שם הדא אמרה שעושין תקנה לטבל להצילו שלא כדרכו תני נר שכבה מצילין את שמנו אמר ר' יעקב בר אחא דר' שמעון היא דר"ש אמר כבה מותר לטלטלו אמר ר' שמואל בר רב יצחק לא אמר אלא לטלטלו הא להציל מצילין:

ונראה לי שנתחלפו השורות וכאן צריך לגרוס אמר רב שמואל בר רב יצחק לא אמרו לטלטלו הא להציל מצילין (פירוש דמתרץ תירוץ אחר ולא כמו שתירץ רב חסדא דאע"פ שזה טבל וזה טבל כו' אלא דלעולם עשו תקנה למוקצה להצילו שלא כדרכו והא דפריך והא תני על העבט של ענבים ועל המעטן של זיתים שמשכן לא יטול מהן ביו"ט כו' בשבת לא אמרו אלא לטלטלו הא להציל מצילין (פי' דגבי מעטן של זיתים הוא רק לענין איסור טילטול הא להציל מצילין) ואח"כ צריך לגרוס תני נר שכבה מצילין את שמנו ובכאן צריך לגרוס הדא אמרה שעושין תקנה למוקצה להציל שלא כדרכה. וע"ז אמר ר' יעקב בר אחא דר' שמעון היא. דר"ש אמר כבה מותר לטלטלו וע"כ אין ראי' מזה דעושין תקנה למוקצה להציל שלא כדרכה וע"ז אומר תני נותנין כלי תחת הדלף בשבת ונתמלא שופך ושונה ואינו נמנע וא"כ מוכח מזה דעושין תקנה למוקצה להציל שלא כדרכה וכמו שעושין למוקצה תקנה ה"נ בדלף שלא ידלף על הבית נמי עושין תקנה:

וע"ז אומר א"ר חנני' עשו אותו כנהרות ומעיינות שבאו מחוץ לתחום כו' ממלא מהן בשבת ואצ"ל ביו"ט פי' דלא הוי מוקצה כלל (וע' שבת (ד' מ"ג) נותנים כלי תחת הדלף בשבת ומשני בדלף הראוי ועיין בעירובין (ד' מ"ו) ודו"ק:

שם (ה"ב) מפני מה אמרו אין עולין באילן כו' ויאכל או כו' וירעיד (פי' יתלוש מן האילן נשמעינה מהדא הי' רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד הדא אמרה כו' וירעיד (פי' דמסתמא שניהם מטעם א' וא"כ גבי בהמה לא שייך הא דשמא יאכלם. אבל לטעם שמא ירעיד שייך גבי בהמה נמי וכמו דאיתא בביצה (ד' ל"ו) לא עולין באילן גזירה שמא יתלוש ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' אלא גזירה שמא יחתוך זמורה וא"כ בשניהם הוא טעם א' (והא שהביא הברייתא הי' רוכב ע"ג בהמה אומרים לו רד ולא הביא ממתניתין דתנן ולא זו רוכבין ע"ג בהמה משום דמתניתין אים למימר שהוא משום שביתת בהמתו כמו דאמרינן לקמן ר' אחא בר פפא קומי ר' זעירא שני' היא שהוא מצווה על שביתת בהמתו. אך מפני הטעם הזה לא היו אומרים לו רד וכמו דאמרי' בעירובין (ד' ק') דלר' יהושע דאמר שב ואל תעשה עדיף. וא"כ אין לו לירד אבל אם הטעם שמא יתלוש זמורה א"כ אומרים לו רד שלא יתלוש את הזמורה. חברי' אמרין שמא תינוק הבהמה יסייע בהיניקתה ואף דהירושל' סובר דבשניהם הוא טעם אחד באילן ובבהמה אך אמרינן בירושלמי (פ"ג דשבת) החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר ואם כן סובר הירושלמי דחולב חייב משום קוצר ותולש הוא תולדה דקוצר ואם כן בשניהם הוא טעם אחד:

שם אית תניי תני נשענים בבהמה ואית תניי תני אין נשענים אמר רב חסדא מ"ד נשענים בבריא ומ"ד אין נשענים בתש ר' יוסה אמר איתפלגון ר' בא בר ממל וחברייא חד אמר נשענים וחורנה אמר אין נשעני' כו' בכובש את כבדו. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דלא אמר ר' יוסה בשם ר' בא בר ממל כלום הוי דו אמר נשענים בבריא ואין נשענים בתש:

והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפי' הירושלמי הזה. ע"כ נראה לי דקאמר ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא (פי' איך שאמר ר' אבא בר ממל ואיך שאמרו חברי'. מי הוא זה שאמר דהחילוק הוא בין תש לבריא והחילוק בין אם מסתמיך ציבחר ובין אם נשען על כבדו. ע"ז אומר מן מה דלא אמר ר' יוסי בשם ר' בא בר ממל והוא דקאי על הא דאמרינן בירושלמי (פ"ב דחגיגה ה"ב) ר' חייא בשם ר"י לא תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא רשות ונחלקו עלי' אבות העולם אמר ר' יוסי זאת אומרת שאדם צריך לכבוש אחר כבדו דלא כן כו' אסור ליגע בבהמה ביו"ט וא"כ סובר ר' יוסי דאין נשענים בבהמה היינו דווקא בכובש את כובדו וא"כ אי אמרינן דר' בא בר ממל אמר החילוק בין כובש את כובדו ובין אם נשען ציבחר א"כ הי' לי' לר' יוסי לומר משמי' דר' בא בר ממל בשלמא אם זה אמרו החברי' ע"כ כיון דאינו משמי' דאמורא מיוחד ע"כ לא אמרה משמי' אבל אם ר' אבא בר ממל אמר א"כ אמאי לא אמר משמי' דר' בא בר ממל אבל משמי' דחבריא לא אמרו בשם אמורא מיוחד ע"כ אין צריך לומר בשם אומרו ועוד דאמרינן בירושלמי (פ"ק דשבת ה"ב ובסוף פי"ד דשבת) אמר ר' זעירא לר' יוסי חכים רבי לבר פדיי' דאת אמרת כו' מן שמי' א"ל ר' יוחנן אמרה משמו וע"כ בהני חברייא כיון דלא הכירם לא אמרו משמי' אבל לר' בא בר ממל הי' חכים דהא אמר משמי' א"כ אמאי לא אמר משמי' אלא דודאי דר' בא בר ממל אמר נשענים בבריא ואין נשענים בתש. והא אמר (פ"ב דחגיגה) זאת אומרת דאדם צריך לכבוש את כובדו (פי' בסמיכה) דלא כן כו' ור' בא בר ממל לא אמר רק דבבריא נשענים ובתש אין נשענים ולא החילוק שבין נשען ציבחר לבין כובש את כובדו ע"כ לא אמר משמי' דר' בא בר ממל ודו"ק]:

(שם) אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וצ"ל בכאן כמו דאיתא במגילה תני בשם ר' יהודה אוף מכשירי אוכל נפש התירו מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון ר' חנינא ברי' דר' אבהו אמר להוציא אש מן העצים ביניהון תנא ר"י בן פזי דבר דלייא. הוא הדבר מהו הוא הדבר לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר לית לך אלא כהדא אין משחיזין את הסכין אבל משיאה על גבי חבירתה א"ר חסדא דר' יודה היא דאמר רב יהודה בשם שמואל ד"ה היא כדי להעביר שמנונית שעלי':

והנה המפרשים הק"ע והפ"מ נדחקו בפי' הירושלמי הזה ע"כ נראה לי דהירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן בביצה (דף כ"ח) דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף א' סכין שנפגמה ואחד שפוד שנרצם וא' גריפת תנור וכירים ביו"ט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד: ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם כו' ר' יהודה אמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם. ות"ק הא כתיב לכם כו' ואידך נמי הא כתיב הוא אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשי' כאן במכשירין שאיפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב וא"כ שיטת הש"ס דילן דר' יהודה מתיר במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב אפילו במלאכה דאורייתא ושיטת הירושלמי דר' יהודה לא מתיר אלא באיסור' דרבנן (והוא כמו דאמרינן בשבת (ד' קל"ז) ר"א סבר לה כר"י דתני' אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש אימר דשמעית לר' יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט במכשירין שאפשר לעשותם מעיו"ט מי שמעית לי' דר"א עדיפא מדר' יהודה וכתבו התוס' בד"ה דר"א עדיפא מדר"י תימא ולר"א תקשי לי' הנהו קראי דאמרינן בפ"ק דמגילה (ד"ז) דקאמר ר' יהודה כתיב הוא וכתיב לכם לא קשיא כאן במכשירין שאיפשר כו' ונראה דבדאורייתא מודה ר"א דמכשירין דאיפשר אסורים וכי שרי לה הכא ה"מ באוהל עראי דאינו אלא מדרבנן גזירה אטו אוהל קבע כמו דאמרינן בביצה (דף ל"ב) מיהו קשה מנא לי' דעדיפא דילמא בהא מודה אפילו ר' יהודה עכ"ל וכן אמרינן בירושלמי פ"ק דשבת (ה"א) אמר ר' חיננא דאתי דר"א כר' יהודה דתני בשם ר' יהודה אף במכשירי אוכל נפש התירו ולא קאמר דעדיפא מדר' יהודה אלמא דר' יהודה לא קאמר רק במידי דרבנן וע"כ קאמר אף במכשירי אוכל נפש התירו דמשמע במידי דרבנן]:

ובזה יתבאר הירושלמי דהכא דקאמר מה ביניהון רב חסדא אמר לחדד ראשו של שפוד ביניהון ר' חנינא ברי' דר' אבהו אמר להוציא אש מן האבנים (כצ"ל) ביניהון תני ר' יהודה בר פזי דבר דלייא הוא הדבר וע"ז מבעי' לי' מהו הואי הדבר לחדד ראשו של שפוד הוא הדבר או להוציא אש מן האבנים הוא הדבר (והוא משום שהי' סבור דפליגי בהא דרב חסדא סובר דר' יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותה מעיו"ט אפי' במלאכה וכמו דאמרינן בביצה ודף כ"ח) דריש רב חסדא ואיתימא רב יוסף א' סכין שנפגמה וא' שפוד שנרצם וא' גריפת תנור וכירים ביו"ט באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ר' יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש ולשיטת הש"ס דילן פליג ר"י במלאכה דאורייתא וא"כ שפוד שנרצם הוי מלאכה דאורייתא דהוי מתקן (ועי' תוס' ד"ה גריפת תנור כו' ודו"ק):

וע"ז אומר הירושלמי תנא ר"י ב"פ. כו' הוא הדבר מהו הוא הדבר לחדד ראשו של שפוד ביניהון וא"כ לרב חסדא הוי מלאכה דאורייתא ובזה פליגי ר' יהודה ורבנן וע"ז אומר לית לך אלא כהדא אין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חבירתה אמר רב חסדא דר' יהודה היא (פי' וא"כ כיון דמוקי מתניתין דאין משחיזין את הסכין אבל משיאה ע"ג חבירתה כר' יהודה א"כמוכח מזה דרב חסדא נמי סבר דפליגי רק בדרבנן ור' יהודה אינו מתיר אלא באיסור דרבנן ובש"ס דילן אמרינן בהיפוך אמר רב חסדא דלא כר' יהודה דתנן כו' ור' יהודה מתיר אף במכשירי אוכל נפש (פי' וא"כ מותר אף להשחיז את הסכין ולפי שיטת הירושלמי דאמר רב חסדא דמתניתין כר' יהודה דאסור להשחיז את הסכין רק ע"ג חבירתה וא"כ מוכח דרב חסדא נמי סובר דר' יהודה אינו מתיר רק במלאכה דהוי דרבנן וא"כ הא דאמר רב חסדא לחדד ראשו של שפוד ביניהון מסתמא מיירי באופן דהוי מלאכה דרבנן כגון להשחיזה ע"ג חבירתה וא"כ ליכא נ"מ על הא דאמר ר"י בן פזי הוא הדבר בין אי כרב חסדא ובין אי כר' חנינא ברי' דר' אבהו דלשניהם אין ר' יהודה מתיר רק במלאכה דרבנן וע"ז אומר לית לך אלא כהדא דמזה מוכח דלא פליגי רב חסדא ור' חנינא אלא דרב חסדא אמר חדא ור' חנינא אמר חדא ולא פליגי וא"כ ר"י דאמר הוא הדבר אין נ"מ אלא דהוא הדבר דהיינו רק בדרבנן ר"י מתיר והוא דלא כשיטת הש"ס דילן דר"י מתיר בדאורייתא כמו שביארתי ודו"ק

שם (ה"ו) בור של יחיד כרגלי יחיד ושל כו' כרגלי כו' ושל עולי בבל כרגלי הממלא ובגמרא באר שבין ב' תחומין ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצת ברזל ריב"ח אמר אפי' מחיצה של קנים ובלבד שלא יהיו המים נמשכין לכאן ולכאן א"ר יודן החמירו בדבריהם יותר מבדברי תור' (ופי' הק"ע והפ"מ ולאו מין במינו הוא וא"כ בדברי תורה נמי לא בטיל לר' יהודה שסובר דמין במינו לא בטיל) ואיפשר לומר משו' דזה הוה דבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין אפי' מין במינו לא בטיל וע"ז משני אלא החמירו בדבריהם כדברי תורה דאפשר היה לומר לפי מה שבארתי בספרי נועם ירושלמי (פ"ג דחלה) דהירושלמי סובר דהטעם דדבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל הוא משום דכיון דיש לו היתר הוי כמין במינו ממש ובזה כ"ע מודו דלא בטיל וא"כ איפשר לומר דבדרבנן אפילו בדבר שיש לו מתירין בטל דהא אפילו מין במינו לר' יהודה אמרינן בחולין (דף צ"ט) שאני ציר דזיעה בעלמא הוא וכתבו התוס' דאינו אלא מדרבנן ובטיל אפילו מין במינו אפילו לר' יהודה ע"ז אומר עשו דבריהם כד"ת ודבר שיש לו מתירין לא בטיל והא דלא פשיט מהא דאמרינן בירושלמי ריש ביצה (ה"א) דאיתא התם כשם שאסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה אחת במאה או אחת באלף כולן אסורות אלמא דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל משום דהתם איפשר לומר משום דביצה הוי כמו כל שדרכו למנות וכמו דאמרינן בביצה (ד' ג') וע"כ פשיט מהכא דהחמירו בדבריהם כדברי תורה דדבר שיש לו מתירין לא בטיל ודו"ק:

שם (ה"ח) אמר ר' זעירא הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשכה מותר לטלטל (פי' מדתני דרבי אומר אלו ואלו מותרין לשחוט אע"ג דבאות מחוץ לתחום ע"ז אומר הדא אמרה כלי שבא מחוץ לתחום משחשכה מותר לטלטלו [ועיין במ"א סוף סי' תקט"ו] וכתב דדוקא בבהמות הבאות מחוץ הוי מוקצה כו' והכא אומר דלית בי' משום מוקצה אפי' בבאות מחוץ לתחום אך דהכא קאמר אליבא דרבי (עי"ש). עוד שם ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא ובלבד בד' אמות כהדא גמלייל זוגא אוקרי' חד סרקיי כמהין אתאי שאל לר' מנא א"ל קבלין בגו מגיריין דידך ואוכלין בד' אמות וכתב הק"ע קבלין בגו מגיריין דידך שקבל אותו בתוך מגורי' שאם קבלן אותן בחוץ יהא אסור לטלטלו והפ"מ כתב שא"ל קבל אותן מפני שהוא שכן שלך ולי נראה דאמר לו קבלי' בגו מגוריין דידך הוא כמו דאמרינן בביצה (דף כ"ד) דהבא מחוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו ע"כ אמר לי' קבלין בגו מגוריין דידך פי' בשביל השכנים שהם יכולים לאכול דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר כמו דאמרינן בביצה (שם) ודו"ק: