גמורה ולא על חצירו כו' וכפירוש ר"ת משמע בירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל היו לו ק' צאן אומר לו הרי הן עשויות עליך בק' דינרין של זהב ולדות חלבו וגיזות שלך ואם מתו חייב אתה באחריותן ואתה מעלה לי סלע כו' משלך באחרונה אסור משמע בהדי' ששם עליו השבח והקרן ואי לא מתניתין דריבית לא הוי קשה לו מתני' דהכא אמאי פטורין מן הבכורה דשפיר חשיבי ברשות עו"ג כיון דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה ואי לא משכח תפיס וולד שהכל משועבד לו מחמת הקרן אבל למאי דאמר דהוי ריבית דאורייתא קשה דא"כ יצא מרשות בעלים לגמרי כשאר מלוה ורבא מסיק דהא פטורה מן הבכורה לא משום דהוי קיימא ברשות מארי' אלא משום דהוי יד עו"ג באמצע מכח שיעבוד שיש לו:

ובזה יתבאר הירושלמי דקאמר איזהו צאן ברזל כו' ואת מעלה לי סלע של כל אחת ואחת משלך באחרונה אסור ר ירמי' בעי תמן את מר צאן ברזל לראשון וכא את מר לשני (פי' שע"כ הביא הברייתא דאל"ה הוי אמינא שהוא ריבית דרבנן אבל מדאורייתא קיימא ברשות הנותן וע"כ פטורות מן הבכורה ואעפ"כ הוי ריבית דרבנן וע"כ הביא הברייתא דמפרש לצאן ברזל דמתניתין שקצב עליו שאמר לו ואת מעלה לי סלע של כל אחת ואחת וא"כ מפרש דהא דתנן מפני שהוא ריבית היינו ריבית דאורייתא ובפרט לפי שיטת הירושלמי איפשר לפרש נמי הא דתנן בריש פירקין (ה"א) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית דאורייתא) וכמו שפי' רש"י שהוא כשיטת הירושלמי דאמרינן בירושלמי לעיל (פ"ד ה"ב) ריב"ל ב"נ דיהיב לחברי' עשרה דינרין אית לי גבך מאה דינרין מהדין ביתא שרי ונראה לי שהוא (ט"ס וצ"ל) מהדין ביתא אסור מהדין כרמא אסור (צ"ל שרי) מה בין כרם לבית בית אינו מצוי ליפול כרם מצוי ליפול (ודלא כהפ"מ שנדחק שם) וזהו כשיטת רש"י וא"כ לפי שיטת הירושלמי הא דתנן לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית היינו ריבית דאורייתא וא"כ ה"נ מפרש דהא דתנן מפני שהוא ריבית היינו ריבית דאורייתא וע"כ מקשה דא"כ ברשות של המקבל קיימא וא"כ אם לקח צאן ברזל מעובד כוכבים ומזלות אמאי פטור מן הבכורה כיון דקיימא ברשות המקבל:

וע"ז אומר א"ר יוסי תמן שעיקרן לראשון הולדות לראשון ברם הכא עיקרן לשני ולדות לשני (פי' דמשני דהא שאמר לו שיתן לו סלע בכל אחת ואחת לא קצב רק על הולדות אבל לא באמהות. והאמהות הוא שאם ישביחו יחלוקו וא"כ הא דהוי ריבית קצוצה הוא רק בולדות אבל לא באמהות וא"כ ניחא הא דתנן דהמקבל צאן ברזל פטור מן הבכורה היינו מחמת האמהות דקיימי ברשות הנותן וע"כ הולדות נמי פטורין מן הבכור') וע"ז אומר תמן שעיקרן לראשון פי' ברשות הנוהן) ולדן לראשון (פי' וע"כ פטורין מן הבכורה) ברם הכא עיקרן לשני ולדן לשני (פי' שעל עיקרן חייב שהוא ריבית דרבנן) והא דתנן מפני שהוא ריבית דאורייתא קאי על ולדן אבל אמן דהוי לשני היינו מפני שיוכל להיות ריוח בשבח הוי לשני מדרבנן וולדן לשני מדאורייתא אבל גבי בכורה דמה"ת האמהות לראשון דהא לא קצב לו וע"כ הולדות נמי פטורין מן הבכורה:

עוד שם ר' ירמי' בעי תמן את מר נושא שכר חייב על האונסין אסור וכא את מר נושא שכר חייב על האונסין מותר לא פעמים שמתנ' שומר חנם להיות כשואל והנה הפ"מ נדחק בזה:

ולי נראה דקאי על הא דאמרינן ביבמות (ד' סו) וכל היכא דחייב באחריותן אכלי בתרומה והתנן ישראל ששכר פרה מכהן ה"ז יאכילנה כרשיני תרומה כהן ששכר פרה מישראל אעפ"י שמזונותי' עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה ותסברא נהי נמי דמחייב בגניבה ואבידה באונסיה בכחשה ובנפחת דמי' מי מחייב הא לא דמי' אנא לסיפא ישראל ששם פרה מכהן לא יאכילנה כרשיני תרומה אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה וכתבו התוס' בד"ה אבל כו' פי' בקונטרס כששכרה הימנו התנה להחזיר לו דמים אלו אם תכחש או תאנס או יוזלו הפרות ואומר ר"י דאסור לעשות כן משום ריבית כדמוכח בפ' איזהו נשך (ד' סד) אלא איירי בשואל:

וע"ז אומר ר' ירמי' בעי תמן את מר נושא שכר ונראה לי (שצ"ל שוכר) ואיידי דקאמר בכל מקום נושא שכר והשוכר קאמר נושא שכר פי' תמן את מר שוכר חייב על האונסין אסור (פי' הכא את אומר שעל האמהות הוי נמי ריבית דרבנן דאעפ"י שאם יהי' שבח לא יהי' שלו אלא צריך להחזירם בעין ואפ"ה הוי ריבית כיון דאם יאנס יהי' מחוייב לשלם דמים וע"כ הוי ריבית וע"כ איך תנן אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה וא"כ שמאכילה כרשיני תרומה א"כ קבל עליו אחריות של כחשא ואונסא וזולא וא"כ איך נותן לו הכהן שכר) וע"ז אומר תמן את מר שוכר חייב על האונסין אסור דהשכר הוי ריבית וא"כ איך תנן אבל כהן ששם פרה מישראל יאכילנה כרשיני תרומה וע"ז אומר דאין נותן לו שכר כלל והוא כמו שהקשו התוס' ביבמות (שם) וע"ז משני לא פעמים שמתנה שומר חנם להיות כשואל (פי' דמיירי שאינו נותן לו שכר והא דשם פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה היינו באם אינו נותן לו שכר והא שמתחייב באונסי' הוא דפעמים מתנה שומר חנם להיות כשואל והוא כמו שתירצו התוס' דמיירי בשואל והירושלמי מתרץ דעושה בחנם והא דמתחייב באונסין להיות כשואל היינו דלפעמים מתנה כומר חנם להיות כשואל) ודו"ק:

עוד שם מלוה ישראל כו' ישראל שלוה מעובדי כוכבים ומזלות וביקש להחזירם לו אמר ישראל אחר תנם לי ואני נותן לך דרך שאת נותן לו אסור ואם העמידו עם העובד כוכבים מותר עובד כוכבים שלוה מישראל וביקש להחזירם לו אמר לו ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לו ריבית מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור אמר ר' יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל:

[והנה הפ"מ כתב במראה הפנים א"ר יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל אסורכדפרישית דבהעמידו תלי' מילתא דמכיון שהעמידו אצל הישראל אף על פי שלא נתן ישראל המלוה את המעות בידו ליד ישראל אחר אלא העובד כוכבים הוא דנותן המעות ליד הישראל בשליחותיו ליד המלוה אסור דיש שליחות כו' לחומרא וזהו כדאמר התם (ד' ע"א) בפשיטות בשלמא סיפא לחומרא אלא רישא כיון דאין שליחות כו' איהו ניהו דשקל ריביתא כו' אלא אמר ר"פ כגון שנטל ונתן ביד כלומר רישא הוא דמיירי שנתן העובד כוכבים המעות בידו לישראל אבל סיפא כיון שהעמידו הוא דאסור וכפי' רש"י וכן דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ה ממלוה (ה"ד) ומה שכתב הה"מ שם להיש חולקים וכן נראה מהירושלמי אין כאן שום רמז לסייע להיש חולקין דהא לדעת ר"ת בתוס' שם צריך לומר דהאי בשלמא לא קאי ואוקימתא דר"פ בין ארישא בין אסיפא קאי וסיפא דווקא בשנתן הישראל המעות ליד ישראל השני ובסיפא והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן בידו מיד ישראל כדכתבו שם וא"כ מאי העמידו דנקט הכא ולפי הגירסא שלפנינו וראיתי בשיטה למב"א שהביא שם הרמב"ן והכי איתא התם מלוה ישראל כו' ואם העמידו אצל כו' מותר א"ר יוסי והוא שהעמידו עם העובד כוכבים וכן עובד כוכבים שלוה מישראל כו' ואם העמידו אצל ישראל אסור א"ר יוסי והוא שהעמידו עם ישראל פי' ברישא והוא שהעמידו כו' שנשא ונתן מידו ליד ישראל השני ובסיפא והוא שהעמידו עם ישראל כלומר שנשא ונתן בידו מיד ישראל ליד ישראל משמע כדברי ר"ת להקל ודילמא לא ס"ל לבני מערבא דיש שליחות כו' לחומרא כו' ע"ש]

ולי נראה להוכיח מהירושלמי דס"ל דלא אמרינן דיש שליחות לע"ג לחומרא וזה יתבאר במה דאיתא בירושלמי (פ"ז דשבועות ה"ה) וחנוני על פינקסו כו' הדא דתימר בשלא העמידו עמו אבל העמידו עמו אין בעה"ב חייב כלום והנה התוס' והרא"ש כתבו בב"מ (ד' קיב) יכול אפי' המחהו אצל חנוני ואצל שולחני ת"ל אתך כו' איבעיא להו חוזר או אינו חוזר וכתב הרא"ש אם השולחני אינו רוצה ליתן לו פשיטא דחוזר אפי' אומ' אני סומך על השולחני במעמד שלשתן שהרי השולחני יכול לחזור בו כיון דאין לבעה"ב בידו לא מלוה ולא פקדון אלא שולחני מקיף לבעה"ב והא דאמרינן בירושלמי גבי חנוני על פנקסו הדא דאיתמר בשלא העמיד הפועלים אצלו אבל העמידן אצל חנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום אלמא דקני אע"ג דלית לי' לבעה"ב אצל חנוני כלום דירושלמי סבר כרב ששת דאמר אינו חוזר (פי' השולחני נתחייב לפועלים מדין ערב דכיון שבעה"ב חייב ליתן שכרם לפועלים מיד חשיב כערב בשעת מתן מעות ולא בעי קנין ואין הלכה כרב ששת אלא כיון שהשולחני יכול לחזור בו גם הפועלים חוזרין ותובעין מבעה"ב כו'):

וא"כ משמע מהרא"ש שזהו אינו רק דווקא בפועלי' שנתחייב ליתן שכרם מיד חשיב כשעת מתן מעות ולי נראה דשיטת הירו' דכיון שאמר במעמד ג' ליתן לאחר כבר נפטר הראשון ואין להם על הראשון כלום וכמו דאמרינן בירו' (סוף ב"ב) ר' יוסי בשם ר' יוחנן אעפ"י שקילסו ר' ישמעאל בן ננס על מדרשו קילסו אבל אינה כבן ננס שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן. אוף בחנוק הלכה כר' (צ"ל כר' ישמעאל) א"ר יוסי ואת שמע מינה בר נש דהוי צייד לחברי' בשוקא אתא חד ומר שבקי' ונא יהיב מן אהן גבי ומן אהן לא גבי. וכתב הפ"מ במראה הפנים דברי ר' יוסי ע"כ בתמיהה מיתפרשה דאל"כ מה לו לחזור בדברים ובהכי אזלא מסקנא דהכא כדהתם דאין הלכה בחנוק כמותו כו':

[ולי נראה דקאמר ר' יוסי על הא דאמר דאף בחנוק הלכה כר' ישמעאל ע"ז אומר ואת ש"מ בר נש דהוי צייד לחברי' בשוקי' אתא חד ומר שבקי' ונא יהב מן אהן גבי ומן אהן לא גבי (פי' דאתי לאשמועינן דאינו גובה עוד מן הלוה דאל"ה במאי נשתעבד כיון שהוא לאחר מתן מעות). ע"ז אומר ר' יוסי הדא אמרה דמי דהוי צייד לחברי' בשוקא אתא חד ומר שבקי' ואנא יהב מן אהן גבי ומן אהן לא גבי ועדיף יותר מערב בשעת מתן מעות דהכא הוי כאלו זקפן עלי' במלוה וע"כ לא גבי מן הלוה]:

והכי נמי במעמד שלשתן סובר הירושלמי דאפילו לא הי' עלי' מלוה או פקדון אעפ"כ כיון שאומר במעמד שלשתן הוי כאלו זקפן עליו במלוה ואין לו על הראשון כלום [וכמו שהבאתי לעיל (פ"ד דב"מ) הירושלמי (סוף שביעית) דאיתא התם על הא דרב אמר כד אני אמר לבני ביתי ליתן מתנה כו' לינה חוזר בו מתניתא פליגא על רב כו' ברשות זה שהיו מופקדים אצלו לא קנה עד שיזכה בהן או שישכור את מקומן (ושם ביארתי ע"ש) מה עבד לה רב כאן שהעמידו עמו כאן שלא העמידו עמו (פי' דהא דאמר רב אם אומר לבני ביתו שיתן לאחר אינו חוזר היינו בשהעמידו עמו פי' שהוא מעמד שלשתן) והיא כמו דאיתא (פ"ז דשביעית ה"ה) הדא דתימר בשלא העמידו דו עמו אבל העמידו עמו אין בעה"ב חייב כלום והוא שנשתעבד השני וקונה במעמד שלשתן וע"ז אמר התם (סוף שביעית) כאן שהעמידו עמו כאן שלא העמידו עמו והוא דהירושלמי אזיל לשיטתי' דבמעמד שלשתן לא בעינן שיהי' חייב לו מלוה או פקדון אלא מכיון שאמר לחברי' במעמד שלשתן שיתן והוא קיבל עליו ליתן הרי נתחייב והוי כאלו זקפן עליו במלוה רק שלזה בעינן שיהי' דווקא מרצונו ורק במעמד שלשתן של מלוה או פקדון כתבו התוס' בגיטין (ד' י"ג) שר"ת סובר דאפי' בע"כ של לוה קנה במעמד שלשתן.

[ולפי מה שביארתי דהירושלמי סובר דבמעמד שלשתן אפי' אינו חייב לו כלל אעפ"כ מתחייב ואין לו על הראשון כלום א"כ משמע מזה דאינו מטעם זכי' וא"כ איפשר לומר דהא שכתבו התוס' בגיטין (ד' י"ג) דאומר ר"ת דלא תקינו מעמד שלשתן בעובד כוכבים ומזלות כיון דאפי' אמר לו זכה לא קני כיון דאין זכי' כו' והוא דלהש"ס דילן הוא מטעם זכי' וע"כ דווקא אי אית לי' גביה מלוה או פקדון ועיין בר"נ (פ"ק דגיטין) שכתב דהא דלא מהני מעמד שלשתן בשטר דבשלמא בדבר שגופו ממון איכא למימר דמיגו דזכי לנפשי' זכי לאחרינא אבל דבר שאין גופו ממון בשטר דלא מצי זכי בי' לא תיקנו כו' וזהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דדווקא דאית לי' עלי' חוב או פקדון ע"כ הוא בתורת זכי' אבל לשיטת הירושלמי דאפי' אי לית לי' עליו חוב או פקדון נמי הוי מעמד שלשתן וא"כ אינו בתורת זכי' ע"כ מהני אפי' בעובדי כוכבים נמי (ועי' בחוה"מ הלכות הרשאה (סי' קכ"ו) שכתב שיש מי שאומר שאין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים במעמד שלשתן) וע"כ אפי' להחולקים דלא מהני זהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דתקנה דמעמד שלשתן הוי כמו זכי' אבל לשיטת הירושלמי דאפי' אינו חייב כלל קונה במעמד שלשתן א"כ אפי' בעובד כוכבים נמי מהני מעמד שלשתן:

ובזה יתבאר הירושל' ישראל שלוה מעו"ג ביקש להחזירם לו אמר ישראל אחר תנם לי ואני נותן לו אסור ואם העמידו עם העובד כוכבים מותר. (והוא מטעם מעמד שלשתן שאין לו על ישראל הראשון כלום) עובד כוכבים שלוה מישראל וביקש להחזירם לו אמ' ישראל אחר תנם לי ואני מעלה לו ריבית מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור. א"ר יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל (פי' דדווקא אם העמידו אצל ישראל אסור אבל בלאו"ה אין שליחות לעובדי כוכבים אפי' לחומרא) והשתא ניחא דקאמר אסיפא דברישא דאם העמידו אצל כוכבים מותר ודאי דמיירי דווקא אם העמידו עם העובדי כוכבים דבלאו"ה כיון דאין שליחות לעובד כוכבים איהו הוא דשקיל מיני' ריבית. וא"כ מיירי דווקא אם העמידו אצל העובד כוכבים אבל בסיפא דאם העמידו אצל ישראל הוי אמינא דיש שליחות אצל העובד כוכבים לחומרא וסיפא נקט העמידו אגב רישא. וע"ז א"ר יוסי והוא שהעמידו אצל ישראל הא בלא"ה אין שליחות לעובד כוכבים אפי' לחומרא וע"ז כתב הה"מ שם להיש חולקים וכן נראה מהירושלמי וכתב הפ"מ שאין בזה רמז לסייע להיש חולקין ולפי מה שביארתי הוא מפורש בירושלמי ואף שביארתי שיש חילוק בין שיטת הש"ס דילן להירושלמי בענין מעמד שלשתן ואעפ"כ בזה שוים דלא אמרינן דיש שליחות לעובד כוכבים אפילו לחומרא ולשיטת הש"ס דילן מסיק כשנשא ונתן ביד וכמו שכתב ר"ת הביאו התוס' בב"מ (ד' ע"ב) בד"ה כגון שנשא ונתן ביד אומר ר"ת דהשתא אמרינן דאין שליחו' לעובד כוכבים אפי' לחומר' ודו"ק: