דף ו' תני מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו ראב"ע אומר יקרא שם לתרומת מעשר שבו ויעלה בא' ומאה ר' יעקב גבולי' בשם ר' חנינא הלכה כר"א בן ערך אמר ר' יוחנן ממה שלימדו את הכהנת הדא אמרה שאין הלכה כר"א בן ערך:

והנה בזה הירושלמי נראה לי לתרץ על הא שהקשה הט"אבמנחות (דף ל"א) תני אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולין ובאתי ושאלתי את ר' טרפון ואמר לי לך קח לך מן השוק כו' איכא דאמרי א"ל לך וקח לך מן העו"ג כו' א"ל רב יימר בר שלמי' לר"פ הא דאמר רבין בר חנינא הלכה כר"ש שזורי ולא עוד כ"מ ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו אף שנתערב לו טבל בחולין והקשה הט"א דהא ודאי מה שפסק הלכה כר"ש שזורי הוא לענין דאין בילה דאי לענין הלכה דקח לך מן השוק. הא איכא לישנא דאמרי לך וקח לך מן העו"ג. וא"כ אין ידוע הלכתא כמאן אלא ודאי דהלכה הוא דאין בילה דאל"ה יכול להפריש מיני' ובי' וא"כ קשה הלכתא אהלכתא דאיך פסק שם הלכה כר"ש שזורי דיש בילה:

והנה כבר ביארתי במ"א דאפי' אם נאמר דיש בילה אפ"ה לא היה צריך להפריש לפי מה שביארתי בספרי ע"י כ"א) על קושי' התוס' בע"ג (דף ע"ג) דזה מיירי בטבל הטבול לת"מ דאינו בטל רק מחמת דהוי דבר שיל"מ דהא בטבל הטבול לת"מ ליכא הטעם דחטה אחת פוטרת את הכרי דהא איכא שיעורא להפריש ת"מ. אלא דהטעם משום דהוי דשיל"מ וע"כ אפי' אי אמרינן דיש בילה אעפ"כ כיון דההוצאה מרובה דהא צריך להפריש על הכל ע"כ אפילו יש בילה נמי בטל דמחמת זה לא הוי דשיל"מ וא"כ קמ"ל דהוי דבר שיש לו מתירין או ע"י קח לך מן השוק או ע"י קח לך מן העו"ג דמחמת דיש בילה היה בטל דכיון שצריך להפריש על הכל א' א"כ הוי דבר שיש לו הוצאה. וע"כ לא הוי מחמת זה דשיל"מ:

אך לכאורה איפשר לומר דאעפ"כ קשה למאי פסק הלכתא כר"ש שזורי דכיון דלדידן מספקא לן אם אמר לו לך קח לך מן השוק. דרוב ע"ה מעשרים הם. או שאמר לו לך וקח לך מן העו"ג דיש קנין לעו"ג בא"י להפקיע מיד מעשר וא"כ כיון שאינו ידוע איך הלכתא א"כ לא הוי דבר שיל"מ. אך איפשר לומר אע"ג דלא ידוע כמאן הלכתא אך כיון שבעצם הוי דשיל"מ או ע"י עצה דקח לך מן השוק. או ע"י עצה דלך וקח לך מן העו"ג. אע"ג דלדידן מספקא לן הלכתא כמאן וא"כ אין אנו יודעים איך לעשות. אעפ"כ כיון דבעצם הוי דשיל"מ. ע"כ הוי דבר שיש לו מתירין. וע"כ איפשר לומר דזה גופא קמ"ל דאע"ג דלדידן מספקא לן הלכתא כמאן אם כלישנא קמא. אם כלישנא בתרא. אעפ"כ הוי דשיל"מ משום דבעצם הוי דשיל"מ. אך זה אינו דמ"מ כיון דלא ידעינן איך לעשות א"כ לא הוי דשיל"מ דליכא למימר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דמספקא לן בהני תרי לישני ובמ"א יתבאר:

אך לפי הירושלמי איפשר לומר דע"כ פסק הלכתא כר"ש שזורי דלכאורה יש עצה אחרת אי אמרינן דהלכתא כר"א בן ערך שיקרא שם לת"מ ותרומת מעשר עולה בא' ומאה כמו דסובר ר"א בן ערך. וע"כ קמ"ל דלא כר"א בן ערך כיון דיש עצה אחרת כמו דאמר שם בירושלמי. אמר ר' יוחנן ממה שלימדו את הכהנת. הדא אמרה שאין הלכה כראב"ע מה למדו את הכהנת ה"ז חלה על העיסה הזאת ועל השאור המתערב בה ועל הקמח שנשתייר כו' תוקדש זה שבידי לשם חלה חוץ מן הטמא שבה. ואמר הוא והטמא שבה ויעלה בא' ומאה. ר"י אמר ר' שמואל קפודקי' וחד מן רבנן חד אמר כאן כשיש בו כדי להעלות וכאן כשאין בו כדי להעלות וחרנא אמר מכיון שהוא זקוק להעלות כמי שיש לו פרנסה ממקום אחר. וע"כ אומר הלכה כר"ש שזורי לאפוקי מראב"ע שאמר שמפריש תרומת מעשר. ואח"כ בטל התרומת מעשר בא' ומאה):

ועוד צריך לבאר דלכאורה לא הוי דשיל"מ מצד התקנה דר"א בן ערך דהא התם ההיתר הוא לקרוא שם ויעלה בא' ומאה. וא"כ כיון דסוף כל סוף צריך להתבטל בא' ומאה. ע"כ לא הוי דשיל"מ. דכל הטעם דהוי דשיל"מ הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר והכא כיון דסוף כל סוף צריך להתבטל. ע"כ לא הוי מחמת זה דשיל"מ. וא"כ אם אין לו פרנסה ממקום אחר לא הוי דשיל"מ. וטבל בטל ברוב כמו שאר איסורים. אם אין לו פרנסה ממקום אחר דהיינו שאי איפשר ליקח מן השוק. או ליקח מן העו"ג. אך ממה שאמר ראב"ע שיקרא שם לת"מ שבו אפילו אין לו פרנסה ממקום אחר. אלמא דמחמת זה התקנה גופא הוי דשיל"מ אע"ג דסוף כל סוף הוא מצד ביטול:

אך באמת כבר ביארתי במ"א שמהירושלמי דלקמן (פ"ג דחלה) על כל הסוגיא דלקמן דר' בון ב"ר חיי' בעי קומי ר' זעירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה. דהירושלמי סובר כדעת הר"ן דע"כ דשיל"מ מין במינו לא בטל והיינו משום דהם שוין במינם ואעפ"י שחלוקים באיסור והיתר. אך כיון שאיפשר להיות היתר ה"ל כמו עולין שאין מבטלין זא"ז. וגם ביארתי במ"א על הא דאמרינן שם (בפ"ג דחלה) וגם (רפ"ד דתרומות) ועוד (רפ"ה דמעשרות) דר' יוחנן סובר דאין הטבל בטל ברוב הוא מדאורייתא לדעת הירושלמי ולפ"ז לא בעינן שיהא לו פרנסה ממקום אחר. וע"כ הוי דשיל"מ במציאות. דזהו לשיטת הש"ס דילן דהטעם הוא שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אבל לפי שיטת הירושלמי אעפ"י שאין לו פרנסה ממקום אחר. אעפ"כ כיון שהי' אופן שיהי' לו היתר. א"כ הוא מין במינו. וא"כ כיון ששוין דהבטל יכול להעשות כיוצא במבטל. ע"כ אמרינן דלא בטל. וע"כ אמר מעשר טבל שנתערב בחולין אוסר כל שהוא אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון כו'. אלמא דאוסר כל שהוא אפילו אם אין לו פרנסה ממקום אחר ודוק:

דף ז' (פ"ק דחלה) נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה משגלגלה תעשה בטהרה אמר רב ששת דר"ע היא דר"ע אמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין (ופי' המפרש מהרא"פ מתניתין דתנן נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה דר"ע היא) אמר ר' זירא ד"ה היא יעשנה קבין בספיקן ופי' המפרש מהרא"פ ד"ה היא והא דתנן יעשנה בטומאה כלומר בספק טומאתן יעשנה ולעולם קבין ולא כל העיסה כא' כו' עיי"ש ודבריו דחוקים:

ולי נראה לבאר דע"כ אמר ר"ז ד"ה היא דיעשנה קבין בספיקן הוא משום דכיון דנולד לה ספק טומאה גרע טפי משום דהוי תלוי' לא אוכלין ולא שורפין וע"כ אפילו ר"ע נמי מודה בה דיעשנה קבין בספיקן (פי' מצד שהוא ספק) (ועיין בש"ע (יו"ד ס' של"א וס"ט) כתב הרמ"א וטוב להכשיר אותה קודם מירוח כדי שתקבל טומאה ויהא מותר לשורפה וכתב הט"ז בטור כתוב כלשון הזה אינה ראוי' לקבל טומאה וא"א לאוכלה שהרי הכל טמאים וטמא אסור לאכול וא"א לשורפה כיון שהיא טהורה אלא תקבר וטוב יותר להכשירה קודם מירוח שעדיין לא חל עלה חיוב תרומה כדי שתטמא וישרפנה מיד פן תבוא לידי פסול ליהנות ממנה] וא"כ ה"נ כ"ע מודו שיעשנה קבין בספיקן והיינו דווקא אי אמרינן דיעשנה בטומאה פי' בספק כמו שהיה וע"כ צריך לומר דיעשנה קבין אבל אי אמרינן דיעשנה בטומאה דיכול לגרום לה טומאה ודאית (וכמו שכתבו התוספות בנדה (דף ו') דאין אסור משום משמרת תרומותי דקודם גלגול אכתי לא פתיכא בי' תרומה) א"כ אתי כר"ע דלרבנן צריך לעשותה קבין. אבל ר' זירא סובר דיעשנה בטומאה היינו בספיקן ואם כן אתי כד"ה דאפילו ר"ע נמי מודה דיעשנה קבין וכמו שביארתי. אך שצריך להבין דא"כ מהו החילוק בין קודם גלגול ובין לאחר גלגול כיון דקודם גלגול נמי אין לגרום לה טומאה ודאית אך כיון דמחמת שאם יפריש ממנה תהיה חלה תלוי' וע"כ צריך לעשותה קבין וא"כ כיון דא"צ להפריש חלה ממילא מותר לגרום לה טומאה ודאית כיון דאין מפרישין ממנה חלה משא"כ לאחר גלגול דכבר נתחייב בחלה ע"כ תעשה בטהרה ודוק:

וע"ז אומר התיב ר' חייא ב"ר בון קומי ר' זירא והתניאף בשאר המינים כן פי' דבעוד שלא נגמרה מלאכתן יעשו בטומאה ולאחר שנגמרה מלאכתן יעשו בטהר' והתם אין לפרש דיעשנה קבין דאפי' מעט נמי יש בה חיוב תרומה וא"כ מהו החילוק בין קודם שנגמרה ובין לאחר שנגמרה מלאכתן וא"כ ודאי דיעשנה בטומאה היינו דמותר לגרום לה טומאה ודאית ולאחר שנגמרה מלאכתן אסור לגרום לה טומאה ודאית וכמו דאמר רב ששת דר"ע היא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין:

וע"ז אומר רב זביד אמר אנא בעיתא (פי' ששאל הטעם מפני מה מותר לטמאות בטומאה ודאית קודם הגלגול) וע"ז אומר בדין היה שיטמא אדם טבלו ד"ת דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור ומה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה יכול ליתן לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותה (פי' כיון שכל הטעם דצריך לשמור הטבל הוא משום שצריך ליתן לכהן התרומה ומשו' הפסד כהן והכא כיון שנטמאת בספק אעפ"י שבספק הוא מותר לגרום לה טומאה ודאית כיון שאין אתה יכול ליתנה לכהן) משא"כ לאחר הגלגול שהיא טבולה לחלה אע"ג שחלתה תלוי' וליכא הפסד כהן אסור לגרום לה טומאה משום משמרת תרומותי וכמו שכתבו התוס' בנדה (ד' ו') ודוק:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ד דע"ג) דורכין עם העו"ג בגת אבל לא בוצרין עמו אמר ר' יונה הדא דאת אמר והוא שהילכו עליהם דרוכות שתי וערב אבל לא הילכו דרוכות שתי וערב לא בדא (ופי' הפ"מ הא דהתירו לדרוך עם העו"ג בגת ולא חששו לגרום טומאה דהא למשנה ראשונה קיימין דהוי סברי אסור לגרום טומאה לחולין שבא"י בשהדריכו עליהם העו"ג כבר דרוכות שתי וערב ונמצא שכבר נטמאו ואין הישראל גורם טומאה). ר' יוסי בעי אם כשהילכו עליהם דרוכות שתי וערב אפילו כמשנה הראשונה נמי כו':

והנה בירושלמי הזה יש שיבושים וטעיות הדפוס והפ"מ לא הרגיש בזה ופי' בדחוקים רבים וע"כ אגיה הירושלמי ואבאר ר' יוסי בעי אם כשהילכו עליהם שתי וערב אפילו כמשנה ראשונה והוא טעות הדפוס וצ"ל אפילו כמשנה אחרונה (פי' ר"י בעי אם כשהילכו עליהם כו' שתי וערב א"כ כבר טימאו אותו) א"כ אפילו כמשנה אחרונה פי' אפילו למשנה אחרונה נמי יהא שרי לדרוך דתני בראשונה היו אומרים בוצרין עם העו"ג (וט"ס וצ"ל אין בוצרי' עם העו"ג) והכי אית' בתוספתא בראשונה היו אומרים אין בוצרים עם העו"ג ואין דורכין עם ישראל העושה בטומאה אבל דורכין עם העו"ג חזרו לומר אין דורכין עם העו"ג ואין בוצרי' עם ישראל העושה בטומאה אבל בוצרים עם העו"ג ומוליכין עמו חביות חדשות אבל לא ישנות דברי ר"מ וחכ"א אחד חדשות וא' ישנות מסייעין אותו כו' ע"כ:

וע"כ פריך ר' יוסי אם כשהילכו עליהם דרוכות שתי וערב אפילו כמשנה אחרונה נמי (פי' דא"כ מותר אפילו לפי משנה אחרונה כיון דכבר טימאו אותה):

עוד שם מ"ט דר' יונה (והוא ט"ס וצ"ל מ"ט דר' יוסי) (והפ"מ שגה בזה) שכבר נטמאו מהכשר בצירה (פי' מ"ט דר' יוסי שהקשה על ר' יונה שאם משהילכו עליהם דרוכות שתי וערב אפי' כמשנה אחרונה הי' נמי מותר וא"כ מ"ט דשרי במשנה ראשונה דהא לפי משנה ראשונה אסור לגרום טומאה לחולין בא"י). ע"ז אמר דהטעם הוא מפני שכבר נטמאו משעת בצירה וע"כ דורכין עם העו"ג כיון שכבר נטמאו מ"ט דר' יוסי (והוא ט"ס וצ"ל מ"ט דר' יונה) פי' מפני מה אינו אומר כר' יוסי שע"כ שרי לפי משנה ראשונה משום דכבר נטמאו משעת בצירה וע"ז אומר מ"ט דר' יונה טהורים היו דבר תורה את הוא שגזרת עליהם טומאה (פי' דע"כ אינו אומר כר' יוסי משום דכל הטומאה שבשעת בצירה אינה רק מדרבנן וא"כ אפילו נטמאו בטומאה דרבנן אעפ"כ איך יטמא אותם אח"כ בטומאה דאורייתא) וע"כ אומר והוא שהילכו עליהם דרוכות שתי וערב:

וע"ז אמר חיילי' דר' יוסי מהדא (פי' טעמא דר' יוסי שאומר דע"כ דורכין עם העו"ג בגת לפי משנה ראשונה הוא משו' שכב' נטמאה משע' בצירה ואע"ג דהטומאה שמשעת בצירה אינה אלא מדרבנן אעפ"כ מותר לטמאותה בטומאה דאורייתא והטעם הוא) מהדא דמר ר' יוסי בשם ר' הילא בדין הי' שיהא אדם מטמ' (כצ"ל) טבלו ד"ת דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ד' לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן הכהן בכהונתו וכאן הואיל ואין אתה יכול ליתן לאהרן הכהן בכהונתו רשאי אתה לטמאותה (פי' אע"ג דכבר נטמאו רק בטומאה דרבנן אעפ"כ מותר לטמאותה דהא השימור של טבל אינו רק שינתן לאהרן הכהן בכהונתו וכמו דאמרינן הכא בירושלמי ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי תרומה צריכה שימור ואין הטבל צריכה שימור וכל הטעם הוא שינתן לאהרן הכהן בכהונתו וא"כ כיון שעיקר השימו' הוא מצד שצריך ליתן התרומ' לכהן וע"כ כיון שסוף כל סוף נטמא בטומאה דרבנן א"כ א"צ ליתן לכהן ע"כ מותר לטמאותה בטומאה דאורייתא דקודם דרבי גמר מלאכה אינו אסור רק משום הפסד) וע"כ אומר יוסי מהדא (פי' שע"כ אמר ר' יוסי נמי שע"כ מותר לדרוך מפני שכבר נטמא משעת בצירה ואע"ג שהוא מדרבנן גם כן חיילי' מותר לטמאותה ודוק. וכמו שביארתי דאפי' נטמא בספק מותר לגרום לה טומאה ודאית ועל כן אפילו נטמא בטומאה דרבנן כיון דמ"מ ליכא הפסד כהן ע"כ מותר לגרום טומאה ועיין בתוס' נדה (ד"ו) שכתבו דגמר מלאכה לא הוי רק עד שיקפה או עד שישלה כמו דאמרינן בע"ג (דף נ"ו):

שם אמר ר' בון בר חייא שני כו' שני ישראלים שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להן שעת חובה ונפטרו:

והנה הרמב"ם (פ"ז מה' ביכורים ה"ט) כתב שני כו' אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל א' מהם וחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור ה"ז פטורה שכבר הי' להם שעת חובה והם הי' פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק וכתב ע"ז הראב"ד אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבין ואעפ"י שראה כן בירושלמי ואין השכל נותן לסמוך עליו ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב עכ"ל:

והנה לבאר הירושלמי ושלא תקשה ע"ז קושי' הראב"ד על שסמך הרמב"ם על הירושלמי דהא קיי"ל בע"ג (דף מ"ז) דאין דיחוי אצל מצות ויבואר עפ"י מה שביארתי בספרי ע"י (ס' כ"ב) ומה שביארתי בספרי נ"י והנה בספרי ע"י א כ"ב) הבאתי מה שכתב הרא"ש בס"פ ואלו מגלחין וזה לשונו כתב ה"ר מאיר מי שמת אביו ואמו והי' קטן באותה שעה וקודם שעברו עליו שלשים יום נעשה בן י"ג שנה ויום א' יראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום הקבורה כו' והוי כמו ששמע שמועה קרוב' ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ול'. ואעפ"י שיש לחלק קצת בין שמע ברגל לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא דקא גרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא הוא כלל. הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפ' כסוי הדם והכי אמרינן ביבמות פ' ד' אחין (דף ל"ד) כגון דאייתי שתי שערות בשבת ואע"ג דביה"ש דשבת קטן הי' כו' וכתב ע"ז הרא"ש דכיון שהי' דחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם הי' האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם עכ"ל ובש"ע ס' רצ"ז פסק כהרא"ש ועיי"ש בס' ע"י מה שהארכתי בזה בענין מחוסר זמן דמחוסר זמן הוי כמו שבידו וע"כ אעפ"י דבע"ג (דף מ"ז) בעי להו אם יש דיחוי אצל מצות או לא אלמא דמספקא לן אם יש דיחוי אצל מצות או אין דיחוי וא"ב אית לן למיזל באבילות דרבנן לקולא ולומר דיש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי כתב הר"מ ז"ל בפשיטות דאיןדיחוי אצל מצות אלא ודאי דזהו הוי מחוסר זמן ומחוסר זמן הוי כמו שהוא בידו וכמו שכתבו התוס' בע"ג (דף מ"ז) דמה שהוא בידו ודאי לא הוי דיחוי:

[והנה שם הבאתי ראי' מהירושלמי דאין דיחוי בגברא. וכמו שכתב הרא"ש ראי' מהא דאייתי שתי שערות בשבת ביבמות (ד' ל"ד) וכן בירושלמי (פ"ה דעירובין) ר' יונה אמר ר"ל יעקב בעא גר שטבל לאחר שהאיר המזרח מאחר שאלו ער הי' קונה שביתה (פי' אם קנה שביתה לריב"נ דאמר דאפילו ישן נמי קונה. וכן אמרין בירושלמי (פ"ג דמגילה ה' ג') גבי מתניתין דבן עיר שהלך לכרך כו' והוא שיצא קודם שהאיר המזרח אבל אם יצא לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר ר"נ ב"י בעי מעתה גר שמל לאחר שהאיר המזרח כבר נפטר (פי' כיון דאמרת דבהאיר המזרח תליא מילתא א"כ גר שנתגייר בזה"ב לאחר שהאיר המזרח נמי יהא פטור ממגילה כיון דבשעת ההתחלה הי' פטור ופטור נמי אח"כ בתמיה והוא דכל שאינו בתורת תשלומין אלא עצם החיוב נמשך כמו גבי שבת שאין סוף היום תליא בתחילתו לא אמרינן דנדחה בלאו ה"ט דמחוסר זמן וכמו דאמרינן בריש חגיגה (ד' ב') דאמרינן התם לר' אליעזר האי כל אזרח מאי עביד לי' לגר שנתגייר בנתיים בזה"ב וקטן שהגדיל בנתיים אלמא דאפילו גבי גר דמחוסר מעשה לא הוי כמו שבידו כמו דאמרינן בקדושין (ד' ס"ב) גר נמי לאו בידו וכן כתבו התוס' בריש חגיגה (ד' ב') אלא דאמרין התם הכל חייבים בראי' לאתויי מאי ומשני לאתויי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני. ופריך הניחא למ"ד כולן תשלומין זה לזה. אלא למ"ד כולן תשלומין דראשון לאתויי מאי. וכתבו התוס' דלא מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשני' דהא פשיטא הוא דחייב עכ"ל. אלמא אע"ג שנדחה בתחילת החיוב ולא מחמת מחוסר זמן אלא מחמת שהי' חיגר. אפ"ה כיון שכל היום כולו חייב בראי' ולא בתורת תשלומין. דכמו שבשעה ראשונה חייב בראי' כן חייב כל היום כולו לא אמרינן דידחה. אע"ג דבשעה ראשונה עדיין לא חל עליו החיוב. וכן אמרינן בספ"ג דר"ה (ד' כ"ח) שלח לי' אבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. ופריך הגמ' כפאו מאן אילימא דכפאו שד הא תני' עתים חלים ועתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבר כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר ומשמע דלא יצא במה שאכל מצה בשעה הראשונה כשהי' שוטה וצריך לאכול אח"כ ולא אמרינן דנדחה מלאכול מצה כיון שהי' פטור בשעה הראשונה:

ולפ"ז קשה מה שכתב הרא"ש וזה לשונו ומה שהביא ראיה דאין דיחוי אצל מצות אין ראי' לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה. אבל אם האדם הי' דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. ואין לה תשלומין אפילו כשנראה לעשותה וא"כ משמע דלהרא"ש גריעא יותר דיחוי של גברא מדיחוי של מצוה וזה אי איפשר לומר כן דבודאי דיחוי דמצות גריעא יותר דהא בדיחוי שגבי מצות אי אמרינן דיש דיחוי א"כ לולב של עו"ג מעיו"ט וביו"ט בטלה אינה ראוי' למצוה אי אמרינן דיש דיחוי כמו דאמרינן בע"ג (ד' מ"ט) וכן נקטם ראשו מעיו"ט ועלתה בו תמרה ביו"ט נדחה מהמצוה דיש דיחוי. ואלו בגברא אלו הי' קטן כשנכנס סוכות ואח"כ הגדיל חייב בסוכה כמו שהבאתי תחילה מסוכה (ד' כ"ז) וליכא למימר דגבי לולב כיון דמצותו הוא רק בנטילה אין חיובו נמשך כל היום אלא כל היום הוא תשלומין לשעה ראשונה. וע"כ כיון דנדחה בשעה ראשונה נדחה נמי אח"כ משא"כ בסוכה שמצותה כל היום ע"כ לא תלוי סוף היום בתחילתו וכן בימים אינו תלוי היום השני בראשון כמו שכתב הרא"ש גבי שבת. דאעפ"כ תקשה מהא שהבאתי ריש חגיגה (ד' ב') לענין ראי' דאפילו הי' חיגר בשעה ראשונה ואח"כ נתפשט ודאי חייב ולא צריכא למתניתין לאשמועינן. אלמא אע"ג דמצותה היא רק שעה אחת של ראי' פנים. ואפי' אם הי' פטור בשעה ראשונה אפ"ה חייב:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ק דחגיגה ה' א') הכל מודים בטומטם שנקרע ונמצא זכר ביו"ט ראשון שהוא חייב ומה פליגין בשאר הימים חזקי' אמר יראה יראה את שהוא חייב בראשון חייב בשני כו' אלמא דאפילו הי' טומטם בתחילתו ונקרע אח"כ חייב ולא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן ממה שהבאתי מהך דכפאו ואכל מצה בר"ה (ד' כ"ח) אלמא דאפילו היכא דאין מצותה אלא שעה אחת אפ"ה לא אמרינן דנדחה]:

אך מהא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאמרינן גבי אבילות דאבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הילכך הואיל ואדחי אדחי משמע מזה דיש דיחוי בגברא. ודוחק לומר דזה דמי לדיחוי דמצוה דנדחה מצות האבילות לגמרי כמו גבי כיסוי הדם. וע"ש בספרי ע"י שהארכתי בזה:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"ד דסוטה ה' ג') היה לו אשה ובנים ומתו בין קינוי לסתירה כבר נראית לשתות. לא היה לו אשה ובנים (פי' והיא איילונית שאינה ראויה לקיימה ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן אמרינן בירושלמי (פ"ב דכתובות) לענין אונס שצריך לכונסה היה נשוי את אחות' כבר נפטר מתה כבר נפטר (פי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלכונסה אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא). וכן אמרינן בבכורות (ד' מ"ו) גיורת בזה"ב שיצא פדחת ולדה בהיותה עו"ג ואח"כ נתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה אלמא כיון דהתחלת הלידה היה בהיותה עו"ג ע"כ נפטרה אח"כ נמי אלמא דאמרינן דיש דיחוי בגברא:

וכן אמרינן בירושלמי (פ"א דנדה) והביאו המ"ל ברמב"ם (פ"ד מה' איסורי ביאה) תני ר' הושעי' ילדה ואח"כ נתגיירה בזה"ב כו' לא היה לה דם טוהר. א"ר יוסי ויאות אלולי דתני ר' הושעי' הות צריכה מאחר דאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים (פי' דמילתא דפשיטא היא מאחר שאין לה דמים טמאים אין לה דמים טהורים):

אך לכאורה יש להביא ראיה דלא אמרינן דיחוי בגברא דאמרינן בזבחים (דף י"ב) אמר עולא אמר ר' יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר דת וחזר בו הואיל ונדחה ידחה איתמר נמי אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן אכל חל והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ואדחי אדחי א"כ משמע דדווקא בהפריש קרבן ונשתטה אבל בלא הפריש קרבן לא אמרינן כיון דאדחי אדחי וכן בירושלמי (פ"ק דהוריות ה' ב') הפריש חטאתו נתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד מותר לאכול חלב ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו כו' אלמא דווקא בהפריש קרבן אבל בלא"ה לא אמרינן כיון דנדחה נדחה:

וכן יש להביא ראי' מהא דבעי ר"י בפ"ק דזבחים (ד' י"ב) אכל חלב והפריש קרבן והורו ב"ד שחלב מותר וחזרו בהם מי הוה דיחוי אלמא דזה נקרא דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר וכמו שכתבו התוס' דאע"ג דבטעות הוי אפ"ה הוי דיחוי. וא"כ מאי מיבעי לר' ירמיה אליבא דר' יוחנן הא אמרינן בריש הוריות (דף ב') נתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור"י אמר חייב וקא פריך התם מהא דאמרינן השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ומשני ר"פ דקא סבר ר' יוחנן כיון דכי מתידע לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו הוא וע"כ חייב קרבן. וקשה דתיפוק לי' דאם מה שהורו ב"ד הוי דיחוי הא נדחה גברא מקרבן דבשעה שאכל הורו ב"ד שחלב מותר וא"כ נדחה אלא ודאי דלא אמרינן דיחוי בגברא אלא בקרבן:

וכן בירושלמי אמרינן בפ"ק דהוריות (ד' ב') דהפריש חטאתו ונתחרש או נשתטה כו' או שהורו ב"ד שחלב מותר ר' יוחנן אמר נדחית חטאתו וא"כ ס"ל לר' יוחנן דהוי דיחוי מה שהורו ב"ד שחלב מותר. ואמרינן בירושלמי פ"ק דהוריות הלך היחיד ועשה שוגג על פיהן וכי יש זדון ושגגה ליחיד אצל הוראת ב"ד ופי' הפ"מ שהוא כמו דאמרינן בריש הוריות (דף ב') ואיכא דאמרי אמר רבא שגג על פיהם הוא דפטור אבל נתחלף לו חלב בשומן ואכלו חייב משום שלא אכל עפ"י הוראת ב"ד אלא אכלו בשגגת עצמו. וא"כ ס"ל להירושלמי דחייב וא"כ לפי מה דס"ל להירושלמי דהורו ב"ד שחלב מותר דהוי דיחוי לקרבן א"כ מפני מה לא הוי דיחוי אצל גברא אלא ודאי דלא הוי דיחוי בגברא:

ע"כ נ"ל לומר דבאמת אין דיחוי בגברא אלא דאם נפטר בהתחלת המצוה ולא חלה עלי' בתחילת חיוב המצוה כבר נפטר ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור. וע"כ אמרינן בירושל' (פ"ד דסוטה) לא הי' לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה כבר נראית שלא לשתות (פי' ופטורה מלשתות אח"כ) וכן בירושלמי (פ"ד דכתובות) לענין שצריך לכונסה. היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר ופי' דאע"ג שמתה אשתו אח"כ אעפ"כ פטור מלישא אותה. כיון דנפטר בהתחלת המצוה נפטר אח"כ ולא מתורת דיחוי אלא מתורת פטור דכיון שנפטר משעת מעשה נפטר אח"כ וכן אמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) אבילות מאימתי קא מתחלת מסתימת הגולל. כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתאהילכך הואיל ואדחי אדחי (פי' כין שלא חל עליו בעת התחלת אבילות החיוב ע"כ לא חל נמי לאח"כ והא דאמרינן בע"ג (דף מ"ד) דכיסוי הדם הוי דיחוי דמצוה. היינו משום דעל גברא חל עליו מתחילה התחלת החיוב והא דנדחה אח"כ אינו שייך בגברא אלא משום דיחוי דמצוה דלגבי המצוה נראה ונדחה הוי יותר דיחוי מדיחוי דמעיקרו ע"כ הוי דיחוי דמצוה אבל אם מתחילת החיוב לא חל החיוב בודאי דאין עלי' חיוב המצוה כלל וכמו שכתב הרא"ש (בסוף מוע"ק) ומה שהביא ראי' דאין דיחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנדחית ובין גוף הדחוי דאין דיחוי במצות אלא בקדשים. כי האדם הוא מחויב לעשות המצוה אם נדחה עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם לא נדחה מלעשותה אבל אם האדם היה דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין אפי' כשנראה לעשותה:

והא שהבאתי ראיה תחילה מהא דהוריות (דף ב') דנתחלף לו חלב בשומן ואכלו דחייב ואמאי לא אמרינן דנדחה גברא דהא זה נדחה בתחילה. זה אינו כיון שכבר ביארתי דדיחוי דגברא היינו אם בעת התחלת חיוב המצוה כבר נפטר שוב אינו חל עליו אח"כ. היינו דווקא אם הוא פטור מן הדין וע"כ כיון שנפטר בשעת חלות החיוב נפטר אח"כ נמי אבל אם הוא רק מצד טעות כגון שהורו ב"ד שחלב מותר זה לא שייך בגברא דהא אינו פטור באמת אלא מצד דלא חלה עלי' חובת המצו' וע"כ זה לא שייך אם הורו ב"ד בטעות רק בקרבן שהוא מצד שנדחה מלהביא ע"כ כיון שסוף כל סוף לא יניחו ב"ד להקריב וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ק דהוריות) מי מקבל' הימנו ע"כ הוי דיחוי. וכמו דאמרי' בזבחים (ד' ע"ג) אמר רבא השתא דאמור רבנן לא יקריב אי יקריב לא מרצה (פירש"י דאדחי לי' מדרבנן ושוב אינו חוזר ונראה) ואעפ"י שהכשרין שבהם ראויים להקרבה הואיל ונדחה מלהקריב לכתחילה מחמת הפסולין שבהם נדחו לגמרי דהוי כפסולין משא"כ באם נפניר בשעת התחלת החיוב זהו דווקא מדאוריית' ולא מדרבנן כמו דאמרינן לקמן בירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתניא כשחלקן והוסיף עליהם נשוכים חייבים ובלולים פטורים ומשום דבלול הוי חיבור מדאורייתא וע"כ כיון שנפטר בשעת מעשה נפטר אח"כ נמי משא"כ בנשוך דלא הוי חיבור רק מדרבנן]:

ובזה יתבאר הא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ז) דאבילות מאימתי מתחלת מסתימת הגולל כפרה מאימתי קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הואיל ואדחי אדחי וא"כ כיון שבשעת חלות החיוב אדחי ולא חלה עליו חובת האבילות ע"כ פטור אח"כ נמי משא"כ בכיסוי הדם בעי לה בעו"ג (דף מ"ז) אם יש דיחוי אצל מצות התם בשעת מעשה חל עליו החיוב של כיסוי הדם ע"כ מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות דהא דיחוי דגברא ליכא התם דהא בשעת התחלת החיוב חל עליו החיוב ומה שנפטר אח"כ זה לא שייך בגברא רק במצות עצמם והא דאמרינן דבמצות לא אמרינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי כמו דאמרינן בסוכה (דף ל"ג) דיחוי מעיקרא דלא הוי דיחוי תיפשוט מינה אבל נראה ונדחה חזר ונראה לא תיפשוט. התם הוא לענין הדס. והוא דיחוי דמצוה דהא יכול לצאת בהדס אחר. ע"כ בעי לה אם יש דיחוי אצל מצות אי לא בנראה ונדחה:

ומעתה נבוא לבאר הירושלמי (דפ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו כו' ומה שהקשה הראב"ד וכתב אין דבר זה מחוור ואם עשו אותה לחלק והשלימו מאין לו שהוא פטור ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהם חייבים כו' ובאמת אין זה דומה כמו שכתב הכ"מ דשאני התם שלא הי' להם עדיין שעת חובה מעולם הילכך כל שהגיע להם שעת חובה חייבת אבל הכא שכבר הי' להם שעת חובה שהרי הי' כשיעור ונפטרה מפני שעשאוה לחלק שוב אינה חוזרת להתחייב כו' דה"ל כמו שנפטרה בשעת התחל' החיוב ונפטרה העיסה מחיוב חלה וזהו הוי כמו פטור דגברא אצל העיסה.

ומה שהקשה הראב"ד ועוד דקיי"ל אין דיחוי אצל מצות וא' זה וא' זה כיון שהשלים עליו חייב זה אינו דומה להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות דהכא כיון שנפטרה בשעת התחלת החיוב נפטרת לעולם וכמו שכתב הרא"ש שילהי מוע"ק שהבאתי לעיל דכיון שהי' דיחוי בשעת חיוב האבילות נפטר אח"כ נמי ואע"ג דאין דיחוי במצות היינו משום דהאדם לא נדחה מלעשותה לעולם אבל אם האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם ע"ש וע"כ הביא הרא"ש זה הירושלמי בהלכות קטנות במס' חלה שני ישראלים שעשו ב' קבים וחלקו והוסיף זה על שלו וזה על שלו פטורים שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו ולענין זה יש חילוק בין בלול לנשוך דאע"ג דשניהם חיבור להתחייב בחלה מיהו סבר האי תנא ברא דנשוך חיבור לחומרא אבל לא להקל לפטור אם הוסיף כו' [וכבר הבאתי לעיל הירושלמי (רפ"ד דחלה) מה בין נשוך מה בין בלול א"ר יודן אבוי דר' מתני' כשחלקו והוסיף עליהם נשוכי' חייבים ובלולים פטורים וזהו כהך תנא ברא עיי"ש ברא"ש:

הרי נתבאר דאין זה שייך להאי בעי' דיש דיחוי אצל מצות (כמו שכתב הרא"ש ולא כמו שכתב הראב"ד) והראי' דהא הירושלמי ס"ל דלא אמרינן יש דיחוי אצל מצות כמו דאמרינן בירושל' (פ"ק דבכורים) הכל מודים באשירה שבטלה שאינו מביא ממנו גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב מצות כגבוה הן או אינו כגבוה אין תימר כגבוה הן אינו מביא אין תימר אינו כגבוה מביא פשיטא שהוא מביא שאין מצות כגבוה מהו שיביא ממנה בכורים כר' יהודא דו אמר הוקשו לקדשי הגבול מביא כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא. והנה משמעות המהרא"פ שמפרש דאי כגבוה הן אמרינן דמאוס אפילו לאחר הביטול אבל באמת יש לפרש לענין דיחוי דמצות דאי כגבוה הן אמרינן דיש דיחוי וכה"ג איתא בע"ג (דף מ"ז) כי אתא רב דימי אמר באשירה שבטלה קא מיבעי לי' אם יש דיחוי אצל מצות כו' ע"ש וע"כ מיבעי לי' דאם מצות כגבוה הן יש דיחוי וכמו שיש דיחוי בקדשים ואפי' אם נפרש לענין מאוס עכ"פ מוכח דאין דיחוי אצל מצות דהא קאמר פשיטא שהוא מביא וא"כ משמע דהירושל' ס"ל דאין דיחוי אצל מצות:

וכן משמע בירושלמי (פ"ק דביכורים) פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות חזר ולקחן ממנו נשמעינה מהדא נתן לה קדשים הרי אלו מותרין יינות שמנים וסלתות וכל דבר שכיוצא בו קרב לגבי מזבח כו' מה אנן קיימין אם בשנתן לה באתננה כך אנו אומרים הלוקח מן השוק מביא ביכורים אלא כי אנן קיימין כשהיו הגפנים שלה ומכרה לו פירותיהם חזר ונתנם לה באתננה מפני שהי' אתנן הא לא הי' אתנן מביא הדא אמרה חזר ולקחן ממנה מביא (וכן פסק הרמב"ם (פ"ב מה' ביכורים ה' י"ז). ולכאורה קשה דאי אמרינן יש דיחוי אצל מצות א"כ אמאי מביא ממנו ביכורים דהא הוי נראה ונדחה שמתחילה הי' נראה ואח"כ כשמכרם לו נדחה ממצות ביכורים שהמוכר אינו יכול להביא מפני שאין לו פירות והלוקח אינו יכול להביא מפני שאין לו קרקע וא"כ אמאי מביא ביכורים כשלקחם אח"כ הא יש דיחוי אצל מצות וכ"ת דאזלינן לחומרא וע"כ חייב להביא דלחומרא אין דיחוי אצל מצות א"כ היה צריך להיות מביא ואינו קורא כמו דאיתא בירושלמי (פ"ק דביכורים) צריכא לר' יהודא המוכר שביל לחבירו מקום כו' מספק מביא ואינו קורא וכן תנן (פ"ק דביכורים) טומטם ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין ועוד דהוי צריך לאקדשינהו כיון דהפרשתו מספק וכמו דאמרינן בב"ב (ד' פ"א) לענין שני אילנות וא"כ משמע דס"ל להירושלמי דאין דיחוי אצל מצות (ומה שפסק הרמב"ם להלכה יתבאר במ"א):

וע"כ כיון דמוכח מהירושלמי דאין דיחוי אצל מצות א"כ מפני מה אמר (פ"ג דחלה) שני ישראלים שעשו שני קבים וחלקו כו' פטורים שכבר היה להם שעת חובה ונפטרו אלא ודאי דכיון דבעת התחלת החיוב נפטר מן החיוב ע"כפטור אח"כ נמי וזה אינו שייך לענין דיחוי דמצות (משא"כ בביכורים דשם היה להם שעת חובה תחילה בעת שהיה אצל מוכר):

שם ירושלמי חברי' בשם ר"א מודה ר"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבולה ר' הילא בשם ר"א מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה כהנא אמר דברי ר"ע אין מירוח פוטר במקום הקדש א"ר יונה הדא דכהנא פליגא על ר"א מאן דאמר גלגול פוטר מירוח פוטר ומאן דאמר אין הגלגול פוטר אין המירוח פוטר ברם כרבנן גלגול פוטר וקשיא על דרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג שני' היא דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הכא לית כתיב מלחם הארץ ולא כל לחם א"ר חנינא ברי' דר' הילל מן הדא דרבנן אנן ילפינן דלית הדא דכהנא פליגא על ר"א כמה דרבנן אמרי גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג כן ר"א אומר אין גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות הקדש והנה המפרש מהרא"פ פירש שהוכחת רב כהנא הוא ממתניתין דס"ל דהכל הולך אחר הקרימה בתנור וכבר הבאתי בספרי נ"י שנעלם ממנו הסוגי' דמנחות (ד' ס"ו) ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות אמר רב כהנא אומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר כו' אמר רבא פשיטא לי דמירוח הקדש פוטר ואפי' ר"ע לא מחייב התם אלא שלא ניתנו מעות הקדש אלא לצורך להם. אבל רב כהנא ס"ל דע"כ מחייב ר"ע במעשרות משום דס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר

וע"כ אומר בירושלמי כהנא אמר דברי ר"ע אין מירוח הקדש פוטר והיינו כמו דאמרינן במנחות (ד' ס"ו) דכיון דר"ע מחייב בחלה ובמעשרות א"כ ס"ל דמירוח הקדש אינו פוטר וכן בירושלמי (פ"ק דחלה) ומותר העומר מתניתין דלא כר"ע דר"ע מחייב בחלה ובמעשרות:

וע"כ אומר מ"ד גלגול פוטר מירוח פוטר ומ"ד אין הגלגול פוטר אין מירוח פוטר (פי' שהיו סבורים תחילה דמירוח וגלגול שוים הם) וא"כ כיון דכהנא אמר דברי ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר א"כ פליג על ר"א שאמר מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה ברם כרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג וקשי' על דרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג:

ונראה לי דקאי על הברייתא שמביא הירושלמי (ספ"ה דחלה) דאמרינן התם תני חלת העו"ג ב ותרומת העו"ג בח"ל מודיעין אותו שאינו צריך ואוכל וכן הובא הברייתא זו במנחות (ד' ס"ז) דאמרינן התם איתיבי' רבינא לרבא חלת עו"ג בארץ ותרומתו בח"ל מודיעין אותו שהוא פטור. חלתו נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומתו בארץ אסורה ומדמעת והא האי תנא דאמר מירוח העו"ג אינו פוטר גלגול העו"ג פוטר (פי' וא"כ איך אמר רבא מ"ד מירוח העו"ג פוטר גלגול העו"ג פוטר ומ"ד מירוח העו"ג אינו פוטר גילגול העו"ג אינו פוטר וע"ז משני מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין אי הכי אפילו חלה נמי אפשר דאפה לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד כו') אבל הירושלמי ס"ל דמדאורייתא יש חילוק בין מירוח לגלגול:

וע"ז אמר ברם כרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג ונ"ל שצ"ל ומירוח אינו פוטר ברשות העו"ג (פי' דהא מזה הברייתא מוכח דגלגול העו"ג פוטר דקתני חלת עו"ג בארץ מודיעין אותו שהוא פטור וחלתו נאכלת לזרים אלמא דגלגול פוטר ואעפ"כ מירוח העו"ג אינו פוטר דהא אמרינן ותרומתו בח"ל אינה מדמעת הא תרומתו בארץ מדמעת אלמא דמירוח העו"ג אינו פוטר) וע"ז אומר ברם כרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג ונ"ל שצ"ל אין מירוח פוטר וקשי' על דרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג מירוח אינו פוטר ברשות העו"ג שני' היא דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ והכא כתיב מלחם ולא כל לחם ומזה מוכח דמירוח העו"ג אינו פוטר לרבנן וגלגול העו"ג פוטר לרבנן (ואיפשר דצ"ל והכא כתיב עריסותיכם ולא של עו"ג):

וע"ז אמר ר' חנינא בר"י דר' הילל מן הדא דרבנן ילפינן דלית הדא דכהנא פליגא על ר"א כמה דרבנן אמרי גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג כן ר"ע אומר אין גלגול פוטר ברשות עו"ג (והוא ט"ס וצ"ל גלגול פוטר ברשות הקדש) ואין המירוח פוטר ברשות הקדש וע"כ הדא דכהנא דאמר דסובר ר"ע דאין מירוח פוטר ברשות הקדש לית פליגא על ר"א פי' דמודה להא דר"א שאמר דמודה ר"ע לחכמי' בעיסת הקדש שגילגולה פוטרה דכמו דרבנן מחלקין בין מירוח לגלגול לענין מירוח העו"ג כן ר"ע מחלק בין מירוח לגלגול לענין הקדש:

וא"כ משמע מהירושלמי דיליף מקרא וכמו דאמר וקשי' על דרבנן גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר כו' (פי' שקשי' על דרבנן דמהו החילוק בין גלגול למירוח) ע"ז אומר שני' היא דכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ והכא לית כתיב מלחם הארץ ולא כל לחם וזהו דלא כשיטת הש"ס דילן במנחות (ד' ס"ו) דהטעם הוא משום בעלי כיסין ולענין חלה לא שייך משום דאיפשר דאפה לה פחות מחמשת רבעים קמח ועוד וע"כ יש חילוק בין חלה לתרומה אבל משמעות הירושלמי הוא דלא כשיטת הש"ס דילן אלא שמחלק מדאורייתא בין מירוח לגלגול כמו שביארתי ודוק [**והנה ** בספרי א"ה (ד' ל"א) תירצתי על מה שהקשו התוס' במנחות (ד' ס"ו) על הא דאמר רב כהנא מירוח הקדש אינו פוטר דא"כ היכי אתי העומר משאינו מעושר הא בעינן ממשקה ישראל דבאינו מעושר עסקינן מדקתני באותן שנפדו חייב במעשר עכ"ל. ותירצתי זה עפ"י מאי דאיתא בירושלמי (ספ"ה דמעשרות) הממרח כריו של חבירו שלא מדעתו ר"י ור"ל ר"י אמר נטבל ור"ל אמר לא נטבל כו' מתיב רשב"ל לר"י (וט"ס וצ"ל מתיב ר"י לרשב"ל) וכן כתב המפרש (והוא נכון) והתנן עד שלא גמרן הגזבר ואח"כ פדאן פטורים הרי הגזבר כאחר הוא ואת אמרת מה שעשה עשוי א שהקשה ר"י לר"ל דס"ל דאם מירחו שלא מדעת בעלים א הוי מירוח וא"כ אמאי תנן דאם הקדיש ואח"כ גמרן הגזבר דפטורים אח"כ משום שבשעת מירוח היו פטורים וא"כ קשה דלר"ל לא הוי מירוח כלל לפי הס"ד דגזבר לא הוי כבעלים וא"כ לא הוי מירוח ע"י הגזבר וא"כ אמאי פטורים אח"כ כיון דלא הוי מירוח כלל דהא לא הוי מדעת בעלים וא"כ הוי כמו שלא נתמרח ברשות הקדש וא"כ אמאי פוטר והא הטעם דהקדש פוטר הוא משום שבשעת חובתו הי' פטורה וא"כ כיון דלא הוי מירוח כלל א"כ אמאי פוטר אח"כ אם נפדה). וע"ז משני בירושלמי א"ל תיפתר כמ"ד גזבר כבעלים וע"כ הוי מירוח. וע"כ פטור משום שבשעת חלות החיוב הי' פטורה דגזבר כבעלים ודלא כר' יוסי דס"ל דגזבר לא הוי כבעלים. וא"כ איפשר לומר דהא דאמר רב כהנא דאומר הי' ר"ע מירוח הקדש אינו פוטר הוא משום דס"ל כר"ל דהממרח שלא מדעת חבירו לא הוי מירוח דגזבר לא הוי כבעלים. וע"כ אינו פוטר אח"כ. ולאח"כ כשנפדה הוי מירוח להתחייב במעשר דהא מתחילה כשהי' ביד הקדש לא הוי מירוח עדיין כיון דלית להו בעלים. וע"כ כשפדאן אח"כ מתחייב במעשר. אבל כל שהם ברשות הקדש לא הוי מירוח. ובודאי פטור מן המעשרות בעודם ברשות הקדש וע"כ לא קשה קושי' התוס' הא דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וזהו סברת רב כהנא שאומר דס"ל לר"ע מירוח הקדש אינו פוטר. אבל ר"י לטעמי' דס"ל בירושלמי דמירוח שלא מדעת בעלים הוי מירוח כמו דאיתא (שם בירושלמי) ע"כ אומר במנחות (ד' ס"ו) שלימוד ערוך בפיו של ר"ע שלא ניתנו מעות הקדש אלא לצורך להם. אבל לעולם דמירוח הקדש פוטר. וא"כ לא קשה דאיך הקריבו כיון דס"ל דמירוח הקדש פוטר:

[אך כל זה הוא לשיטת הש"ס דילן במנחות (דף ס"ז) דאמר רבא (שם) מאן דאמר מירוח העו"ג פוטר גלגול העו"ג פוטר ומאן דאמר מירוח העו"ג אינו פוטר גלגול העו"ג אינו פוטר כו' וא"כ לשיטת הש"ס דילן שוה מירוח לגלגול. וא"כ לר"ע דאמר דמירוחהקדש אינו פוטר ה"ה דגלגול הקדש נמי אינו פוטר. אבל לשיטת הירושלמי דמחלק בין מירוח לגלגול וכמה שאומר כמה דרבנן אמרי גלגול פוטר ברשות העו"ג ואין המירוח פוטר ברשות העו"ג כן ר"ע אומר גלגול פוטר ברשות הקדש ואין המירוח פוטר ברשות הקדש (כצ"ל) וא"כ כיון דס"ל לר"ע דגלגול פוטר ברשות הקדש רק דאין המירוח פוטר ברשות הקדש. א"כ לא נוכל לומר דהטעם של ר"ע הוא דמירוח שלא מדעת בעלים לא הוי מירוח. וע"כ אין מירוח הקדש פוטר דא"כ מ"ט דגלגול הקדש פוטר. דכיון דבעינן מירוח מדעת בעלים וס"ל דגזבר לא הוי כבעלים א"כ הוא הדין לגלגול דהא בירושלמי (ספ"ה דמעשרות) אמרין מתיב ר"י לר"ל (והוא ט"ס וצ"ל מתיב ר"ל לר"י) והא תנן נשים שנתנו לנחתום לעשות שאור אם אין בכל א' מהם כשיעור פטורה מן החלה ופריך ואין בשל כולהם כשיעור פי' דהא מ"מ יש בכולם כשיעור וא"כ אמאי אינו חייב בחלה כו' אלא ודאי דגלגול שלא מדעת בעלים לא הוי גלגול וא"כ שוה גלגול למירוח וא"כ אמאי סובר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר וגלגול הקדש פוטר אלא ודאי דגזרת הכתוב הוא דמירוח הקדש פוטר וגלגול הקדש אינו פוטר מדכתיב עריסותיכם. וא"כ תקשה קושי' התוס' דאיך אתי העומר משאינו מעושר דהא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וכמו דאמרינן בירושלמי (פ"ב דערלה) ממשקה ישראל מדבר שהוא מותר לישראל:

ע"כ נראה לי שהירושלמי סובר כמו שתירצתי בס' א"ה (דרוש כ"א שכתבתי שם לתרץ עפ"י מה שהקשו התוס' רפ"ט דמנחות (ד' ס"ד על הא דאמרינן התם תנן התם שומרי ספיחים בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. דלר"ע דאמר דספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרי' רחמנא דאמרינן בפ"ק דמנחות (ד' ה') משום דמצותה בכך שאני בשביעית נמי לר"ע הרי מצותה בכך עיין בספרי ע"י (ס' א') דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי. דהא דעומר קרב מן החדש הוא בדרך היתר דא"א לקיים המצוה באופן אחר. ע"כ אמרינן כיון דאשתרי אשתרי ותירצתי מה שהקשה הק"ע על הירושלמי (פ"ד דשקלים) דאמרינן התם לא מצאו בסורי' מביאין אותו מספיחים שבא"י ההן עומר מהו שיזרע לכן מתחילה (פי' כדי לקיים מצות עומר) ר' חייא ב"ח בעי קומי ר' מנא לא נמצא כקומץ על השירים שאין נאכלים (דהא השירים אסורין משום שביעית) א"ל נעשה כחמשה דברים שהם באים בטומאה ואין נאכלים בטומאה עכ"ל. והקשה הק"ע דתיפוק לי' דאסור להקריב דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וביארתי שם דאמרינן הואיל ואשתרי אשתרי דהא חדש שקרב לגבוה נמי אסור לאכול עדיין ואעפ"כ מותר לגבוה משום דמצותה בכך כמו דאמרינן במנחות (ד' ה') וע"כ אשתרי נמי בשביעית אעפ"י שאין מצותה בכך דהא איפשר לקיים בספיחין. וא"כ ניחא דהא דאמר ר"ע דמירוח הקדש אינו פוטר. ואעפ"כ יכול להביא העומר כיון דאשתרי אשתרי ועיין במה שביארתי בפ"ג דכלאים דהירושלמי סובר דאמרינן כיון דאשתרי אשתרי ודוק ועיין שם בספרי א"ה (שם) מה שתירצתי עוד משום דאין איסור טבל חל על איסור הקדש עיי"ש ודוק]:

שם ר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר"ז מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה קורא אני עלי' והנותרת מן המנחה לאהרן ובניו א"ל וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. א"ל וכי אמרתי לך שאינו מוציא ממנו עליו ולא למקום אחר אין תפשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מ"א אפי' ממנו עלי' אינו מוציא מתני' אמרה שהוא מוציא ממנו עלי' והתנן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל אמרין לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון בר חייא. מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות תרומה כיוצא בו חולין שבו מטבלין אותו (צ"ל מבטלין אותו) בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל אמר ר' יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו אינו בטל ולית הדא דר' בון תתובה על דר"ז ממה נפשך אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל אם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל שכבר קידשתנו [ט"ס וצ"ל שכבר קידש ואחר כך מתחיל תני ואם לאו מביא ד' והמפרש מהרא"פ חיבר ב' התיבו' יחד]:

והנה המפרשים נדחקו בזה מאוד כמו שיראה המעיין ולי נראה לבאר שר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר וצ"ל קומץ מתיר דמיירי שכבר קידש הקומץ כמו שאבאר לקמן] ומיבעי לי' מנחה שנתערבה בחולין אי קומץ מתיר את השירים לאכילה (פי' דאי אמרינן כיון שנתבטל א"כ ליתא לשירים בעין. וע"כ אין הקומץ מתיר השירים) וכמו שכתבו התוס' ביומא (דף מ"ז) בד"ה לאמר מה שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה אין מקטירין עליהם את הקומץ. ואפי' לר' יוחנן דאמר פ"ק דמנחות (דף ס') מקטיר קומץ עליהם מודה הוא דאותם שירים אסורים לאכילה כדיליף התם מקרא והכי קאמר אין מקטירין עליהם אין מקטירין בשבילם הקומץ כדי להתירם באכילה וע"כ מיבעי לי' נמי אם נתערבו שירים בחולין אם מקטיר הקומץ עליהם להתירן באכילה דדילמא כיון שנתבטל ע"כ אין הקומץ מתירן כיון שנתערב ברובו ומדאורייתא ברובו בטיל או אעפ"כ אסורים לאכול עד שיקטיר עליהם הקומץ:

וע"ז אמר לי' ר"ז וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן ופי' דזה מוכח ממתניתין דתנן ואם לאו יוציא חלה אחת על הכל וא"כ כיון שיוכל להפריש ממנו עלי' אע"ג שנתערב אעפ"כ יוכל להתיר ע"י הפרשת חלה. הכא נמי יוכל להתיר ע"י הקומץ. וע"ז השיב לו רבי בון וכי אמרתי לך שאינו מוציא ממנו עלי' רק שאינו יכול להוציא ממנו למקום אחר ועדיין לא ביאר ר' בון הטעם מהו החילוק שבין מוציא ממנו עליו ובין מוציא ממנו למקום אחר וגם אינו מבואר עדיין דמה הוא התשובה לענין הבעיא דר' בון אם קומץ מתיר את השירים לאכילה. דהא זה דמי למוציא ממנו עלי' וא"כ כיון שיכול להפריש ממנו עלי'. הכא נמי יכול להקטיר עליהם הקומץ להתירן באכילה]:

וע"ז אמר לי' אין תפשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מ"א אפי' ממנו עלי' אינו מוציא (פי' אם פשיטא לך שאינו מוציא ממנו על מקום אחר למה אין אתה אומר שלא יוציא ממנו עליו ג"כ) וע"ז השיב לו ר' בון מתניתין אמרה שהוא מוציא ממנו עלי' והתנן צ"ל דתנינן ואם לאו יוציא חלה אחת על הכל וא"כ מוכח ממתניתין שהוא מוציא ממנו עליו אבל להפריש הימנו למקום אחר לא מוכח ממתניתין ולא ביאר ר' בון טעם החילוק שבין מוציא הימנו עליו למוציא למ"א וגם לא ביאר מה ענין זה החילוק אם הקומץ מתיר את השירי' דהא לכאורה דמי למפריש הימנו עליו ויתבאר אח"כ] וע"כ מבאר הירושלמי החילוקים שבין ר"ז לר' בון. וע"ז אומר לית הדא דר' זירא תתובה על דר' בון ב"ר חייא כו' והנה בירושלמי הזה יש טעו' הדפוס והתחלפו' השורו' וכמו שאבאר פי' הירושלמי והגהותיו:

ותחילה נביא מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ל"ב) וז"ל ולי נראים דברי הרב אלפס. דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל ה"מ כל שאסור עכשיו ועתיד להיות היתר לאחר זמן כנדרים משום דקא מיבעי לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם. וכן נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ור' יהודא דאפליגו במין במינו אי בטיל אי לא כו' דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו. ומשום הכי ס"ל לר' יהודא בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ולרבנן לא משמע להו הכי דמ"מ מין במינו דאיסור והיתר אין דומים זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהם עולים כלומר שכשירים לזריקה אין מבטלים זא"ז דכי היכי דר' יהודא אזיל אחר דמיון העצם אזלי רבנן אחר דמיון ההיתר כו' ע"ש. וא"כ מין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו:

ובזה יתבאר הירושלמי דאמרינן לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון ב"ר חייא מה בין מוציא ממנו עליו ומה בין מוציא ממנו על מקום אחר (פי' שאומר דלית הדא דר' בון תתובה על דר"ז) פי' מה שהביא לו ראי' מהא דחלה שמוציא ממנו עלי') וע"ז אומר שאינו דומה דטע' החילוק שביןמוציא ממנו עלי' למוציא ממקום אחר היינו טעמא דהכלל הוא דדבר הדומה אינו בטל והוי כמו שהוא במציאותו וע"כ יכול להפריש ממנו עלי' דהטעם הוא דאם מפריש ממנו הוי חולין בחולין וא"כ הם דומים במינן ודומים ג"כ דשניהם חולין ע"כ יכול להפריש עליו דהחולין שמפריש עלי' הם דומים לגמרי במינן ושניהם חולין וע"כ יכול להפריש ממנו עליו דהוי כמו דאיתא בעין משא"כ אם מפריש ממנו למקום אחר שיהא זה תרומה על מקום אחר נמצא דהוי חלה וא"כ אינו דומה לחולין שנפלו בה א"כ הם מתבטלים קצת וע"כ אינו יכול להפריש על מקום אחר משא"כ אם מפריש ממנו עלי' א"כ מה שנשאר אינו בטל דהא הוי חולין בחולין:

וע"כ אומר הירושלמי לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון ב"ר חייא מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו על מקום אחר בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות תרומה כיוצא בו כו' ונ"ל שהוא טעות הדפוס ונתחלפו השורות (וכצ"ל) בשעה שהוא מוציא ממנו עליו הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל [פי' כיון שהטבל דהיינו שאור שלא הורמה חלתה יכול להעשות כיוצא בו דהיינו כמו החולין שנפלו בו ע"כ אינו בטל וע"כ יכול להפריש] בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואותו הטבל כו' [והוא ט"ס ונתחלפו השורות וכצ"ל] בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות כיוצא בו (פי' דכיון שנעשה תרומה א"כ אינו דומה לחולין שנפלו בו) חולין שבו מבטלין אותו (פי' וע"כ חולין שבו מבטלין אותו וע"כ אינו יכול להפריש ממנו על מקום אחר) וע"כ לפי טעם זה לית הדא דר' זירא תתובה על דר' בון ב"ר חייא שע"כ אף דבחלה מפריש ממנו עליו דתנן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל היינו טעמא דכל דבר הדומה אינו מחלישו רק מחזקו וע"כ כיון שלאחר שהוא מפריש נשאר חולין וא"כ הבטל דומה להמבטל ע"כ לא נתבטל וע"כ יכול להפריש:

וע"כ אומר הירושלמי אמרין לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון דאין ראי' מהא שהביא ר' זירא מחלה דתנן ואם לאו מפריש חלה אחת על הכל וכמו שאמ' לו ר"ז וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן דאינו דומה למנחה שנתערבה בחולין דבמנחה שנתערבה בחולין אם הי' מפריש קומץ א"כ נשאר שירים וא"כ אפי' לאחר ההיתר נמי אינו דומה הבטל להמבטל דהבטל הוי שירים והמבטל הוי חולין וע"כ כיון שאינם דומים א"כ המבטל מחליש להבטל ואינו מחזקו וכמו שהבאתי תחילה מה שכתב הר"ן וע"כ אין הקומץ מתיר את המנחה שנתערבה בחולין דאע"ג דהוי כמו ממנו עלי' אעפ"כ אינו דומה למשנתנו דזה דמי למפריש ממנו על מקום אחר דהא הכא לאחר שיתיר את השירים לא יהי' דומה הבטל להמבטל שהמבטל הוא חולין והבטל הוא שירים וא"כ המבטל מחליש להבטל ואינו מחזקו ודמי למפריש ממנו למקום אחר ע"כ אמר לו תחילה ר' בון לר' זירא על שאמר לו וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת כו' והביא ראי' להבעי' דר' בון. וע"ז אמר לי' וכי אמרתי לך שאינו מוציא ממנו עליו. ולא ממנו (צ"ל אלא ממנו למקום אחר) (פי' וזה דומה לממנו למקום אחר כמו שביארתי) וע"ז אומר הירושלמי אמרין לית הדא דר' זירא תתובה על דר' בון ב"ר חייא (פי' דלא דמי להא שפשט ר' זירא מחלה כמו שביארתי):

וע"כ אמרינן בירושלמי א"ר יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל (פי' דלפי הטעם והחילוק שבין מוציא ממנו עליו למוציא ממנו למקום אחר כמו שביארתי החילוק דאם יפריש ממנו למקום אחר א"כ יהיה הנשאר תרומה כמו התרומה שנפל בו הטבל. וא"כ יהיה הבטל דומה לגמרי להמבטל וכל דבר הדומה אינו מחלישו רק מחזקו. ע"כ בטבל שנתערב בתרומה יכול להפריש אפי' ממנו למ"א משא"כ אם נפל טבל בחולין כמו דתנן הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יפריש למ"א א"כ יהיה הנשאר חלה ואינו דומה הבטל להמבטל וע"כ אינו יכול להפריש ממנו למ"א:

וע"ז אומר אח"כ ולית הדא תתובה על דר"ז (פי' שאעפ"כ איפשר לומר דלית הדא דר' בון תתובה על דר' דאיפשר לומר כסברת ר"ז שמביא מהא דתנן גבי חלה ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל דסובר ר' זירא דהטעם הא דתנן היה של שאור מעיסה שלא הורמה חלתה. ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה. דאם יש לו פרנסה ממקום אחר כו' ואם לאו מוציא חלה א' על הכל. דהיינו שממנו עליו יכול להפריש אבל לא למ"א דהטעם הא שיכול להפריש ממנו עלי' הוא ממ"נ אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל. ואם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן אינו בטל (פי' דממנו עלי' יכול להפריש ממ"נ דאם נתבטל הטבל א"צ להפרשה ואם לא נתבטל הטבל מועיל עליו הפרשה). וע"כ היינו דוקא באם מפריש ממנו עליו אבל אם מפריש למקום אחר לא מהני משום דילמא הוא בטל. וא"כ לא הוי הפרשה למקום אחר משא"כ ממנו עליו יוכל להפריש ממ"נ כמו שאומר בירושלמי מה נפשך אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל אם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל:

וע"ז אומר לית הדא דר' בון תתובה על דר' זירא דע"כ ל ניחא מה דמדמה ר' זירא הא דטבל של חלה שנתן לתוך עיסה שהורמה חלתה לענין מנחה שנתערבה בחולין דלפי טעם זה א"כ במנחה שנתערבה בחולין נמי הכי הוי דע"כ יכול להפריש הקומץ להתיר את השירים באכילה מחמת ממ"נ דאם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל ואם שלמטן לא בטל אף שלמעלן לא בטל (פי' אם שלמטן בטל בחולין אין צריך להיתר הקומץ כלל להתיר את השירים וא"כ אינו בטל א"כ יכול להפריש עליו ג"כ וע"כ לפי טעם זה דומה הא דחלה לענין הפרשת הקומץ וע"כ הביא ר' זירא ראי' מזה) וע"ז אומר לית הדא דר' בון ב"ר חייא תתובה על דר' זירא פי' דל"ק על דר"ז דלפי טעם זה דממ"נ יכול להפריש ממנו עליו שפיר מדמה ר' זירא הא דהפרשת קומץ להא דחלה דמפריש ממנו עליו דבקומץ נמי יכול להפריש וע"כ אומר לית הדא דר' בון ב"ר חייא תתובה על דר' זירא ממ"נ אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל אם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל שכבר קידש והא דמסיים שכבר קידש היינו דבשלמא לענין היתר הקומץ לשירים איפשר לומר דמותר מכח ממ"נ אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל ואם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן אינו בטל אבל מ"מ איך יכול להקטיר קומץ דילמא נתבטלו וא"כ ליכא שירים ואיך יקטיר הקומץ ע"ז אומר שכבר קידש (פי' שכבר קידש הקומץ וע"כ אף אם בטלו השירים הא אמרינן במנחות (ד' ט') איתמר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהם וא"כ הקומץ יכול להקטיר אף שנתבטלו השירים כמו שאומר הירושלמי שכבר קידש והיתר השירים הוא מכח ממ"נ [והמפרש חיבר התיבו' שכבר קידשתני והוא טעות שהם ב' תיבות שכבר קידש ואח"כ אומר תני] וכו' וכל זה הוא לסברת ר' זירא אבל לדעת ר' בון עיקר הטעם דמפריש ממנו עליו הוא משום שהבטל דומה להמבטל שנעשה חולין משא"כ בקומץ על השירים א"כ יהי' שירים ולא יהא דומה לחולין ולא ידמה המבטל להבטל ע"כ אינו יכול להתירן ע"י הקטרת הקומץ [והמפרש מהרא"פ לא דייק בכל הסוגי' ושגה בפירושו להסוגי' גם מה דר' בון בר"י בעי קומי ר' זירא אם נתערבה מנחה בסולת מהו לקמוץ המנחה קומץ מן התערובות כדי להתיר השירים לכהנים ומיירי שנתערב ברובו. שגה בזה מאוד דאיך יכול להקטיר הקומץ הא דילמא יתערב בזה חולין שנתערב בו הקומץ ותנן בפ"ק דמנחות (ד' ו') קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח או קורט של לבונה פסול מפני שאמרו הקומץ החסר והיתר פסול אלא ודאי מיירי שנתערבו השירים לאחר שקידש הקומץ. (וצ"ל) ר' בון בר"י בעי קומי ר"ז מנחה שנתערבה בחולין קומץ מתיר את השירים לאכילה (פי' אם הקומץ מתיר את השירים לאכילהולא קומץ ומתיר דמיירי שכבר קידש הקומץ וכמו דמסיים בירושלמי שכבר קידש:

ועוד נראה לי שאינו יכול לקמוץ מחמת תערובות חולין וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ג דחגיגה ה' ג') כהנא שאל לרבנן דתמן מנחה חלוקה בביסה נטמאת נטמאת זו. א ל נטמאת זו נטמאת זו כו' א"ל קומץ מזו לזו א"ל שמועה לא שמענו משנה שנינו כההיא דתנינן לקמן שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זו בזו אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה כו' כשירות ואם לאו פסולות ואין שירי' של זו מפסיקין לזו אלמא כיון דמפסיק אינו יכול לקמוץ. ועיין במנחות (ד' כ"ג) יכול לקמוץ אמאי כשירות אמאי הכא דערב הא לא נגע כו' עיין שם. וא"כ אם נתערב בחולין בודאי דאינו יכול לקמוץ]:

והנה צריך לבאר עוד הא דאומר מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה דאיך מיירי אם שנתערבה כל המנחה כולה בחולין א"כ לא יתיישב הא דאמר ולית הדא דרבי בון תתובה על דרבי זירא מה נפשך אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל אם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל וכמו שביארתי שהפי' הוא דמ"מ מקטיר קומץ עליהם דאם באמת אינו בטל מחמת דזה הוי דשיל"מ א"כ יכול הקומץ להתיר דהוי כמו דאיתא בעין ואם הוא באמת בטל דלא הוי דשיל"מ מחמת שאפילו אם יקמוץ ע"ז אעפ"כ לא יהיה דומה הבטל להמבטל משום שיהיה שירים ולא חולין וא"כ הוי כמין בשאינו מינו א"כ בלא"ה בטל (ועוד איפשר לומר כמו שביארתי במ"א דאף דלשיטת ר"י בירושלמי דטבל אינו בטל ברוב מן התורה מחמת דהוי דשיל"מ וע"כ בעינן שיהא הבטל דומה להמבטל כמו שביארתי אעפ"כ אית לי' נמי דבר שיש לו מתירין מדרבנן משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ לזה א"צ רק שיהיה מין במינו אבל א"צ שיהיה דומה לגמרי הבטל להמבטל שזה אינו צריך רק אי אמרינן דלא בטל מחמת דהוי דשיל"מ מחמת דעדיף יותר ממין במינו (שאפי' חכמים מודים בזה כמו שכתב הר"ן אבל לפי הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהוא מדרבנן א"כ אפי' בסתם מין במינו אמרינן נמי דהוי דשיל"מ אך לכאורה כיון דמדאורייתא בטל א"כ איך יתירו) וע"ז אומר דאעפ"כ מחמרינן מדרבנן שאין לאכול עד שיקמוץ וממ"נ אם הוי כאלו הוא בעין מדרבנן א"כ הקומץ מתיר ואם לאו בלא"ה מותר ור' זירא סובר דכיון דמדאורייתא לא הוי מין במינו משום שאין הבטל דומה להמבטל ע"כ מותר מיד]:

וא"כ אי מיירי שנתערבה כל המנחה כולה חוץ מן הקומץ א"כ קשה דאי הא דאינו בטל הוא רק מדרבנן א"כ איך יקטיר קומץ עליהם וכמו דאמרינן בפסחים (ד' ע"ח) שר' יהושע סובר אם אין שירים אין קומץ וא"כ כיון שנתבטל הוי כמאן דליתא ועיין במנחות (ד' כ"ב) ודוחק לומר דאתי כר' אליעזר דאמר דאעפ"י שאין שירים יש קומץ וכמו דאיתא בירושלמי (פ"ז דפסחים ה"ה) תיפתר כר' אליעזר דאמר אעפ"י שאין שירים יש קומץ:

ע"כ נראה לי דמיירי שנשתייר מן המנחה וא"כ יכול להקטיר קומץ וכר' יוחנן שסובר במנחות א ט') ששירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטירין קומץ עליהם וא"כ הקומץ צריך להקטיר:

ולפי"ז יהיה החילוק בין ר' זירא לר' בון דלר' זירא דס"ל דלא הוי דשיל"מ א"כ מותר לאכול מיד המנחה שנתערבה בחולין מחמת שנתבטלה בהחולין רק השירים שלא נתערבו אסור לאכול מחמת דהמנחה שנתערבה בחולין נתבטלה והוי כמאן דליתא (וכמו שפירשו במנחות (ד' כ"ב עיין שם) וא"צ להמתין על הקומץ ולר' בון ב"ר חייא צריך להמתין לאכול השירים עד שיקטיר הקומץ מחמת דאולי לא נתבטלה מחמת דהוי דשיל"מ ע"כ צריך להמתין עד שיקטירו הקומץ אבל השירים שלא נתערבו אסור לאכול ומשום דאולי נתבטלה וא"כ הוי כשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דמקטירין הקומץ עליהם אבל אעפ"כ השירים אסורים באכילה וכמו שמבואר במנחות (דף ט') ודוק:

[ואיפשר לומר דע"כ לא מיבעי לי' לענין הקטרת הקומץ גופא דאיפשר דמיירי שכבר נתנו ע"ג המזבח ומשלה בהם האור ואמרינן במנחות ש כ"ו) איתמר מאימתי מתיר השירים באכילה ר' חנינא אמר משמשלה בהם האור ר' יוחנן אמר משתצית האור ברובו כו' והא עם השמש לא משכחת לה שתצית האור ברובו לא קשי' כאן לקלוט כאן להתיר ופירש"י לקלוט שתהא מזבח קולטן הוי משמשלה בהם האור וע"כ איפשר לומר דכיון שמשלה בהם האור ע"כ יכול להקטיר הקומץ אע"פ שהשירים נתערבו בחולין אלא דהאיבעי' הוא אם צריך להמתין לאכול השירים עד שתאחז האור ברובו וע"ז אומר ממ"נ אם שלמעלן בטל שלמטן בטל כו' שכבר קידש (פי' שהשירים מותרין ממ"נ וכמו שביארתי והקומץ מותר להקטיר שכבר קידש (פי' וקלטו המזבח משהצית האור וקידשו המזבח) ובירושלמי פ"ב דיומא תפלוגתא דר' יוחנן ור' חנינא דאמר ר' חנינא קומץ שנתנו ע"ג האישים והפריחן הרוח בפריחה אחרונה נתכפרו הבעלים ויצאו השירים ידי מעילה (פי' הק"ע שנתכפרו הבעלים והשירים מותרים לכהנים ר"י אמר משיאחז האור ברובו ואיפשר לומר דהא דקאמר ר"י משיאחז האור ברובו היינו לענין שיצאו השירים ידי מעילה אבל אעפ"כ מתיר את השירים אף שנחסרו דלזה אמרינן נמי שקלטו המזבח אך שאינו יוצא ידי מעילה דהיינו להתיר השירים לאכילה עד שיאחז האור ברובו) וע"כ אומר ר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זעירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ מתיר את השירים לאכילה (פי' אם צריך להמתין עד שיאחז האור ברובו וכמו דס"ל לר' יוחנן בירושלמי (יומא שם) וע"ז אמר בירושלמי לית הדא דר' בון תתובה על דר"ז מ"נ אם שלמעלן בטל אף שלמטן בטל ואם שלמטן אינו בטל אף שלמעלן לא בטל וא"כ צריך להמתין עד שיקריב הקומץ וע"ז אומר שכבר קידש (פי' שקידש הקומץ המזבח וקלטו וע"כ אפי' אם נאמר שנתבטלו השירים אעפ"כ כיון שקידשו המזבח קלטן אך אם נאמר דהירושלמי ס"ל כר"א דאמר קומץ אע"פ שאין שירים ניחא יותר כמו שביארתי ודוק]:

שם בירושלמי תני ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך הנה המפרש כתב ה"ג ואם לאו מוציא חלה א' על הכל ומשנתנו היא. ובחנם הגיה שזהו ברייתא הביאה הרא"ש בה' חלה שכתב ובתוספתא קתני שמביא קמח ולש העיסה להשלים עם השאור לה' רבעים ומצטרף עם השאור וזהו הברייתא שמביא הירושלמי וע"כ אומר תני ואם לאו כו' [והם ב' תיבות קידש תני ונשתבש בדפוס לתיבה אחת קידשתני]:

שם אמר ר' אימי אתפלגון ר"י ורשב"ל ר"י אמר הנשוך תורה ורשב"ל אמר אין הנשוך תורה כו' נפרש מיליהון דרבנן מן מליהון דתמן תנינן המכניס חלות ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אומרים חיבור בטבול יום וב"ה אומרים אינו חיבור אמר רשב"ל ממה דתנינן אינו חיבור הדא אמרה שאין חייבים עליו משום טמא אוכל טהור. א"ל ר' יוחנן שני' היא בטבול יום דכתיב בי' טהור וטמא טהור לחולין מבעוד יום ולתרומה עד משתחשך. הוי ר' יוחנן דו אמר דבר שאינו חיבור בטבול יום תורה היא דו אמר שהנשוך תורה. רשב"ל דו אמר אינו תורה דו אמר אין הנשוך תורה. (פי' "י דס"ל דהנשוך הוי חיבור רק שהקילו בטבול יום. ע"כ אומר שהנשוך תורה. ורשב"ל שמביא ראי' מהא דאינו חיבור בטבול יום ס"ל שהנשוך אינו תורה):

אך הא דאמרינן בירושלמי אמר רשב"ל ממה דתנינן אינו חיבור הדא אמרה שאין חייבים עליו משום טמא אוכל טהור. פירש המהרא"פ שאין חייבים עליו משום טמא אם נגע טמא גמור בא' מהם אין הנשוך חיבור ואין חייבין על אחרים משום טומאה האוכלן. והנה הוא דוחק מאוד:

ע"כ נראה לי שצריך להגיה הדא אמרה שחייבין עליו משום טמא אוכל טהור. (פי' שהוא כמו דאמרינן בחולין (ד' קי"ג) אמר שמואל משום ר' אלעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. וכן אמרינן בירושלמי (ספ"ג דביכורים) אוכלי תרומה בזדון טהור שאכל טהור וטמא שאכל טמא וטהור שאכל טהור כו' טהור שאכל טמא בעשה עיין שם מה שביארתי ע"ז. וא"כ טהור שאכל טמא בעשה מחמת שמחוללת ועומדת). וע"ז אומר ר"ל ממה דתנינן אינו חיבור הדא אמרה שחייבין עליו משום טמא אוכל טהור (פי' דאם נטמא ע"י נשיכה א"כ חייבין עליו משום טמא שאכל טהור אעפ"י דאיפשר לומר דמ"מ טמא מדרבנן וכמו דס"ל לר"ל לענין חלה דנשוך הוי חיבור מדרבנן ורק לענין טבול יום הקילו וכמו דס"ל לר"י שיש חילוק בין טבול יום לשאר דברים שמדאורייתא הוי נשוך חיבור ורק בטבול יום הקילו ור"ל ס"ל דבדאורייתא אין לחלק רק בדרבנן יש חילוק וכמו שכתבו התוס' בנדה (ד' ז') בתוס' ד"ה והאי טבול יום דבטבול יום הקילו טפי דא"צ רק הערב שמש) וע"ז אומר דמ"מ חייב עלי' מיתה מדאורייתא ולא כמושנסתפק המ"ל ברמב"ם (פ"ז מה' תרומות ה"א) דאפילו נטמאה התרומה בטומאה דרבנן נמי אמרינן בזה פרט לזו שמחוללת ועומדת [וא"כ לר"ל דאמר דטבל שנתבטל ברוב הוא מדרבנן ע"כ אם מפריש עליו ממקום אחר מפריש עליו גם כן ע"י עיסת נשוך ולרבי יוחנן דסבירא ליה דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא על כן יכול להפריש מעיסת בלול] ובזה יתיישב דאמאי לא קאמר דאין הנשוך חיבור לענין טומאת העיסה:

שם והא תנינן ואם לאו מוציא מא' על הכל א"ר יוסי כל עמא מודו שמפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' כו' ולכאורה אמאי לא משני דטעם כעיקר דאורייתא וכן משמע בטור (ס' שכ"ד) מה שהביא הב"י המ"כ שאלה על האופה כו' אם מותר להפריש מעיסה שלא הורמה חלתה החייבת בחלה ע"ז ונפטר ג"כ טעם העיסה הנכנס בבשר כל שאלתך משנה שלימה היא דתנן הנוטל שאור מן העיסה שלא הורמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה דמפריש ממקום אחר אין זה כמפריש מן החיוב על הפטור דטעם כעיקר דאורייתא. ולא דמי להא דמנחות (דף ל') וכן כתב הר"ש שאין השאור בטל בעיסה דטעם כעיקר מדאורייתא הנה משמע דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא אבל שיטת הירושלמי הוא משום דלר"י ניחא דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא ולא אמר דהוא משום טעם כעיקר דאורייתא והוא כמו שביארתי לעיל (פ"ק דחלה) דהירושלמי ס"ל דטעם כעיקר דרבנן וע"כ מקשה לר"ל דס"ל דטבל בטל ברוב:

וע"ז אומר אמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' (פי' דר"ל נמי סובר דצריך להפריש רק שסובר דטבל בטל ברוב מדאורייתא אבל צריך להפריש מדרבנן):

ולפי"ז צריך לומר דלר"ל הא דתנן ומפריש עליו ממ"א הוא כמו דתני בתוספתא והביא לעיל בירושלמי תני ואם לאו מביא ד' רבעין ומשיך וזהו פירושא דמתניתין דתנן אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון וא"כ ניחא דאין זה כמפריש מן החיוב על הפטור כיון דאין בו רק ד' רבעים וע"י הצירוף לא הוי רק מדרבנן כיון שהטבל בטל ברוב לר"ל או דאם נאמר דלא הוי פירושא דמתניתין ומילתא באנפי נפשא היא איפשר לומר דיפריש ממ"א הוא ע"י עיסת הנשוך ור"ל לטעמי' דס"ל לעיל בירושלמי דנשוך דרבנן הוי ג"כ דרבנן ע"כ יכול לפטור נמי הא דשאור שנתערב בעיסה דהוי ג"כ דרבנן אבל ר' יוחנן לטעמי' דס"ל דטבל אינו בטל ברוב מדאורייתא לשיטת הירושלמי ע"כ יפרש דיפריש עלי' ממ"א היינו בעיסה שמחויבת מדאורייתא או אפילו מעיסה שנתחייבת ע"י נשוך דר' יוחנן לטעמי' דנשוך הוא מדאורייתא כמו דאמרינן בירושלמי שם:

והנה עדיין צריך ביאור במאי פליגי ר' יוחנן ור"ל אם הטבל בטל ברוב ותחילה רצה לומר דפליגי אם הטבל בטל ברוב דלר"ל מותר ואח"כ מסיק דאמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' ואח"כ אמר ר' בא מה פליגין ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב וכבר הקשיתי במ"א והבאתי ראי' מהירושלמי דס"ל דדשיל"מ אף בדרבנן לא בטיל וכמו דאיתא בירושלמי (ריש ביצה ה"א) נתערבה א' באלף כולן אסורות מה כמ"ד ספק הכן אסור אפי' כמ"ד שהוא מותר מודה הוא הכא שהוא אסור נשרו ספק מאתמול נשרו ספק מהיום נשרו ברם הכא יש כאן לאסור והיא מוכחת על כולן ק בירושלמי (סוף ביצה) באר שבין ב' תחומין כו' ובלבד שלא יהי' המים נמשכים לכאן ולכאן אמר ר' יהודא החמירו בדבריהן יותר מד"ת אמר ר' חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהם כד"ת וביארתי שהטעם משום דהוי דשיל"מ וא"כ משמע דאפי' בדרבנן נמי לא בטיל משום דהוי דשיל"מ וא"כ אמאי קאמר דבטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב:

ע"כ נראה לי דעיקר הפלוגתא דכל ענין שהטבל הוא דבר שיש לו מתירין הוא משום שאיפשר להפריש עלי' ויהי' מתוקן אבל אם נאמר דהטבל בטל ברוב א"כ אין שייך שיכול להפריש עליו דכיון שהוא בטל ברוב הוי כמאן דליתא כיון שנתבטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה דהא כה"ג קאמר לעיל בירושלמי (דף ח') א"ל וכי טבל שנתערב בחולין קורא אני עלי' ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן (פי' שאומר דמאי מיבעי לי' בקומץ אם הקומץ יכול להתיר את השירים שכבר נתבטלו ברוב א"כ איך יכול להפריש תרומה על טבל שנתבטל ברוב כו' וכבר ביארתי כל זה לעיל וע"כ סובר ר' יוחנן דתפשינן צד השני דכיון דאי אמרינן שלא יתבטל מצד דהוי דשיל"מ שיכול להפריש עלי' א"כ ממילא לא בטל ור"ל סובר דאדרבא תפשינן צד השני לקולא דכיון דלע"ע הוא בטל וא"כ אינו מועיל ההפרשה א"כ ממילא לא הוי דשיל"מ:

וע"כ מיבעי לי' בנדרים (פ"ו ה"ד) אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא דלכאורה צריך להבין דמאי תלוי בהא דזקן עוקר את הנדר מעיקרו אך אי אמרינן דאינו עוקרו אלא מכאן ולהבא א"כ איפשר דלא הוי דשיל"מ דעל מה תחול ההתרה כיון שכבר נתבטל וא"כ איפשר לומר בהיפוך לקולא כיון דאם נאמר שנתבטל א"כ ממילא אין לו התרה כמו שאם אכל דאין מועיל ההתרה אלא משום דאי בשוגג מחוסר קרבן או במזיד מחוסר מלקות כמו דאיתא בשבועות (ד' כ"ח) ע"ז אומר מסתברא מיעבדינן כדבר שיש לו מתירין משום שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ מועיל ההתרה על למפרע שתחילה היה בעין או אינו עוקר אלא מכאן ולהבא דמ"מ כיון שכעת נתבטל א"כ אדרבא תפשינן צד השני לקולא דלא הוי דשיל"מ:

וע"כ אומר דפליגי דווקא בטבל דאורייתא. אבל בטבל דרבנן כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב דבדאורייתא כיון דס' לחומרא ע"כ תפשינן צד השני לחומרא כיון דאם נאמר שלא נתבטל יהיה דבר שיל"מ. וע"כ הוה דבר שיל"מ משא"כ בדרבנן דספיקו לקולא ע"כ תפשינן צד השני להקל. אך זהו דווקא במה דדשיל"מ שלו תלוי במעשה אבל ביום טוב דהוה ממילא דשיל"מ לאחר יום טוב ע"כ אפי' בדרבנן נמי אמרינן דהוי דשיל"מ:

ובזה ביארתי במקום אחר על הא שכתב הרמב"ם (פט"ו מה' מאכלות אסורות (ה' י"ב) נראה לי שאפי' דבר שיש לו מתירין אם נתערב שאינו מינו ולא נתן טעם מותר לא יהי' זה שיש לו מתירין חמור מטבל כו' וכתב הראב"ד משנה שלימה היא ועיין בכ"מ וכתב שהוא מדאמרינן בירושלמי אלו נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין כו' ודאי מתניתין עביד לון כדבר שאין לו מתירין (כצ"ל) דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור תיפתר במין בשאינו מינו בדבר שיש לו מתירין. וא"כ מוכח מהמשנה ומהירושלמי דדבר שיל"מ לא הוי רק כמין במינו:

ע"כ נראה לי שמהירושלמי אין ראי' דלשיטת הירושלמי אין הטבל בטל ברוב מדאורייתא. והטעם משום דהוי מין במינו כמו שכתב הר"ן כיון שיש לו מתירין א"כ כיון שהאיסור יכול להיות היתר ע"כ הוי כמין במינו. וא"כ במין בשאינו מינו ודאי לא הוי דשיל"מ. אבל אי הטעם דעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהית' איפשר דאפי' במין בשאינו מינו ג"כ דמ"מ יש הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.

וכ"ת א"כ קשה ממתניתין דתנן שהנודר מן הדבר כו' אם יש בו בנ"ט א"כ מוכרח לומר דמיירי דווקא במין בשאינו מינו ואיפשר לומר כמו שכתב הרמ"א (ס' ק"ב) הא דדשיל"מ לא בטל היינו דווקא אם האיסור בעין כו' אבל טעמו בטל. והקשה הש"ך מהירושלמי דמשני במין בשאינו מינו ואמאי לא קא משני דמיירי דאין בו רק טעם. וע"כ לאאמרינן דהוי דבר שיל"מ. אך הירושלמי לטעמי' דהא דדשיל"מ לא בטל הוא מדאורייתא דהוי כמין במינו ואפי' לרבנן. וא"כ במין במינו לר' יהודא לא בטל אפי' בטעמא. וא"כ הוא הדין בדבר שיש לו מתירין. וע"כ לא משני דכיון דלא הוי בעין לא הוי דשיל"מ. אבל לשיטת הש"ס דילן דהטעם הוא רק מדרבנן משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ לא החמירו רק בממשות האיסור בעין. אבל לא בטעמא. וא"כ לא קשה על הרמב"ם שכתב דנראה לי כו' דמהירושלמי אין ראי' דס"ל דשיל"מ הוי דאורייתא וע"כ מחלק בין מין לשאינו מינו:

ובזה ניחא נמי אף לפי מה שביארתי במ"א סוף ביכורים דהירושלמי ס"ל הטעם דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר נמי אעפ"כ ניחא דמשני במין בשאינו מינו א"כ ליכא הטעם דהוי דאורייתא דהוי כמין במינו דכיון דבעצם לא הוה מינו א"כ ודאי לא הוי כמין במינו וכ"ת הא איכא הטעם מדרבנן דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ איפשר לומר דלגבי דרבנן איפשר לומר דכיון דאין כאן רק טעם בלבד וע"כ לא הוי דבר שיל"מ וא"כ מהירושלמי אין ראי' ומן המשנה ג"כ אין ראי' ע"כ כתב הרמב"ם דנראה לי שאפי' דשיל"מ שלא במינו בטל והביא ראי' מטבל כו' וא"כ מוכח דאפי' לפי הש"ס דילן לא אמרינן דדשיל"מ לא בטל רק במין במינו אבל ולא במין בשאינו מינו דכיון דבטל באינו מינו לא אמרינן הטעם שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ועל כן כתב ונראה לי ודוק]:

שם אפילו תימר השיכו בידו הוא המחלוקת דאמר רשב"ל בשם חזקי' טבל בטל ברוב וכן ר' יוסי ב"ר נהוראי טבל בטל ברוב וא"ר יוחנן אין הטבל בטל ברוב כו' והא תנינן אם לאו מוציא מא' על הכל אמר ר' יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני'. מאן דאמר טבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' מ"ד אין הטבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן חושש להפרשה שני' ופי' המפרש לר"ל דס"ל שכבר נתבטל הטבל ואין כאן חשש תרומה דאורייתא אינו חושש להפרשה שני' משום דימוע דקיי"ל דצריך להעלות כשיעור שנפל ולר"י דס"ל שלא נתבטל ויש לחוש דילמא הפרשה ראשונה תרומה מעלי' הוי ונעשית החולין השני' דימוע וצריך לחזור ולהפריש מהם.

ולי נראה דזהו דוחק לפרש דהפרשה שני' היינו מה שמעלין את המדומע בא' ומאה וע"כ אלולי מסתפינא הייתי אומר שיש ט"ס בירושלמי ארימה ונפלה לאתר חורן (וכצ"ל ארימה לאתר חורן או ארימה מאתר חורן דהיינו שהפריש ע"ז מטבל דאורייתא (וכצ"ל) מאן דאמר אין טבל בטל ברוב ארימה מאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' (פי' שא"צ להפריש על התרומה שהפריש דהוי מחיוב דאורייתא על חיוב דאורייתא מאן דאמר אין הטבל בטל ברוב (וצ"ל הטבל בטל ברוב) ארימה ונפל לאתר חורן חושש להפרשה השני' וכמו דאמרינן (בפ"ה דדמאי) מן הנקוב על שאינו נקוב תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות (ואם הגירסא ארימה לאתר חורן שהפריש מזה על תרומה דאורייתא א"כ לר"י דס"ל דאין הטבל בטל ברוב א"צ להפרשה שני' אבל לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב. א"כ הוי כמו משאינו נקוב על הנקוב דהוי תרומה ויחזור ויתרום וע"כ חושש להפרשה שניה:

אך עכ"ז נראה לי שהגירסא הוא א"ר יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' מאן דאמר טבל בטל ברוב ארימה מאתר חורן אינו חושש להפרשה שני' (וצ"ל חושש להפרשה שני') ומ"ד אין הטבל בטל ברוב אינו חושש (פי' דלמ"ד דהטבל אינו בטל ברוב א"כ אם הרים עלי' מאתר חורן הוי תרומה דאורייתא וע"כ אין צריך להפריש עלי' אבל למ"ד דהטבל בטל ברוב א"כ טבל זה מתוקן דאפי' אי אמרינן דהטבל בטל ברוב מדאורייתא והוא הפריש ע"ז מטבל גמור אעפ"כ הטבל מתוקן נתערב אלא שהתרומה לא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות וכמו דאמרינן (ספ"ה דדמאי) לענין אם תורם מן הנקוב על שאינו נקוב דהוי תרומה ולא תאכל עד שיוציא עליו תרומות ומעשרות:

וע"כ לא קאמר הירושלמי הנ"מ בקיצור לענין אם יכול להפריש מזה על מקום אחר דלר' יוחנן דאמר דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא א"כ יכול להפריש מזה על טבל גמור. אבל לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא רק שצריך להפריש מדרבנן וא"כ אינו יכול להפריש מזה על טבל גמור היינו משום דאינו יכול להפריש מזה על מקום אחר משום דאין בילה וא"כ שמא יעלה בידו מן החולין וע"כ אמר הנ"מ דאם הפריש ע"ז מאתר חורן דהיינו מטבל גמור דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא א"צ להפרשה שני' דהיינו להפריש עליו תרומות ומעשרות ולר' דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא צריכה להפרשה שני' דהיינו שלא תאכל עד שיפריש עליו תרומות ומעשרות [וכמו שכתב המ"ל (רפ"ה מה' תרומות) דמן החיוב דתורה על החיוב דרבנן אינו חוזר ותורם שכבר נפטר הטבל דרבנן במה שתרם הטבל דאורייתא וכן כתבו התוספות (ביבמות ד' פ"ט) עיי"ש ועיין ביו"ד (סי' שכ"ד) בהגהה שם האופה כו' כתב הט"ז עיקר חידוש דין זה דלא תימא כיון שאין בבשר רק טעם דמי למפריש מן החיוב על הפטור ולא מהני הפרשה כו' ודוק:

ועוד נראה לי לומר דע"כ לא קאמר הנ"מ דהיינו אם יכול להפריש מזה על טבל גמור דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא יכול להפריש מזה על טבל גמור ולר"ל אינו יכול להפריש מזה על טבל גמור הוא כמו שביארתי לעיל בירושלמי על הא דר' בון ב"ר חייא בעי קומי ר' זירא מנחה שנתערבה בחולין קומץ ומתיר את השירים לאכילה עיין שם שהארכתי בזה על הא דאמרינן התם לית הדא דר"ז תתובה על דר' בון ב"ר חייא מה בין מוציא ממנו עליו מה בין מוציא ממנו למקום אחר ואמר בשעה שהוא מוציא ממנו עליו (וכצ"ל לפי מה שהגהתי שם) הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו אינו בטל (פי' כיון שהטבל דהיינו שאור שלא הורמה חלתה יכול להעשות חולין כיוצא בו דהיינו כמו החולין שנפלו בו ע"כ אינו בטל) וע"כ יכול להפריש בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואותו הטבל כו' (והוא ט"ס וצ"ל בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר (וצ"ל לפי הגהתי שם) הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות כיוצא בו (פי' דכיון שנעשה תרומה וא"כ אינו דומה לחולין שנפל בו חולין שבו מבטלין אותו) (פי' וע"כ חולין שבו מבטלין אותו דלא הוי כמין במינו שאפילו חכמים יודו בזה דאינו בטל דכיון שמפרישה תרומה על מקום אחר א"כ אינו דומה לחולין שנתערבו וא"כ אם מפריש תרומה א"כ בטל דאינו דומה לחולין שנתערבו בו ועל כן אינו יכול להפריש ממנו על מקום אחר). ועיין שם מה שביארתי בארוכה:

וא"כ כיון שנתבאר שיטת הירושלמי דהא דטבל אינו בטל ברוב הוא מטעם דיכול אתה להפריש עליו ויהיה חולין אך זהו דווקא אם מפריש עליו וע"כ נעשה חולין אבל להפריש מזה על מקום אחר אינו יכול דכיון שנעשית תרומה לבסוף א"כ אינו דומה הבטל להמבטל א"כ צריך שיבטל ברוב. א"כ הא דטבל אינו בטל ברוב היינו משום שיכול להפריש עליו ממקום אחר ודווקא אם מפריש עליו ממקום אחר וא"כ נעשית חולין בפועל אח"כ אבל להפריש מזה על מקום אחר לא דא"כ נעשית תרומה וא"כ הוי מין בשאינו מינו ודוק:

וע"כ ניחא שפיר הא דקאמר הכא א"ר יוסי כל עמא מודו שהוא מפריש מה פליגין לחוש להפרשה שני' ומ"ד אין הטבל בטל ברוב ארימה ונפלה לאתר חורן (והוא ט"ס וצ"ל ארימה מאתר חורן לפי מה שביארתי) דמ"ד אין הטבל בטל ברוב א"צ להפרשה שני' (לפי הגהתי) אבל למ"ד הטבל בטל ברוב צריך להפרשה שני' אבל אינו יכול לומרהנ"מ דלר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא יכול להפריש מזה על מקום אחר משא"כ לר"ל דס"ל דהטבל בטל ברוב מדאורייתא אינו יכול להפריש על טבל גמור דהא לפי מה שביארתי אפי' לר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא אעפ"כ אינו יכול להפריש על מקום אחר והוא משום דאם יפריש ממנה על מקום אחר א"כ יהיה תרומה וא"כ לא יהיה דומה להחולין ואינו דומה הבטל להמבטל א"כ לא הוי תרומה דאורייתא דלא הוי כמין במינו שחכמים יודו בזה ג"כ לר' יהודא וכל זה הוא דווקא בטבל שנתערב בחולין אבל בטבל שנתערב בתרומה אינו בטל אם מפריש ממנו למקום אחר דאז דומה הבטל להמבטל וכמו דאמרינן לעיל א"ר יוסי הדא אמרה טבל שנתערב בתרומה הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו אינו בטל וא"כ אם נתערב בתרומה הוא להיפוך דאם מפריש ממנו למקום אחר ע"כ הוי הבטל תרומה כמו המבטל וע"כ אינו בטל:

ובזה יתיישב מה שהקשיתי על מה שביארתי הירושלמי (פ"ט דתרומות) והבאתי שם הירושלמי (פ"ו דנדרים ה"ד) דאיבעי לי' אם נדרים הוי כדשיל"מ ופשיט מהקדש ועיין שם שביארתי דהירושלמי לא ס"ל חילוק של הש"ס דילן בנדרים (דף נ"ט) דבשלמא קונמות מצוה לאתשולי עלי' משום דר' נתן דאמר ר' נתן כל הנודר כאלו בנה במה כו' וא"כ קשה דלפי זה אמאי לא מקשה מהא דתנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין כו' וא"כ הוי תרומה דבר שיש לו מתירין וא"כ אמאי בטל בא' ומאה. ע"כ נראה לי לבאר שהרא"ש הקשה שם על הא דפריך והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלי' אע"ג דאי מתשיל עלי' הדרא לטיבלא מ"מ מכלל תרומה יצאה ע"י שאלה וכבר הקשיתי בס' ע"י (ס' י"ח) דהא כל עיקר הטעם דדשיל"מ לא בטיל ברובא הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ למה יהי' התרומה דשיל"מ משום שיכול לשאול עלי' הא אעפ"י שישאל עליו אעפ"כ יהי' אסור משום איסור טבל ותו ליכא טעמא שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וביארתי שם דטעמו של הרא"ש הוא משום דאמרינן בפ' בתרא דיומא (דף פ"ג) במי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו הקל הקל כו' וטבל ותרומה תנאי היא דתני' מאכילין אותו טבל ואין מאכילין אותו תרומה בן תימא אמר תרומה ולא טבל ומפרש התם דת"ק סובר דתרומה חמירא וקיי"ל כת"ק דתרומה חמירא וע"כ ניחא שפיר דתרומה הוי דשיל"מ מחמת שאיפשר לשאול על התרומה

וכל זה אי אמרינן דהטעם דדשיל"מ לא בטל הוא משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"כ אפילו יש שם איסור אחר מלבד זה האיסור הוי דשיל"מ (וע"ש בס' ע"י במה שהארכתי בספיקו של הצ"צ אם יש עליו שני איסורים ואיסו' א' יש לו מתירין) וע"כ לפי הטעם שעד שתאכלנו באיסו' תאכלנו בהיתר ע"כ אפי' אם יש איסור אחר אעפ"כ יש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אבל לפי טעמו של הר"ן דהוי כמו מין במינו וכן לשיטת הירושלמי כמו שביארתי דס"ל כשיטת הר"ן וכמו שאמר הואיל ואותו הטבל יכול להעשות תרומה כיוצא בו וכמו שביארתי דס"ל דע"כ מנחה שנתערבה בחולין בטל משום דאפי' יקמוץ ויתיר השירים לאכילה מ"מ הוי בתורת שירים ולא כחולין וע"כ בטל וא"כ פשיטא דאם יש עליו שני איסורים ואיסור א' דשיל"מ ודאי בטל משום דאפי' אם יתירו לו את האיסור השני מ"מ לא דמי להמבטל שהוא התירא דהא מ"מ יש עלי' איסור השני וא"כ ניחא לשיטת הירושלמי דלשיטת הירושלמי לא קשה כלל מתרומה (אף דלא ס"ל החילוק מחמת דקונמות הוא מצוה לאתשולי משא"כ בתרומה) אך דתרומה הוי כדבר שאין לו מתירין משום דאפי' אם ישאל על התרומה מ"מ יהי' נשאר איסור טבל וא"כ סוף כל סוף לא דמי להיתר המבטל ע"כ לא הוי כמו מין במינו וע"כ בטל:

[ובזה יתבאר הא דאמרי בביצה (דף ג') א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה כו' בשלמא לרבה דאמר משום הכנה הוי ספיקא דאורייתא וכל ספיקא דאורייתא לחומרא אלא לרב יוסף ולר"י דאמרי משום גזירה הוי ספיקא דרבנן וכל ספיקא דרבנן לקולא כו' בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל אלא אי אמרת ספק טריפה דבר שאין לו מתירין הוא ותבטל ברובה כו' רב אשי אמר לעולם ספק יום טוב ספק חול הוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל:

וא"כ מתחילה הי' סובר דהא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל לא אמרינן רק דווקא לענין תערובות ולא לענין ספיקא דס' דרבנן להקל אפי' דשיל"מ ורב אשי סובר דאפי' לענין ספיקא נמי אמרינן דהוי דש ל"מ וספיקא אסור:

וצריך להבין דמ"ט סברי תחילה דהא דאמרינן כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל הוא רק לענין התערובות אבל לא בספיקא ע"כ נראה לי דסברי דהטעם דהא דדשיל"מ הוא לא בטיל אבל ספיקא מותר הטעם הוא כמו שכתב הר"ן דהוי כמו מין במינו כיון שאיפשר שיהי' לו היתר ע"כ זהו דווקא לענין תערובות אבל לא לענין ספיקא אבל רב אשי סובר דהטעם הוא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר א"כ אפי' ספיקא נמי אסור:

ובזה יתבאר הירושלמי (פ"ק דביצה ה"א) כשם שהיא אסורה לאכול כך אסורה לטלטל נתערבה א' במאה או אחת באלף כולם אסורות ומה כמ"ד ספק הכן אסור ברם כמ"ד ספק הכן מותר מודה הוא הכא שאסור ספק מהיום נשרו ספק מאתמול נשרו ברם הכא יש כאן אחת לאסור והיא מוכחת על כולן אלמא דס"ל דאפילו למ"ד ספק הכן מותר מודה הוא שאם נתערבה אפי' באלף לא בטיל והוא כמו שביארתי דהירושלמי לשיטתו דהטעם דדשיל"מ הוא מטעם שאיפשר האיסור להיות היתר וע"כ הוי כמין במינו ולא בטיל משא"כ ספיקו מותר דאין הטעם משום שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וא"כ לפ"ז צריך להחמיר בספיקו אלא דהטעם כמו שכתב הר"ן דהוי כמין במינו ודוק]:

וע"כ אמרינן מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והא תנינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך מכיון שקדש רובה לשם חלה תבטל ברוב (פי' מיעוט הטבל יהא בטל ברוב חלה אבל לר' יוחנן ניחא דכיון דאין הטבל בטל ברוב ע"כ יכול להפריש חלה על מ"א והוא משום שאם יפריש ממנה למקום אחר א"כ הבטל נעשית חלה כמו המבטל וע"כ יכול להפריש וכן אמרינן שם בירושלמי לקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד הוין בעי מימר מ"ד ע"כ תרומה טבל בטל ברוב פי' וע"כ צריך לרשום דאל"ה מכי נעשית רובה תרומה אינו יכול להפריש עוד מזה דמיעוט הטבל בטל ברוב וע"כ צריך לרשום כדי שלא יתבטל ברוב. ורשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד ס"ל דאין הטבל בטל ברוב וע"כ אפי' נעשית רובה תרומה יכול להפריש מזה על מ"א והטעם הוא דאם רוב תרומה א"כ אם יפריש מן המיעוט תרומה יהא דומה הבטל להמבטל. וע"כ יכול להפריש תרומה על מ"א [משא"כ אם נתערב בחולין אין הטבל בטל ברוב וע"כ יכול להפריש ממ"א על זה לר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב מן התורה משא"כ אם יפריש מזה על מקום אחר). וא"כ אם יפריש תרומה א"כ נעשית תרומה וא"כ אינו דומה הבטל להמבטל. א"כ ממילא בטל וע"כ אינו יכול לעשותה תרומה על מקום אחר:

ולפי"ז איפשר לומר דהא דאמרינן אמר ר' בא מה פליגין דר' יוחנן ור"ש בן לקיש בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. וכבר הקשיתי דהא הירושלמי ס"ל דאפי' בדרבנן דשיל"מ לא בטל אך לפי מה שביארתי איפשר לומר דהא דאמרינן דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל היינו דווקא בדבר התלוי בזמן ע"כ אפי' בדרבנן נמי אמרינן דשיל"מ לא בטיל. אבל הכא הוי דשיל"מ מחמת שיכול להפריש ממ"א וא"כ יהיה חולין ויהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ אינו בטל מדאורייתא. אעפ"י שיש לומר שיעשה מזה תרומה על מקום אחר וא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל שהמבטל הוא חולין והבטל הוי תרומה [ובאמת שמחמת זה לא יהיה תרומה] אך בדאוריית' תפשינן לחומרא ואמרינן דהא יכול להפריש ע"ז ממקום אחר וא"כ יהיה חולין ויהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ לא בטיל. משא"כ בטבל דרבנן תפשינן לקולא דאם יפריש מזה על מקום אחרוא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל. וע"כ לא הוי דשיל"מ ועוד דבדאורייתא לא נוכל לומר שאדרבא שיפריש ממנה למקום אחר ולא יהי' בטל דומה להמבטל וע"כ יתבטל דא"כ יהיה כמבטל איסור לכתחילה וע"כ אמרינן בהיפוך דיפריש ממקום אחר על זה וא"כ יהיה הבטל חולין דומה להמבטל שהוא חולין וע"כ לא בטל. משא"כ בטבל דרבנן דהא יש פוסקים דס"ל דבדרבנן אם נתערב מותר להוסיף עליו ולבטלו (ביו"ד ס' צ"ט) וע"כ בדרבנן הא יכול להיות שיתרום מזה על מקום אחר וא"כ לא יהיה הבטל דומה להמבטל וע"כ בטל לגמרי:

ובזה יתבאר הירושלמי מתיב ר' יוחנן לר"ש בן לקיש והתנינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך מכיון שקדש רוב' לשם חלה תבטל ברוב (פי' דר' יוחנן מתיב ר"ל שאומר דהטבל בטל ברוב דא"כ איך אמרינן נוטל אדם כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשותה להיות מפריש עלי' והולך. וא"כ קשה כיון שקדש רובה לשם חלה. א"כ המיעוט טבל בטל ברוב. וא"כ איך מפריש אח"כ דהא מיעוט הטבל בטל ברוב. וע"ז משני ברושם (וע"כ אינו בטל) תדע לך שהוא כן דתנינן תמן הרוצה להפריש תרומה ות"מ כאחת לאיזה הוא דבר מסיים לא כדי שיבטל ברוב. והנה המפרש שגה בזה מאוד בפירושו ונדחק מאוד ע"כ נראה לפרש שמביא ראיה מהא דתנינן תמן הרוצה להפריש תרומה ות"מ כאחת כו' שאומר ה"ז בצד זה חולין ולמאי הוא מסיים וע"כ מפרש הירושלמי דמיירי שיש עוד טבל בכרי הזה וע"כ מסיים החולין שעד כמה הוא חולין דהיינו בצד זה חולין וא"כ אינו בטל ברוב המיעוט טבל שנשאר אבל אם לא היה אומר מה שבצד זה חולין היה הטבל שנשאר בטל ברוב ואם כן הוי כמבטל איסור לכתחילה.

וע"ז אומר א"ר יצחק בן אלעזר שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה (פי' דמשני דע"כ אמר ה"ז בצד זה חולין הוא משום שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה פי' שלא יפריש מהטבל שנשאר תרומה על הכרי האחר):

והוא כמו שביארתי דהא דר"י סובר דאין הטבל בטל ברוב מדאורייתא היינו משום שאם יפריש עליה יהי' חולין. וע"כ הוי מין במינו ולא בטל ואפי' אם מפריש מיני' ובי' אפ"ה כיון שרוצה לעשות במקום זה חולין אעפ"י שיעלה תרומה מזה ג"כ. אך כיון שאין ברירה ולא אמרינן שהובררה התרומה מעיקרא משא"כ אם רצונו לעשותה תרומה על מקום אחר הרי בשעה שרוצה להפרישה תרומה על מקום אחר א"כ לא דמי הבטל להמבטל וע"כ ממילא בטל. וכמו דאיתא בירושלמי לעיל מה בין מוציא ממנו עלי' מה בין מוציא ממנו על מקום אחר. ואמר בשעה שהוא מוציא ממנו עלי' הואיל ואותו הטבל יכול להעשות חולין כיוצא בו (כצ"ל לפי הגהתי שם) חולין מבטלין אותו (כצ"ל לפי הגהתי שם) בשעה שהוא מפריש ממנו על מקום אחר הואיל ואין אותו הטבל ראוי להעשות כיוצא בו חולין שבו מבטלין אותו (כצ"ל לפי הגהתי שם) ועיין בירושלמי (רפ"ד דתרומות) במה שביארתי שם על הא שאומר מכיון שנתן דעתו להפריש נסתיימה כל חיטה וחיטה במקומה (פ' כיון שנתן דעתו להפריש על מקום אחר פי' כיון שרוצה לעשותה תרומה על מקום אחר א"כ אין הבטל דומה להמבטל וע"כ לא הוי כמין במינו שאף חכמים יודו בזה):

וע"ז אומר אמר ר' יצחק בן אלעזר שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה (פי' שלא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה) (פי' ותרומת הכרי האחר בזה ג"כ) וא"כ אם יפריש מהמיעוט טבל שנשאר תרומה על מקום אחר א"כ לא יהי' דומה הבטל להמבטל ובזה מודה ר"י דלא אמרינן דהטבל אינו בטל ברוב וא"כ יתבטל ברוב ולא יהי' תרומתו תרומ' דבעינן שיעשה בפועל באופן שהבטל יהי' דומה להמבטל וע"כ לא יתבטל:

וע"ז אומר חזר ר' יצחק ב"ר אלעזר ואמר לא אמרנא כלום ולא רבי יוחנן הוא הא אמר תרומת הכרי הזה וזה בזה א"ר יוחנן מקום שנסתיימה תרומתו של ראשון נסתיימה תרומתו של שני (פי' דא"צ לסיים המקום דמסתמא במקום שנסתיימה תרומתו של ראשון שם נסתיימה תרומתו של שני) (פי' וא"כ הטעם הוא משום דמשייר הטבל סמוך להתרומה כדי שיהי' תרומה אח"כ וא"כ איך איפשר לומר דע"כ אמר בצד זה חולין דאל"ה יהי' הטבל בטל ברוב ואע"ג דאין הטבל בטל ברוב אך משום דילמא יאמר תרומת הכרי הזה וזה בזה וא"כ הוא משייר הטבל בצד התרומה בכדי שיהי' הטבל אח"כ תרומה על הכרי האחר ולא יהי' מפריש מן המתוקן שהוא חולין שא"כ יהי' מן הפטור על החיוב וא"כ כיון שמסויים הטבל א"כ אין הטבל בטל ברוב ועוד דא"כ הוי הטבל בצד התרומה ולא החולין בצד התרומה וא"כ כיון דתנן וחולין בצד זה א"כ משמע שאינו רוצה לומר תרומת הכרי הזה וזה בזה וא"כ קשה לר"י דלמאי הוא מרשים ואומר בצד זה חולין דהיינו שלא יתבטל הטבל ברוב וא"כ קשה לר"י דאמר דאין הטבל בטל ברוב לאיזה דבר הוא מסיים ודוק:

ובזה איפשר לבאר הא דאמרינן שם לקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד הוין בעי מימר מ"ד עד כאן תרומה טבל בטל ברוב (פי' וא"כ אם לא ירשום הרי מיעוט הטבל בטל ברוב תרומה) ומ"ד לוקט ומחשב כמו שהוא למוד אין הטבל בטל ברוב ולכאורה קשה דהא אמרינן תחילה א"ר בא מה פליגין ר"י ורשב"ל בטבל שנטבל ד"ת אבל בטבל שנטבל מדבריהם כל עמא מודו שהטבל בטל ברוב. וא"כ תרומת דלעת שהיא מדבריהם א"כ כ"ע מודו שהטבל בטל ברוב. ודוחק לומר דהא גופא קאמר דהוין בעי מימר מ"ד ע"כ תרומה טבל בטל ברוב ומ"ד לוקט ומחשב כמו שהוא למוד אין הטבל בטל ברוב. וא"כ יהי' מזה מוכח דאפי' בדרבנן נמי סובר רשב"ג דאין הטבל בטל ברוב. אבל לפי מה שביארתי איפשר לומר דהטעם הא דטבל בטל ברוב מדרבנן הוא דאזלינן לקולא דילמא יפריש מזה על מקום אחר וא"כ יהי' תרומה ולא יהי' דומה להחולין וא"כ יתבטל. אבל הכא אם יפריש מזה על מקום אחר. כיון דהרוב הוא תרומה. וא"כ יהי' דומה הבטל להמבטל. וא"כ לא יתבטל. וכ"ת אולי יפריש ממקום אחר ע"ז. וא"כ יהי' חולין ולא יהי' דומה הבטל להמבטל. וע"כ מתבטל. זה אינו דלמאי יפריש ממקום אחר ע"ז. הא אם יפריש ע"ז ממקום אחר. א"כ יתבטל החולין שיתקן בתרומה והוא אינו רוצה שהחולין יתבטל בתרומה. וע"כ אמרינן דאפי' בדרבנן לא בטיל (ולפי מה שביארתי לעיל דבדרבנן אזלינן לקולא ואמרינן דהטבל בטל ברוב. איפשר לומר ג"כ דהכא אדרבא אזלינן לקולא ואמרינן דלא בטיל אפי' בדרבנן כדי שיוכל לתרום מזה דאם יתבטל יהי' תרומה. וע"כ אזלינן לקולא דלא בטיל ודוק:

והנה לכאורה קשי' דלמה לא אמרינן דרבי ורשב"ג פליגי בפלוגתא אם קדשו מדומעין או לא. דע"כ סובר רבי דצריך לרשום. דאל"ה אינו יכול להפריש דלא קדשו מדומעין כיון דאינו ניכר היכן הוא התרומה. ורשב"ג סובר דקדשו מדומעין:

אך איפשר לומר שהוא כמו דאמרינן בירושלמי (ספ"ג דתרומות) תרומת שני הכריים בא' מהן. ר' יוחנן אמר קדשו מדומעין. רשב"ל אמר לא קדשו מדומעין. א"ר הושעי' ב"ר שמאי הי' לפניו שתי סאים וכרי א' ואמר א' מן הסאות הללו עשוית תרומה על הכרי הזה קדשם ואינו יודע וא"כ סובר ר' יוחנן דקדשו מדומעים. וע"כ אינו רוצה הש"ס לאוקמי פלוגתייהו אם קדשו מדומעים. דא"כ יסבור רבי דלא קדשו מדומעים ועיין לעיל מה שביארתי שזה אינו שייך לפלוגתא דב"ש וב"ה וכן ר"ש שסובר דהתם אם אומר תרומה בתוכו ע"כ סובר ב"ה דלא קדשו מדומעים. אבל בב' כריים תרומת שני הכריים בא' מהם וא"כ יש שיריםשאינו מעורב בהתרומה אלא שאינו ידוע בזה סובר ר' יוחנן דקדשו מדומעים. והכא נמי אם הפריש דלעת על השאר וא"כ שירי' נכרים. אלא שהדלעת אינו ניכר מהו התרומה ע"כ אמרינן דקדשו מדומעים לכ"ע לר' יוחנן. וע"כ אינו רוצה הש"ס לאוקמי פלוגתיי' בזה. וע"כ אומר כדי שיהי' זקוק ליתן לשבט ביניהון. דאעפ"י דקדשו מדומעים היינו ששאר הדלועין מותר אבל מ"מ בדלעת עצמה הרי הוא מעורב עם טבל. וא"כ אינו יכול ליתן לכהן. וע"כ סובר רבי דצריך לרשום. ורשב"ג אינו חושש לזה:

והנה לכאורה הי' איפשר לומר דרבי ורשב"ג אזלי לטעמייהו. כמו דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) תני ישראל ועו"ג שלקחו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב וחלקו של עו"ג פטור. ואמרינן בגיטין (ד' מ"ז) דפליגי רבי ורשב"ג בברירה שרבי לית לי' ברירה. ורשב"ג סובר דיש ברירה. וא"כ איפשר לומר דרבי ס"ל דצריך שירשום כדי שיוכל ליתן לכהן. דאל"ה הוא מעורב עם הטבל ואינו יכול ליתן לכהן. ואע"ג שיכול לומר שאותו שהוא יפריש יהי' תרומה. וא"כ יכול ליתן לכהן אך רבי ס"ל דאין ברירה (ומשמעות הירושלמי דאפי' בדרבנן ס"ל דאין ברירה דהא אומר ישראל ועו"ג שקנו שדה בסורי' דבא"י אין קנין לעו"ג להפקיע מיד מעשר. וכמו דאמרינן בגיטין (ד' מ"ז ושם). וא"כ כיון דמיירי בסורי' א"כ ס"ל לרבי דאין ברירה ע"כ לא יוכל לומר דמה שיפריש אח"כ יהי' תרומה למפרע. ורשב"ג סובר דיש ברירה ע"כ יוכל לתרום באופן שמה שיפריש אח"כ יהי' תרומה למפרע (דהא הוא רוצה לאכול מיד. וע"כ צריך שתחול למפרע) אך לפי מה שביארתי במ"א דמשמעות הירושלמי דבמתנה ומברר דבריו סובר הירושלמי דלכ"ע יש ברירה א"כ ליכא למימר הכי אך שקשה דמ"מ יפריש ע"י תנאי. אך כיון דאיפשר לתקן ע"י רשימה ע"כ אמר רבי רושם. ועיקר החידוש הוא שחושש כדי שיהי' זקוק ליתן לשבט ודוק:

שם בירושלמי הי' צריך לתרום ד' חמש חביות מן הבור מעלה את הראשונה עפ"י הבור ואומר ה"ז תרומה וכן השני' וכן השלישית דברי רשב"ג. רבי אומר מעלה כולן עפ"י הבור ואומר הרי אלו תרומה הוין בעי מימר מ"ד מעלה את הראשונה עפ"י הבור הטבל בטל ברוב (ט"ס וצ"ל אין הטבל בטל ברוב פי' מ"ד מעלה את הראשונה עפ"י הבור אין הטבל בטל ברוב. דאעפ"י שיפריש עד שלא יהי' נשאר רק מיעוט אעפ"כ לא יפקיע מידי טבל דאורייתא. ומ"ד מעלה כולן עפ"י הבור אין הטבל בטל ברוב (ט"ס וצ"ל הטבל בטל ברוב) וא"כ יפקיע מידי טבל דאורייתא. ועוד שלא יהי' צריך ליתנו לכהן (לפי מה שביארתי (ספ"ה דדמאי) שיטת הירושלמי דטבל שנתבטל ברוב א"צ ליתן לכהן. וע"ז אומר ר' אבהו בשם ר' יוחנן הקיף ביניהון מ"ד מעלה עפ"י הבור תורם מן המוקף (פי' דס"ל דזה הוי תורם מן המוקף אעפ"י שאינו מפריש תרומה רק לאחר שמעלה כולן). ומאן דאמר מעלה את הראשונה עפ"י הבור אין תורם מן המוקף ופי' דס"ל דאם אינו מפריש רק לאחר שמעלה כולן. א"כ לא הוי תור מן המוקף [**אך ** עכ"ז קשה דבקושי' הראשונה שהקשה מהא דלקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי. רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד הוין בעי מימר כו' ומשני א"ר בא כדי שיהי' זקוק ליתן לשבט ביניהון (פי' ושניהם סברי כר"י דאין הטבל במל ברוב. אך דפליגי אם צריך לרשום הוא מחמת שיהא זקוק ליתן לשבט ורן הא דמשני הכא ר' יוחנן הקיף ביניהון פי' ושניהם סברי דאין הטבל בטל ברוב. וא"כ קשה מב' הברייתות לר"ל דרשב"ג דאמר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד ס"ל ודאי דאין הטבל בטל ברוב. דאל"ה איך הוא מפריש כיון דבטל ברוב. וכן הברייתא השני' הא דאמר רשב"ג מעלה את הראשונה עפ"י הבור ואומר ה"ז תרומה וכן השני' וכן השלישית מוכרחין אנו לומר דס"ל דאין הטבל בטל ברוב דאל"ה המיעוט בטל ברוב. ואעפ"י שמפריש מיני' ובי' אעפ"כ הרי מפקיע מתרומה דאורייתא וגם מנתינה לכהן (לפי מה שביארתי) וא"כ תקשה לר"ל. ע"כ נראה לי לבאר עפ"י מה שכתבו התוס' בתמורה (ד' ן בד"ה ואידך כו' דכל שהוברר האיסור מתחילה ואח"כ נתערב בהיתר לא סמכינן אברירה כו' אבל אם האיסור לא הי מבורר קודם התערובות אמרינן ברירה (פי' למ"ד דיש ברירה). וא"כ ניחא שפיר לר"ל דהא דאמרינן לקט דלעת להיות מפריש עלי' והולך ה"ז לוקט ובא ורושם עד כאן תרומה דברי רבי רשב"ג אומר לוקט ומחשב כמו שהוא למוד דלרבי דצריך לרשום הוא משום דאם לא ירשום נתבטל ברוב תרומה וע"כ אינו יכול להפריש ולרשב"ג כיון דאית לי' ברירה (כמו שהבאתי לעיל הא דאמרינן בירושלמי (פ"ו דדמאי) ישראל ועו"ג שלקחו שדה בסורי' הרי הוא כטבל ומעשר מעורבין זה בזה דברי רבי רשב"ג אומר חלקו של ישראל חייב של עו"ג פטור). וא"כ כיון דס"ל לרשב"ג דיש ברירה. וא"כ אם מפריש תרומה בדלעת יש ברירה (ולרשב"ג אפי' בהאי דאינו מתנה ומברר דבריו נמי אמרינן ברירה) (וכמו שביארתי לעיל דע"כ אמר רשב"ג דא"צ לרשום ואינו חושש לטעמא דרבי לר"י משום שיהא זקוק ליתנו לשבט משום דלרשב"ג יכול ליתנו לכהן כיון דס"ל יש ברירה. וא"כ לפי"ז לא שייך בזה ביטול כיון דיכול לברר ע"י ברירה]. וא"כ ניחא שפיר לר"ל הא דרשב"ג אומר שא"צ לרשום. וכן בברייתא השני' הא דקאמר הי' צריך לתרום ד' חמש חביות מן הבור מעלה את הראשונה עפ"י הבור ואומר ה"ז תרומה וכן השני' כו' משום דלרשב"ג דס"ל דיש ברירה לא שייך ביטול כיון שאיפשר להכיר ולברר האיסור ע"י ברירה:

וכל הקושי' הי' לר' יוחנן דס"ל דאין הטבל בטל ברוב משום דהוה דשיל"מ וע"כ הקשה על ר"י דא"כ אתי כתנאי דהא לרבי דס"ל דצריך לרשום ס"ל דלא כר' יוחנן דהטבל אינו בטל ברוב וע"ז משני ר' בא כדי שיהיה זקוק ליתן לשבט (פי' כדי שיוכל ליתן מיד לכהן וא"כ אם לא ירשום לא יוכל ליתן לכהן מיד) [אבל לרשב"ג ניחא שפיר כיון דס"ל דיש ברירה אפילו באינו מתנה ומברר כגון בשני שותפין] א"כ ס"ל דיש ברירה ויכול ליתן לכהן מיד וכן הא דקאמר היה צריך לתרום ד' או חמש חביות מן הבור מעלה את הראשונה עפ"י הבור כו' מקשה מזה לר' יוחנן דהא רבי ס"ל דהטבל בטל ברוב אבל לר"ל לא קשה מרשב"ג דכיון דרשב"ג סובר דיש ברירה בזה מודה ר"ל דבכה"ג אין הטבל בטל. ברוב לרשב"ג דסובר דיש ברירה דכיון שאיפשר לברר האיסור לא שייך ביטול וע"כ לא קשה לר"ל:

והוא כמו שביארתי בירושלמי (פ"ד דתרומות) בהא דתנן המפריש מקצת תרומות ומעשרות מוציא ממנו תרומה עליו אבל לא למקום אחר ר"מ אומר אף מוציא ממנו למקום אחר וביארתי שם דבין לר"ל בין לר' יוחנן אינו יכול להפריש על מקום אחר ולר"ל הטעם משום דטבל בטל ברוב ולר' יוחנן הטעם הוא משום דאם מפריש מזה על מקום אחר הוי תרומה וא"כ לא הוי כמין במינו וא"כ בטל וע"כ אינו יכול להפריש על מקום אחר וא"כ מ"ט דר"מ דאמר דמוציא ממנו למקום אחר אך הטעם דאימתי שייך בזה הביטול זהו דווקא למאן דלית לי' ברירה אבל ר"מ דאית לי' ברירה בגיטין (ד' כ"ה) גבי שני לוגין שאני עתיד להפריש וע"כ כיון דס"ל דיש ברירה ממילא לא שייך ביטול [ועיין בהראב"ד ברמב"ם (פ"א מה' מעשרות) שפי' ג"כ דהטעם של ר"מ הוא משום דס"ל דיש ברירה (וע"כ אמרינן דהטבל עלה בידו) וע"כ לר"מ ניחא שפיר דלא שייך ביטול והכא נמי לרשב"ג דס"ל בהדי' דיש ברירה אפי' בההיא דשותפין אפי' באינו מתנה כו' ע"כ ניחא שפיר בין לר"ל בין לר' יוחנן ויש לדחות ודוק]: