מתניתין מי שמתו מוטל לפניו פטור מהק"ש ומן התפילין כו' תני אבל ביום הראשון אינו נותן תפילין ביום השני הוא נותן תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר בראשון ובשני אינו נותן תפילין. ביום השלישי הוא נותן תפילין ואם באו פנים חדשות אינו חולצן כו' ר' ירמי' רב זעירא בשם רב הלכה כר"א בנתינה. וכר' יהושע בחליצה. ר' זעירא בעי נתן ביום השני כר' אליעזר מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. אמר רב אסי ב"ר בון וכיני נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. ואין כיני נימא הלכה כר' אליעזר (כן הוא הגירסא בירושלמי פ"ג דמוע"ק הל' ה') והנה המפרש והפ"מ פירשו דמיבעי לי' נתן ביום ב' כר"א מהו שיעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ (פי' דמיבעי ליה הא דאמר הלכה כר"י דאם באו פנים חדשות אינו חולצן היינו דוקא ביום ג' אבל ביום ב' צריך לחלוץ אם באו פנים חדשות או דפסק הלכה כר' יהושע לענין חליצה דא"צ לחלוץ אפי' ביום ב' נמי:

ולפי פירוש זה יותר טוב להגיה ולמחוק בירושלמי (וכצ"ל א"ר יוסי ב"ר בון ואין כיני נימא הלכה כר"א בנתינה) וכן הגיה בהגהות הגר"א] פי' אבל בחליצה לא דאין צריך לחלוץ ומכש"כ דא"צ לחלוץ ביום ג'. ואמאי אומר כר"א בנתינה וכר"י בחליצה אלא ודאי דהא דאמר הלכה כרבי יהושע דאינו חולץ היינו דווקא ביום ג' אבל ביום השני חולץ. וכן אמרינן בש"ס דילן. אמר עולא הלכה כר"א בחליצה. וכר' יהושע בנתינה. והוא משום דבש"ס דילן גורס בהיפך מהירושלמי דר"א סובר דבשלישי מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות אינו חולץ. ור' יהושע אומר דמשני ושני בכלל מותר להניח תפילין. ואם באו פנים חדשות חולצן. ולהירושלמי הוא בהיפך. ומיבעי לי' בש"ס דילן בשני לעולא חולץ או אינו חולץ. ת"ש אמר עולא חולץ ומניח אפילו מאה פעמים אלא דהירושלמי מוכיח מהך גו דאמר דהלכה כר"א בנתינה לפי שיטת הירושלמי. ולהש"ס דילן כיון דאמר עולא בהדי' ע"כ א"צ לדייק מדיוקא:

אבל לפי הגירסא שלפנינו בירושלמי נראה לי לבאר באופן אחר דפשיט בירושלמי דביום השני ג"כ א"צ לחלוץ. [(וכ"כ המ"כ במדרש ויחי פ"ק) ופירש וכיני נתן ביום השני כר' אליעזר נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאפי' ביום השני אינו חולץ דאם שנעשה כר"א לגמרי ושיחלוץ ה"ל למיפסק הלכתא כר"א דבשני מניח וחולץ ולמה אמר הלכתא כר"א בנתינה אלא בנתינה לחוד הוא דהלכה כר"א אבל בחליצה לא. וכתב דכך משמע סוגיא של הירושלמי. אע"ג דבבלי לא פסק הכי. (וכן פי' הק"ע בפ"ג דמוע"ק דפשיט שלא לחלוץ ביום שני)].

והנה לפי פירושו עדיין הוא דוחק. ועוד דאם הדיוק הוא דאינו חולץ בשני א"כ אמאי לא מדייק הש"ס דילן הכי. דלפי פי' הראשון שביארתי דפשיט הירושלמי דחולץ א"כ הוא כשיטת הש"ס דילן ואע"ג דבגמרא דילן לא פשיט מדיוקא כשיטת הירושלמי. דאיפשר דמיבעי לי' לעולא. ועולא אמר בהדי' דחולץ ומניח אפי' מאה פעמים ע"כ אינו רוצה לדייק מדיוקא. אבל אם נאמר דהירושלמי פשיט דאינו חולץ מדיוקא. א"כ תקשה זה לפי שיטת הש"ס דילן:

ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי והוא דמיבעי לי' בירושלמי אם הא דפליגי ר"א ור"י בהנחה ובחליצה דלר"א בשני הוא מניח וחולץ ולרבי יהושע מניח בשלישי ואינו חולץ. הוא דלא פליגי פלוגתא אחרת בחליצה אלא דעיקר הטעם הוא משום הנחה. דלר"א דאמר מניח ביום שני דתקיף אבלי' עדיין ביום שני. ע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר"י דס"ל דאינו מניח אלא ביום השלישי דאז לא תקיף אבלי'. ע"כ ממילא אם באו פנים חדשות אינו חולץ. וא"כ עיקר הפלוגתא בהנחה. דלר' אליעזר דמניח בשני. ע"כ אם באו פנים חדשות חולץ. אבל לר' יהושע דאינו מניח אלא בשלישי דאז לא תקיף אבלי'. וע"כ ס"ל נמי דאם באו פנים חדשות אינו חולץ. או שהוא פלוגתא אחרת בחליצה ואינו תלוי בצד הנחה. דלר"א אף ע"ג שהניח אעפ"כ אם באו פנים חדשות חולץ ור"י ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ: וע"ז אמר ר' יוסי ב"ר בון ואין כיני נתן ביום השני כר"א נעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ פי' דאם הטעם הוא דהחליצה תלוי בזמן הנחה וע"כ ביום שני דחמיר אבלי' חולץ נימא הלכה כר"א א"כ א"צ לומר רק הלכה כר"א סתם דכיון דמניח ביום שני א"כ כיון דתקיף אבלי' צריך לחלוץ א"כ הוי ממש כמו ר"א ויותר טוב הי' לגרוס אמר ר' יוסי ב"ר בון וכיני (פי' אם הטעם כן הוא דהטעם של חליצה הוא מפני דפליגי בזמן הנחה] נתן ביום השלישי נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ (והיה כתוב ג' ונשתבש בדפוס) ולפי זה ביום השלישי ר"א נמי מודה לר"י שלא לחלוץ. וכל הפלוגתא של חליצה הוא מפני הטעמים של זמן הנחה וא"כ ביום השלישי ר"א מודה לר' יהושע דא"צ לחלוץ והא דקאמר דחולץ הוא משום דס"ל דזמן הנחה הוא ביום השני ואין כיני נימא הלכ' כר"א. (פי' רק כר"א דזמן הנחה הוא ביום השני וא"כ כיון דתקיף אבלי' כ"ע מודו דצריך לחלוץ והא דפליג ר' יהושע הוא משום דסובר דבשלישי הוא נותן וע"כ ס"ל דאינו חולץ. וע"כ מיבעי לי' בירושלמי על הא דפסיק ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה וצריך להניח ביום שני וכר' יהושע בחליצה דביום שלישי א"צ לחלוץ ומיבעי לי' לר' זעירא נתן ביום השני כר"א מהו שנעשה ר"א כר' יהושע שלא לחלוץ. פי' דאם נאמר דלא פליג בחליצה של תפילין בפני עצמה אלא דתלוי בהנחה וכיון דצריך להניח ביום השני אף ע"ג דתקיף אבליה. אבל מ"מ אם באו פנים חדשות חולץ דעיקר הטעם של חליצה תלוי בזמן הנחה. דאם הוא ביום השני בודאי דצריך לחלוץ. והא דפסק כר' יהושע בחליצה היינו דווקא ביום שלישי דלא תקיף אבליה. וע"ז אומר ר' זעירא בעי נתן ביום שני כר"א נעשה ר"א כר"י שלא לחלוץ. פי' דביום השני איפשר דס"ל לכ"ע חולץ והא דאמר ר' יהושע דאינו חולץ הוא משום דס"ל דביום השני אינו מניח וע"כ כיון דאינו מניח רק ביום שלישי ע"כ ס"ל דאינו חולץ ויותר טוב הוא שאח"כ אומר נעשה ר"א כר"י וכמו שאבאר דסובר דזמן הנחה הוא ביום השלישי וא"כ לימא הלכה כר"א דא"כ פוסק הלכה לגמרי כר"א דמניח ביום השני וביום השני חולץ וביום השלישי נמי מודה ר"א שלא לחלוץ כיון דלא תקיף אבליה. אלא ודאי דהטעם של החליצה הוא פלוגתא בפני עצמה ואינו תלוי בזמן של הנחה אלא דר"א ס"ל דחולץ ור' יהושע ס"ל דכיון שהניח שוב אינו חולץ וא"כ כיון דפסיק כר"י ביום השלישי שלא יחלוץ דכיון שהניח שוב לא יחלוץ. א"כ ביום השני נמי אינו חולץ:

וזהו לשיטת הירושלמי. אבל הש"ס דילן דקא מיבעי ליה בשני לעולא אם חולץ לא מסתפקא לי' כלל בדר"א ור"י אי הא דפליגי בחליצה הוא מצד זמן הנחה אלא שהוא פלוגתא אחרת [וכמו דמסיק בירושלמי וכל האיבעי' הוא רק למאי שפסק עולא הלכה כר"א בחליצה והלכה כר' יהושע בהנחה. איך הוא הדין בשני אם בשני חולץ ואיפשר לומר כמו דאמרינן בירושלמי (רפ"ח דתרומות) וכולן שהיה תרומה לתוך פיהם ר"א אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט והטעם הוא כמו שאומר בירושלמי (שם) דר"א ס"ל כיון דהתחיל בהיתר ור' יהושע ס"ל דלא אמרינן כיון שהתחיל בהיתר. וע"כ ס"ל לר"א דאע"ג דאבל אסור בתפילין אעפ"כ כיון שכבר הניח והותר לו להניח תפילין ע"כ שוב אינו חולץ אבל לר"י צריך לחלוץ אבל לשיטת הירושלמי דר"א ס"ל דחולץ ור"י ס"ל דאינו חולץ וא"כ אי איפשר לומר דר"א ור"י פליגי מחמת שהתחיל בהיתר ע"כ רצה לומר דטעם הפלוגתא הוא משום דתלוי בזמן הנחה.

והנה כל מה שביארתי דלהירושלמי דמספקא לי' בטעמא דר"א ור' יהושע וכמו שביארתי תחילה הוא דווקא להגירסא של הירושלמי כמו שהוא בברכות תני אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין כו' ואם באו פנים חדשות חולצן דברי ר"א. אבל לפי הגירסא של הירושלמי בתענית. ואם באו פנים חדשות חולצן כל שבעה. א"כ ליכא לפרושי כמו שביארתי. דטעם של חליצה הוא משום הנחה. דהא אמר דחולצן כל שבעה. ע"כ הגירסא של ברכות הוא עיקר ועדיין צריך לבאר דמ"ט שינה הירושלמי דאבל ביום ראשון אינו נותן תפילין. ביום שני הוא נותן תפילין. ובש"ס דילן קאמר משלישי ושלישי בכלל. וכן משני ושני בכלל. וע"כ נראה לי דלשיטת הבבלי אבל אסור להניח תפילין ע"כ אמר משני ושני בכלל והטעם כמו שכתבו התוס' דמקצת היום ככולו וע"כ כיון שנהג איסור הוי מקצת היום ככולו דנהג אבילות באותו יום אבל לשיטת הירושלמי האבל פטור מתפילין אבל אינו אסור להניח תפילין. וא"כ לא שייך מקצת היום ככולו כיון דאינו רק פטור מהנחת תפילין וע"כ פליגי אם בשני חייב להניח תפילין או לא

ובזה יתורץ מה שכתב הרש"בא על הירושלמי דפריך אם ביום השני אינו נותן תפילין צריכא למימר מי שמתו מוטל לפניו אלא בגין דתני דא תנא דא וכן תירץ הרשב"א. ועוד כתב ובירושלמי בעי לה ופריק פירוקא אחרינא ולא נמצא בירושלמי שלנו תירוץ אחר:

ולפי מה שבארתי הי' איפשר לומר דהקושי' אם ביום השני אינו נותן תפילין. צ"ל אחר הא דאמר ר' ירמיה הלכה כר"א בנתינה דלמאי יקשה קודם שמסיים הלכה. ומקומו צ"ל אח"כ קודם הא שאומר תני אם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו. וא"כ מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין ואם רוצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו משא"כ באבל וא"כ ניחא הא דתנן מי שמתו מוטל לפניו פטור מן התפילין משא"כ לשיטת הש"ס דילן דאבל אסור להניח תפילין ע"כ תירץ הרשב"א דתני אגב אידך:

שם בירושלמי (ד' י"א) ר' יעקב בר אחא בשם ריב"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה רב הונא אמר אפי' כו' ר' יונה ור' יוסי תרוייהו אמרי אפי' מדבר אחר תמן תנינן יוה"כ אסור באכילה ובשתיה וברחיצה כו' ותני עלה בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעא ביוה"כ ולית הדא פליגי על דריב"ל אמר אין קרי אלא מתשמיש המטה. פתר לה כששימש מבעוד יום כו'. והתני מעשה בר' יוסי בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעא ביו"הכ אית לך מימר על אותו גוף קדוש כו':

והנה לכאורה קשה על הירושלמי דמאי פריך מהא דר' יוסי בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעא ביוה"כ. וכיון דאין קרי אלא מתשמיש המטה א"כ למאי טבל דהא איפשר לומר דטבל משום דסובר דטבילה בזמנה מצוה דהא לענין בעל קרי מטמא אין נ"מ בין מתשמיש המטה בין מדבר אחר וא"כ איפשר לומר דטבל משום דר' יוסי בן חל לטעמיה דס"ל טבילה בזמנה מצוה וכמו דאמרינן בסוף יומא (דף פ"ח) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ נדה ויולדת טובלות כדרכן בליל יו"הכ בעל קרי הולך וטובל עד המנחה כו' ר' יוסי אומר כל היום כולו ורמינהי הזב והזבה המצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טובלין כדרכן ביוה"כ בעל קרי טובל והולך כל היום כולו ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה אינו יכול לטבול. לא קשיא הא דצלי תפילת נעילה הא דלא צלי תפילת נעילה אי דלא צלי מ"ט דרבנן קא סברי טבילה בזמנה מצוה מכלל דר' יוסי סבר לאו מצוה והא תניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו ה"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל ר' יוסי אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. וקיי"ל דבטבילה בזמנה מצוה פליגי ההיא ר' יוסי ב"ר יהודה היא דתני ר' יהודה אומר די' לטבילה שתהא באחרונה:

וא"כ כיון דר' יוסי בן חלפתא סובר דטבילה בזמנה מצוה א"כ ניחא הא דטבל בצינעא ביוה"כ. הוא משום דטבילה בזמנה מצוה דלענין טהרות ליכא חילוקא בין מתשמיש המטה בין מדבר אחר וע"כ א"ש הא דקאמר מעשה בר"י בן חלפתא שראו אותו שטבל בצינעא ביו"הכ ולא קאמר סתם ר' יוסי היא משום דר"י סובר דאין טבילה בזמנה מצוה. ע"כ קאמר ר' יוסי בן חלפתא וכן אמרין בירושלמי (פ"ב דביצה ה"ב) כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באבוביוה"כ. והתם מיירי בכל חייבי טבילות וע"כ ודאי הטעם משום דטבילה בזמנה מצוה וא"כ איפשר לומר על ר"י ב"ח דהא טבל הוא משום דטבילה בזמנה מצוה:

וע"כ נראה לי לבאר והוא עפ"י מה שכתבו התוס' בשבת (דף קי"א) דמשום טבילה בזמנה מצוה לא הוה שרינן איסור תיקוני מנא וא"כ צריך לומר כמו דמשני בביצה (דף י"ח) על הא דרבא דאמר דהטעם משום מתקן כו' ופריך אי הכי אדם נמי ומשני אדם נראה כמיקר כו' תינח בשבת ביו"הכ מאי איכא למימר אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"הכ אסור. אלא הואיל ובשבת שרי ביו"הכ נמי שרי ופריך מי אית ליה לרבא הואיל והתנן החושש בשיניו לא יגמע בהם את החומץ כו' ורמינן עלה לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע ואמר אביי כי תנן נמי מתניתין מגמע ופולט תנן ורבא אמר אפילו תימא מגמע ובולע ולא קשיא כאן קודם טיבול כאן לאחר טיבול ואם איתא הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי ומשני הדר בי' רבא מההיא: וממאי דמההיא הדר ביה דילמא מהא הדר ביה. לא ס"ד דתני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב ובין ביוה"כ:

וא"כ אי אמרינן דהטעם משום מתקן צריך לומר דיוה"כ שרי מטעם הואיל וא"כ תקשה לטעם של ירושלמי דמשמע דס"ל כמו רבא מהטעם משום מתקן (וכמו שאבאר לקמן) וא"כ מה טעם דביו"הכ שרי ואמאי תני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בט' באב וביו"הכ. דאין לומר מטעם הואיל דהא אמרינן בירושלמי שבת (פי"ד) תני לא יהא מגמע חומץ ופולט אבל מגמע הוא חומץ ובולע מתניתין אמרה שאסור לגמו' ולבלוע דתנינן החושש בשיניו לא יהא מגמע בהם את החומץ מאי היא כדין או כרבי או כד"ה במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו (והוא ט"ס וצ"ל במגמע חומץ קודם טבילה דאז שרינן) אבל לאחר טיבולו אסור והא דאיתא בירושל' אח"כ מודים חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו שהוא משלם קרן וחומש נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל מודים חכמים רבי במגמע חומץ של תרומה קודם טיבולו שהוא משלם קרן וחומש כדי להשות הירושלמי להבבלי דקודם טיבול שרי דלא כהק'ע] וא"כ סובר הירושלמי דלא אמרינן הואיל וקודם טיבול שרי לאחר טיבול נמי שרי וא"כ מה טעם תני כל חייבי טבילות טובלין כדרכן ביוה"כ דמשום טבילה בזמנה מצוה לא שרינן תיקוני מנא:

ע"כ נראה לי כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דביצה) ואדם בשבת שכן אדם טובל לקרי' בשבת ופי' הק"ע משום דנראה כמיקר א"כ אף ברגל מותר לטבול ולי נראה שהירושלמי אינו סובר כשיטת הש"ס דילן דהטעם משום דנראה כמיקר דא"כ תקשה מ"ט אמרינן דחייבי טבילות טובלין ביו"הכ. ואי משום הואיל דהואיל ובשבת שרי ביוה"כ נמי שרי הא הירושלמי ס"ל דלא אמרינן הואיל וקודם טיבול שרי שרי נמי לאחר טיבול (ובש"ס דילן מדמה אותם להדדי) ע"כ מפרש בירושלמי הטעם משום דבשבת אדם טובל לקרי'. וא"כ תלינן דטבל לקרי' ולקרי' לא הוי מתקן דאינו אלא משום סרך טבילה כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דיומא) וקיל יותר מולד הטומאה דאמרינן בירושלמי (שם) תרין אמוראי חד אמר בכלים שנטמאו באב הטומאה וחורנא אמר בכלים שנטמאו בולד הטומאה וא"כ למ"ד דבולד הטומאה לא דמי למתקן א"כ בודאי ניחא ואפילו למ"ד בולד הטומאה מ"מ טבילת בעל קרי לא הוי מתקן משום דקיל יותר מולד הטומאה.

והא דלא קאמר הירושלמי הטעם משום דנראה כמיקר כבר ביארתי דא"כ תקשה לשיטת הירושלמי דלא אמרינן הואיל מ"ט דמותר לטבול ביוה"כ. וע"כ קאמר הטעם משום דבעני קריין טובלין. ואע"ג דבאמת נטהר מחמת זה לענין טומאה אך כיון שאין כוונתו לטבול לא דמי למתקן והא דלא קאמר הש"ס דילן זה הטעם היינו משום דבש"ס דילן אמרינן דאם נטמא ביו"ט מותר לטבול בטבילת כלים. רק אם נטמא בעיו"ט אין טובלין וא"כ תקשה ג"כ דמ"ט לא שרי לטבול כלים שנטמאו מעיו"ט דנתלה דמסתמא נטמא ביו"ט דמסתמא אם הי' נטמא בעיו"ט היה מטביל אותן מעיו"ט דצריך אדם לטהר א"ע ברגל ועיין בפסחי' (דף ע') שכיון שנמצאת בארבעה עשר שוחט בה מיד דק שיש לחלק דהתם כיון דבעי הע"ש מסתמא הי' מטביל תחילה. אבל הכא מיירי בחולין אם נטמא באב הטומאה]. ואפ"ה אמאי לא תלינן דנטמא ביו"ט. אלא ודאי כיון דהרואה סובר שהוא מטביל. ע"כ אינו אומר לתלות שהוא טובל באופן שמותר לטבול. ע"כ אינו רוצה לתרץ שיתלה שטובל לקרי' רק משום דנראה כמיקר ואינו טובל כלל. וע"כ שרי משום דתלינן דאינו טובל כלל. אבל הירושלמי לא ס"ל כשיטת הש"ס דילן דנטמא ביו"ט מותר. דזהו דווקא לשיט' הש"ס דילן דקיי"ל כר' יהודא דאפי' מכשירי אוכל נפש אם לא היה יכול לטבול מעיו"ט נמי שרי. משא"כ לשיטת הירושלמי (בפ"ק דמגילה. וכן בפ"ה דביצה ה"ב) שאינו מביא שם דהלכה כר' יהודה. וא"כ אפי' נטמא ביו"ט נמי אסור להטביל. וע"כ לא תלינן. אך לכאורה בטבילת כלים כיון דשרי בולד הטומאה אמאי אינו מותר אפי' באב הטומאה. ולמה נתלה דנטמא בולד הטומאה. אך איפשר לומר דולד הטומאה ליכא אלא בכהנים אבל בישראל שאכל חולין בטהרה אין שני עושה שלישי בחולין. וא"כ כשישראל טובל ודאי נטמא באב הטומאה. וכמו דאמרינן בביצה (דף י"ח) ולד הטומא' היכי משכחת לה גבי כהנים. כהנים זריזים הם אבל בטבילת אדם מותר כיון שאיפשר לתלות בטבילות בעלי קריין דשרי. כן נראה לי לפי שיטת הירושלמי. ודוק:

ומעתה ניחא מאי דפריך הירושלמי על ריב"ל דאמר אין קרי אלא מתשמיש המטה. מהא דתני בעלי קריין טובלין כדרכן בצינעא ביוה"כ. ופריך ולית הדא פליגי על דריב"ל. דריב"ל אמר אין קרי אלא מתשמיש המט'. ומשני כששימש מבעוד יום כו'. ופריך והתני מעשה בר"י בן חלפתא שראו אותו טובל בצינעא ביוה"כ אית לך מימר על אותו גוף קדוש כו'. פי' וא"כ טבל לקרי' של יוה"כ. וא"כ כיון דאין קרי אלא מתשמיש המטה למה לי' לטבול ביוה"כ. ואין לומר דהטעם הוא משום דטבילה בזמנה מצו' וא"כ כיון שלענין טומאה טמא. א"כ טבילה בזמנה מצוה. דמ"מ קשה דלענין תיקוני גברא לא שייך טבילה בזמנה מצו' וכ"ת דאיפשר לתלות בטבילת בעל קרי. הא כיון דאמר אין קרי אלא מתשמיש המטה. א"כ אי איפשר ביוה"כ. וכששימש מבעוד יום ג"כ א"א. וא"כ כיון דאין לתלות על ר"י בן חלפתא בטבילת קרי' לתפילה. א"כ אפי' משום טבילה בזמנה מצוה נמי אי אפשר משום תיקוני גברא וכן כתבו התוס' ביבמות (דף מ"ו) על הא דר' אסי אמר אין מטבילין משום תיקוני גברא בשבת לא מתקנינן. ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול בשבת משום דנראה כמיקר שאני הכי דבעי שני ת"ח לעמוד שם בשעת הטבילה להודיע' המצות. ה"נ גבי ר"י בן חלפתא כיון דמוכח מילתא דטובל לענין טומאה. ע"כ לא שרי משום טבילה בזמנה מצוה ואע"ג דהי' בצינעא אפ"ה כל דבר שאסרו חכמים כו' אפילו בחדרי חדרים כו'. ודוק [ועוד יש לומר הא דבש"ס דילן לא אמרינן בביצה (דף י"ז) כמו הירושלמי שכן בעלי קרי' טובלין הוא משום דלפי מה דאמרינן בש"ס דילן ברכות (דף כ"ב) אמר רנב"י נהוג עלמא כהני תלתא סבי כו' כריב"ב בד"ת. (ובש"ע או"ח סי' פ"ה) אמרינן דבין לד"ת ובין לתפילה. וע"כ אמרינן הטעם משום דנראה כמיקר. אבל בירושלמי לא ס"ל כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ג דברכות) אמר רבי יעקב בר אחא ונהיגן תמן כר' אלעאי בראשית הגז כו' כר' יהודא בבעלי קרין כו' משמע דדוקא תמן. אבל לא בא"י. ע"כ אמר הטעם שכן בעלי קריין טובלין בשבת]:

שם בירושלמי זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זר והמשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור' יהודא פוטר עד כדון זב שראה קרי ואפי' קרי שראה זוב מועילהוא שהוא טובל כו' הנה הירושלמי הזה יש בו שיבושים וטעות הדפוס הרבה וצריך להגיהו ולבארו. ומקודם נבאר הירושלמי (רפ"ב דשבועות ה' א') וביארתי קצת בספרי נ"י (ד' ה'):

וזה לשון הירושלמי נטמא במת וידע בשרץ ולא ידע אין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה נטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע ואח"כ נודע לו על השרץ ואח"כ נודע לו על המת מפני שנודע לו על השרץ תחילה כמו שיש טומאה קלה אצל טומאה חמורה או מפני שקדמה טומאת המת תדחה לטומאת השרץ ולידיעתה. ואין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה

והנה בספרי (שם) ביארתי דאם נטמא במת וידע בשרץ ולא ידע אין שם טומאה קלה אצל טומאה חמורה: פי' דכיון שידע שנטמא במת הוי ידיעה אע"פ שלא ידע מטומאת שרץ אעפ"כ מתחייב בקרבן דהוי ידיעה. דקלה בחמורה מישך שייכי והטומאה קלה בטלה אצל טומאה החמורה נטמא במת ולא ידע בשרץ ולא ידע ואח"כ נודע לו על השרץ ואח"כ נודע לו על המת מפני שנודע לו על השרץ תחילה כמו שיש טומאה קלה אצל החמורה או מפני שקדמה טומאת המת תדחה לטומאת השרץ ולידיעתה. ופי' הפ"מ דזה קאי אליבא דר"א דבעינן שידע באיזה טומאה:

ולי נראה שפי' הירושלמי הוא באופן דאמרינן במנחות (ד' כ"ד) בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא א' מהם והניחו בביסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו מי אמרינן שבע לי' טומאה אי לא פי' דכיון שנטמא תחילה אין טומאה שאח"כ פועלת כלום לענין צירוף שיטמא חבירו דהא הראשון שבע לי' טומאה כו' א"ל וממאי שנגע בו הזב ובתר מדרס דילמא מקמי מדרס דהוי טומאה חמורה על טומאה קלה

וע"ז אומר הירושלמי דמפני שקדמה טומאת המת תדחה לטומאת השרץ ולידיעת' ואיפשר שזה גרע יותר מאם לא ידע אם במת אם בשרץ. דהא הכא לא ידע מטומאת המת כלל וידיעה דטומאת השרץ לא הוי ידיעה דהא כבר שבע לי' טומאה מטומאת המת. והוא נכנס למקדש קודם שידע מטומאת המת וא"כ לא הי' לו ידיעה בתחילה ובזה יתבאר הירושלמי הא דקאמר מ"ט דרבי יהודה משום מה מועיל שהוא טובל או משום שאין שם לטומאה קלה אצל חמורה מה נפיק מביניהון ראה קרי תחילה (כצ"ל) אין תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא (צ"ל מה מועיל) [פי' כיון שיש עלי' אח"כ טומאה חמורה ואפי' ראה קרי קודם הזיבה. וא"כ כיון שהיה טומאה קלה מתחילה יש שם לטומאה קלה כמו שביארתי תחילה אעפ"כ לטעם דמה מועיל שהוא טובל לקלה כיון שהוא טמא טומאה חמורה חולק ר' יהודא אפי' בזה] ואין תימר משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה עד כדון כשבאת לו טומאה קלה לבסוף אפילו באת לו טומאה חמורה לבסוף ופי' בתמיה דאיך נאמר דאם באת לו טומאה חמורה לבסוף לא יהא שם לטומאה קלה (ואיפשר שצ"ל אבל לא כשבאת טומאה חמורה לבסוף) וקאמר נשמעינה מן הדא והמשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור' יהודא פוטר (פי' אע"ג דמשמשת שראתה נדה נטמא בטומאה קלה תחילה ואח"כ בטומאה חמורה אלמא דהטעם של ר' יהודא הוא משום מה מועיל]:

ובזה איפשר לבאר תחילת הירושלמי עד כדון זב שראה קרי ואפי' קרי שראה זוב מועיל הוא. והוא ט"ס וצ"ל עד כדון קרי שראה זוב) פי' זה ניחא לרבנן בקרי שראה זוב וע"כ הוי שם לטומאה קלה אצל חמורה וע"ז אמר מועיל הוא שטובל פי' דרבנן סברי דכיון דמועיל שהוא טובל אע"פ שיש עלי' טומאה חמורה אעפ"כ כיון שזב מותר בד"ת בלא טבילה ובעל קרי צריך טבילה ע"כ אע"פ שיש עליו טומאה חמורה מועיל הטבילה וע"כ אפי' זב שראה קרי צריך טבילה אע"פ שהוא טומאה קלה על טומאה חמורה אעפ"כ מועיל הוא שהוא טובל. דהא בעל קרי צריך טבילה וזב לא בעי טבילה. ור' יהודא פליג דמה מועיל שהוא טובל דמ"מ כיון שיש עלי' טומאה חמורה לא מהני לי' טבילה וביומא (פ"ג אמרינן בירושלמי) תנן המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה. ר' יהודא פוטר מה חלק ר' יהודה על טבילת סרך. פי' שטבילת בעל קרי היא מדרבנן וע"כ נקראת טבילת סרך וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ב דחגיגה ה"ה) אלא משום נטילת סרך דהא בתרומה בעי מדינא נטילה דהא שני עושה שלישי או אפילו טובל מה מועיל דמה מועיל הטבילה לקלה. וקאמר מאי נ"מ ראה קרי. [פי' דמיבעי לי' אם הטעם של ר' יהודא דמה מועיל שהוא טובל. וע"כ פליג אפי' בבעל קרי שראה זוב כמו במשמשת שראתה נדה. אבל מ"מ בבעל קרי לחוד לא פליג או שהטעם של ר' יהודא דלית לי' כלל טבילת סרך. ע"כ פליג אפי' בבעל קרי לחוד שא"צ טבילה]:

וע"ז אומר אין תימר חולק ר' יהודא על טבילת סרך ד"ת הוא (ס"ס צ"ל אין ד"ת הוא) פי' שאינו רק מדרבנן וחולק ר' יהודא על טבילת סרך ואיך תימר מה מועיל שהוא טובל מועיל הוא שהוא טובל דהא לא הוה רק בעל קרי לחוד וע"ז אומר כהדא דתני אומר ר' יהודא כל עצמם לא התקינו טבילה זו אלא מפני טבילת סרך שפעמים שאדם הולך לרחוץ כו' [פי' הדא אמרה לא חולק ר' יהודא על טבילת סרך. דהא האי טבילה הוי נמי מדרבנן ואעפ"כ סובר ר' יהודא דצריך לטבול אלא אפי' טובל מה הוא מועיל וא"כ זהו דווקא בבעל קרי שראה זוב. אבל לא בבעל קרי לחוד [והק"ע שגה בזה בפירושו ופירש על דרך האיבעי' דברכות אבל לי נראה שזהו ב' אבעיות והא דברכות הספק הוא אם פליג אפי' בבעל קרי שראה זוב והך בעיא מספקא לי' אליבא דר' יהודא אם פליג אפי' בבעל קרי לחוד ועיין ברכות (ד' כ"ז) ודוק]:

אבל עדיין אינו מבואר הירושלמי שיש אריכות בהירושלמי ואינו מבואר ע"כ נראה לי לבאר הירושלמי והוא דהא שביארתי דמה שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה הטעם הוא כמו דאמרינן במנחות (ד' כ"ד) דאמרינן שבע לי' טומאה זהו דווקא בטומאת מגע אבל לא בטומאה שע"י ראיה דכיון דהטומאה באה מגופה לא שייך לומר שבע לי' טומאה [וכה"ג כתבו התוס' בחולין (ד' ע"ב) עיין שם. וא"כ בזב שראה קרי בודאי אין הטעם משום דאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה והוא משום דהתם הוי רואה וכיון דהוי רואה בודאי אין הטעם משום דשבע לי' טומאה וכן הא דאמרי' בירושלמי (ר"פ ידיעות הטומאה) שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה היינו רק דווקא בטומאה שע"י מגע כגון מגע טומאת מת ושרץ:

וע"כ אומר הירושלמי אמתניתין דתנן זב שראה קרי ואפילו קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל פי' שאומר דאם ר' יהודא פליג על זב שראה קרי ופוטר ליכא למיבעי אם היינו דווקא בזב שראה קרי משום דאין שם לטומאה קלה אצל חמורה. דהא ודאי דברואה לא שייך זה הטעם משום דאין שם לטומאה קלה אצל חמורה אלא ודאי הטעם משום דמה מועיל הוא שהוא טובל. וא"כ לפי"ז הטעם אין הנ"מ בין זב שראה קרי או לקרי שראה זוב וע"ז אומר אפי' קרי שראה זוב מועיל הוא שהוא טובל והוא ט"ס ונשתבש מהא דאיתא ביומא (רפ"ג) מועיל הוא שהוא טובל משום דשם מיירי בבעל קרי לחוד וע"כ אמר אי משום דלית לי' טבילת סרך. ע"כ פליג אפי' בבעל קרי לחוד. ואי הטעם משום מה מועיל הוא שהוא טובל ע"כ בבעל קרי לחוד מועיל הוא שהוא טובל] אבל הכא דמיירי בזב שראה קרי או קרי שראה זוב. ע"כ צ"ל מה מועיל הוא שהוא טובל

וא"כ בזב שראה קרי אינו נ"מ בין זב שראה קרי או קרי שראה זוב. כיון דהטעם הוא משום דמה מועיל הוא שהוא טובל. אלא דמיבעי לי' אולי אינו חולק ר' יהודא רק בנדה שפלטה שכבת זרע והירושלמי ס"ל דהא דפלטה ש"ז טמאה היינו רק טומאת מגע אבל לא טומאת ראיה וכמו דאמרינן בנדה (דף ל"ג) בעי רמי בר חמא פולטת ש"ז מהו שתסתר בזיבה. רואה הוי וסותרת או דילמא נוגעת הוי ולא סתרה (והרא"ש כתב שם דר"ת כתב דרמי בר חמא לא בעי אלא באשה שבא עלי' זב כו' עיי"ש. והראב"ד פי' דזה מיירי דווקא לטהרות. וא"כ איפשר לומר דס"ל הירושלמי דפולטת ש"ז נוגע הוי. וע"כ כיון דהוי נוגע. ע"כ אמרינן דאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. וא"כ איפשר לומר דלא פליג ר' יהודא רק בנדה שפלטה ש"ז דהוי בתורת מגע אבל לא בזברואה שראה קרי דשם לא שייך הטעם רק משום מה מועיל שהוא טובל. אבל לא משום דאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה דהא הוי טומאת ראי' א"כ איפשר דלא פליג ע"ז אומר בירושלמי נשמעינה מן הדא המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור"י פוטר. וע"ז מיבעי לי' דמהו הטעם אי משום מה מועיל הוא שהוא טובל אי משום שאין שם לטומאה קלה אצל חמורה פי' דאם הטעם משום מה מועיל שהוא טובל א"כ יחלוק ר"י על רישא נמי דהיינו על זב שראה קרי. אבל אם הטעם משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. א"כ זה לא שייך רק בטומאת מגע. אבל לא ברואה:

וע"ז אומר מה נפיק מביניהון פי' שרוצה להכריח דהטעם הוא משום מה מועיל הוא שהוא טובל. וע"ז אומר ראה קרי. פי' בזב שראה קרי מה מועיל הוא שהוא טובל (כצ"ל) והא דאיתא מועיל הוא נשתבש מהא דרפ"ג דיומא דשם הפי' הוא בבעל קרי לחוד. וכמו שביארתי] וע"ז אומר הוי לית טעמא דלא משום שאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה דבזה לא שייך בזב שראה קרי. דבטומאת ראיה לא שייך זה. וע"ז אומר עד כדון שבאת לו טומאה קלה לבסוף אפילו באת לו טומאה חמורה לבסוף פי' דבזה לא שייך אין שם לטומאה קלה דהיינו ששבע לי' טומאה. דזה אינו שייך רק בטומאה קלה על טומאה חמורה. אבל לא בטומאה חמורה על טומאה קלה (כמו דאמרינן במנחות (ד' כ"ד) ממאי דהאי אם נגע בו הזב לבתר מדרס דילמא מקמי מדרס דהוי טומאה חמורה על טומאה קלה). וע"ז אומר נשמעינה מן הדא המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה ור' יהודא פוטר. הדא אמרה היא הדא היא הדא. פי' מדפליג ר' יהודא על המשמשת שראתה נדה צריכה טבילה. דהא ר' יהודא קאי בודאי אדסמיך לו. וא"כ במשמשת שראתה נדה ליכא למימר משום דאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה כיון דהוי טומאה חמורה על טומאה קלה. אלא ודאי דהא דחולק ר' יהודא הוא מטעם דמה מועיל הוא שהוא טובל. וא"כ ממילא מוכח דפליג ר' יהודא על רישא נמי בזב שראה קרי דכיון דהטעם הוא משום מה מועיל הוא שהוא טובל. א"כ חולק נמי ברישא בזב שראה קרי. אע"פ דהתם ליכא טעמא דאין שם לטומאה קלה אצל טומאה חמורה. וא"כ אפי' בקרי שראה זוב נמי. דלפי הטעם דמשום מה מועיל אין נ"מ בין זב שראה קרי ובין קרי שראה זוב. דממ"נ מה מועיל הוא שהוא טובל. כיון שיש עליו טומאה חמורה וע"כ אומר ב' פעמים הדא הוא הדא הוא. הדא דהיינו דמוכח דפליג ר' יהודא ארישא דמתניתין על זב שראה קרי. ואפילו על קרי שראה זוב נמי כמו שאומר תחילה דלפי הטעם משום מה מועיל הוא שהוא טובל אין נ"מ בין זב שראה קרי לקרי שראה זוב. ודוק: