הכל חייבים בראי' חוץ מחש"ו וטומטום כו' נשים ועבדים כו' ובגמ' מתניתין בראית קרבן אבל בראית פנים אפי' קטן חייב מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף ואין קטן גדול מטף כו' והנה הק"ע כתב כתבו תוספות בריש מכילתין בד"ה הכל כו' ועוד אמרינן בירושלמי בד"א בראית קרבן אבל בראית פנים בעזרה הכל חייבין כמו בהקהל האנשים והנשים והטף וכו' ומיהו שיטת הירושלמי לא יתכן כו' ועוד היכי מחייבין נשים בראית פנים מהקהל הא ולא יראו מוקמי' לראית פנים בעזרה וממעטין נשים מזכורך כו' ועוד בגמר' דקאמר שפטורה מראי' וחייבת בשמחה לפי שיטת הירושלמי הוי מצי למימר שחייבת בראי' בעזרה אלא ודאי כולה שמעתין מוכח דפטורי בכל הראיות ע"כ. ותימא לפי הגירסא שלפנינו לא קשה כלל מנשים. דאף הירושלמי מודה דנשים פטורות מכל הראיות וקרא בראית פנים בעזרה איירי אלא דהכי קאמר דמתני' ע"כ בראית קרבן איירי דהא קטן חייב בראית פנים בעזרה כדילפינן מגזירה שוה דהקהל דהא ליכא קרא דממעט אותו וראי' לזה דקאמר לקמן בשמעתין אמרינן דנשים חייבות בשמחה ואינן חייבות בראי' אך קשה דאמר לקמן בשמעתין כל זכורך לרבות הקטן ומסיק דגזירת הכתוב הוא ומשמע דמדאורייתא הוא ולמה לי קרא תיפוק לי' מגזירה שוה דהקהל ויש לומר דשמעתתא דלקמן סובר דטפלים גריעי מנשים וכיון דממעטין מזכורך נשים ה"א למעט מק"ו קטני' לכך אצטרי' קרא לרבות קטני' וכאן סובר דטפלים עדיפי מנשים שבאים לכלל חיוב כו' ע"ש:

ולי נראה כמו שכתב הק"ע דהירושלמי לא קאי אלא אקטנים אבל נשים פטורים אפי' מראית פנים ג"כ. והא שהקשה מהא דאמרינן לקמן בירושלמי קטן ר' ירמי' ור' אייבו בר נגרי הוון יתיבין אמרין תנינן איזהו קטן כל שאינו יכול לרכוב על כתיפו של אביו וקטן שומע וקטן מדבר חזרון ואמרון כל זכורך לרבות את הקטן ויימר כל זכורך לרבות החרש למען ישמעון ולמען ילמדון פרט לחרש ואמאי לא קאמר דילפינן מהקהל לא קשי' דזה אתי לרבות קטנים לראית קרבן וע"ז פליגי ב"ש וב"ה דב"ה סברי כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית שנאמר שלש רגלים וע"ז אתי קרא לרבות דלא ילפינן מהקהל רק לראית פנים בעזרה אבל לא לקרבן ראי':

והא דקאמר בירושלמי מתניתין בראית קרבן אבל בראית פנים אפי' קטן חייב זה לא קאי רק אקטנים אבל נשים ממעטינן מדכתיב כל זכורך וכן בחרש ושוטה פטורים נמי מראי' ג"כ דהא בהקהל למי פטורין כמו דכתיב למען ישמעון ולמען ילמדון וכן שוטה אמרינן לקמן א"ר לעזר אתה הראת לדעת אלא שהחילוק הוא רק בקטנים וכן נשים פטורין ממצות ראי' ג"כ:

[והנה יש להביא ראיה דהירושלמי נמי סובר דנשים פטורות אף מן הראיה נמי מהא דאיתא בירושלמי (פ"י דעירובין ה"א) נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם החייב בתורה חייב בתפילין נשים שאינם חייבות בתורה אין חייבות בתפילין התיבין הרי מיכל בת שאול היתה לובשת תפילין אשת יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידן חכמים ר' יונה בשם ר' אבהו אשתו של יונה הושבה מיכל בת שאול מיחו בה חכמים וא"כ מוכח מהירושלמי שסובר דנשים פטורות והתוס' בעירובין (ד' צ"ו) כתבו בפסיקתא דר' חזקיה בשם ר' אבהו אמרו אשתו של יונה הושבה ולא הביאי שהוא ירושלמי ואיפשר דהכוונה דהיתה עולה לרגל להביא קרבן ראיה ועיי"ש בתוס' ד"ה מיכל כו' ועלי' לרגל משו' דמביאה חולין לעזרה או משום ראית פנים בעזרה שלא לצורך. אך עכ"ז משמע שהי' עולה לרגל על הראי' לחוד וא"כ משמע מהירושלמי שפטורה מן הראי' נמי]:

והנה מהא דאמרי' בחגיג' (ד' ו') רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוי א"ל אבוה (כן גריס הרז"ה (בפ"ק דר"ה) דא"ל אבוה שהוא רשב"ג אביו של רבי) וליטעמיך תקשי לך חנה גופה מי לא מיחייבה בשמחה. אלא חנה מפנקותא יתירתא חזי' בי' בשמואל וחשא ביה בשמואל לחולשא דאורחא וכתב הט"א דיש לדקדק מזה דנשים פטורות מן הראי' נמי דלא כהא דירושלמי מדקאמר חנה גופה מי לא מיחייבה בשמחה ולא קאמר נמי בראי' אך לפי מה שביארתי שהירושלמי סובר דנשים פטורות מן הראי' לא קשה מזה הברייתא על הירושלמי

[אך אעפ"כ קשה כמו שהקשה הט"א מהך ברייתא על הירושלמי דמאי פריך משמואל אליבא דב"ש משמע דלב"ה ניחא הא לשיטת הירושלמי וכל הפלוגתא דב"ש וב"ה הוא רק לראית קרבן אבל בראית פנים בעזרה אפי' הטף חייב וא"כ קשה אפי' לב"ה דאמאי לא הביאוהו משום ראית פנים בעזרה וכתב הט"א דלא שמיע להירושלמי הך ברייתא שמביא בגמ' שלנו וכ' דבזה מצינו בכמה מקומות דלא שמיע להו מהבריי' שמביא בגמ' שלנו ואפשר לומר דהירו' פליג בזה על הבריית' והבריי' סוברת כשיטת הש"ס דילן:

והנה הט"א הקשה כיון דלשיטת הש"ס דילן הא דפליגי ב"ש וב"ה הוא רק משום מצות חינוך ולא מדאורייתא וכמו דאמרינן בחגיגה (ד' ד') כאן בקטן שהגיע לחינוך כאן בקטן שלא הגיע לחינוך ופריך קטן שהגיע לחינוך דרבנן אין ה"נ נקרא אסמכתא בעלמא וא"כ מאי פריך משמואל דילמא אכתי לא גזרו רבנן על חינוך של קטן וכתב הט"א שצריך לומר דקים ליה לרבי שכבר גזרו על חינוך קטן וזהו דוחק לתרץ דקים ליה לרבי שכבר גזרו על מצות חינוך של קטן ע"כ נראה לי שהוא כמו דאיתא בסוף נזיר (ד' ט"ו) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי וא"כ כיון ששמואל היה נזיר ע"י מה שאמרה חנה ומורה לא יעלה על ראשו וכבר הבאתי בספרי שפת הנחל (דרוש ד') מה שכתב הרד"ק דאיך חל נזירות על שמואל הרי אמרו האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה כו' ואם כי אלקנה הסכים לה אמאי לא הביא זאת הכתוב עיי"ש שהארכתי בזה:

וא"כ תלוי בפלוגתא דאיתא בנזיר (ד' כ"ח) דר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר וריב"ח אמר ר"ל כדי לחנכו במצות כו' ואיתא התם לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מאי לאו תנאי היא דרבי סבר הלכה היא בנזיר ואע"ג דהגיע לעונת נדרים מדיר ואזיל עד שיביא שתי שערות דברי רבי ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגיע לעונת נדרים מדיר ואזיל עד שיביא שתי שערות כו' ואיבעית אימא דכ"ע לחנכו במצות ומופלא הסמוך לאיש דרבנן כו' וא"כ איפשר דרבי נמי סובר שהוא כדי לחנכו במצות וע"כ איתא בברייתא השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה כו' והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה כו' וא"כ אמאי לא הביאוהו לשמואל להביא עולת ראיה ובאותה שעה ודאי גזרו על חינוך האב. דהא שמואל היה נזיר ואם זה הוא כדי לחנכו במצות א"כ כבר גזרו על חינוך. וא"כ אמאי לא הביאוהו לשמואל משום ראית פנים בקרבן:

וא"כ לפי מה שביארתי דהברייתא אפי' לשיטת הירושלמי נמי ניחא ע"כ איפשר לומר דהירושלמי אזיל לשיטתו שסובר דהא דפליגי ב"ש וב"ה הוא מדאורייתא מדכתיב כל זכורך לא כשיטת הש"ס דילן שהוא רק מדרבנן משום דא"כ מאי מקשה רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אבין הוי דילמא לא גזרו על חינוך שהוא דרבנן וכ"ת א"כ איך הדירו לשמואל שיהיה נזיר משום מצות חינוך זה אינו דהא איתא בירושלמי [פ"ד דנזיר ה"ו) ר' יוחנן בשם ר' מאיר בד' דברים מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה וזה א' מהם ב"ש אומרים אין האיש מדיר את בנו בנזיר וב"ה אומרים מדיר את בנו בנזיר וא"כ לב"ש שסוברים דאין אדם מדיר את בנו בנזיר א"כ לא ס"ל דנזיר היה שמואל וא"כ איך אמר השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה כי אמרה עד יגמל הנער והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה דילמא לא גזרו אז רבנן על מצות חינוך וכ"ת הא שמואל היה נזיר וא"כ אם הטעם משום דאב חייב לחנך את בנו וא"כ גזרו מצות חינוך והא לשיטת הירוש' ב"ש סוברים דאין אב מדיר את בנו בנזיר וא"כ לא היה שמואל נזיר וא"כ מאי אמר השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש. אלא ודאי דפליגי ב"ש וב"ה מדאורייתא מאימתי הקטן חייב בקרבן וע"כ כיון דמדאורייתא הוי שפיר אמר רבי תחת ב"ה לדברי בית שמאי והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה]

שם בירושלמי הכל מודים בטומטום שנקרע ונמצא זכר ביו"ט הראשון שהוא חייב מה פליגין בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בא' חייב בשני את שאינו חייב בא' חייב בשני אר"י (כצ"ל) כל ז' תשלומין לראשון א"ר אילא מפסח השני למד ר' יוחנן כמה דר"י אמר תמן פסח שני תשלומין לראשון כן הוא אמר הכא כל שבעה תשלומין לראשון ר' הושעי' אמר כל ז' חובה מה נפיק מביניהון גר שנתגייר בשאר הימים על דעתי' דחזקי' ור' יוחנן (כצ"ל) פטור על דעתי' דר' הושעי' חייב אף בטמא כן נטמא בשאר הימים על דעתי' דחזקי' פטור ע"ד דר"י ור' הושעי' חייב:

והנה במ"א כתבתי שלכאורה הפי' הוא נטמא בשאר הימים פי' אם נטמא ביום הראשון אם חייב בשאר הימים והא צ"ל הגירסא על דעתי' דחזקי' ור' יוחנן חייב על דעתי' דר' הושעי' פטור אך א"כ כופל בחנם דהאכבר אמר הנ"מ אם הי' פטור בראשון אם חייב ביום שני ועוד דהא אמר מפסח שני למד ר' יוחנן אלמא דטומאה יש לה תשלומין בפסח שני וכמו דאיתא בחגיגה (ד' ט') אמר ר' ירמי' שאני טומאה דיש לה תשלומין בפסח שני. מתקיף לה ר"פ הניחא למ"ד פסח שני תשלומין לראשון אלא למ"ד פסח שני רגל בפני עצמו מאי איכא למימר. וא"כ כיון דהירושלמי סובר דמפסח שני למד ר' יוחנן וא"כ כיון דטומאה יש לה תשלומין בפסח שני (דלא אמרינן רגל בפני עצמו הוא) א"כ הכא נמי יש תשלומין:

ע"כ נראה לי דצריך לגרוס נטמא בשאר הימים על דעתי' דחזקי' ור' יוחנן חייב על דעתי' דר' הושעי' פטור (פי' דאי אמרינן דהוי תשלומין דראשון ע"כ אפי' נטמא בשאר הימים נמי חייב אע"ג דכל שאינו ראוי לביאה אינה בהבאה אעפ"כ כיון דביום ראשון הי' טהור וא"כ הי' חייב ע"כ חייב נמי בשאר הימים אף על פי שנטמא. אבל לר' הושעי' דאמר כל שבעה חובה ע"כ פטור. והוא כמו שכתבו התוספות בחגיגה (ד' ט') בד"ה כיון דלא חזי בראשון תו לא חזי בשני וכתבו התוספות וצ"ע אם הי' פשוט בראשון וחיגר בשני מי אמרינן כיון דחיובא רמי' עלי' בראשון הו לא פקע מיני' אע"ג דהשתא לא חזי או דילמא כיון דתשלומין זה לזה לר' אושעי' לא מיחייב וכתבו ומיהו כיון דהשתא לאו בר חיובא הוא לא מצי מייתי לי' הואיל ואינו בביאה לא הוי בהבאה וא"כ משמע מהתוספות דלמ"ד דכולן תשלומין דראשון חייב בראי':

וע"ז אומר בירושלמי נטמא בשאר הימים על דעתי' דחזקי' ור' יוחנן (כצ"ל) על דעתי' דר' הושעי' פטור (פי' דלר' יוחנן דאמר דכולן תשלומין דראשון ע"כ אפי' נטמא בשאר הימים חייב אעפ"י שאינו בהבאה על דעתי' דר' הושעי' פטור שהוא סובר דכל ז' ימים חובה וע"כ כיון דלא הוי תשלומין דראשון ע"כ פטור:

ובזה ביארתי בספרי נחלת יהושע הא דאיתא בירושלמי לקמן הפריש עולת ראי' ומת היורשין חייבין להביאה כו' א"ר בא מחלוקת שמואל ור' יוחנן דתנינן התם האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה שמואל אמר במפורשת ור' יוחנן אמר אפי' אינה מפורש והנה הרמב"ם כתב (בה' חגיגה פ"א ה"ו) המפריש עולת ראי' ומת היורשין חייבין להביאה וקשה דהא הרמב"ם פסק בספ"א מה' מחוסרי כפרה דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו היורשין עולתה אעפ"י שלא הפרישתה מחיים כבר נשתעבדו הנכסים לקרבן והשיעבוד דין תורה הוא וא"כ אמאי פסק הרמב"ם בחגיגה דווקא בהפריש:

והנה בספרי עמק יהושע ובספרי נחלת יהושע (סי' ה') הארכתי בזה הרבה עי"ש. וכעת ביארתי בכמה מקומות דלשיטת הירושלמי אי אמרינן דהוי תשלומין דראשון ע"כ אעפ"י שנעשה בר פטור אח"כ נמי חייב דיהבינן לתשלומין כל הדין של עיקר החיוב וכמו שהוא עתה ג"כ בר חיובא: וע"כ לשיטת הירושלמי אם הי' פשוט ביום ראשון אעפ"י שנעשה חיגר אח"כ אעפ"כ חייב וכן אפי' מת חייבין היורשין להביא אעפ"י שהוא מת ואינו בר ביאה אעפ"כ מחוייבים היורשים להביא:

וכן ביארתי כה"ג בירושלמי דתענית (פ"ד ה"ה) ר' יוחנן אומר שיר כו' וביארתי שם דר' יוחנן סובר דכיון דאתי להשלמת יום הבאת הקרבן ע"כ צ"ל השיר כל יום הבאת הקרבן ורשב"ל סובר דאפי' אם היו אומרים שירה בנסכים אעפ"כ לא היו אומרים השירה של יום ד' וא"כ צריך לומר דאילי' בעלמא הוא דנפל בפומייהו:

[ומזה קשה לי על התוספות בר"ה בד"ה ונתקלקלו כו' ויש לתמוה אמאי נתקלקלו בשיר והלא בשעת נסכים היה השיר כו' ויכול להמתין מלהביא נסכים עד הלילה או עד למחר כו' וא"כ לפי מה שביארתי דשיטת הש"ס דילן דצריך לומר השירה של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת קרבן וכמו שכתבו התוספות שם וא"כ איך הקשו דהא יכול להביא הנסכים למחר. דא"כ היו אומרים שירה של חול והם רצו לומר שירה של יו"ט ואיפשר לומר דאם הי' מניחין לכתחילה ליקרב הנסכים עד למחר ע"כ סוברים התוס' שאומרים שיר של ר"ה משא"כ אם אירע שלא הקריבו הנסכים באותו יום וצריכין להקריב הנסכים למחר ע"כ כתבו התוס' בערכין (ד' י"ב) שאומרים השיר של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת הקרבן ועוד יש לומר דהא שכתבו התוס' בערכין (שם) דאומרים שיר של יום שמביאין אותו ולא שיר שהיה ראוי ביום הבאת הקרבן היינו משום ששניהם שיר של חול. אבל בשיר של יו"ט אם מקריבין הנסכים למחר אומרים השיר של יו"ט דשיר של יו"ט דחי שיר של חול]:

וע"כ ה"נ סובר ר' יוחנן לשיטת הירושלמי דכיון דשאר הימים כולן תשלומין דראשון ע"כ יש להימים אותו הדין של ראשון וכיון שביום הראשון הי' יכול להביא ע"כ מחויב להביא אף שנטמא או נעשה חיגר אח"כ משא"כ לר' הושעי' שאמר כל ז' חובה ע"כ אם הי' פשיט ביום ראשון ונעשה חיגר אח"כ בשני פטור מלהביא. משא"כ לשיטת הש"ס דילן ואף שהתוספות נסתפקו בחגיגה לדברי האומר כל שבעה חובה וכולן תשלומין זה לזה וא"כ משמע מהתוספות דלמ"ד דכולן תשלומין דראשון מחוייב להביא אך הט"א הכריע ששיטת הש"ס דילן דאפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון אפ"ה פטור משום שאינו בר הבאה והביא ראי' מדלא אמר בחגיגה (ד' ב') דהכל לאתויי פשוט ביום ראשון ונעשה חיגר בשני וכל זה הוא לשיטת הש"ס דילן שאעפ"י שהוא תשלומין דראשון אעפ"כ יש להתשלומין דין של אותו היום וכיון שאותו היום אינו ראוי להבאה משא"כ לשיטת הירושלמי:

וע"כ קאמר הירושלמי לקמן הפריש חגיגתו ומת היורשים מהו שיביאו אותה ר' אילא אמר יראה יראה הראוי לבוא מביא שאינו ראוי להביא אינו מביא א"ר זעירא כהיא דר"י ור' יונתן תרווייהו אמרי כל בכור בניך תפדה אפי' לאחר מיתה והכא לא יראו פני ריקם אפי' לאחר מיתה א"ר בא מחלוק' שמואל ור' יוחנן דתנינן תמן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה שמואל אמר במפורשת ר' יוחנן אמר אפי' אינה מפורשת והוא משום דשמואל ס"ל שיעבודא לאו דאורייתא ור' יוחנן סובר שיעבודא דאוריי' וכמו דאמרי' בקדושין (ד' י"ג) והוא משום דהירושל' לטעמי' דכיון דשיעבודא דאורייתא ע"כ אפי' שמת ואינו בר ביאה אעפ"כ מחוייבים היורשים להביא אבל לשיטת הש"ס דילן כיון שמת א"כ לא עדיף מפשוט ואח"כ נעשה חיגר דאפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון אפ"ה פטור וע"כ כתב הרמב"ם (פ"א מה' חגיגה) המפריש עונת ראי' ומת היורשין חייבין להביאה כו' וכתב הכ"מ ואיתא בירושלמי פ"ק דחגיגה שאם ירשו קרקע היורשים חייבים להביאה אפי' לא הפרישתה מחיים ותמה על שלא פסק הרמב"ם כהירושלמי והלח"מ הוסיף לתמוה (דבפ"א מה' מחוסרי כפרה) כתב הרמב"ם האשה שהביאה חטאתה אעפ"י שלא הפרישתה מחיים ולמה נקט רבינו הכא המפריש דווקא ולפי מה שביארתי ניחא שפיר דלשיטת הש"ס דילן היינו דווקא בהפרשה שהפריש מחיים:

שם בירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מהו לשלח חגיגתו ביד אחר אמר לי' נשמעינה מהדא מוכי שחין ופולפסין כו' וצריך לבאר מה ששאל ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מהו נשלח חגיגתו ביד אחר מפני מה לא שאל לו על עולה ראי אך איפשר לומר דהאיבעי' הי' לענין טמא אם יכול לשלח חגיגתו ביד אחר וא"כ לענין טמא בעולת ראי' לא יכול למיבעי דכיון דאינו יכול לכנוס בעזרה. א"כ לא קיים מצות ראי' א"כ בוודאי דלא מייתי קרבן ראי' וע"כ לא מיבעי' לי' אם יוכל לשלח עולת ראי' ביד אחר (וכה"ג הקשה הטורי אבן דקרא למעוטי טמא מעולת ראיה למה לי תיפוק ליה מגופיה דקרא דכתיב ולא יראו פני ריקם דאין חייב בקרבן אלא א"כ ראה פניו והאי ראית פנים בעזרה הוא ולא בהר הבית כו' והא כל הטמאים אסורים לכנוס בעזרה ובכרת וליכא למימר נ"מ אם עבר ונכנס בעזרה במזיד או בשוגג אע"ג דמ"מ קיים מצות ראיה אעפ"כ אינו מביא בשביל ראיה זו קרבן ראי' דלהא ודאי לא צריך קרא דכיון שנכנס שלא ברשות אלא בעבירה מלא יראו פני נפקא ליה כיון דלאו בר ראי' הוא כו' וכתב דנ"מ בכהן טמא וקרבן ציבור דקיי"ל ן דטומאה הותרה בציבור דאם עבר במועד הא ודאי קיים מצות ראית פנים והוה אמינא דמביא עולת ראיה קמ"ל ומבאת שמה יתירא נפקא ליה דהל"ל והבאת שמה לחוד ובאת שמה ל"ל אלא ע"כ אי ראוי לבוא שמה בשביל קרבן זה אי נמי יש לומר דנ"מ אם היה טהור ביום א' של חג וראה פניו בעזרה ונתחייב בעולת ראי' ובשאר ימי החג נטמא אינו מביא עולת ראי' ועוד שהוא טמא ומבאת שמה יתירא נפקא ליה הא דאינו מביא עולת ראי' אלא א"כ ראוי לביאה כשעת הבאה דהא אפי' חגיגה דחובה בפני עצמו הוא ואינה תלויה בראית פנים אפ"ה אינו בא בטומאה וכדאמר בפ"זדפסחים (ד' ה') ויטמאנו במת מדחהו אתה מחגיגתו ש"מ דאין טמא מביא חגיגה כדפי' התוס' התם הואיל והוא חובה לבוא ברגל יש לה דין עולת ראיה דנפקא ליה דטמא פטור ומסיימי התוס' וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראיה עכ"ל]:

וע"כ מיבעיא לי' הכא מהו לשלח חגיגתו ביד אחר (פי' אם הוא טמא) ודווקא בחגיגה קא מיבעי' לי' אבל טמא ודאי פטור מעולת ראי' וא"צ לשלח ביד אחר כיון שאי איפשר לו בראי' והא שתירץ הט"א דנ"מ אם הי' טהור ביום ראשון ואח"כ נעשה טמא דפטור אע"ג שכבר נתחייב בעולת ראי' אפ"ה אינו יכול להביא משום שהוא בשאר הימים טמא ע"כ אינו יכול להביא שזהו דווקא לפי מה שכתב הט"א לשיטת הש"ס דילן דאפי' למ"ד כולן תשלומין דראשון אפ"ה פטור אבל לשיטת הירושלמי לפי מה שביארתי שאם הי' טהור ביום ראשון ונטמא אח"כ מביא כיון שהוא תשלומין לראשון ע"כ יכול להביא אפי' אם נטמא בשאר הימים. ועיין (בפ"ק דמוע"ק ה"ה) מה שביארתי שם על הא דאמר ר' יוחנן ערב הרגל ביניהן (פי' וע"כ אמר ר' מאיר דרואין את הנגעים להקל אבל לא להחמיר בכדי שיוכל להביא עולת ראי' ושלמי חגיגה אבל בשאר הימים אין נ"מ כיון שכבר נתחייב ביום ראשון ואפי' לר' זעירא דאמר ימי הרגל ביניהן פי' אפי' בתוך ימי הרגל נמי יש נ"מ בין ר' מאיר לר' יוסי היינו משום שיש נ"מ אם יהי' טהור יוכל לכנוס בעזרה אבל אם יהי' טמא לא יוכל לכנוס לעזרה עיין שם מה שביארתי שם אבל בהא ר' זעירא נמי מודה דאם היה טהור ביום ראשון יוכל להביא אפי' נטמא אח"כ וא"כ ליכא למיבעי עולת ראי' רק מהו שישלח חגיגתו ביד אחר וע"ז פשיט ליה מראי' והיינו משום שחגיגה איתקש לראי']:

שם (ה"ב) אמר ר' יוחנן מעה כסף ושתי כסף דבר תורה תנא ר' יסא קומי ר' יוחנן ראי' כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף כו' וקשי' מן דו סמך לה לד"ת הוא אמר חכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף (פי' כיון דבית שמאי ילפי לה מקרבנות העצרת וב"ה ילפי לה מקרבנות הנשיאים א"כ משמע שזה מן התורה וא"כ איך אמרו דחכמים הם שאמרו מעה כסף ושתי כסף) אמר ר' יוסי ב"ר בון ר' יוחנן כדעתי' ור' הושעי' כדעתי' ר' יוחנן כדעתי' דר יוחנן דו אמר כל השיעורים הלמ"מ הוי דו אמר מעה כסף ושתי כסף ד"ת ר' הושעי' כדעתי' דר' הושעי' דו אמר האוכל איסור בזמן הזה צריך לשנות לפניו את השיעורין שמא יעמוד ב"ד אחר וישנה עליו את השיעורין ויהא יודע מאי זו שיעור אכל הוי דו אמר ראי' כל שהוא חכמים הם שאמרו מעה כסף וב' כסף (ועיין ביומא (ד' פ') א"ר אלעזר האוכל חלב בזמן הזה צריך לכתוב לו שיעור שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין כו') אמרין חזר בו ר' יוחנן מן הדא (פי' מזה שאמר דהשיעורים הם הלמ"מ [ופירשתי בספרי נועם ירושלמי (בפ"ק דפיאה) דע"כ אמרין דחזר בו ר' יוחנן הוא משום דאית' בירושלמי (פ"א דסנהד') ר' יוחנן בשם ר' הושעי' אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרן מד"ת ופירושן מד"ת (ופי' הפ"מ שטומאתן בתוך בתורה ופירושן בכמה שיעורן לטמא הוא מד"ת) א"ר זעירא מעולם אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו מד"ת ופירושו מד"ת כגון הנבילה כגון השרץ שעיקרו מדברי תורה ופירושן מדברי תורה כו' זחלין אפוי דרב הושעי' כו' א"כ משמע דחזר בו ר' יוחנן וסובר כר' הושעי' דהשיעורים הם חכמים שנתנו משום דבעינן עד דאיכא תורה ויורוך וע"כ זחלין אפוי דרב משום שהודה לו דשיעורים הוי מדרבנן וע"כ מתחייב ע"ז הז"מ משום דאיכא תורה ויורוך]:

ר' יונה ור' יונתן תריהון אמרין לא חזר בו ועוד מן הדא דא"ר לא כו' אתפלגון חזקי' ור' יוחנן חזקי' אמר אדם חולק חובתו לשתי בהמות ר"י אמר אין אדם חולק אה חובתו לשתי בהמות (פי' וא"כ מוכח מזה שר' יוחנן לא חזר בו מזה שאמר דהשיעורים הם הלמ"מ וע"כ סובר דאין אדם חילק את חובתו לשתי בהמות דכיון דהשיעורים הם הלכה למשה מסיני א"כ דין תורה שלא יפחות חובתו לשתי בהמות דבעינן שיהא הקרבן גופה מעה כסף משא"כ אי אמרינן דחכמים הם שנתנו זה השיעור א"כ הוי רק חיוב על הגברא שלא יביא קרבן ראי' פחות ממעה כסף וחגיגה שתי כסף ע"כ חולק אדם חובתו לשתי בהמות אעפ"י שאין בקרבן זה השיעור אך כיון דהוא רק חיוב על הגברא שלא יפחות מזה השיעור דהיינו שיבוא דבר חשוב ע"כ אם חולק את חובתו לשתי בהמות שפיר דמי וא"כ מוכח מזה דר"י לא חזר בו מזה אלא דס"ל דשיעורים הלמ"מ:

ובש"ס דילן בחגיגה (ד' ז') א"ר יוחנן כסבורין אנו לומר הראיון אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה עד שבא ר' אושעי' ברבי ולימד הראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל חכמים אומרים הראי' מעה כסף וחגיגה שתי כסף וזהו כמו דאמר בירושלמי דחזר בו ר' יוחנן מזה שאמר דהראיון יש לו שיעור למטה אלא דהראיון אין לו שיעור לא למעלה ולא למטה רק חכמים אמרו הראי' מעה כסף כו' וביומא (דף פ') אמרין א"ר יוחנן שיעורין של עונשים הלמ"מ לאפוקי שיעורים של קרבן ראי' וחגיגה דאין לו שיעור לא למעלה ולא למטה אבל לשיטת הירושלמי הוא כמו דס"ל בכל שיעורים שהן הלמ"מ כן ס"ל נמי בראיון דלמטה יש לה שיעור דשיעורין הלמ"מ וע"כ מביא ראי' דלא חזר בו ר' יוחנן דשיעורים הלמ"מ וע"כ אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות משום דשיעורין גמירי שיהא הקרבן גופה מעה כסף ושתי כסף]

ובזה יתבאר הא דאמר שם ועוד מן הדא דאמר ר' לא בשם ר' אימי אתפלגון חזקי' ור' יוחנן חזקי' אמר כו' טופל בהמות לבהמה ואינו טופל מעות למעה ר' יוחנן אמר אדם טופל מעות למעה ואין אדם טופל בהמות לבהמה. והוא כמו שביארתי דר' יוחנן דס"ל אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות וא"כ ע"כ צריך להיות בבהמה גופה כשיעור מעה ע"כ ס"ל דאין טופלין בהמה לבהמה להשלים אבל במעות טופלין מעות מעשר להשלים השיעור בבהמה גופה אבל חזקי' סובר דס"ל דאדם חולק את חובתו לשתי בהמות ע"כ סובר דטופלין בהמה לבהמה דבהמה אחת צריך שיהי' כולו מן החולין אע"ג דלית בה השיעור משום דשיעורין הוא רק מדרבנן ע"כ עדיף שיהא בהמה אחת כולו מן החולין אע"ג דלית בה כשיעור וטופלין בהמה לבהמה להשלים השיעור שהוא רק מדרבנן:

וע"כ כיון שלשיטת הירושלמי תלוי הפלוגתא דר"י ור"ל בהא דאם טופלין בהמה לבהמה או מעות למעות אם השיעור הלמ"מ א"כ מוכח דלא חזר בו ר"י דמעה כסף ושתי כסף דבר תור' אבל לשיטת הש"ס דילן בפ"ק דחגיגה (ד' ז') דפליגי חזקי' ור"י דחזקי' סובר דטופלין בהמה לבהמה ואין טופלין מעות למעות ר' יוחנן אמר טופלין מעות למעות דלא תלי בפלוגתא אם השיעור הוא הלמ"מ או דרבנן כיון דתרווייהו סברי דהשיעור הוא דרבנן וכמו שפי' רש"י למר אתחזי לי' שפיר טפי יציאת ידי חובתו מן החולין כשמביא שלימה מן החולין ולמר אתחזי לי' שפיר טפי כשחולין מעורבין עם כל אכילותי' כו' עיין שם:

וע"ז אומר בירושלמי היך עבידא הי' לפניו עשר בהמות והקריב חמש ביו"ט ראשון המותר מהו שידחה ליו"ט האחרון ר' קריספא אמר אתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר דוחה וחורנה אמר אינו דוחה ולא ידעין מאן דאמר דא כו' א"נ נפרש מיליהון דרבנן מן מיליהון דר' יוחנן דו אמר אדם טופל מעות למעה כו' דו אמר אינו דוחה (פי' לר' יוחנן דאמר אדם טופל מעות למעות וע"כ כיון שיש באותו קרבן מדמי חגיגה ע"כ דוחה אפי' ביו"ט האחרון אבל לחזקי' דאמר אדם טופל בהמה ע"כ דווקא ביו"ט ראשון דוחה על ידי טפילה אפי' בהמה לבהמה כיון שהוא באותו היום גופא אבל כיון שלא הקריב ביו"ט ראשון ע"כ כיון שהבהמות הם גופים מחולקים ע"כ אינו דוחה יו"ט האחרון אבל מ"מ סובר חזקי' דאדם טופל בהמה לבהמה לענין יו"ט ראשון לצאת ידי חובת חגיגה דסובר דמוטב להקריב בהמה אחת מן החולין אע"ג דלית בה כשיעור מ"מ כיון דס"ל דשיעורים הוא מדרבנן ע"כ צריך להקריב בהמה אחרת שהוא כולו מן החולין ולהקריב אח"כ עוד להשלים השיעור דרבנן וכמו שביארתי שם כיון דהשיעור הוא רק דרבנן ע"כ אינו חוב רק על הגברא ע"כ צריך להשלים השיעור עם עוד בהמות. אבל מכל מקום יום טוב האחרון אינו דוחה:

והנה בש"ס דילן בחגיגה (דף ח') אמרינן אמר עולא אמר ר"ל הפריש עשר בהמות לחגיגתו הקריב חמש ביו"ט ראשון חוזר ומקריב חמש ביו"ט שני ר' יוחנן אמר כיון שפסק אינו מקריב ודקדק הט"א דמיירי בהפריש תחלה עשר בהמות וכתב הט"א דע"כ מפרש רש"י דזהו לענין בל תוסיף דלענין הקרבה ביו"ט האחרון משום לתא דבהמות חגיגה אין לחלק בין בהמה לבהמה אלא משום לתא דגברא שלא יעבור על בל תוסיף כו' עי' שם אבל הירושלמי קאמר הקריב חמש ביו"ט ראשון והמותר מהו שידחו את יו"ט האחרון הוא אם רוצה לטפל ותלי בהאי דאם הטפילה הוא ע"י מה שיש לו ממעות חולין וא"כ אם טופל ממעות למעות להשלים השיעור של ב' כסף ע"כ דוחה יו"ט האחרון כיון שיש באותו קרבן מעות של חולין וגם צריךלהשלים השיעור של ב' כסף ממעות חולין וע"כ דוחה יו"ט האחרון משא"כ לר"ל שאומר שהבהמה ראשונ' הוא כולה ממעות חולין ומה שטופל בהמה לבהמה הוא רק להשלים השיעור שהוא מדרבנן והוא חיוב על הגברא להשלים השיעור שהוא מדרבנן ועל כן אין דוחה יו"ט האחרון:

ולכאורה הי' יכול הירושלמי לתלות הפלוגתא דר"י ור"ל אם ליתן לתשלומין כל הדין שיש לו בעיקר החיוב וכמו שהארכתי בהירושלמי (ה"א) הפלוגתא בין ר' יוחנן לריש לקיש וע"כ לר' יוחנן דוחה יו"ט האחרון כמו ביו"ט הראשון משא"כ לריש לקיש שאומר דאין ליתן לתשלומין כל הדין של עיקר החיוב וכמו שהארכתי שם ע"כ אין דוחה יו"ט האחרון אך אפשר לומר משום דקאמר שם נטמא בשאר הימים דלחזקי' ולר' יוחנן חייב ולר' הושעי' פטור א"כ סובר חזקי' דיהבין לתשלומין כל הדין של יום ראשון. וע"כ אפי' נטמא בשאר הימים אעפ"י שאינו ראוי לבוא אעפ"כ חייב. וא"כ כיון דסובר חזקי' כמו ר' יוחנן דיהבינן להתשלומין כל הדין של יום ראשון א"כ איך אמר ר"ל משמי' דחזקי' שהוא פטור ועוד דלפי מה שאבאר לקמן דלר' יוחנן יו"ט האחרון הוא רגל בפני עצמו ואינו כשאר הימים שהוא לתשלומין ע"כ לא תלי הירושלמי הפלוגתא בזה ודו"ק:

שם (ה"ד) ר' זעירא עולא כו' בשם ר"א שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהם ידי חובתו ברגל התיב ר' בא והא תני חגיגת י"ד יוצאין בה משום שמחה ואין יוצאין בה משום שלמים (פי' דמשום שלמי חגיגה אינו יוצא דאינו בא אלא מן החולין אבל משום שמחה יוצא אלמא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה) א"ר זעירא תיפתר בששחטו ברגל א"ל ר' בא בששחטו ברגל אין זו חגיגת י"ד א"ר זעירא עד דאנא תמן שמע תנא עולא כו' בשם ר' אלעזר כד סלקית להכא שמע תנא ר' חייא בשם ר' לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה או יכול אף לילי יו"ט הראשון ת"ל אך או חלף (פי' שמא הוא בחילוף לרבות לילי יו"ט הראשון משא"כ בליל יו"ט האחרון) ר' חייא בשם ר' לעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה התיבון והא תנינן ההלל והשמחה שמונה הגט עצמך שחל יו"ט הראשון להיות בשבת לשוחטן בערב הרגל אין את יכול דאמר ר' זעירא כו' שלמי חגיגה ששחטן מערב הרגל אינו יוצא בהם ידי חובתו ברגל לשוחטן ברגל אין את יכול שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת אימתי אמרו ההלל והשמחה שמונה א"ר יוסי קיימה רב אבודמה נחותא בכהנים ובשעיר כו':

[והנה בפ"ד דסוכה (ה"ה) איתא להך גירסא כד סלקין הכא שמע תנא חייא בשם ר' לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט הראשון יכול אף לילי יו"ט האחרון ת"ל אך אך חלק ופי' שם הפ"מ לפי הגירסא דמביא ראיה דלא בעינן זביחה בשעת שמחה דהא מרבה לילי יו"ט הראשון לשמחה יכול אף לילי יו"ט האחרון ת"ל אך חלק ופי' הפ"מ דשמיני רגל בפני עצמו הוא ואח"כ אמר ר' חייא בשם ר' לעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה והוא להוציא ליל יו"ט הראשון והוא משום שסובר דבעינן זביחה בשעת שמחה ולי נראה דגירסא דהכא הוא עיקר וכמו דגרסינן הכא בירושלמי כד סלקית להכא שמע תנא ר' חייא בשם ר' לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה או יכול אף לילי יו"ט הראשון ת"ל אך וכן אמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף ע"א) לימא מסייע לי' והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון ת"ל אך חלק וע"ז אמר או חלף ר' חייא בשם ר' לעזר ושמחת בחגך משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה]:

ולכאורה איפשר לומר דמביא ראי' דבעינן זביחה בשעת שמחה כמו דסבר ר' לעזר וכמו דאמרינן בפסחים (דף ע"א) לימא מסייע לי' והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון או אינו אלא לרבות לילי יו"ט הראשון ת"ל אך חלק מ"ט לאו משום דאין לו במה ישמח אך א"כ לא יתיישב כל כך מה דאמר או חלף ואמר ר' חייא בשם ר' לעזר משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה אלמא דאין הטעם משום דאין לו במה לשמוח משום דבעינן זביחה בשעת שמחה.

ע"כ נראה לי דקאי אהא דאמר תחילה חגיגת ארבעה עשר יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום שלמים וא"כ מוכח דבעינן זביחה בשעה שמחה א"ר זעירא תיפתר ששחטו ברגל פי' ואם כן איכא זביחה בשעת שמחה וכה"ג משני בש"ס דילן (דף עא) אמר רב אידי בר אבין שעיכב ושחטה) וע"ז פריך אין זו חגיגה (פי' א"כ לא הוי חגיגת י"ד) וע"ז אמר ר' זעירא עד דאתא תמן שמע תנא ר' חייא בשם ר' לעזר והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט הראשון או אינו אלא לרבות יו"ט האחרון ת"ל אך וע"ז מקשה או חלף וע"ז משני משאת מתחייב בחגיגה את מתחייב בשמחה. (פי' שאומר על מה שמקשה דאם עכב ושחטה אין זו חגיגת י"ד וא"כ צריך לומר ששחטה מעיו"ט אלמא דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ועל זה אומר עד דאנא תמן שמעית דו הוית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה יכול אף לילי יו"ט הראשון תלמוד לומר אך (פי' וא"כ מוכח דמיירי שעיכב ושחטה דאל"ה אפי' לא בעינן זביחה בשעת שמחה אעפ"כ כיון דלילה הראשון אינו יוצא בה משום שמחה ההיא ברייתא בן תימא הוא וא"כ תיפוק ליה דפסלה בלינה וכמו דאמרינן בש"ס דילן בפסחים (דף ע"א ושם) אמר רב אשי ה"נ מסתברא דאי לא תימא הכי הא מתניתא מאן תנא לה בן תימא ולבן תימא הא פסלה בלינה (פי' דהא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי הוא כפסק ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וע"כ כיון דלילה הראשונה אינה מתחייבת בשמחה וא"כ פסלה בלינה אלא ודאי דאפי' לא תימא כר' לעזר דבעינן זביחה בשעת שמחה אעפ"כ אם לא עיכב ושחטה איך יוצא בה משום שמחה הא פסלה בלינה):

שם (ה"ו) ר"י בשם ר' ישמעאל נאמר ט"ו בפסח ונאמר ט"ו בחג מה ט"ו שנאמר בפסח י"ט האחרון תשלומין לראשון אף ט"ו שנאמר בחג יו"ט האחרון תשלומין לראשון יהודה בר ספרא בשם ר' הושעי' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמונה הם אלא צא שבת מהם הרי שבעה כו' אתא רבי חנני' יהודה בר ספרא בשם רבי הושעי' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעה הם והלא שמונה הם כו' מה ת"ל תחגוהו אלא מלמד שיו"ט האחרון תשלומין לראשון א"ר יוחנן ותני כן שמיני רגל בפני עצמו פייס בפני עצמו כו' ולכאורה יש להקשות דאיך אמר משמי' דר' הושעי' וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים כו' תחגוהו אלא מלמד שיו"ט האחרון תשלומין לראשון הא ר' הושעי' אמר בריש חגיגה בירושלמי כל שבעה חובה (פי' שאפילו אם היה חיגר ביום ראשון ונתפשט בשני נמי חייב וא"כ איך אמר ר' הושעי' שיו"ט האחרון תשלומין לראשון וא"כ צ"ל דלאו דווקא נקט תשלומין לראשון אלא שהפי' הוא אם לא הביא ביום ראשון צריך להביא בשני אבל מ"מ אפי' אם היה חיגר ביום ראשון ונתפשט אח"כ נמי חייב:

ואיפשר לומר שהוא כמו שכתב הט"א בפ"ק דחגיגה (ד' ח) עבר הרגל ולא חג חייב באחריותו וכתב הט"א קשה לי מאי עבר הרגל דקאמר עבר יו"ט האחרון הל"ל דהא ברישא קאמר חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג אלמא יו"ט האחרון אינו כייל בכלל הרגל דקתני א"כ בסיפא הול"ל עבר יו"ט האחרון אינו חייב באחריותו כו' וי"ל למאי דאפרש בגמ' דאפי' למ"ד בגמ' כולן תשלומין זה לזה אפ"ה י"ט אחרון תשלומין דראשון הוא דמשו"ה לא כייל קרא ליו"ט אחרון לענין חגיג' בהדי ז' ימי החג שלפניו דלכתוב רחמנא וחגותם שמונה ימים למימר' דחלוק משלפניו דאלו ז' ימי החג תשלומין זל"ז אבל י"ט אחרון תשלומין דראשון וחיגר כל ז' ונתפשט ביו"ט אחרון פטור כו' וכ"ת הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה אבל למ"ד כולן תשלומין דראשון מאי איכא למימר כו' וי"ל דלדידיה הוי בע"כ איפכא דמדלא כייל ליום טוב האחרון עם ז' ימים שלפניו למימרא דהוא חלוק משבעה ימי החג ולא דמי להו לענין חגיגה וכיון דכולן תשלומין דא' הא דלא דמי להו היינו שהוא בפ"ע ואינו תשלומין דא' כו' עיין שם.

ובזה יתבאר הירושלמי ר' חנניה כו' בשם ר' הושעי' מה ת"ל תחגוהו אלא מלמד שיו"ט האחרון תשלומין לראשון פי' שע"כ כתב תחגוהו על השמיני בפני עצמו ללמד שיו"ט האחרון תשלומין לראשון ולא כשאר ימי החג שר' הושעי' סובר שכל חובה והיינו שהם תשלומין זה לזה אבל יום טוב האחרון הוא תשלומין לראשון):

וע"ז אומר אמר ר' יוחנן ותני כן שמיני רגל בפני עצמו כו' (פי' שמביא ראיה מהא דאמר דשמיני רגל בפני עצמו וחלוק שלפניו והוא מדכתיב תחגוהו). אלא דלר' יוחנן הוא בהיפוך דר' יוחנן סובר בריש חגיגה בירושלמי דכולן תשלומין דראשון וע"כ לדידיה הא דשמיני רגל בפני עצמו היינו שחלוק משלפניו ואפי' אם היה חיגר ביום הראשון ונתפשט בשמיני חייב משום שהוארגל בפני עצמו ובזה יתיישב מה שהאריכו התוס' ביומא (ד' ג) על הא דקאמר ואפי' למ"ד שמיני רגל בפני עצמו הוא הני מיני לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא. האריכו בזה מה שאמר רגל בפני עצמו לענין מאי הוא רגל בפני עצמו ולפי מה שביארתי איפשר לומר כמו דאמר בירושלמי שהוא רגל בפני עצמו היינו אפי' אם היה חיגר בראשון ונתפשט בשני והא דקאמר אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא היינו אם לא הביא בראשון אפי' לא הביאו מחמת שהוא חיגר נמי חייב אך שאין לשון הגמ' משמע כן אבל בירושלמי יש לפרש כמו שביארתי

[ובזה יתבאר הא דאיתא בירושלמי (פ"ק דר"ה ה"א) אמר ר' יוסי בר' בון כל שבעה אין אומרים לו הבא מכאן ואילך אומרים לו הבא (פי' שצריך המצורע להביא קרבנותיו) מתניתא פליגא על ר' יוסי בר' בון כולהם מתכוונים ומביאין קרבנותיהם ברגל וא"כ משמע שא"צ להקריב קרבנותיו מיד ופריך ניחא נזיר (פי' בנזיר ניחא שמתכוין ומביא קרבנותיו ברגל) מצורע ולא מחוסר כיפורים הוא והא תנינן ההלל והשמחה שמונה כו' אמר ר' יוסי קיימה ר' אבדימא נחותא בכהנים ובשעיר והקשיתי בספרי נועם ירושלמי דאי אמרינן כולן תשלומין דראשון א"כ קשה דאיך מתכוונים ומביאים קרבנותיהם ברגל הא פטור מראי' וחגיגה כיון דהוי טמא ביום ראשון (ובספרי נ"י תרצתי דכיון דיכול להביא קרבנותיו וא"כ מתחייב בראי' וחגיגה אלא דאינו יכול להקריב קרבנותיו ביו"ט א"כ העיכוב הוא מחמת היום וכל שהוא מעוכב מחמת היום יש לו תשלומין וכמו שכתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב') אבל אעפ"כ איכא למימר דמ"מ כיון שלא הקריב קרבנותיו א"כ ה"ל מחוסר כיפורים והוי טמא א"כ איך יש לו תשלומין דראשון). אבל לפי מה שביארתי כעת דלר' יוחנן דאמר כולן תשלומין דראשון הוי שמיני רגל בפני עצמו ויכול להביא קרבנותיו בשמיני ולר' הושעי' דאמר כל שבעה חובה א"כ יכול להקריב כל שבעה וא"כ איפשר דמיירי ברגל של סוכות וע"כ פריך מהא דתנן ההלל והשמחה שמונה דא"כ מבטל מצות שמחה ומשני בכהנים ובשעיר] ודו"ק: