שלשה שאכלו כו'. ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' אבא ב"ר ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמרה ר' זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אל משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר"י ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דיניהם דין כו':

והנה מהירושלמי דתני הא דשנים רשות בזימון בהא דשני' שדנו דיניהם דין. ומשמע דדווקא שנים שדנו דיניהם דין אבל יחיד לא. דאי אפילו ביחיד א"כ איך מדמ' הא דשנים רשות להא דשנים שדנו. דבזימון היינו דווקא בשנים והוא דלא כשיטת הש"ס דילן שהוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה שנים. דשנים לאו דווקא והא דנקט שנים היינו משום דאפילו בשנים הוי ב"ד חצוף. אבל הוא הדין בחד נמי דינו דין מדפריך בסמוך לר' אבהו מדן את הדין ולשמואל לא פריך. וכן כתבו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה ואם כו':

ואיפשר לומר דהא דאמרינן בירושלמי (ריש סנהדרין) תמן תנינן דן את הדין זיכה את החייב טימא לטהור טיהר לטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. וגריס שם הפ"מ הרי את מקובל עלינו כשלשה. כמו דגריס לקמן הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דהא דאמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים היינו משום דאפילו למ"ד שנים שדנו דיניהם דין אפ"ה לא יתיישב הא דתנן דן את הדין משום דבעינן דווקא שנים. ע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים. ואי אמרינן דבעינן שלשה ע"כ אמר הרי את מקובל עלינו כשלשה:

ולכאורה צריך להבין דמפני מה אמר תחילה הרי את מקובל עלינו כשנים. ואח"כ אמר ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה. ואיפשר לומר דתחילה אמר כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים דליכא למימר כשלשה דא"כ הוי תרתי לריעותא ועיין בסמ"ע שכתב בחו"מ (סי' כ"ב) הטעם דמהני תרתי כשקבלוהו עלי' להיות כשלשה ולא הוי תרתי לריעותא דשם פסול חד הוא יחיד במקום רבים והקצה"ח כתב הטעם דע"כ מהני דהוי כאלו קבלוהו עלייהו להיות יחיד מומחה. וע"כ לא הוי כתרתי לריעותא וע"כ משני כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשנים וניחא לשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין. וע"כ לא הוי תרתי לריעותא. דהא קיבל חד להיות כשנים. וליכא למימר שאמרו הרי את מקובל עלינו כשלשה. דא"כ קשה הא הוי תרתי לריעותא. וכ"ת דהא איכא למימר דלא הוי רק כחדא לריעותא שקיבל עלי' להיות כיחיד מומחה. ואפילו אומר במקום ג' ולא כיחיד מומחה. כבר כתב הקצה"ח דאין הדבר תלוי בלשון אלא בענין אם הוא תרתי לריעותא. וזה לא הוי כתרתי לריעותא כיון דיחיד מומחה דן רשאי להיות הדיוט במקום מומחה אם קבלוהו עלייהו דא"כ יפטור מלשלם כיחיד מומחה. ואמאי אמרין דחייב לשלם אלא דהכונה הוא דווקא כשלשה א"כ הוי תרתי לריעותא. וא"כ איך מהני. ע"כ משני שאמרו הרי את מקובל עלינו כשנים. וניחא ליבא דשמואל דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ לא הוי רק כמו חדא לריעותא וע"ז הקשה דממ"נ אם טעה בדבר משנה אמאי דינו דין. ואם טעה בשיקול הדעת אמאי חייב לשלם כיון דקבלוהו עלייהו וע"ז משני ר' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כשלשה עד שתדיננו דין תורה:

ולפי"ז איפשר לומר כרבנן דא"י דבעינן דווקא שלשה. והוא קיבל עליו להיות כשלשה. וכ"ת דא"כ הוי תרתי לריעותא. ע"ז שני דכוונתו הי' כמו יחיד מומחה דהוי במקום שלשה. וכ"ת א"כ יפטור כמו מומחה. אך כיון שא"ל בפירוש ע"מ שתדיננו דין תורה. ע"כ לא הוי כיחיד מומחה לפטור. ולא קיבל עליו אלא להיות בעיקר הדין כמו יחיד מומחה. ולא שיפטור מלשלם. ומומחה שאני שא"צ לקבלתו. וע"כ פטור. משא"כ הדיוט שצריך לקבלתו. ע"כ משני ר' בא בשם ר' אבוה שקבל עליו להיות כשלשה ולא הוי כתרתי לריעותא. דכונתו להיות כיחיד מומחה אע"פ שאמר כשלשה וכמו שכתב הקצה"ח ומה שחייב הוא משום דא"ל ע"מ שתדיננו דין תורה:

וא"כ אם טעה לא קיבל עליו כלל ע"כ חייב לשלם. משא"כ מומחה שאין צריך לקבלתו. (ועיין בתוס' סנהדרין (ד' ה') בד"ה ואם כו'. ובמה שכתבו ולהאי פירושא דפריך לקמן (ד' ו') מר' אבהו מדן את הדין ה"מ לשנוי' דמיירי ביחיד מומחה לרבים. ובמה שכתב המהרש"א שם ודוק] ועוד דאם קיבלוהו כשלשה צריך לשלם כמו שאומר בירושלמי מפני שהגיס דעתו ודן ביחיד משא"כ מומחה דמותר ע"פ דין ע"כ פטור]:

עוד שם בירושלמי ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם ר' ירמיה שלשה חובה שנים רשות. אמר ר' זעיר קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה ג' שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר' יוחנן ור"ל תרוייהון אמרי אפי' שנים שדנו אין דיניהם דין.

ולכאורה הדימוי שמדמה שנים שאכלו לשנים שדנו דכמו דשנים שדנו דיניהם דין והוי צירוף וכמו שביארתי דלשיטת הירושלמי דווקא שנים שדנו וכן נמי לענין זימון הוי צירוף. וע"כ הוי שנים רשות.

והנה איפשר לומר עוד דהא דאמר ר' זעירא קומי ר' יוסי וא"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. ולכאורה מהו הראי' מהמשנה. דהא אמרינן שלשה חובה שנים רשות. א"כ אין ראי' מהמשנה דתנן שלשה שאכלו כאחת דזהו חובה אבל לענין רשות אפי' שנים. וע"כ איפשר לומר שהפי' הוא כמו דאמרינן בברכות (ד' מ' ת"ש שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא ומשני שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. וע"ז אמר ר' יוסי אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. פי' וכמו דתנן אינן רשאי' לחלק. ואם איתא דשנים רשות אמאי אין רשאין לחלק. ולפ"ז הי' איפשר לומר דע"כ אמר רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין: והוא דזה הקושי' מקשה נמי בסנהדרין (ד' ה') גופא אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף יתיב ר"נ וקאמר להא שמעתא איתיבי' רבא לר"נ אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי וע"כ אינם יכולים לגמור ע"פ שנים. וע"ז אומר רבנן דהתם דס"ל שנים שדנו דיניהם דין. וא"כ קשה מתניתין דשנים מזכין או מחייבין וא' אומר כו' יוסיפו הדיינין. ואם איתא ליהוי כשנים שדנו ומתרצין שאני התם דיתבי אדעתא דתלתא מעיקרא. וא"כ הכא גמי איפשר לתרץ דע"כ אינם רשאים לחלק משום בי אדעתא דחובה מעיקרא. אבל לרבנן דהכא דהיינו ר' יוחנן ור"ל ס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. והוא משום דהוי קשה להו מתניתין דאמאי יוסיפו הדיינין. ולא ניחא להו בתירוצא משום דמעיקרא אדעתא דתלתא יתבי. וע"כ סברי הכא נמי דשנים לא הוי רשות. דאל"כ אמאי אין רשאין לחלק. ולא ניחא להו ג"כ לומר שאני התם דקבעו להו בחובה מעיקרא. אבל יש לחלק דאין הענינים דומים דהתם לא ניחא להו להיות ב"ד חצוף והכא הוא משום דחובה עדיף טפי. וכמו שפירש"י דגדול המצווה ועושה כו']:

עוד שם רב הונא אמר ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ונתערבו מזמנים. רב חסדא אמר והוא שבאו מג' חבורות. על דעתי' דר' זירא וחבורתי' והם שאכלו ג' כאחת. (פי' דלדברי ר"ז דאמר אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת כו') ע"כ פליגי על האי דינא נמי דאם באו מג' חבורות שמצטרפים משום דאין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. ועל כן פליגי נמי אהא דאם באו משלשה חבורות שמצטרפין:

ועוד איפשר לומר דהא דאמר רב הונא ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים. רב חסדא אמר והוא שבאו משלש חבורות. איפשר לומר דקאי לתרץ על הא דאמר ר' זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. וביארתי דהטעם הוא כמו דאמרינן בברכות (ד' מ"ה) שלשה שאכלו כאחת אין רשאין לחלק שלשה אין שנים לא. וכמו שביארתי על הא דאמר רבנן דהתם כדעתון ע"ז אומר דמזה אין קושי' דאיפשר לומר דהא דאמר ג' שאכלו כא' אין רשאין לחלק. הוא כמו דאמר רב הונא ג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים. וכן אמרי' בברכות (ד' נ') מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן כו'. א"נ כי הא דר"ה דאמר רב הונא ג' שבאו מג' חבורות אין רשאין לחלק:

וא"כ כיון דקאי על זה. א"כ לא קשה דהא יכולים לחלק כיון דשנים רשות דאיפשר לומר דזהו דווקא אם אכלו כאחת. אבל הם שלא אכלו כאחת אלא שבאים מכח הזימון. והזימון הי' ע"י שלשה. דאיפשר דבשנים אף ע"פ דאמרינן שנים רשות אעפ"כ לא יועיל לענין זה אם באו מחבורות של שנים. וכמו דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות (פי' מחבורה של ג' בני אדם) וא"כ כיון שבאו מחבורה של ג' ע"כ אינם יכולים לחלק. וע"ז אומר על דעתי' דר' זירא וחבורתי' והם שאכלו ג' כאחת. דלא מהני מה שבאו מג' חבורות. דאל"ה לא היה ר' זירא אומר אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. וכמו שביארתי דאם איתא דשנים רשות היו יכולים לחלק. ואם איתא דזה קאי על הא דבאו מג' חבורות שאינן רשאין לחלק וגם הם אינם רשאים לחלק. א"כ לא מוכח ממתניתין דלא אמרינן דב' רשות. וא"כ כיון דאמר ר"ז על הא דשנים רשות דאין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת. א"כ בודאי אינו סובר להא דרב הונא שאמר ג' שאכלו זה בפני עצמו וזה בפ"ע ונתערבו מזמנים:

וע"ז אומר ר' יונה אומר על הדא דרב הונא הטביל ג' איזבות זה בפני עצמה וזה בפני עצמ' ונתטרבו מזה בהם ועל דעתי' דר"ז וחבורתי' והוא שהטביל אותן כאחת (פי' דהא ר"ז פליג נמי על הא דאמר רב הונא על הא דג' שאכלו זה בפ"ע וזה בפני עצמו ונתערבו) על דעתי' דרב חסדא והם שבאו מג' חבילות איפשר לומר דקאמר מג' חבילות של ג' דלא נאמר דהואיל ושירי' שנים כמו דאמרינן בסוכה (ד' י"ג) שתחילתו שלשה ושירי' שנים. וא"כ נמי אפילו אם יטול משנים דהיינו מן שירי אזוב דהוי אגודה. כיון דאמרינן דלענין צירוף של בהמ"ז הוא רק דוקא אם באו מג' חבורות מג' בני אדם. ואע"ג דרבנן דתמן ס"ל שנים רשות. אפילו הכי אינו מועיל רק אם אכלו כאחת. אבל אם באו מג' חבורות ולא אכלו כא' אין מזמנים וכן באזוב כיון שלא טבל אותם כאחת. ע"כ אמר ר"ח והם שבאו מג' חבילות (פי' של שלשה).

וע"ז אומר אין תימר אין למדין אזוב מברכה. ואנן חזינן רבנן קיימו בסוכה וילפי מטיט הנרוק ולכאורה למאי הביא ראי'. והא כל הירושלמי והבבלי מדמינן מילתא למילתא. ובכל התורה כולה דמויי מדמינן. א"כ אמאי הביא דווקא ראי' אין תימר למדין אזוב מברכה. ואנן חזינן רבנן קיימו בסוכה וילפי מטיט הנרוק:

אך לכאורה אין זה דמיון דבשלמא לענין זימון אם באו מג' חבורות של שלשה ב"א. כיון שיש עליהם חיוב של זימון ע"כ הוי צירוף. וע"כ כשבאו דווקא מג' חבורות דמשנים כיון דהוי רשות א"כ אין עליהם חיוב וע"כ כיון שנתחלקו בטל הצירוף. וא"כ איך מדמה הא דאזוב דאם באו מג' חבילות מצטרפין דהא איפשר לומר כיון דעל הגברא ליכא חיוב לטבול אי אמרינן טבילה בזמנה ליכא מצוה. וגם על האזוב ליכא חיוב. א"כ איפשר לומר כיון דנתחלקו ע"כ בטל הצירוף מהם. וע"ז אומר אין תימר אין למדין אזוב מברכה והא חזינן רבנן דקיימי בסוכה וילפי מטיט הנרוק כמו דתנינן תמן הרחיק הסכך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה. הא פחות מכאן כשרה מהו לישן תחתי'. התיב רבי יצחק בן אלישוב הרי טיט הנרוק משלים במקוה ואין מטבילין בה. אף הכא בסוכה אין ישנים תחתי'. הא יש לחלק דדווקא בטיט הנרוק משלים ומצטרף אע"פ שהטובל בה לא עלתה טבילה מחמת שזה אינה חובת הגוף. רק אם נטמא צריך לטהר עצמו. ע"כ יש לומר דבכה"ג אכשר רחמנא דאע"פ שאין טובלין אעפ"כ יצטרף לטבילה. אבל בסוכה שהיא חובת הגוף לישב בסוכה שיהא שיעור סוכה. וא"כ כיון דאין ישנים תחתי'. א"כ ליתא לשיעור סוכה. וא"כ כיון שהוא חובת הגוף א"כ ליכא שיעורא. וא"כ איך יוצא בה ידי מצוה. אלא ודאי דאין נ"מ בזה דכיון דבשניהם מצוה ע"כ ילפי מהדדי. והכי נמי לענין אזוב ילפינן מזימון אע"ג דזימון חל חובה על האדם משא"כ באזוב אעפ"כ למדין אזוב מברכה. ודוק:

שם בירושלמי ר' ירמיה בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך מחלפא שיטתי' דר' ירמי' תני שלש מאות נזירים עלו בימי שמעון בן שטח וכו' אמר לי' הבו לי' כסא דמברך נסב ומר נברך על המזון שאכל ינאי וחבירי'. א"ל עד כדון את בקשיותך. א"ל ומה נאמר על המזון שלא אכלנו. אמר הב לן דליכול. יהבו לי' ואכל ומר על המזון שאכלנו. אמר ר' יוחנן חולקים על ר' שמעון בן שטח ר' ירמי' אמר על הראשונה (פי' במה דאמר על המזון שלא אכלנו אבל במה שהוציא אח"כ ע"י אכילתו שאכל ירק אינם חולקים עליו ור' אבא אמר על השני' פי' אפי' במה שהוציא אח"כ ע"י אכילתו נמי חלוקים עליו חביריו מחלפא שיטתי' דר' ירמי' התם צריכא וכא פשיטא ליה. הן דצריכא ליה כרבנן וכא דפשיטא לי' כרשב"ג תני עלה היסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים דברי חכמים. ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנים עליו עד שיאכל כזית דגן. והתני שנים כת וא' ירק מזמנים. מתניתא כרשב"ג כו' ובהגהות הגר"א הגיה וכא דפשיטא לי' כרשב"ג והתני ב' פת וא' ירק מזמנים מתניתא כרשב"ג דתני רשב"ג עלה והיסב עמהם אפילו לא קיבל עמהם אלא בציר ולא אכל כזית דגן מזמנים. דברי חכמים ר' יעקב בר אחא בשםר"י לעולם אין מזמנים עליהם עד שיאכל כזית דגן:

והנה צריך לבאר הא דאמר הן דצריכא ליה כרבנן. וכא דפשיטא לי' כרשב"ג. דאמאי פשיטא לי' לרשב"ג יותר מאליבא דרבנן דהא כיון דמיבעי לי' לר' ירמי' גבי עשרה דאע"פ דאמרינן דשבעה פת וג' ירק מזמנים. אעפ"כ בעי אותו שאכל ירק מהו שיברך. וא"כ לרשב"ג נמי הא לא קאמר אלא דשנים פת וא' אכל ירק מזמנים אבל מ"מ איפשר לומר דאינו מוציא. וכמו דאמרינן בברכות (ד' מ"ח) מיתיבי רשב"ג אומר עלה והיסב עמהם אפילו לא אכל עמהם אלא בציר ולא אכל אלא בגרוגרת א' מצטרפין. ומשני אצטרופי מצטרפי. אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וא"כ אמאי פשיטא לי' בדרשב"ג. ואם החילוק דבשלשה כיון דמצטרף בודאי יכול להוציא נמי. דאל"ה ליכא זימון כלל. אבל בעשרה כיון דמ"מ איכא זימון של שלשה. ע"כ איפשר לומר דמצטרף לברך בשם. אבל להוציא לא. וא"כ מה אומר הן דצריכא לי' כרבנן וכא דפשיטא ליה כרשב"ג כיון דעיקר החילוק הוא בין שלשה ובין עשרה. וא"כ צ"ל דהא דאמר דצריכא לי' כרבנן היינו בעשרה דבזה אמרו רבנן דמצטרף וכא דפשיטא לי' כרשב"ג היינו במה דמיירי רשב"ג דהיינו בשלשה דכיון דסבירא ליה דמצטרף מוציא נמי:

ולכאורה היה איפשר לבאר ע"פ מאי דאמרין בירושלמי (ריש פרקין) ר' זעירא בשם ר' אבא ב"ר ירמי' שלשה חובה שנים רשות. א"ר זעירא קומי ר' יוסי א"ל אנו אין לנו אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. רבנן דהכא כדעתון רבנן דהתם כדעתון שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר' יוחנן ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין דיניהם דין. וא"כ לפי"ז איפשר לומר דהא דאמר בירושלמי לרשב"ג פשיטא לי' פי' דכיון דמצטרף יכול להוציא נמי דהטעם הוא דהא דאיפשר לחלק דמצטרף אבל להוציא אחרים לא. הוא משום דיכול להצטרף לזימון היינו משום דשנים רשות. וא"כ כיון דשנים יכולים לזמן בתורת רשות ע"כ מצטרף מי שאכל ירק להיות חובה. דהא אפי' אם לא נצטרף אותו שאכל ירק אעפ"כ יכולים לזמן בתורת רשות. אבל להוציא אחרים כיון דאיפשר לומר דאינו מצטרף בתורת חובה א"כ איך יכול להוציא אחרים. משא"כ בצירוף כיון דשנים הוי רשות. אבל אי אמרינן דשנים לא הוי רשות ע"כ אין חילוק בין להצטרף ובין להוציא דכיון שמצטרף להוסיף ברכה בודאי מוציא נמי. משא"כ בעשרה כיון דהוי זימון דמ"מ יש בזה זימון של שלשה ע"כ לענין לברך בשם יכול להצטרף בעשרה אף ע"פ שאינו מוציא וא"כ לרשב"ג דס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. כמו דאמרינן בסנהדרין (דף ה') איתיבי' רשב"ג אומר הדין בשלשה ופשרה בשנים. ויפה כח פשרה מכח דין ששנים שדנו בעלי דינין יכולים לחזור בהם כו' וכ"ת פליגי רבנן עלי' דרשב"ג והאמר ר' אבהו שנים שדנו לכ"ע אין דיניהם דין. גברא אגברא קא רמית כו' וכן בירושלמי (רפ"ק דסנהדרין) תני רשב"ג הדין בג' ופשרה בב'. יפה כח פשרה מכח דין דשנים שדנו יכולים לחזור בהם ושנים שפשרו אין יכולים לחזור בהם. וא"כ כיון דרשב"ג סובר דשנים שדנו אין ד"ד. וא"כ סובר נמי דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים וא"כ כיון דמצטרף לשלשה בודאי דיכול להוציא נמי כיון דסובר דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ אומר דלר' ירמי' פשיטא לי' לרשב"ג דכיון דמצטרף בודאי דיכול להוציא נמי. וע"כ סובר דהא דאמר ר' יוחן חולקים על ר"ש בן שטח היינו דווקא על הראשונה במה שרצה לברך ברוך שאכל ינאי וחביריו. אבל על השני' אע"פ שלא אכל רק ירק אעפ"כ אינם חולקים עליו חבירי' דהא לרשב"ג בודאי דיכול להוציא נמי כיון דס"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין. א"כ סובר נמי דשנים אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ סובר ר' ירמי' דיכול להוציא אחרים ג"כ. אבל ר' בא אמר על השני' והוא משום שסובר דאפי' רשב"ג נמי סובר דמצטרף. אבל להוציא אחרים לא:

ולפי מה שביארתי איפשר לומר דר' בא לטעמיה דהא דאמרינן דהא דשנים אם רצו לזמן מזמנים אינו תלוי בהא דשנים שדנו דיניהם דין. וכמו שביארתי בספרי שה"נ דאי איפשר לומר כן דהא כבר הוכיחו התוס' בסנהדרין (דף ה') בד"ה שנים שדנו כו' הא דנקט דשנים משום דאפילו שנים הוי ב"ד חצוף. אבל הוא הדין דחד נמי דינו דין מהא דפריך בסמוך (דף ו') ר' אבא לר' אבהו דן את הדין וזיכה את החייב כו' ור' אבא הוא ר' בא בירושלמי. וכמו דאמרינן רפ"ק דסנהדרין. שמואל אמר שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. ר"י ור"ל תרוייהון אמרי אפילו שנים שדנו אין ד"ד. תמן תנינן היה דן את הדין זיכה את החייב כו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ור' בא בשם ר' אבהו כשאמרו לי' הרי את מקובל עלינו כו' והוא כמו דאקשי בש"ס דילן ר' אבא לר' אבהו ומשני כשקבלוהו עלייהו וא"כ כיון דר' בא סובר דלמ"ד שנים שדנו דיניהם דין הוא הדין אפי' חד דהא מקשה דווקא לר' אבהו אבל לשמואל ניחא. וא"כ הא דאמרי' דשנים שדנו ד"ד הוא הדין אפי' חד. וא"כ איך איפשר לומר דהא דאמרינן דשנים רשות תלוי בהא דשנים שדנו. דהא התם אפי' חד נמי וא"כ כיון דלא תלוי בזה א"כ אפי' לרשב"ג שסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין. אפ"ה יכול לסבור דשנים רשות. וע"כ סובר ר' בא דהא דאמר ר' יוחנן חולקים עלי' חבירי' היינו אפי' כל השני' נמי. והוא משום דאע"ג שסובר דשנים שדנו אין דיניהם דין אעפ"כ יכול לסבור דשנים רשות. וא"כ אפי' רשב"ג נמי יוכל לסבור דאצטרופי מצטרף אבל להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן:

אבל באמת איפשר לומר דבלאו טעמא דשנים שרצו לזמן מזמנים איפשר נמי לחלק בין להצטרף בין להוציא. וכמו שסובר בש"ס דילן (ד' מ"ח) דמשני אליבי' דר' יוחנן דאצטרופי מצטרף. אבל להוציא את הרבי' ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. אע"ג דמסקינן לעיל בברכות (ד' מ"ה) תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנים. וע"כ סובר דחולקים על השני' דלא תלוי מידי בזה ואפי' רשב"ג דסובר דמצטרף אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. ע"כ אמר דחולקים על השני' דאפי' רשב"ג נמי מודה דאינו מוציא ודוק]:

אך עכ"ז הוא דוחק. ע"כ נראה לי כמו שהגיה בשנות אליהו. א"ר יוחנן חולקין על רשב"ג. ר' אבא אמר על הראשונה. ור' ירמי' אמר על השני' מחלפא שיטתי' התם צריכא לי' והכא פשיטא לי'. פי' דהתם מיבעי לי' מהו שיברך והכא אמר שחולקין על השני' ואמר שאינו מוציא אחרים. ומשני הן דפשיטא לי' כרבנן. והן דצריכא לי' כרשב"ג. פי' דהירושלמי מקשה דמ"ט מיבעי לר' ירמי' אותו שאכל ירק מהו שיברך. וא"כ מיבעי לי' דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא. וא"כ מ"ט פשיטא לי' לר' ירמי' דחולקין עליו חבירי' וסבר דחולקין עלי' כל חבירי' אפילו רשב"ג ג"כ. דאף ע"ג דרשב"ג סובר דעלה והיסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים. אעפ"כ היינו דווקא להצטרף אבל להוציא אחרים אינו יכול להוציא עד שיאכל כזית דגן., וא"כ מ"ט מיבעי לי' לר' ירמי' דאע"ג דשבעה פת וג' אכלו ירק מזמנים אם יכול להוציא:

וע"ז משני הא דפשיטא לי' כרבנן והא דצריכא לי' כרשב"ג דהא דמיבעי לעיל דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא היינו אליבא דרשב"ג דס"ל דאפי' אכל ירק נמי מצטרף. וע"כ מיבעי לי' אם יכול להוציא והא דפשיטא לי' דחולקים עלי' חבירי' היינו אליבא דרבנן. דכיון דרבנן ס"ל דאם אכל עלה של ירק אינו מצטרף מכש"כ שאינו יכול להוציא. וא"כ הא דאמר חולקין עלי' חבירי' על השני' היינו רבנן דהלכה כוותי' דרבים נינהו דמשמע שאכל בלא נ"י דהיינו עלה של ירק וע"כ חולקים עליו חבירי' דהיינו רבנן. דכיון דס"ל דלא מצטרף. א"כ בודאי אינו מוציא אבל הא דמיבעי לי' היינו לרשב"ג דס"ל דמצטרף. ע"כ מיבעי לי' אם יש חילוק בין להצטרף ובין להוציא. דאע"ג דמצטרף אעפ"כ אינו יכול להוציא:

ואלולי מסתפינא היה נראה לי להגיה הא דאיתא בירושלמי מחלפא שיטתי' דר' ירמיה התם צריכא לי' וכא פשיטא לי'. הן דצריכא לי' כרבנן וכא דפשיטא לי' כרשב"ג (ונ"ל להגיה כר"ג) (ומחמת שאח"כ אמר כרשב"ג נשתבש כאן ג"כ כרשב"ג ובאמת צ"ל כר"ג) והוא כר"ג דתנן במתניתין בברכות (ד' מ"ד) אכל ענבים ותאנים מברך עליהם שלש ברכות דברי ר"ג. וכן אמרינן בירושלמי (ס"פ כיצד מברכין) אתי דר"ש חסידא כרבי ושניהם כר"ג דתני' זה הכלל שהי' ר' יהודא אומר משום ר"ג כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן מין דגן ולא אפאו פת. ר"ג אומר מברך לאחריו שלש ברכות. וחכ"א ברכה א' מעין ג' כו'. וע"ז מביא דתני עלה (כצ"ל) עלה והיסב ואכל עמהן אע"פ שלא אכל כזית דגן מזמנים. והיינו כר"ג [ולא כרשב"ג שמביא אח"כ דהוא אמר אפי' אכל ירק מצטרף לענין צירוף. וא"כ איפשר לומר כמו דאמרינן בש"ס דילן ברכות (ד' מ"ח) אצטרופי מצטרף. אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן]. ע"כ אמר מה דפשיטא לי' כר"ג שכיון שהוא אמר דמברך על ז' המינים ג' ברכות. וע"כ ודאי מזמנים. וע"כ איפשר לומר שנתנו לר' שמעון בן שטח מיני תאנים וענבים. וע"כ הוציא אותם בברכת המזון דכל ההוכחה הוא דלא אכל דבר שחייב עליו בבהמ"ז הוא מדלא נטל ידיו כמו שפירש המפרשמהרא"פ א"כ איפשר לומר דאכל תאנים וענבים וע"כ אמר נברך על המזון שאכלנו. דאם נאמר דאכל עלה של ירק וכרשב"ג. א"כ איך אמר נברך על המזון. אלא ודאי דאתי כר"ג. וכיון שמברך עליהם שלש ברכות ומברכין על הארץ ועל המזון. א"כ לר"ג ודאי הוה מזון (ולקמן יתבאר בזה) וע"כ אומר מה דפשיטא לי' שאמר דחולקין רק על הראשונה אבל על השני' מודו. הוא ר"ג דסובר דמברכין עליהם שלש ברכות. וע"כ כיון שמברך עליהם ברכת המזון ע"כ ודאי מוציא נמי. והא דמיבעי לר' ירמיה דאע"פ שאכל ירק מצטרף אם יכול להוציא היינו לרבנן דס"ל שאינו מברך ג' ברכות. והי' יכול לומר דאפי' לר"ג מסתפקא לי' בעלה של ירק. אך כיון דבאמת הלכה כרבנן. וע"ז אומר כרבנן. והא דפשיטא לי' היינו כר"ג. וא"כ איפשר דאכל תאנים וענבים וע"כ יכול להוציא. וע"כ לא רצה לומר דחולקין עליו חביריו משום דיכול לומר דס"ל כשיטת ר"ג. [וגם לרבנן בעלה של ירק נמי מספקא להו]. וע"כ אמר דחולקין עליו חביריו על הראשונה:

וע"ז אומר דברי חכמים (פי' חכמים דפליגי על ר"ג) ר' יעקב ב"ר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנים עד שיאכל כזית דגן. פי' שצריך לברך ע"ז ברכת המזון. וע"כ מזמנים עליהם. וע"ז אומר והתני שנים פת וא' ירק מזמנים וכמאן אתי דהא רבנן סברי דאין מזמנים עד שיאכל כזית דגן. ור"ג נמי לא פליג אלא בשבעת המינים. ע"ז אומר מתניתא כרשב"ג דהא לרשב"ג לא מצינו רק דמצטרף אבל לא להוציא. ובהא מיבעי לי' לר' ירמי'. וע"ז אומר מה דפשיטא לי' כר"ג. והוא אכל בלא נ"י תאנים וענבים. וע"כ בירך והוציא אותם. ודוק:

והנה יש לדקדק דבירושלמי אמר דבירך על המזון שאכלנו וא"כ לכאורה קשה דהא מזון לא מיקרי אלא מין דגן. וכמו דאמרינן בעירובין (דף ל') מלח ומים הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי איקרי מזון. לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד כו' אמר רב הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח הוא דלא זייני הא כל מילי זייני והאמר רבב"ח כו' הוינא אזילנא בתרי' דר' יוחנן למיכל פירות גינוסר כו' והוה אכל להו לכולהון ואמר כו' דלא טעים זיונא אימא מזונא. וא"כ קשי' דאיך אמר נברך על המזון שאכלנו:

אך באמת לא קשה מידי דהירושלמי לשיטתי' דכל מילי איקרי מזון. וכמו דאמרינן בירושלמי דעירובין (פ"ג ה"א) א"ר חייא בר בא ר"י אכל חלוטין ואמר לא טעמתי מידי בההוא יומא. ותנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח פתר לה כר' יאשי' דאמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה פי' אבל ר' יוחנן אמר התם דבנדרים הלכו אחר לשון בני אדם ומניין שכל הדברים קרויין מזון ר' אחא כו' ר' עולא ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון. מה ת"ל מזון אלא שכל הדברים קרויין מזון. וא"כ כיון שכל הדברים קרויין מזון. ע"כ אע"פ שלא אכל שמעון בן שטח מין דגן אפ"ה אמר על המזון שאכלנו. משא"כ לשיטת הש"ס דילן דלא מחלק וס"ל דאפי' בלשון תורה לא הוי מזון רק מה' המינים כמו שמוכח בעירובין (שם) ע"כ אמרינן בברכות (שם) היכי אברך ברוך שאכל ינאי וחבירי' משלו כו' ולא קאמר על המזון. דלשיטת הש"ס דילן כיון שהיה יין אע"פ דאמרינן בברכות (דף ל"ה) דסעיד אעפ"כ לא נקרא מזון. ובירושלמי (פרק כיצד מברכין) עד כדון בתחילה בסוף ר' יונה בשם ר"ש חסידא אמר בורא מיני מעדנים לעדן בהם נפש כל חי בא"י על הארץ ועל מעדנות ר' אבא בר יעקב בשם ר' יצחק רובא רבי כשהי' אוכל בשר וביצה הי' אומר אשר ברא בהם להחיות נפש כל חי בא"י חי העולמים עד כדון בסוף כו' אתי' דר"ש חסידא כרבי ושניהם כר"ג דתני' זה הכלל שהי' ר' יהודא אומר משום ר"ג כל שהוא ממין שבעה ואינו מין דגן מין דגן ולא אפאו פת ר"ג אומר מברך לאחריו שלש ברכות וחכ"א ברכה אחת. וכל שאינו ממין שבעה ואינו מין דגן ר"ג אומר מברך לפניו ולאחריו וחכ"א מברך לפניו ולא לאחריו:

וא"כ מוכח מהירושלמי דלחכמים של ר"ג לא הי' מברכין כלל על דבר שאינו מין שבעה לבסוף. אבל ר"ג סובר דטעון ברכה לבסוף אפי' בדברים שאינן ממין ז' והא דאמרינן ר' אבא ב"ר יעקב בשם ר' יצחק רובא רבי כשהי' אוכל בשר וביצה הי' אומר אשר ברא בהם להחיות בהם נפש כל חי סובר כר"ג וכן ר"ש חסידא. וכן הא דאמרינן בש"ס דילן (ד' מ"ד) א"ר יצחק בר אבדימי בשם רבינא על הביעה ועל מיני קופרא בתחילה מברך שהכל ולבסוף בורא מיני נפשות רבות. אבל ירקא לא. ור' יצחק אמר אפילו ירקא הוא לשיטת הירושלמי דסברי כר"ג דטעון ברכה לאחריו. אבל לרבנן אין טעון ברכה לאחריו כלל:

וע"כ אומר דהא דאמר ר' ירמי' דחולקין על הראשונה אבל על השני' אין חולקין עליו חבירי' הוא לר"ג. וע"כ כיון דלר"ג טעון ברכה לאחריו וע"כ הוי מחוייב בדבר לברך ברכה אחרונה ולשיטת הירושלמי (פ"ג דעירובין) דכל מילי איקרי מזון נפטר בברכת המזון וכמו דאמרינן בברכות (דף י"ב) לא צריכא כגון דאכל תמרי וקסבר נהמא אכל ופתח בדנהמא וסיים בתמרי נמי יצא דאפי' סיים בדנהמא נמי יצא. מ"ט דתמרי נמי מיזן זייני. וא"כ לשיטת הירושלמי דמן התורה כל מילי איקרי מזון. א"כ אם בירך ברכת המזון יצא על בל הדברים. וא"כ איפשר לומר דהוי מחוייב בדבר. וכמו שהבאתי לעיל (בפ"ב דברכות) הירושלמי בן כרך מהו שיוציא את בן עיר ידי חובתו. ייבא מההוא דאמר ר' חלבו כו' הכל יוצאים בי"ד שהיא זמן קריאתה. וע"כ כיון דבדיעבד יוצא הוי מחוייב בדרבנן. וע"כ יכול להוציא אחרים נמי ואע"פ שאינו מחוייב רק דמחוייב מדרבנן מחוייב קרינא בי'. וא"כ לפי"ז איפשר לומר שר"ש בן שטח אכל ירק כמשמעות הירושלמי אעפ"כ יכול להוציאם ור"ג דסובר דצריך לברך לאחריו אפילו על דבר שאינו מז' המינים:

וע"כ אמר ר' ירמי' על הראשונה דהיינו שאין חולקין עליו רק על הראשונה. במה שאמר על המזון שאכל ינאי וחביריו אבל בשני' מה שבירך והוציא אחרים אינם חולקים עליו. ואף דמיבעי לי' אותו שאכל ירק אם יכול להוציא. וכמו דמקשה התם צריכא לי' וכא פשיטא ליה. וע"ז משני לי' הן דצריכא לי' כרבנן וכא דפשיטא לי' כר"ג (כצ"ל) פי' הא דצריכא לי' כרבנן דלרבנן כיון שאין טעון ברכה אחרונה כלל. ע"כ לא הוי מחוייב בדבר אפי' מדרבנן ואינו יכול להוציא אחרים. וכא דפשיטא לי' כר"ג. פי' דלר"ג כיון דטעון ברכה אחרונה אפי' בדבר שאינו מז' המינים ואפי' על ירקא ג"כ. ע"כ כיון שטעון ברכה לאחריו ויוצא בברכת המזון להירושלמי דס"ל דמדאורייתא הוי כל מילי מזון ע"כ הוי מחוייב בדבר ויכול להוציא אחרים כיון דבדיעבד יצא. וא"כ לא קשי' על ר' ירמיה

ור' אבא סובר דחולקים על השני' ג"כ דס"ל דאפי' לר"ג אינו מוציא אחרים משום דמ"מ אינו מחוייב רק מדרבנן וע"כ אינו מועיל להוציא את מי שמחוייב מדאורייתא כמו שכתבו התוס'. אבל ר' ירמי' סובר דיכול להוציא אע"פ שאינו מחוייב רק מדרבנן לר"ג. וע"ז אומר דברי רבנן. ר' יעקב ב"ר אחא בשם ר' יוחנן לעולם אין מזמנים עליו עד שיאכל כזית דגן. וע"ז פריך והא תני שנים פת ואחד ירק מזמנים, מתניתא כרשב"ג. ואליבא דרשב"ג מצטרף. אבל אינו יכול להוציא אחרים רק לר"ג. [ולפי"ז איפשר לומר דשמעון בן שטח אכל מפירות שאינם מז' המינים. כמו שביארתי ולא כמו שביארתי תחילה דר"ג שסובר דעל ז' המינים טעון ברכת המזון דבזה לית הלכתא כר"ג וא"כ אמאי לא קאמר ר' ירמי' דחולקין על השני' ג"כ. אבל לפי מה שביארתי דר"ג היינו שסובר דצריך לברך ברכה אחרונה על הכל בזה רבי ור"ש חסידא נמי סוברים כר"ג. וכן פסק הש"ס דילן בברכות (ד' מ"ד)]. ודוק: והנה מזה מוכח דהירושלמי לא סובר כשיטת הש"ס דילן דלשיטת הש"ס דילן אמרינן בברכות (ד' ל"ז) הכי ר' יהודא אומר משמו כל שהוא משבעת המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת. ר"ג אומר שלש ברכות. וחכ"א ברכה אחת. כל שאינו משבעת המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן ר"ג אומר ברכה אחת מעין ג'. וחכ"א ולא כלום. והפי' הוא שאינו מברך ברכה א' מעין שלש. וכמו שפירש"י לעיל ולא כלום כלומר אינו טעון מברכת פירות ארץ ישראל ולא כלום. אלא בורא נפשות רבות כו' ולשיטת הירושלמי לא מיירי באורז ודוחן אלא בכל מילי. ור"ג סובר שצריך לברך אחריו בורא נפשות רבות. כמו שאומר דרבי כשהוא אוכל בשר וביצה הי' מברך בנ"ר משום דרבי סובר כר"ג. ולרבנן אינו מברך כלום.

ולפ"ז אפ"ל דהירושלמי והבבלי לשיטתייהו אזלי דבש"ס דילן אמרינן בברכות (ד' מ"ח) יהבי לי' כסא לברוכי אמר היכי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתי' לההוא כסא יהבו לי' כסא אחרינא ובריך כו' ובירושלמי אמרי' יהבו לי' ואכל ומר על המזון שאכלנו והוא כמו שכתב הטור או"ח סי' (קצ"ז) כתב אחי ה"ר יחיאל שאלתי לא"א הרא"ש אם המצטרף נפטר בברכה אחרונה בבה"מ של אלו והשיבני דלא וכתב הב"י והטעם נ"ל שהוא מדאסיקנא דברים הבאים לאחר הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם בין לאחריהם דהמוציא ובה"מ אין פוטרים אלא מה שאכל בתוך עיקר הסעודה אבל דשמעון בן שטח קשה לי ושמא שמעון בן שטח אף בזו לגרמי' הוא דעבד דס"ל דג' פוטר מעין ג' א"נ שאני יין דמיזן זיין וכענין שאמרו גבי תמרי בספ"ק (ד' י"ב) דאפי' אמר הזן את הכל נמי יצא דתמרי נמי מיזן זייני עכ"ל. א"כ לפ"ז י"ל דע"כ סובר הש"ס דילן דע"כ נצטרף ולא בירך ברכה אחרונה היינו דווקא משום דשתה הכוס ע"כ יצא ידי ברכה אחרונה משום דיין נמי מיזן זיין אבל הירושלמי לשיטתי' דס"ל דכל מילי איקרי מזון ע"כ אמר דיהבו לי' ואכל דהיינו עלה של ירק דכל מילי איקרי מזון: ולפי מה שביארתי איפשר לפרש באופן אחר הא שאמר ר' ירמיה דהא דאמר ר' יוחנן חולקים עליו על ר"ש בן שטח דחייב על הראשונה ופירש המפר דעל הראשונה היינו על מה שאמר נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו. וקשה דהא הפי' הוא בש"ס דילן בתמיה כמו שפי' רש"י בברכות (ד' מ"ח) דהיינו שאמר דאיך יברך על המזון שאכל ינאי וחביריו:

ע"כ נ"ל דעל הראשונה היינו על הברכה הראשונה שאמר נברך על המזון שאכלנו דכיון דאכל עלה של ירק א"כ לא איקרי מזון ואיפשר דס"ל כשיטת הש"ס דילן בעירובין (ד' ל') דר' יוחנן לא ס"ל דכל מילי איקרי מזון וע"כ אמר על הראשונה היינו במה שאמר על המזון שאכלנו ועוד אפ"ל דאפי' לשיטת הירושלמי כיון דס"ל דר' יוחנן סובר דבלשון בני אדם לאו כל מילי איקרי מזון א"כ איך אמר על המזון שאכלנו ואף דבבהמ"ז צריך למיזל בתר לשון תורה אעפ"כ כיון דהא דאמר על המזון שאכלנו אינו מעיקר הברכה דהא בשלשה אמרי' בברכות (ד' נ') דה"ז בור רק בעשרה דמוכחא מילתא וא"כ כיון דבלשון בני אדם לא מיקרי מזון א"כ איך אמר על המזון שאכלנו אבל על השניה דהיינו במה שבירך בהמ"ז יפה עשה שהוציא אותם ואינם חולקים עליו חביריו או איפשר דס"ל דנפטר ג"כ מברכה אחרונה וכמו שכתב הרא"ש בברכות (ד' מ"ב) ועוד כל מילי דזייני לבד ממים שייכא בהו ברכת הזן. ונהי דמזון לא שייך בהו מ"מ ברכת הזן וברכת הארץ וברכת ירושלים שייך בהו. וע"כ יפה עשה שהוציא ולא בירך ברכה אחרונה. ור' בא אומר על השני' דהיינו, שאינו יכול להוציא. ועוד אפילו יכול להוציא אעפ"כ לא נפטר מברכה אחרונה וכמו שכתב הרא"ש והרשב"א דלא עדיף מדברים הבאים לאחר הסעודה שאין הפת פוטרתן. וע"ז מקשה הירושלמי מחלפא שיטתי' דר' ירמי' התם צריכא לי' וכא פשיטא לי' דהא אמר דר' יוחנן אמר דחולקים עליו על הראשונה. אבל במה שהוציא אותם שפיר עביד. וע"ז אמר הן דצריכא ליה כרבנן וכא דפשיטא ליה כרשב"ג וע"כ אמר דחולקין רק על הראשונה וכמו שביארתי לעיל. ודוק.