מתניתין ביצה שנולדה ביום טוב כו' ובגמרא עגל שנולדה ביו"ט מותר שהוא מתיר עצמו לשחיטה רבי זירא בעי מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה צבי' תהא מותרת שהיא מתרת עצמה בשחיטה: וכתב הק"ע וקשה שאני מדברית וצבי' דלאו מחמת איסור שבגופה לא היתה ראוי' לשחיטה אלא דבר אחר גרם לה ומוקצה איסור שבגופה הוא ולא שייך לומר מיגו משא"כ כאן שאיסור שחיטה שבגופה הותר אמרינן מיגו דהותר איסור שחיטה הותר נמי איסור מוקצה עכ"ל ואיפשר לומר במה שהקשו בתוס' ביצה (ד' ו') ותימא והא מוכן הוא דאמרינן בחולין (ד' ע"ה) דבן פקועה ניתר בארבעה סימנים בשחיטת אמו או בדידי'. וא"כ יכול להושיט ידו במעי אמו וישחטנו ויהי' מוכן כהאי גוונא ויש לומר דקאמר הגמרא אליבא דר' הושעי' דקא מיבעי' לי' התם אם ניתר בן פקועה בארבעה סימנים אי נמי הואיל ולכתחילה אין לשוחטו כי האי גוונא שאינו יכול לראות מידי דהוי אשוחט בלילה אסור לכתחילה לא מיקרי מוכן וע"כ יש לומר דר' זירא סבירא ליה שיכול לשחוט במעי אמו אלא שאין ראוין לשחיטה לכתחילה משום שאינו רואה כמו בלילה וע"כ פריך ר' זירא מעתה מדברית תהא מותרת שהיא מתרת את עצמה בשחיטה דהא העגל שנולד נמי הי' מותר מתחילה ע"י שחיטה אלא דלכתחילה אין לו לשחוט וע"כ מדמי הא דמדברית שלא הי' יכול לשוחטו כל זמן שלא באו מן המדבר]:

שם ר' זעירא בשם רב גידל עגל שנולד מן הטריפה ביו"ט מותר נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן (ואיפשר לומר דזהו דווקא בעגל שכמו שנולד כמו הי' במעי אמה. וע"כ הוי אע"פ שנולד מן הטריפה אעפ"כ נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן אבל ביצה אמרינן תחילה בירושלמי חד אמר לא דומה טעם אכילתה בפנים לטעם אכילתה בחוץ וחורנה אמר שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ א"כ משנולדה נגמרה לא הי' כן במעי אמה ע"כ לא אמרינן דנעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן ולקמן יתבאר עוד בזה:

עוד שם תמן תנינן ביצת נבילה אם יש בה כיוצא בה נמכרת בשוק מותרת ואם לאו אסורה כדברי ב"ש וב"ה אוסרין מ"ט דב"ש גמורה הי' עד שלא תתנבל כו' וב"ש כמשנה ראשונה וב"ה כמשנה אחרונה דאמר ר' חייא בראשונה היו אומרים אי מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת כו' חזרו לומר מעמידין בקיבת הנבילה ואין מעמידין בקיבת כו' אפי' דיסברון ב"ש כב"ה כמשנה אחרונה ביצה גידולה גופה קיבה ממקום אחר באת ואתיא כהיא דאמר ר' יוסי בר' בון בשם ר' יוחנן מעשה בבניו כו' שבקעו להם זאבים כו' ובא מעשה לפני חכמים והותרו קיבותיהם אמרו ביצה גידולי גופה קיבה ממקום אחר באת:.

[וא"כ לפי"ז יש לחלק בין עגל דנולד מן הטריפה שאמר ר' גידל נעשה כדבר מוכן טמון בדבר שאינו מוכן דזהו דווקא בעגל דאמרינןדעובר לאו ירך אמו הוא וע"כ הולד כשר אבל ביצה היא כגופה יותר וכמו דאמרינן בחולין (דף נ"ח) במאי קא מיפלגי בשעיברה ולבסוף נטרפה ר"א סבר עובר ירך אמו הוא ור' יהושע סבר עובר לאו ירך אמו כו' ומודים ודאי בביצת טריפה שאסורה בדשיחלא קמא מ"ט גופה היא וא"כ הוי ביצה גופה יותר מעובר וע"כ אומר גבי עובר דנעשה כטמון דבר מוכן בדבר שאינו מוכן משא"כ לגבי ביצה דגופה היא משא"כ הולד לאו גופה היא וכמו דאיתא בעבודת כוכבים (דף מ"ז) מעיקרא בהמה והשתא בהמה דשא הוא דאחיזא באנפא אבל ביצה גופה היא ואע"ג דאמרינן בירושלמי (בריש ביצה) מה הן בחלב נאמר אם הי' מעורות לגידים אסורות ואם לאו מותרות היינו דווקא לענין בשר עוף דהוי מדרבנן אבל לא לענין טריפה ונבילה ועיין בתוספות חולין (דף נ"ח) אך התוס' בב"ק כתבו (ד' מ"ז) על הא דאמרינן התם דאמר רבא פרה שהזיקה גובה מולדה מ"ט גופה היא תרנגולת שהזיקה אינו גובה מביצתה מ"ט פירשא בעלמא הוא וא"כ מוכח מזה דולד הוי יותר כמו גופה מביצה ועיין תוס' בד"ה מאי טעמא כו' דהא דביצת טריפה אסורה היינו משום דחיישינן דילמא הי' מחוברת בשעה שנטרפה וא"כ אי אמרינן דהירושלמי סובר כמו הבבלי צריך לחלק דביצה בלידתה כנתחדש בה מה שלא הי' במעי אמה כמו דאיתא בירושלמי שם אינו דומה טעם אכילתה מבפנים לטעם אכילתה בחוץ או משום שאינה נגמרת לאפרוח עד שתצא לחוץ]:

שם ר' הורי לציפוראי בספיחי חרדל ובביצה כר' יודה כו' אמר ר' בא אתא עובדא קומי ר' יסא ובעא מיעבד כר' יוחנן כד שמע דרב ור' חנינא תריהון פליגין שרע מיני' דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט רב ור' חנינא תריהון אמרין אסור ור' יוחנן אמר מותר. א"ר מנא קומי ר' יודן מה אפכן לי' פתילה גבי ביצה א"ל מן מה דאנן חמיי רבנן מדמיי לי' הדא אמרה היא הדא היא הדא:

והנה המפרשים נדחקו מאוד בפי' הירושלמי ול"נ שהירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דביצה שנולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דהירושלמי סובר דהכנה אינו שייך רק בידי אדם אבל לא בהכנה דממילא. והא דפליגי בביצה שנולדה ביו"ט אם תאכל בשבת היינו מטעם מוקצה ואמרינן דשבת ויו"ט הוי קדושה אחת וע"כ הוי כאילו נולדה באותו יום: אבל אי אמרינן דהוי ב' קדושות א"כ אינו שייך מוקצה וכל זה הוא בביצה אבל בפתילה דאסר רב היינו משום הכנה דמכין לשבת וא"כ הוא בהיפוך דאי אמרינן דהוי קדושה אחת מותר אבל אי אמרינן דהוי שתי קדושות אסור משום דיו"ט אינו מכין לשבת וא"כ אמאי קאמר אהי עובדא קומי ר' יוסי ובעא מיעבד כר' יוחנן (פי' שהוא מותר). כד שמע דרב ור' חנינא תריהון פליגא שרע מינה דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט רב ור' חנינא תריהון אמרין אסור ור' יוחנן אמר מותר: וע"כ לא רצה להתיר בביצה שנולדה כר' יוחנן וע"ז אומר מה אפכן לה פתילה גבי ביצה דאדרבא מהא דרב ור"ח אסרי א"כ הטעם משום הכנה שסובר דב' קדושות הן וא"כ בביצה שנולדה מותרת כיון דהוי ב' קדושות דהתם לא שייך הכנה וא"כ מאי דומי' הא דרב ור"ח בפתילה לביצה דכיון דאסרי בפתילה א"כ סובר דשתי קדושות הן ואסור משום הכנה ע"כ ביצה שנולדה מותרת:

וע"ז אומר מן דאנן חמין דרבנן מדמי אהדדי הכא אמרה היא הדא. פי' דכיון דרבנן מדמין א"כ סוברים דבפתילה ליכא משום הכנה אלא הטעם הוא משום מוקצה דכיון דאיתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולי יומא וע"כ ביו"ט נמי אסור דשבת ויו"ט הוי קדושה אחת וע"כ בביצה נמי אסור ואם נולדה בזה אסורה בזה ומשום מוקצה דהוי קדושה אחת ולא משום הכנה:

וע"ז אימר משם ארבעה זקנים אמרו הנאכל עירובו בראשון הרי הוא כבני עירו בשני רב חסדא בעי מחלפא שיטתי' דרב תמן הוא עבד לה שתי קדושות והכא עביד לה קדושה אחת דאתפלגון שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקם ביו"ט רב ור' חנינא תריהון אמרין אסור ור' יוחנן אמר מותר. וא"כ הא מזה לא קשה מידי דלעולם סבר רב דשתי קדושות הן והא דאוסר בפתילה הוא מחמה הכנה. וע"ז אומר ואמר ר' מנא קומי ר' יודן מה אכפלה פתילה גבי ביצה דמה הביאו ראיה לביצה שנולדה (וכמו שביארתי שהירושלמי סובר דבביצה ליכא הכנה מחמת שהוא ממילא וע"כ יוכל רב לומר דביצה מותרת אך מן מה דאנן חמין רבנן מדמי אהדדי א"כ סוברים דבפתילה נמי הטעם משו' מוקצה וא"כ צ"ל דרב סובר דהוי קדושה אחת א"כ קשה דהא רב פסק הלכה כד' זקנים דהוי שתי קדושות:

וע"ז אומר הכל מודים בנושרין שהן אסורין (פי' שב"ש נמי מודו שפירות הנושרין אסור מחמת מוקצה וע"ז אומר ר' בון בר' חייא בעי קומי ר' זעירא מה בין נושרים מה בין ביצים אלו נושרים באמותיהן (שהם מחוברים) אינם אסורים וע"כ פירות הנושרים אסור אילו ביצים באמותיהן שמא אינם מותרים (פי' וע"כ פליגי ב"ש בביצה דמותרת וכמו דאמרינן בריש ביצה מ"ט דב"ש מוכנת היא ע"ג אמה (פי' וא"כ מ"ט דב"ה שאומרים לא האכל וא"כ צריך לומר כמו דאמר בריש ביצה מ"ט דב"ה נעשה כמוקצה שיבש ולא ידעו בו אילו מוקצה שיבש ולא כו' שמא אינו אסור (והוא דלא כשיטת הש"ס דילן בביצה (ד' כ"ז) שהוא מותר דאמרינן שם והאמר רב כהנא מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו מותר וכן אמרי' בירושלמי לקמן (ה"ג) מ"ד אסור נעשה כמוקצה שיבש כו' וכן ברפ"ד דביצה ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יסא מוקצה שיבש כו):

וא"כ כיון שהטעם הוא משום מוקצה שיבש (פי' א"כ ניחא הא דרב דאמר גבי פתילה שאסור אם כבו מע"ש והוא דהוי מוקצה מחמת יום שעבר וא"כ לא הי' ראוי ביה"ש וא"כ ניחא דאע"ג דסובר רב דקדושה אחת הן אפ"ה הוי מוקצה מחמת יום שעבר וכמו שכתבו התוס' בביצה (ד' ד') דאמרינן שם איתמר שבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה נימא קסבר רב קדושה אחת היא והא אמר רב שתי קדושות הן כו' וכתבו התוספו' תימא לימא דקסבר שתי קדושות הן אלא הטעם הוא מיגו דאתקצאי לבה"ש שמא יום השבת הוא אתקצאי לכולי יומא דיום שני. וי"ל דלא אמרינן מיגו משום יום שהוא לשעבר דדוקא להבא אמרינן הכי כגון ביה"ש דתחילת יו"ט או ביה"ש דשבת שמא שבת הוא ותימא הא בסוכה (ד' י') אמרינן נויי סוכה אסורין עד מוצאי יו"ט האחרון של חג שהוא יום תשיעי שהוא ספק יום שמיני וע"כ טעמא משום דאתקצאי ביה"ש דשמא יום שמיני הוא והיינו לשעבר וי"ל דמוקצה מחמת מצוה שאני כדמפרש טעמא התם דילמא מתרמי ליה סעודה ואכל בגווה והתם אמרינן אפילו לשעבר אבל הכא דמוקצה מחמת איסור לא אמרינן הכי:

וא"כ שיטת הש"ס דילן דלא אמרינן דהוי מוקצה מחמת יום שעבר אך זהו דווקא לשיטת הש"ס דילן דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו שהוא מותר וע"כ לא אמרי' דהוי מוקצה ביה"ש מחמת יום שעבר דממ"נ אם הוא יום שעבר א"כ אינו שייך ליום זה ואם הוא לילה א"כ אינו שייך ליום שעבר וכל זה הוא דווקא אי אמרינן דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו הוא מותר א"כ אף דביה"ש הוא ספק ולא ידע אם הוא מן היום שעבר או מן היום שלהבא אעפ"כ אינו מוקצה משום ממ"נ דאם הוא יום שעבר אינו שייך ליום דלהבא ואם הוא מן הלילה א"כ לית בי' משום מוקצה אבל לשיטת הירושלמי דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו דהוי מוקצה א"כ כיון דלא ידעו הבעלים בין השמשות אע"ג דהי' לילה אעפ"כ כיון שהוא לא ידע אולי הוא מן היום ע"כ הוי מוקצה ע"כ אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר גם כן

וא"כ לא קשה מידי מדרב אדרב דאע"ג דאמר רב דשתי קדושות הן אעפ"כ אמר גבי פתילה דאם כבה בשבת שאסור להדליקה ביו"ט משום מוקצה מחמת דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר לשיטת הירושלמי מה בין ביצה לבין פירות הנושרים: וע"ז אומר אילו נושרים באמותיהן אינן אסורים אלו ביצים באמותיהן שמא אינן מותרות וזהו לב"ש אבל לב"ה דהטעם הוא משום מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו וע"כ פתילה שכבה בשבת אסור ביו"ט:

וע"ז אומר מעתה נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת בשבת לא תאכל ביו"ט פי' וא"כ קשה לת"ק שאמר נולדה ביו"ט תאכל בשבת ואמאי לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר וכמו שביארתי לשיטת הירושלמי גבי פתילה דאע"ג דרב סובר דשבת ויו"ט הוי שתי קדושות אפ"ה הוי מוקצה מחמת יום שעבר] וע"ז חומר ח"ל וכיני לא דייק שהחמרת עליו שאם נולדה ביו"ט לא תאכל ביו"ט בשבת לא תאכל ביו"ט אלא שאת מבקש להחמיר עליו שאם נולדה ביו"ט לא תאכל בשבת בשבת לא תאכל ביו"ט [פי' שביצה שנולדה הוא חומרא הוא כמו שאמר אלו ביצים באמותיהן שמא אינם מותרות וא"כ הוא רק מחמת חומרא דהוי כמוקצה שאין הבעלים מכירים בו וא"כ יהי' מוקצה מחמת יום שעבר ג"כ וכשיטת הירושלמי משום מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו] וא"כ הואחומרא יתירא ע"כ סובר ה"ק דנולדה בזה מותרת בזה:

עוד (שם) ר' ירמי' בעי עיטורי סוכה מה הן חזר ר' ירמיה ואמר כל שבעה הן בטילין ע"ג סוכה מכאן ואילך בהכינן הן אמר ר' יוסי כל שבעה קדושת סוכה חל עליהן מכאן ואילך קדושת יו"ט חל עליהן פי' והוי מוקצה אפי' ביום השמיני אע"ג דהוי מוקצה מחמת יום שעבר אך במוקצה מחמת מצוה אמרינן מיגו דאתקצאי בי"ש אתקצאי לכולי יומא:

וע"ז אומר מה אתי מישאול יו"ט שחל להיות ערב שבת. (פי' שיו"ט האחרון חל בע"ש אי אמרינן מוקצה מחמת יום שלעבר) כמ"ד שתי קדושות הן (פי' דאי אמרינן דשבת ויו"ט הוי קדושה אחת ודאי הוי מוקצה בשבת ג"כ. דהא הם קדושה אחת אבל אם שבת ויו"ט הוי שתי קדושות ע"כ מיבעי' לי' אי אמרינן דהוי מוקצה מחמת יום שעבר):

והנה הק"ע הקשה דהא כתב הרא"ש פ' לולב וערבה וכן אי מיקלע שבת במוצאי יו"ט האחרון של חג נוהגין שלא להסתפק מנויי סוכה עד מ"ש ונראה דשרי בשבת משום דאיתקצאי ביה"ש לא אסרינן לי' כיון דלא נאסר ביה"ש אלא מחמת ספק יום שעבר וה"ל תרי מיגו ותרי מיגו לא אמרי' ואי משום שבת ויו"ט קדושה אחת היא הא קיי"ל דשני קדושות הן ע"כ כו' והקשה דהא מפרש כאן דר' יוסי מיבעי' לי' אי מותרין נויי סוכה בשבת שלאחר יו"ט ואיך פסק הרא"ש בפשיטות דשרי כו'.

אך לפי מה שביארתי בשיטת הירושלמי הוא דאמרינן מוקצה מחמת יום שעבר וכמו שביארתי דזה תלוי במוקצה שאין הבעלים מכירים בו שמחולקים בזה הבבלי והירושלמי א"כ לא קשה מהירושלמי על מה שפסק הרא"ש דלשיטת הש"ס דילן לא אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר רק לשיטת הירו' כמו שביארתי ודו"ק]:

שם (ה"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט. רשב"ל אמר אינו לוקה שלא הותר אלא לאכילה בלבד כו' עיין מה שביארתי בפ"ח דשבת כל הסוגיא בארוכה:

[והנה בספרי ע"י (סי' י"ד) כתבתי וזה לשוני שם ובזה נדחה מה שכתב הש"א בתשובה (סי' ס"ד) על מה שכתב הג"א בשם הא"ז דבמקום שהטריפות מצויות כמו הכשירות אסור לשחוט בהמה ביו"ט וכתב הש"א דנ"ל להתיר במה שהטריפות מצויות כמו הכשירות בשנים הללו והוא מחמת טריפות שבריאה מחמת חומרת האחרונים כו' א"כ מדאוריי' ראוי לאכילה ומותר לשחוט ולפי מה שביארתי ליתא להא כיון דמ"מ אסור לאכול א"כ הוי ס' שקול דילמא אינו ראוי לאכילה דאע"ג דאינו ראוי לאכילה מחמת חומרת האחרונים מ"מ אינו ראוי לאכילה והכי משמע בירושלמי פ"ז דשבת וכן בפ"ק דביצה ר' חייא בשם ר' יוחנן המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד:

ולכאורה קשה דהא ר"ל ס"ל בפ"ב דיומא (דף ע"ד) דחצי שיעור אסור מדרבנן וכן משמע בירושלמי (רפ"ו) דתרומות מודה רשב"ל באיסורי הנאה כו' ע"ש וא"כ אמאי לוקה לר"ל במבשל נבילה הא מדאוריי' ראוי לאכילה בחצי שיעור דאינו אסור אלא מדרבנן ולאחר שיעור כדי אכילת פרס יאכל ג"כ חצי שיעור אלא ודאי כיון דמ"מ אסור מדרבנן אפי' חצי שיעור נמי ע"כ לוקה מדאוריי' שהרי בישל דבר שאינו ראוי לאכילה ועיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה הכא נמי ע"ש.

וכעת נ"ל שתלוי בזה בהא שכתבתי בספרי נ"י (ס' ד') והבאתי שם מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"ד) מה שהקשיתי על הר"ן שכתב שהנשבע לשלם ריבית דרבנן א"צ לשלם דבשב ואל תעשה עקרו רבנן למצוה משום סייג והקשיתי שם מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ד) בשלמא לר"ל דמפרש בחצי שיעור משכחת לה בלאו והן אלא לר"י קשי' וא"כ כיון דר"ל ס"ל דח"ש אסור מדרבנן א"כ ליתא נמי בלאו והן דהא אם נשבע שיאכל חצי שיעור דרבנן היו אומרים לו שלא יאכל כדי שלא יעבור על איסור דרבנן וע"כ מוטב לו לעבור על השבועה בשב ואל תעשה וא"כ ליתא נמי בלאו והן עיי"ש מה שתירצתי ע"ז:

והנה ראיתי להריב"ש בתשובה (ס' שצ"ח) וז"ל דברים האסורים מדרבנן לא מקרי אוכלים שאינם ראוים ואע"פ שאין דרך לאכלם מ"מ ראוים הן ומתניתין בשבועה שלא אוכל ואכל לר"נ אליבא דר"ע פשוט הוא בסתם שלא פירש חצי שיעור לא נבילות ולא טריפות דהא כיון בח"ש מוקמי למתניתין לא קשי' כלל הך דאוכלים שאינם ראוים דח"ש לר"ל מותר מה"ת ואוכלים ראוים מקרי. וע"ש בס' אבני מלואים (סי' נ"ד) דלר"ל לא צריך לומר אפילו לרבנן במפרש ח"ש נבלות אלא במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואפ"ה לא קשה לר"ל דהא הוי אוכלים שאינם ראוין כיון דלר"ל ח"ש אינו אסור אלא מדרבנן ואוכלים ראוים מקרי

וא"כ לפי"ז לא צריכנא למה שהארכתי בספרי ע"י (שם) לתרץ דעת הר"ן דלהר"ן ניחא לר"ל דאיתא בלאו והן דהיינו אם נשבע שלא יאכל סתם או לרבנן במפרש ח"ש א"כ חל ממילא על נבילות וטריפות דאוכלים ראוי' מקרי וישנן בלאו והו:

אבל קשה לי מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית איסורא דאוריי' הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתי' אמשהו או דילמא כיון דאמר שלא אוכל דעתי' אכזית ת"ש שבועה שלא אוכל כו' ור"ל אמר אי אתה מוצא אלא במפרש ח"ש אליבא דרבנן ואי בסתם ואליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא:. דכי חרצן לגבי נזיר דמי וטעמא דפריש הא לא פריש דעתי' אכזית ש"מ והשתא אם איתא דלר"ל מיירי במפרש שלא אוכל ח"ש סתם ואינו אומר נבילות וטריפות א"כ מה מוכיח הש"ס דילמא הא דבעינן מפרש ח"ש משום דנשבע בסתם כולל כל אכילות משא"כ אם הי' אומר שלא אוכל נבילות איפשר לומר דדעתי' אמשהו דאל"ה מושבע ועומד אלא ודאי דלר"ל מיירי דוקא במפרש ח"ש נבילות דאל"ה הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' ואיפשר דס"ל דאע"ג דח"ש מדרבנן אעפ"כ כיון דשיעור שלם אסור מדאוריי' הוי לי' אוכלים שאינם ראוי' וע"כ ודאי מיירי דפירש שלא אוכל נבילות חצי שיעור דלא הוי מושבע ועומד ואיתא בלאו והן וכמו שביארתי בת' ע"י לדע' הר"ן שישנו בלאו והן משום דהשבועה חיילא אלא שהחכמים עקרוהו:

וא"כ נתבאר לפי מה שהוכחתי מהא דשבועו' (דף כ"ב) דבעי ר"א א"כ מוכח דלר"ל אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי אוכלים שאינם ראוים וא"כ ניחא שפיר הא דאמר ר"ל דלוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד אע"ג דר"ל סובר דחצי שיעור אסור מדרבנן אעפ"כ לא הוי אוכל נפש דהוי אוכלים שאינם ראוים:.

והנה אף שביארתי דאפי' לר"ל שסובר דחצי שיעור אינו אסור רק מדרבנן אפ"ה אם בישל נבילה ביו"ט לוקה משום דאפי' אסור מדרבנן נמי חשיב אוכל שאינו ראוי אפ"ה לענין שחיטה שאינה ראוי' אמרינן בב"ק (ד' ע"א) בשלמא למ"ד דאוריי' אמטו להכי פטרי רבנן אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן (פי' כיון דמעשה שבת דרבנן לא הוי שחיטה שאינה ראוי') וכן אמרינן בחולין (דף כ"ט) מיתיבי השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כסוי כו' אלמא אע"ג דאסור מדרבנן אפ"ה הוי שחיטה הראוי' התם שאני דלא בעינן רק שהשחיטה תתיר באכילה וע"כ כיון דמדאורייתא מותר וא"כ הועילה השחיטה לענין דאורייתא ע"כ הוי שחיטה ראוי' וע"כ אין להקשות מזה לר"ל דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן א"כ אפי' טריפה דאורייתא הוי שחיטה ראוי' דהיינו ע"י ח"ש. אך זה אינו דהתם בעינן שחיטה ראוי' שהשחיטה תתירתו וא"כ לענין ח"ש לא התירה השחיטה דהא אפי' אבר מן החי צריך שיהא כזית כמו דאמרינן בחולין א ק"ב) אבל הא דכתיב ביו"ט אך אשר יאכל לכל נפש היינו שתהי' ראוי' אכילה ממש. וע"כ לוקה על נבילה לר"ל אף דס"ל דח"ש אינו אסור רק מדרבנן

ובספרי נ"י (ס' ו') תמהתי על הפמ"ג ביו"ד (ס' כ"ה ס"ק כ"א) שכתב הב"ח דס' טריפה פטור מכיסוי משום דלא קרינן בי' אשר יאכל דלא מיבעי' למ"ד דס' דאורייתא אסור מה"ת א"כ לאו בכלל אשר יאכל הוא אלא אפי' להר"מ דמדרבנן הוא דאסור מ"מ הא כתב בשורש הא' דכל מידי דרבנן הוי ג"כ בכלל לאו דלא תסור וא"כ לא קרינן בי' אשר יאכל וע"כ אפי' אם הוא אסור מדרבנן אפ"ה פטור מכיסוי:

וכתבתי שם שהוא תמוה דהא אמרינן בחולין (ד' פ"ה) אמר ר' חייא ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים ור"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואפ"ה אמרינן בפ"ב דחולין (ד' כ"ז) השוחט ונתנבלה בידו והנוחר והמעקר פטור מלכסות. ואי אמרת אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו הוא שחיטתו וליבעי כיסוי אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומדרבנן הוא דאסור אפ"ה בעי כיסוי ולא אמרינן דלא קרינן בי' אשר יאכל והכי אמרינן בחולין (ד' כ"ו) לא מבעי' קאמר לא מיבעי' צא טרוף דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה אבל צא נחור אימא אין שחיטה לעוף מה"ת נחירתו זו היא שחיטתו וליבעי כיסוי קמ"ל כאשר צויתיך אלמא אע"ג דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואע"ג דמדרבנן אסור לאכול אפ"ה היא שחיטה ראוי' ובעי כיסוי:

והנה כעת אוסיף לבאר והוא דלכאורה איפשר לחלק דס' טריפה דאורייתא אע"ג דס' מה"ת הוי מדרבנן אעפ"כ איפשר לומר כיון דרבנן חששו דלמא הוי טריפה ואם הוא טריפה דאורייתא א"כ לא הוי בכלל אשר יאכל משא"כ אם הוא מותר מה"ת בודאי רק רבנן אסרוהו ע"כ הוי כלל אשר יאכל כיון דמה"ת ודאי מותר וע"כ נ"ל להוכיח דאפי' ספק דאורייתא אפ"ה חייב בכיסוי דהא תנן בחולין (ד' פ"ו) חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם חייב לכסות בינם לבין עצמם פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואים אותן אסור לשחוט אחריה' בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרי' ואמרינן שם ורבנן מ"ש רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי כו' אלא רבנן אכולה מילתא פליגי ונטרי לי' לר"מ עד דמסיק לה למילתא והדר פליגי עילוי' בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ש אמר ר' יעקב א"ר יוחנן מחייב הי' ר"מ על שחיטתן משום נבילה ומ"ש אמר ר' אמי הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים כו' וא"כ חזינן דאע"ג דשחיטת חש"ו הו' ספק שחיטה מה"תואפ"ה רבנן אוסרים לשחוט אחריהם דילמא שחטו שפיר אע"ג דמ"מ הוי ספק טריפה ואינה ראוי' לאכילה אפ"ה אסור לשחוט אחריהם וכ"ת דמ"מ בכיסוי כיון דכתיב לא יאכל וא"כ ספק טריפה דאורייתא לא הוי בכלל אשר יאכל זה אינו דהא חכמים פליגי ארישא ומחייבי בכיסוי הדם ואע"ג דהוי ספק בשחיטה ולכאורה הי' להש"ס לתרץ דבסיפא לענין אותו ואת בנו דהטעם הוא משום דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ע"כ בשחיטת חש"ו דהוי ספק אפ"ה אסור לשחוט אחריהם משום דילמא שחטו שפיר והוי שחיטה ראוי' אבל ברישא כיון דילפינן שצריך שתהא שחיטה ראוי' מדכתיב אשר יאכל וכמו דאמרינן בחולין (ד' פ"ה) ור"ש אשר יאכל כתיב וכתבו התוס' אבל אם לאו אשר יאכל מזביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לזביחה כמו שחיטה לטביחה וא"כ כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל וא"כ אפי' ספק טריפה או ספק שחיטה דהיינו של חש"ו פטור מלכסות כיון דמ"מ אינה ראוי' לאכילה וע"כ לא פליגי רבנן ברישא אלא ודאי דאע"ג דכתיב אשר יאכל אפ"ה כיון דהוי ס' אולי שחטו שפיר אע"ג שסוף כל סוף אסור לאכול והוי ספיקא דאורייתא ואפ"ה מחייבי רבנן בכיסוי וכמו דאמרינן שם רבנן אכולי מילתא נטרי לר"מ עד דמסיק ליה למילתא והדר פליגי עילוי' וא"כ מוכח דלא כמו שכתבו הפמ"ג והב"ח דספק טריפה פטור מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ודו"ק.

ובזה יתיישב מה שהקשיתי בספרי נ"י על התוס' בחולין (ד' פ"ג) בד"ה במוקדשין מ"ט לא בקדשי מזבח נמי קא מבעי' כדמוכח הסוגי' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה עכ"ל וכתבתי שם בספרי נ"י (ס' ו') דמה שכתבו התוס' דלא כתיב שחיטה אלא שפיכה משמע דאי הוי כתיב שחיטה אע"ג דמשתרי באכילה אפ"ה לא הי' חייב בכיסוי משום דנוחר ומעקר לא מקרי שחיטה וקשה לי דהא כתבו התוס' ביומא (ד' ס"ב) ובחולין (ד' פ"ה) ד"ה עגלה ערופה אינה משנה דאמאי לא קאמר דשוחט דמתניתין היינו עירוף ופטור לר"ש משום דלא חזי לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפתה זו היא שחיטתה

ובירושלמי (פ"ט דסוטה) אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב ר' יעקב בר' אחא כו' בשם רשב"ל אפי' לדברי ר"מ ערפה פטור (פי' דאמר ר' ינאי דלדברי ר"מ דקא סבר דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה ע"כ אפי' ערפה נמי חייב משום אותו ואת בנו דעריפתה זו היא שחיטתה וכן אמרינן (בפ"ג דסוטה) חד סב שאיל לרבנן דקיסרין עריפתה מהו שתטהר טריפתה מטומאתה אמרין לי' ולאו מתניתא השוחט ונמצאת טריפה א"ל מה אנן בעיין טריפה ואתון מייתינן לי' שחיטה אמרין לי' לא כן אמר ר' ינאי דברי ר"מ אפי' ערפה חייב אלמא דאמרינן עריפתה זו היא שחיטתה ואפילו באותו ואת בנו דכתיב שחיטה אלא דלר"ש פטור משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' דאסור באכילה:

ומה שכתב הפ"מ שם דהרמב"ם פסק (בפי"ב מה' שחיטה) דדווקא בשוחט עגלה ערופה מיחייב משום אותו ואת בנו אבל לא בעורף עיי"ש טעה בזה דהרמב"ם נקט לישנא דמתניתין אבל לדינא מודה דאפי' ערפה חייב דעריפתה זו היא שחיטתה דהא הרמב"ם פסק בסוף ה' עבודת יוה"כ (פ"ד ה' י"ז) דאם נעשה מחוסר זמן נפסל כגון שנשחטה אמו לחולה ביוה"כ שדחייתו לעזאזל זהו שחיטתו והוא כרבא ביומא (ד' ס"ב) דדחייתו לצוק זהו שחיטתו וה"נ לענין ע"ע עריפתה זהו שחיטתה

[וא"כ במליקת חטאת העוף דמותרת באכילה אפי' לר"ש הוי שחיטה ראוי' ואע"פ שהוא מולק אמרינן דמליקתו זו היא שחיטתו ולפי"ז מה שכתבו התוס' הטעם משום דכתיב שפיכה צ"ע:

וכעת נ"ל דהא שכתבו התוס' וגבי כיסוי הדם לא כתיבה שחיטה אלא שפיכה הוא כמו דאמרינן בחולין (ד' פ') שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראוי' היא דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר לאכילה וכתבו התוס' בד"ה דכמה כו' ואפי' שחט שני אחר שנזרק דם הראשון חשיב שחיטה ראשונה שאינה ראוי' כיון דבשעת שחיטה אכתי לא הי' ראוי' ואע"ג דלר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי היינו דווקא לאחר שנתקבל בכוס כו' וא"ת דבמרובה (דף ע"ז) משמע דשחיטת קדשים הוי שחיטה ראוי' כו' וי"ל דדווקא להחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים אית לי' לר' אושעי' דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי' עכ"ל. וא"כ שחיטת קדשים הוי שחיטה שאינה ראוי' לר' אושעי' משום דכמה דלא זריק דם לא משתרי בשר וע"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' וא"כ בחטאת העוף דאמרינן בפ"י דזבחים (ד' ס"ד) חטאת העוף כיצד הי' נעשית עלה לכבש כו' הי' מולק את ראשו ממול ערפו ואינו מבדיל ומזה מדמה על קיר המזבח וא"כ כל כמה דלא מזה דמה לא משתרי בשר וא"כ הוי שחיטה שאינה ראוי' לר"ש כמו בקדשים. וא"כ מאי פריך מוקדשים מ"ט לא:

וע"ז כתבו התוס' ואע"ג דהנוחר והמעקר פטור מלכסות היינו משום דאסור באכילה אבל הכא משתרי באכילה במליקה וגבי כיסוי הדם לא כתיב שחיטה ולא שפיכה (פי' והא דבעינן שיהא ראוי לאכילה הוא דכתיב אשר יאכל וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ"ה) דאם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כו' וא"כ כיון דגמרינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ אע"פ דהשתא לא חזי לאכילה מ"מ אתי לידי אכילה ולא דמי לשחיטה שאינה ראוי' דבעינן שתהא ראוי' בשעת שחיטה וכמו שכתבו התוס' בחולין (ד' פ' ושם) דלהחשיב נותר אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אית לי' לר' אושעיה דכזרוק דמי אבל לשויו שחיטה ראוי' משום דכזרוק דמי לית לי'. וא"כ כיון דאמרינן דמכל האוכל אשר יאכל כיון דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"כ קרינן בי' אשר יאכל וה"נ מה דכתיב אשר יאכל לענין כיסוי הדם כיון דכל העומד להזות כהזה דמי ע"כ קרינן ביה אשר יאכל ובעוף לא כתיב שחיטה דנילף שחיטה מזביחה מדכתיב טבוח טבח והכן דלא דמי שפיכה לשחיטה כמו שכתבו התוס' אלא מדכתיב אשר יאכל וע"כ הוי בכלל אשר יאכל וע"כ פריך הש"ס במוקדשים מ"ט לא וזהו כוונת התוס' ודו"ק:

וע"כ אמרינן התם הכא במאי עסקינן בקדשי בדק הבית ולפרקינהו ולכסינהו כו' וכתבו התוס' ותימא מנלן שצריך לפדותו ולחייבו בכיסוי כו' וי"ל דהכי פריך כיון שסופו לפדותו לכשיפדה הוי למפרע שחיט' ראוי' א"כ לכסינהו ואפי' קודם פדי' ועוד דאית לי' לר"ש כל העומד לפדות כפדוי דמי והוא כמו שביארתי כיון דילפינן מהא דכתיב אשר יאכל ע"כ כיון דעומד לפדות כפדוי דמי ואתי לידי אכילה ע"כ קרינן בי' אשר יאכל ודו"ק]:

שם (ה"ד) ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל מחלפא שיטתהון דב"ש דתנינן תמן ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מיכן אני אוכל למחר ר' אליעזר לאו שמותי הוא (ופי' וא"כ איך ב"ש אמרי הכא דלא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום) חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים (פי' דמשני דסברי כר' אליעזר דעומד אדם על המוקצה ע"ש בשביעית ואומר מכאן אני אוכל למחר והא דאמרי ב"ש דלא יטול אלא א"כ נענע מבעוד יום הוא משום דחומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים):

וע"ז אומר מחלפא שיטתהון דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והכא אין אמרין הכין (פי' דא"כ מחלפא שיטתי' דב"ה דכאן בדבר שיש בו רוח חיים סוברים דאומרים זה וזה אני נוטל) והכא אינון אמרין הכין דחכ"א עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן עוד אינון אית להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים והנה הק"ע נדחק בזה מאוד דמהו התירוץ עוד אינין אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים: והפ"מ פירש דב"ה מחמרי טפי דאומרים זה וזה אני נוטל והוא דחוק הא התוס' כתבו בביצה (ד' ל"ד) דעד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן היא חומרא יותר מהא דזה וזה אני נוטל וכמו שכתבו התוס' בד"ה ואומר מכאן אני נוטל למחר מקשה בירושלמי מחלפא שיטתי' דמוקצה דבע"ח עדיף ומחמירין טפי אבל קשה דמחלפא שיטתי' דב"ה דקאמר זה וזה אני נוטל והכא קאמר דבעי שירשום ויש לומר דשאני הכא דאקצינהו בידים וא"כ משמע דזה חמיר יותר אם ירשום מכאן ועד כאן משיאמר זה וזה אני נוטל:

ע"כ נראה לי דהירושלמי מקשה מחלפא שיטתי' דרבנן דתנינן תמן וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן והכא אינון אמרין הכא. עוד אינון אות להון חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים (פי' שהמקשה הי' סבור דכיון דב"ה פליגי עם ב"ש ואמרו עד שיאמר זה וזה אני נוטל מסתברא דסברי כרבנן דר' אליעזר דלית להו ברירה וא"כ מחלפא שיטתי' דמקילים בדבר שיש בו רוח חיים יותר דרבנן אמרי עד שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וע"ז משני עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים (פי' דלעולם שברי כר"א שאמר שם דסגי במכאן אני נוטל למחר משום דיש ברירה (וכמו דאמרינן בביצה (ד' י') וב"ה למה לי למימר זה וזה אני נוטל לימא מכאן אני נוטל למחר וכ"ת ב"ה לית להו ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה כו') אלא דמחמרי בדבר שיש בו רוח חיים אבל בדבר שאין בו רוח חיים סברי כר"א דסגי אם יאמר מכאן אני נוטל למחר (וכן פסק הש"ע או"ח (סי' תצ"ו סעי' ד') דכל מוקצה שאינו של בע"ח כגון אוצר של פירות סגי כשיאמר מכאן אני נוטל למחר והוא משום דאנן קיי"ל דבדרבנן יש ברירה אעפ"כ בבע"ח מחמרינן טפי וכמו דב"ש מחמרי בדבר שיש בו כוח חיים ה"נ לדידן דקייל"ן דיש ברירה אעפ"כ בעלי חיים חמיר טפי:

ועוד יש לומר דלשיטת הירושלמי שביארתי דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו הוי מוקצה א"כ איך מהני ברירה הא אפילו הי' יבש מתחילה כיון שלא הכירו הבעלים הוי מוקצה וא"כ איך מהני ברירה וע"כ סברי חכמים דבעינן שירשום ויאמר מכאן ועד כאן וא"כ הבעלים מכירים בו וע"כ מותר:

ואם כן ביונים דבית הלל אומרים זה וזה אני נוטל הוא משום דהם אינם מוקצים אלא מטעם דבעלי חיים חמירי טפי וצריכים הכנה. אבל אי לאו מטעם בע"ח לאבעי הכנה אבל התם בגרוגרות וצימוקים דאפי' ר"ש מודה אם לא הכירוהו הבעלים לא מהני וא"כ בעינן שיכירו הבעלים ע"כ בעינן שירשום ויאמר מכאן ועד כאן א"כ זהו כתירוצם של התוס' (והא שלא הביאו הירושלמי הוא משום ד הירושלמי לשיטתי' דמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירים בו הוי מוקצה ע"כ בעינן שירשום ויאמר מכאן ועד כאן ע"כ כתבו הטעם דאקצינהו בידים) ובמ"א יתבאר:

[ובזה יתבאר הא דאמרינן שם אמר ר' יוסי בר' בון לוי מקיש על שובכה ואמר יזכה לי שובכי למחר והנה בספרי עמק יהושע (ס' ט') ביארתי שם על מה שהקשה הק"ע דלמה לי להקיש על השובך וכתבתי שם שלי נראה שזהו כמו עובדא דאיתא בסוף חולין (דף קמ"א) ובשינוי קצת ובזה האופן נמצא בירושלמי דאמרינן התם לוי בר סימון אקני כו' א"ל זיל טרוף אקן דליתגבהו וקנינהו וקאמר למאי אי למקנא לקנינהו ליה בסודר אי ביו"ט בעומד ואומר זה וזה אני נוטל סגי ומשני הנהו פירי חדתי הוי דלוי בר סימון גופי' לא הוי קני להו והכי קאמר לי' זיל וטריף אקן דליתגבהו ונקנינהו. פי' משום דאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עלי' ע"כ אמר לי' זיל וטריף אקן דליתגבהו ויקנה ע"י חצירו וה"נ קאמר בירושלמי דהי' מקיש על השובך כדי שיתגבהו ויקנינהו ע"י חצירו וקאמר שיזכה לו שובכו למחר כו' עיי"ש:

אך דמשמע מהירו' דלענין מוקצ' קאמ' ע"כ איפשר לומר דביצי' הוי ע"כ הוי מקיש על השובך שיתגבהו ויקנינהו ואמר יזכה לי שובכו למחר והאי למחר היינו לצורך מחר והא שהקשה על הק"ע דהא אם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לא' לא מהני אך איפשר לומר דמהני מטעם ברירה. והא שכתב הש"ע או"ח (סי' תצ"ז) דאם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג א' לא מהני אך כיון שביארתי דהא דמקיש על שובכה היינו משום שאסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם וע"כ אמר יזכה לי שובכו למחר היינו בהביצים (והביצים צריכים הכנה וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דשבת ה"ג) הרי ביצים לאפרוחים הרי בעינן הן ואינן בהכינן ובשבת (דף מ"ה) חטים שזרען בקרקע וביצים שתחת התרנגולת מהו כי לית לי' לר' שמעון היכא דלא דחי' בידים היכא דדחי' בידים אית לי' מוקצה או דילמא אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק וכיון דהכא משום ביצים הוא ע"כ מהני אם אמר יזכה לי שובכי למחר דהא דבעינן לב"ה זה וזה אני נוטל הוא משום דחומר הוא בבע"ח אבל לגבי ביצים אפי' אם אומר מכאן אני אוכל למחר סגי כיון דקיי"ל דבדרבנן יש ברירה ועי' ביו"ד (סי' ס"ו סעי' ז') ובחולין (דף ס"ד) ובפסחים (ד' נ"ה) אך לפי"ז יהי' מוכח לשיטת הירושלמי דמהני מכאן אני אוכל למחר אפי' היכא דדחינהו בידים ועיין שבת (ד' מ"ה) ודו"ק]:

שם (ה"ה) זימן שחורים ומצא לבינים לבינים ומצא שחורים שנים ומצא ג' אסורין ג' ומצא שנים מותרין בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים ואם אין שם אלא הם הרי אלו מותרים ובגמ' מתניתא דרבי דתני מאתים ומצא מנה מנה מונח מנה מוטל תמן תנינן האומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין (ולא סיים המשנה דתנן שם הי' שם מאה ומצא מאתים השאר חולין מאתים ומצא מנה הכל מעשר):

וע"ז אומר ר' יעקב בר' אחא בשם ר' יוסה דרבי היא דתני מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א חולין כו' ומתניתין דמעשר שני נמי אתי כרבי וע"כ אומר מאתים ומצא מנה הכל מעשר וע"ז אומר חזר ואמר שני' בגוזלים שדרכן לפרוח (פי' וע"כ רבנן נמי מודה דזימן שלשה ומצא שנים מותרין) והא תני ר' חלפתא בר' שאול הוא הדבר בגוזלים הוא הדבר בביצים (פי' אפי' בביצים נמי אמרינן דאם זימן שלשה ומצא שנים מותרין) הוי דרבי הוא:

עוד שם א"ר יוסי תמן אביו הניח ובנו מצא ברם הכא הוא הניח הוא מצא (פי' דמדחה דמתניתין דמעשר שני אתי ככ"ע דתמן אביו הניח ובנו מצא וא"כ איפשר דאביו בעצמו נטל המנה השני' והעלן לירושלים). אבל הכא הוא הניח הוא מצא. וע"כ סברי רבנן דמדלא מצאם כמו שהניחם ע"כ הכל חולין:

ונראה לי להגיה הא שאומר תמן תנינן אח"כ (וכצ"ל) מתניתא דרבי דאמר דתני מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכמים אומרים חולין ר' אחא בשם ר' יוסא דרבי היא ובכאן צריך לגרוס ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוסי דרבי היא דתני מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי וחכ"א חולין חזר ואמר ד"ה היא שני' בגוזלים שדרכן לפרוח והא תני רבי חלפתא בן שאול הוא הדבר בגוזלים הוא הדבר בביצים הוי דרבי היא ובכאן צריך לגרוס תמן תנינן החומר לבנו מעשר שני בזוית זו ומצא בזוית אחרת הרי אלו חולין ולא סיים המשנה (וכצ"ל) מאתים ומצא מנה הכל מעשר (פי' וא"כ אתי סתמ' דמתני' דלא כרבי דא"כ הי' צריך לומר דהשאר מעשר וע"ז אמר ר' יוסי תמן אביו הניח ובנו מצא ברם הכא הוא הניח הוא מצא וע"כ אתי מתניתין אפי' כרבי הורי ר' בא בר זבדא במעשר שני כהדא דרבי:

שם אמר ר' יודן הדא דאת אמר כשהי' שם שתי קינים אבל אם אין שם אלא קן א' בלבד לא בדא והא תנינן אם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין א"ר יוסי בר' בון כשאין שם אלא גוזל א' בלבד קן אחת שחורים בלבד:

הנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפי' הירושלמי הזה ולי נראה שהירושלמי חולק על הש"ס שלנו בהא דתנן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין דאמרינן בביצה (ד' מ"א) לימא מסייע לי' לדריב"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אמר אביי בדף רבא אמר בשני קינין זו למעלה מזו עסקינן ולא מיבעי' זימן בעליונ' כו' וא"כ לפי מה דקייל"ן בב"ב (ד' כ"ג) כריב"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב וא"כ ניחא הא דתנן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורין והוא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא:

והירושלמי סובר דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב וע"כ אמר ר' יודן זאת אומרת בשהי' שם שתי קינים: ובאותו שלא זימן לא מצא כלום והוא לא מצא במקומן אמרינן אשתרבובי אשתרבוב ונחית וסרוכי סריך וסליקו אבל אם אין שם אלא קן א' לא בדא (פי' דמותרין ולא אזלינן בתר רובא דעלמא דרוב וקרוב הולכין אחר הקרו') וע"ז אומ' תנינן אם אין שם אלא קן א' הרי אלו מותרין וא"כ מאי קמל"ן. א"ר יוסי בר' בון כשאין שם אלא גוזל א' בלבד קן אחת שחורים בלבד פי' אי לאו דקאמר ר' יודן הוי אמינא דמיירי בקן א' ואפ"ה אם מצא לפני הקן אסורים והוא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא והא דקתני אם אין שם אלא קן א' בלבד היינו שבתוך חמשים אמה אין נמצא קן א' והן מדדין או כמו דאמרי' בב"ק (ד' כ"ג) דהיינו שלשים ריס ואין עוד קן או שאם זימן שחורים ולא נמצא שחורים אבל אם נמצא אזלינן בתר רובא דעלמא וע"כ קמל"ן דמתניתין דווקא בשתי קינים אבל אם אין שם אלא קן א' בלבד אע"פ שיש שם עוד גוזלות אך כיון שבכאן לא הוי אלא קן א' ע"כ אזלינן בתר הקרוב ולא בתר רובא דעלמא:

אך דיש להביא ראי' דהירושלמי סובר גם כן כרבי חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכמו דאמרינן (פ"ג דב"ב) ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי זה של בעל השובך חוץ מחמשים אמה הרי זה של מוצאו כו' ובגמ' הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת בנתים אבל בזמן שמפסקת לא בדא ופי' הפ"מ הדא דתימר הא דקתני במתניתין קרוב לזה שלו דוקא בשאין דרך הרבים מפסקת בין שתי השובכות דליכא למיחש דלמא מרובה דעלמא נינהו אבל בזמן שמפסקת דרך רה"ר לא בדא אמרו דהולכין אחר הקרוב משום דאיכא למיזל בתר רובא דעלמא והוי של מוצאו) ועיין שם מה שהביא הפ"מ מה שכתב הרמב"ן:

ולי נראה דהא דאמר הירושלמי הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת אבל בזמן שמפסקת לא בדא אין הטעם כמו שכתב הפ"מ שהירושלמי סובר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אלא הטעם שאם דרך הרבים מפסקת א"כ מתייאש ואין צריך להחזיר וכמו דאמרינן בב"מ (דף כ"ד) המוצא בסרטי' ובפלטי' ובכל מקום שהרבים מצוים שם הרי אלו שלו כו' לעולם רשב"א הוא ואפי' ברוב ישראל נמי וכן אמרינן בירושלמי (פ"ז דשקלים ה"ג) גדי צלי כו' והתירוה משום שני דברים משום מציאה ומשום רוב מהלכי דרכים משום מציאה כהדא דתני המציל כו' ומאסרטי' גדולה ופלטי' גדולה הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין מהן כו' וע"ז אומר בירושלמי על הא דתנן ניפול הנמצא בתוך חמשים אמה ה"ז של בעל השובך ע"ז אומר הדא דתימר בשאין דרך הרבים מפסקת אבל אם דרך הרבים מפסקת א"כ הבעלים מתייאשין וע"כ הוי של מוצאו אבל לעולם סובר הירושלמי דרוב וקרוב הולכין אחר הקרוב וכמו שבארתי ודו"ק:

שם (ה"ח) בש"א אין מוליכין חלה ומתנות לכהן ביו"ט כו'. אמרו להם ב"ה לא אם אמרת בתרומה שאין זכאי בהרמתה תאמר במתנות שזכאי בהרמתן ובגמ' וקשה על דב"ה תרומה אינו זכאי בהרמתה הגע עצמך שיש עליו תנאי (פי' וא"כמותר להפריש ומשני זו מפני זו (פי' דגזרו בתרומה שיש עלי' תנאי שלא להוליכה ביו"ט מפני רוב תרומה שאין עלי' תנאי) ולמה תנינן חלה מפני חלה שהורמה ביו"ט כהדא דתני הלש עיסה ביו"ט מפריש חלתה ביו"ט לשה מעיו"ט כו' אסור לטלטלה כו' ליטול ממנה עירס לא אמר אלא לש אבל עירס לא (פי' דוקא אם לש עיסה מעיו"ט לא מפריש חלה ביו"ט אבל אם עירס מעיו"ט מותר להפריש חלה ביו"ט אמר שמואל אחוה דר' ברכי' תיפתר בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף (פי' וע"כ אפילו עירס עיסה מעיו"ט אעפ"כ מותר להפריש חלה ביו"ט דבתרומה טמאה מפריש חלה לבסוף) אמר ר' יוסי ב"ר בון בדין הי' בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא לבסוף תקנה תקנו בה שיפרישנה החלה שלא תטמא העיסה:

ונראה לי דר' יוסי בר' בון מתרץ דמיירי בעיסה טהורה וכ"ת א"כ אמאי קאמר דוקא לש מעיו"ט אבל עירס לא הא בעיסה טהורה מפריש חלתה משעה שעירס א"כ אפילו עירס עיסה מעיו"ט נמי על זה אמר ר' יוסי ב"ר בון בדין הי' אפילו בעיסה טהורה שלא יפריש חלתה אלא לבסוף דהיינו לאחר הלישה הקנה תקנו בה שיפרישנה תחילה שלא תטמא העיסה ואם כן זהו התקנה רק לטובתו שלא יצטרך לשמור את התרומה. וע"כ אם רצה לעשות כדין אפי' בתרומה טהורה שלא יפריש חלתה אלא לבסוף א"כ עשה כדין. וע"כ אפי' בתרומה טהורה אם עירס עיסה מעיו"ט אעפ"כ מותר להפריש החלה ביו"ט מכיון דמצד עיקר הדין אפי' בתרומה טהורה נמי אינו מפריש את החלה אלא לבסוף. ע"כ יכול להפריש את החלה ביו"ט:

וע"ז מביא הפלוגתא של ר' יוסי בר' בון כמו שאבאר דע"כ הוצרך ר"י בר' בון לומר דמתניתין מיירי אפי' בעיסה טהורה וכיון דרצה לעשות כדין אפי' בתרומה טהורה נמי אפילו עירס מעיו"ט מותר להפריש חלה ביו"ט והוא משום דר"י ב"ר בון לא רצה לאוקמי הברייתא בתרומה טמאה והוא משום שסובר דתרומ' טמאה אסור להפריש ביו"ט וכמו דקאמר שם מתניתא ביו"ט של פסח (פי' הא דפליגי ר"א ור"י הוא ביו"ט של פסח והוא משום דאם יפריש החלה בעודה עיסה א"כ יעבור על ב"י וע"כ אומר ר"א שלא תקרא לה שם עד שתאפה ור' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליה אבל בעצרת ובחג מותר (פי' מותר להפריש אפילו מתרומה טמאה. ר' יוסי בר' בון בשם ר' אחא אפי' בעצרת ובחג אסור על שם וכל מלאכה לא יעשה בהם אלא יניח כל העיסה עד לאחר יו"ט וא"כ קשה לר"י בר' בון הא דתניא לשה מעיו"ט כו' אבל עירס מותר וא"כ לפי מאי דמשני דמיירי בעיסה טמאה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף א"כ מוכח דעיסה טמאה מותר להפריש ביו"ט. וע"כ משני דמיירי אפי' בעיסה טהורה מחמת דבדין היה אפי' בתרומה טהורה שאינו מפריש חלתה אלא לבסוף רק תקנה תיקנו כו' וע"כ אם עשה כדין ועירס מעיו"ט כו' מותר להפריש חלה ביו"ט אפי' בעיסה טהורה משום דבעיסה טמאה סובר שאין להפריש ביו"ט ובפסחים (פ"ג ה"ג) מסיים בירושלמי מה בינה לקניבת ירק של תרומה (פי' כיון דאין בה משום מפריש תרומה דהא לשה ביו"ט. וא"כ מה בינה לקניבת ירק של תרומה וע"ז משני זו ראויה לאכילה וזו אינה ראויה לאכילה רבנן דקיסרין בעי מה בינה לבורר קטניות ביו"ט ודו"ק:

שם (ה"י) הבורר קטניות ביו"ט ב"ש אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי אבל לא בטבלה כו' ובגמ' ר' יונה בעי עשה כן בשבת על דב"ש מהו שיהא חייב א"ל ר' יוסי ולמה לא אילו עשה כן על דב"ה שמא אינו חייב הכא חייב אמר ר' מנא יאות אמר ר' יונה אבא לא אתי אלא על דב"ש למה הותר מכלל ברירה ביו"ט לא הותר מכלל ברירה בשבת (פי' דב"ה דאמרי דיכול לברור כדרכו אלמא דסובר דהותר מכל ברירה ביו"ט א"כ בשבת דלא הותרה ודאי חייב) אלא דמיבעי' לי' אליבא דב"ש אם הטעם דב"ש היא דבורר אוכל ואוכל לא הוי ברירה כלל וא"כ אם עשה כן אפי' בשבת פטור או שסובר דאפי' בורר אוכל נמי הוי ברירה ואם עשה כן בשבת חייב ורק ביו"ט משום דהותר אוכל נפש רק שב"ש אומרים שצריך שיעשה ע"י שינוי דהיינו בורר אוכל ואוכל אבל מ"מ הוי בורר ובשבת חייב והא דמספקא ליה בבורר לבית שמאי דאמרי בבירר אוכל ואוכל דלא הוי בורר כלל ואם עשה כן בשבת פטור (ואיפשר דלדידהו לא הותר בורר כלל הוא משום דאמרינן לקמן בירושלמי דיש אומרים דלא הותר בורר כלל ביו"ט וכמו דאמרינן לקמן תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים ואמרינן לקמן מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין א"כ איפשר לומר דסברי ב"ש דלא הותר ברירה כלל. והטעם הוא כמו דאמרי' לקמן שאין טוחנין כו' משו' דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעש' לכם עד ושמרת' את המצו' שזהו שימור דלישה וכמו דאמרינן בפסחים (ד' מ') ודילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא הוי שימור ופירש"י דילמא לעולם שימור דלישה הוי שימור כו' משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הוי צריכה שימור אבל לא בורר שהוא קודם הלישה) (ולקמן יתבאר דהא דאמרינן דלא הותרה מלאכה שקודם הלישה היינו דוקא אם האי מלאכה ליכא לאחר לישה אבל אם האי מלאכה איכא לאחר לישה נמי ע"כ שרי קודם הלישה נמי ובפרט לב"ה דאמר מתוך שהותרה לצורך כו' אם כן כיון שהותרה לאחר כך הותר מתחילה נמי):

וע"ז אומר ברר אוכלים מתוך אוכלים חזקיה אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה בורר ואוכל בורר ומניח על השולחן אלמא דאם בירר אוכל מתוך אוכל לא הוי בורר וע"ז משני תיפתר כשהיו אוכלים אוכלים ראשונה ראשונה (וע"כ כיון שאכלו מיד כולם לא הוי בורר) והא תני ובלבד שלא יבור כל אותו המין (פי' באוכל מתוך אוכל) אם עשה כן בשבת חייב. על דעתיה דר' יוחנן שכן הבורר כדרכו במקום אחר חייב (פי' לא באוכל מתוך אוכל) על דעתיה דחזקיה אפי' עיגול מן עגולין דמאי כדון כל עמא מודיי לההיא דאמר ר' אימי ה"ל אורחין אפיק קומיהון תורמסין ופסולין אמר לון יהבין דעתיכין דאתון מיכל הקורנסין בסוף (פי' שיבררו האוכל המונח תחילה ואח"כ יאכלו הקורנסין. וא"כ מוכח שאוכל מתוך אוכל הוי בורר רק שאפילו באוכל מתוך אוכל ה"מ אם בירר האוכל הגרוע אבל אם בירר האוכל המובחר אין בזה משום בורר דהא אפי' באוכל מתוך פסולת נמי לא הוי בורר וכן כתבו התוס' בשבת (דף ע"ד) בד"ה היה לפניו שני אוכלין גרסינן וכן פי' ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייכא ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול דאותו שאינו חפץ בו חשיב פסולת לגבי אותו שחפץ בו וכן משמע בירושלמי דגרס הבורר אוכלים מתוך אוכלים וע"ז אמר להו שיאכלו קורנסין בסופה (פי' אותו שאינם חפיצי' לאכול יהא בסוף דאם יבררו אותן שהחפצים לאכול א"כ יש בזה משום בורר דאוכל מתוך אוכל נמי יש בה ברירה)

תני אין גוררין ולא טוחנין ולא מרקידין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל וביו"ט סופג את הארבעים והא תנינן בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי וא"כ לב"ה הותר ברירה ומסתמא איירי ב"ש א"כ מוכח דב"ש לא סברי דלא הותר בורר כלל והא דאמרי בורר אוכל ואוכל שזהו לא הוי ברירה כלל ואפי' עשה כן בשבת פטור אבל הכא תנן דאם עשה בשבת חייב וע"כ תנן דביו"ט סופג את הארבעים ומזה יהיה מוכח מה דמיבעי' ליה תחילה אליבא דב"ש דאם ב"ש סברי דלא הותר ברירה כלל ובורר אוכל ואוכל לא הוי בורר כלל או דב"ש סברי דבורר הותר נמי אך דאעפ"כ צריך לשנות ואם עשה כן בשבת חייב וא"כ יהיה מוכח מזה דבורר לא הותר כלל):

וע"ז אומר אמר ר' חנינא ענתניי' דרבן גמליאל הוא דאמר אף מדיח ושולה ולר"ג לא הותר בורר כלום והוא משום שלא הותרה מלאכה אלא מה שלאחר לישה אבל מלאכות שהם קודם הלישה כגון ברירה טחינה והרקדה לא הותר כלל וע"ז פריך והא תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן ומותר לטחנן ואשור לבור (פי' שטחינה הוי ג"כ מלאכה שקודם לישה ואעפ"כ הותר ולבור לא הותר לר' גמליאל) אמר ר' יוסי בר' בון לא הותרה טחינה כדרכה דהטחינה ברחיים שלהם לא הוי טחינה כדרכה:

עוד שם מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין ר' אחא בשם רשב"ל כל מלאכה לא יעשה בהם כו' אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ושמרתם את המצות והוא שלא הותר אלא מלישה ואילך תני חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטיןשלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביו"ט (פי' שהוא כמו שביארתי דאם הותרה ברירה אחר הלישה א"כ הותרה נמי קודם הלישה וע"ז אומר תני ר' חזקיה ופליג אך הוא לבדו הרי אלו שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד אבל ברירה הותר והוא משום דחזקיה אזיל לטעמיה שסובר דבורר אוכל מתוך אוכל הוי נמי ברירה א"כ יש ברירה אח"כ ג"כ דהיינו אחר הלישה א"כ ממילא הותר קודם הלישה וע"כ קאמר דהרי אלו מעוטין היינו על קצירה וטחינה והרקדה אבל לא בורר דבורר הותר ביו"ט וע"ז אומר ותני חזקיה ופליג דחזקיה אזיל לטעמיה שיש ברירה באוכל מתוך אוכל וע"כ כיון שהותר אחר הלישה הותר נמי קודם:

וע"ז אומר ר' זעירא רב חייא בר אשי בשם רב המשמר חייב משום בורר אמר ר' זעירא לא מסתברא משום מרקד ר' יונה ור' יוסי תריהון אמרין בקדמיתא הוינן אמרין יאות אמר ר' זעירא מה המרקד קמח מלמטן וסולת מלמעלן אף המשמר יין מלמטן ושמרים מלמעלן ולא הוינן אמרין כלום. למה הותר מכלל ברירה והותר מכלל שימור הותר מכלל ברירה בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי והותר מכלל שימור אבל נותנים לתלויה ביו"ט ולא הותר מכלל הרקדה דאמר ר' חנינא כו' אין שונין את הקמח אבל מרקידין לאחורי הנפה אין תימר משום מרקיד הוא יהא אסור אלא ודאי דמשמר הוא משום בורר ובורר הותר אף על פי שהוא קודם הלישה:

שם (הי"א) ב"ש אומרים אין משלחין ביו"ט אלא מנות וב"ה אומרים משלחין בהמה חיה ועוף חיין ושחוטין כו' ר' הושעי' רבה אמר לר' יודן כו' שמעת מאביך תרנגולת מותר לטלטלה מה אם היתה מוכנת לשחיטה מותרת ואם לאו אסורה ואין כל תרנגולין מוכנין לשחיטה לכן צריכה אפי' אינה מוכנת (איפשר לומר שצריך לגרוס האי ואין כל התרנגולים מותרים לשחיטה אח"כ. וכצ"ל לכן צריכה אפי' אינה מוכנת ואין כל התרנגולים מוכנים לשחיטה (פי' שסתמא לשחיטה הן עומדין וכמו דאמרינן בחולין (ד' ט"ו) השוחט בשבת כו' מי סברת בהמה בחייה לאכילה עומדת בהמה בחייה לגדל עומדת אי הכי בהמה לר' יהודה ביו"ט היכי שוחטין א"ל עומדת לאכיל' ועומדת לגדל נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל עומדת):

וע"ז אומר הירושלמי דמדמשלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין והוא משום דיכול לשוחטה א"כ מוכח דתרנגולת מותר לטלטלה ואף שיש לומר ודעומדת לאכילה ועומדת לגדל ביצים ואם שחטה הובררה דלאכילה עומדת וכמו דאמרינן בחולין (שם) וכן בביצה (ד' ד') כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה הובררה דלגדל ביצים עומדת אך איפשר לומר דלשיטת הירו' (פ"ק דביצה ה"ד) דאמרינן שם מחלפא שיטתי' דרבנן דתנינן תמן וחכ"א עד שירשום מכאן ועד כאן והכא אינון אמרין הכין עוד אינון אית להון חומר בדבר שיש בו רוח חיים וביארתי שם דב"ה סברי נמי דיש ברירה כר"א וע"כ יכול לומר מכאן אני אוכל למחר אלא שחומר הוא בבע"ח דלא מהני ברירה ע"כ לא מתרץ הירו' דהטעם הוא משום בריר' משום דאם שחטו הוברר דלאכילה עומדת ועוד שלפי"ז יהא אסור לשלוח שמטלטלה ואינו שוחטה ואולי לא ישחוט אותה וא"כ ליכא ברירה ועוד דכיון דמשלחה ביו"ט לאחר א"כ איך ישחוט האחר דאם אחר שוחטה לא הוברר שמתחילה לשחיטה עומדת וע"כ משני דסתם תרנגולת וכן בהמה חיה ועוף ועומדין לאכילה ע"כ לא הוי מוקצה ודו"ק]: